כף החיים/אורח חיים/שכ

כף החיים ‏ אורח חיים שכ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] זתים וענבים אסור לסחטן, דבר תורה אין חייב אלא על דריכת זיתים וענבים. שבת קמ"ה ע"א, הרמב"ם פ"ח דין יו"ד, מ"א ריש הסי' ואף סוחט ביד קערה חייב ולא דוקא דורך בכלי כמ"ש הרמב"ם שם להדיא יעו"ש א"א ריש הסי' ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת, הרמב"ם שם, ושיעור כגרוגרת עיין לקמן סי' שס"ח סעי' ג':

ב

ב) שם זיתים וענבים אסור לסחטן, משום דהו"ל מפרק ומפרק חייב משום דש, הרמב"ם פכ"א דין י"ב. לבוש. עו"ש או' א' ר"ז או' א'. וכן הסוחט צמוקין חייב משום דש, ח"א כלל י"ד או' ב' ומיהו אם סוחט לתוך מאכל שרי כמ"ש לקמן סעי' ד'.

ג

ג) שם זתים וענבים אסור לסחטן. אבל שאר פירות מותר לסחטן מה"ת להוציא מימיהן מפני שכל מי פירות אין עליהם תורת משקה אלא היוצא מן הזתים ומן הענבים בלבד ותורת אוכל עליהם והרי זה כמפריד אוכל מאוכל שאין בו משום מפרק. ר"ז שם. אלא שיש דברים שאסרו חכמים לסחוט משום שיש בני אדם סוחטין אותם לשם משקה וכמבואר לקמן:

ד

ד) שם ואם יצאו מעצמן אסורין וכו'. מדרבנן גזירה שמא יסחוט לכתחלה. לבוש והיינו אסורים עד מו"ש כ"כ האחרונים. ולדעתי הוא פשוט:

ה

ה) שם אפי' לא היו עומדים אלא לאכילה. כלומר ל"מ סתמא דפשיטא דאסור אלא אפי' אם לא קבצם אלא לאכילה אפ"ה המשקין היוצאין מהם אסור. והטעם משום דזתים וענבים רובן לסחיטה קיימי ויהיב דעתיה וניחא ליה ויבא לסחוט בידים. עו"ש או' ג':

ו

ו) שם ותותים ורמונים אסור לסחטן. מפני שקצת בני אדם שיש להם הרבה תותים ורמונים הם סוחטין אותם לשם משקה כזתים וענבים ואלו היו כן הרבה לשאר בני אדם היו ג"כ רגילים לסחטן לשם משקה לפיכך כל מי שסוחטן לשם משקה מועלת מחשבתו להיות שם משקה עליהם מד"ס ואין אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם, ר"ז שם:

ז

ז) שם ואם עומדים למשקין אסור. וה"ה בסתמא נמי אסור דסתמא למשקין כ"מ בר"פ חבית וכ"כ העו"ש או' ה' והשש"א וכ"ה במאירי ודלא כקרבן נתנאל:

ח

ח) שם. ושאר כל הפירות מותר לסחטן. בב"י הביא פלוגתא בזה דלהרי"פ והרמב"ם והרא"ש והטור משמע דבשאר פירות סוחטין לכתחילה אפי' למימיהן אבל לרש"י ותו' והגהת סמ"ק דוקא לסחוט למתקן שרי אבל למימיהן אסור יעו"ש ומסתמיות דברי הש"ע משמע דאפי' למימיהן מותר לסחוט אבל הב"ח כתב דאין להורות היתר בשום פרי לסוחטו למימיהו ודלא כמ"ש בש"ע בסתם וגם בהגהת ש"ע נמשך אחריו דליתא והכי נהוג עלמא לאסור כל פרי לסחטו למימיהן עכ"ד. והביאו מ"א סק"א וכ' בודאי היכא דנהוג נהוג אבל מ"מ היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ"ש ב"י בשם שה"ל והרא"ש יעו"ש וכ"כ הר"ז סוף או' א' דהעיקר כסברא הראשונה אבל במקום שנהגו להחמיר אין לשנות. ומ"ש הט"ז סק"א לחלק דגם לדעת הש"ע שכתב ושאר כל הפירות מותר לסחטן היינו כסתמא אבל במטין להוציא מהן משקה אסור כבר השיגו עליו הח"מ, והנה"ש, והמט"י או' א' יעו"ש. ומ"מ לענין דינא הגם דהעיקר כסברא הראשונה שהוא דעת הש"ע ודעמייהו ורק היכא דנהוג להחמיר אין לשנות וכמ"ש הר"ז, מ"מ לכתחלה יש לחוש לדעת האוסרים. וכ"פ ח"א כלל י"ד או' ג' בן א"ח פ' יתרו או' ג':

ט

ט) שם הגה ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות וכו'. אע"ג דפשט דברי מור"ם ז"ל משמע דאין איסור אלא לבני אותו מקום ולא לכל העולם מ"מ כיון דמוצא מקור דין זה הוא מדברי ב"י ושם ביאר אם נודע לנו שבשום מקום סוחטין אותו למימיו אסור לסחטו בכל מקום כדאשכחן ברמונים א"כ צריך לפרש דברי ההגה כך ואם יש מקום שנהגו לסחוט דינו כתותים ורמונים דאסור לכל העולם ולשון ובמקום אינו מדוקדק ומוכרח הוא כן מדסיים וכתב דינו כתותים ורמונים ומוכח כי היכי דהנך אסורין לכל העולם הכי נמי לשאר כל הפירות דמאי שנא ודלא כהמ"א סק"א שכתב דמור"ם ז"ל חולק על מרן ב"י וס"ל דאין האיסור אלא לאנשי אותו המקום שנהגו לסחוט דליתא, ועיקר כדעת ב"י וכ"ה דעת ההגה. מט"י או' ב'. ועי"ש וכן הח"מ או' ג' הרבה להשיג על דברי המ"א בזה ומסיק דעיקר כהב"י וכן ס"ל לרמ"א ומוכח ממילא מדכתב שדינו כתותים ורמונים יעו"ש. והני אגסין שקורין בערכים בל"א (ובלשון ערבי אנגא"ס) אף המ"א שם כתב דאסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנז נהגו לסחטן למשקה יעו"ש וכן תפוחין אסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנז ממלאין מהם חביות הרבה למשקה כמ"ש ח"א כלל י"ד או' ג' וכ"ז שכתבנו הוא לדעת המתירין לסחוט בשאר פירות אמנם כבר כתבנו באו' הקודם דלכתחלה יש לחוש לדעת האוסרין ואין לסחוט שום פרי בכל מקום לצורך משקה יעו"ש:

י

י) שם בהגה לרפואה לבד אין לחוש, משמע אם סוחטין אותו למשקה אע"ג שהוא רוצה אותו לרפואה אסור לסחוט:

יא

יא) שם בהגה אבל מותר למצוץ וכו'. ואע"ג דאסור לינק מהבהמה כמ"ש סי' שכ"ח סעי' ל"ג היינו משום דדרכו בכך אבל הכא שאין דרכו בכך לא גזרו. ב"י בשם שה"ל מ"א סק"ב, תו"ש או' ד' ומ"ש הט"ז סק"ב שיש ט"ס בשה"ל כבר כתב עליו הא"ר או' ב' דלא דק דקאי איונק מבהמה וכן השיג עליו התו"ש או' ו' יעו"ש:

יב

יב) שם בהגה וכ"ש בשאר דברים, כ"כ ב"י בשם השה"ל דאין במציצת בשר ופת ולא המוצץ בפיו משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל אכל בשם הגמ"י פכ"א כתב שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או השירה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקין אסור וחוששני לו מחטאת וכ"ש שלא ימוץ בפיו מענבים וכיוצא בהם עכ"ל וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה ויש אוסרין למצוץ בפיו וכו' ודעת מרן ז"ל בב"י משמע כהמתירין כמ"ש הברכ"י בשיו"ב או' א' אבל הב"ח כתב בשם רש"ל דיש לחלק דבמרק הנבלע בבשר או יין בלחם דכבר היה שם משקים עליהם משו"ה קרוב הוא לחיוב חטאת ואסור למצוץ אבל משקה היוצא מענבים מקודם שהיה עליו שם משקה כגון זה שמוצץ בענבים בפיו ומשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא ומ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל וכתב עליו הב"ח דהכי נקטינן דבבשר ובפת אסור ובענבים שרי אבל המ"א סק"ד כתב שמדברי רמ"א משמע דשאר דברים קילי מענבים וכתב וכ"מ מפירש"י יעו"ש וכ"ה דעת העו"ש או' ט' להחמיר דוקא בזתים וענבים וכ"ה דעת הא"ר או' ג' יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ יש ליזהר מלמצוץ בין בשר ופת שנבלע בו משקה ובין זתים וענבים אבל בשאר פירות נראה דיש להקל:

יג

יג) שם בהגה, ויש אוסרין למצוץ בפה וכו'. ונראה דה"ד אם מניח קצת הפרי בפיו וקצתו בחוץ ומוצץ אסור שכן הוא דרך המציצה אבל אם מניח כל הפרי בתוך פיו ומוצץ לכ"ע שרי מפני שזה דרך מאכל הוא:

יד

יד) שם בהגה ויש אוסרין למצוץ בפה וכו'. מיהו מיני טיגון שנבלע בו שומן הרבה מותר לסחוט דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא ח"א כלל י"ד או' ו' וכ"כ בס' זכרו תורת משה:

טו

טו) [סעיף ב'] זתים וענבים שנתרסקו מע"ש וכו'. פי' אפי' הכניסם לשתיה וכ"ש תותים ורמונים עו"ש או' יו"ד. וכתב הב"ח דמיירי שנתרסקו יפה שאינם מחוסרים אלא שחיקה אבל אם מחוסרין דיכא משקין היוצאין מהם אסורין. וכ"כ העו"ש שם. והיינו לדעת הטור שכתב שנתרסקו יפה אבל לדעת הש"ע אפי' מחוסרין דיכא שרי וכמ"ש לעיל סי' רנ"ב או' נ"ט דחילוק יש בין דעת הטור לדעת הש"ע יעו"ש ובחנם תמה הב"ח על הש"ע שלא העתיק תיבת יפה דהש"ע לשיטתיה אזיל כמ"ש סי' רנ"ב ומ"מ לכתחלה. יש להחמיר כדעת הטור:

טז

טז) שם שנתרסקו מע"ש וכו'. דשוב ליכא למגזר שמא יסחוט בידים דהא אף אם יסחוט ליכא חיובא כיון דנתרסקו כבר ואתי ממילא. תו"ש או' ז' ועיין לעיל סי' רנ"ב סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

יז

טוב) שם שנתרסקו מע"ש וכו'. ולענין אם מותר לתת צימוקים במים ולעשות שירב"ט בשבת עצמו כבר כתבנו לעיל סי' רנ"ב או' ז"ן שיש פלוגתא בזה ויש להחמיר ולשרותן מע"ש יעו"ש ולענין סינון עיין לעיל סי' שי"ט ובדברינו לשם או' ק"ח:

יח

חי) שם מתבטל ביין שבגיגית. ולא דמי לדבר שיל"מ שיכול להמתין עד לאחר השבת דאפי' באלף לא בטיל דה"מ כשהאיסור בעין מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט מעט שיוצא מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול. ב"י בשם המרדכי ט"ז סק"ג מ"א סק"ה ולפ"ז אם הענבים מונחים בפני עצמן והיין זב מהם במדרון ויורד לתוך יין שהיה כבר מע"ש אסור כל היין להסתפק ממנו בשבת משום דבר שיל"מ שהרי מקודם שנתערב היה בעין וניכר. סה"ת סי' רכ"ג:

יט

יט) שם מתבטל ביין שבגיגית. נראה דאפי' נתנו ענבים שלמים בתוך היין בשבת עצמו ונתבקעו באותו שבת ג"כ מותר כי היכי דשרי ליתן בשבת שלג וברד לתוך הכוס או לתוך הקערה לקמן בסעי' ט' ב"ח ומשמע דאפי' לכתחלה שרי ליתן כמו שלג וברד דסעי' ט' וכ"כ המ"א שם. מיהו הט"ז שם חלק על הב"ח וכתב דאיסור גמור הוא דסחיטה הוא תולדה דדש ואסור אפי' כלאחר יד ואין היתר אלא בדיעבד יעו"ש וכ"פ הר"ז או' ד' אבל הא"ר או' ה' והתו"ש או' ח' השיגו על דברי הט"ז הנז' יעו"ש. וכ"פ ח"א כלל י"ד דשרי אפי' לכתחלה:

כ

ך) שם מתבטל ביין שבגיגית. ומשמע דבעי ששים כדין לח בלח במינו אף בדרבנן בעינן ששים ולא אמרינן קמא קמא בטל. מש"ז או' ג' וא"כ כיון דלא ידעינן כמה יין יוצא מהענבים צריך להיות ביין שבגיגית ששים כנגד כל הענבים כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח סעי' ד' ואם לאו אין לשתותו בשבת:

כא

כא) [סעיף ג'] מותר לשתותו. כיון שנתרסקו מבע"י, ב"י בשם המרדכי. מ"א סק"ו ונ"ל דצמוקין שחתכן ונתן עליהם מים וסוחטן בשבת חייב לכ"ע דהא לא אתי ממילא כידוע. ומ"מ נ"ל דאם נתן הצמוקין והיין לתוך משמרת או סודר מע"ש ומסתנן והולך בשבת אפ"ה מותר לשתות מאותו יין בשבת ודוקא שהסידר או המשמרת מגיע עד היין שבכלי בענין שתיכף כשיצא מן המשמרת אינו ניכר כלל ובטל ח"א שם:

כב

כב) [סעיף ד'] מותר לסחוט אשכול ענבים וכו'. וז"ל הרמב"ם פ"ח דין יו"ד ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא ונמצא כמפרק אוכל מאוכל אבל אם סוחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב עכ"ל ואי בעינן אשכול העומד לאכילה עיין בב"י שהביא בשם הכלבו פלוגתא בזה דלהראב"ד דוקא באשכול העומד לאכילה אבל למשקה אסור ולבעל השלמה בין עומד לאכילה בין עומד למשקה יעו"ש. אמנם מסתמיות דברי הרמב"ם הנ" והש"ע משמע דאפי' עומד למשקה שרי וכ"כ המאירי. וכ"מ מסתמיות דברי הפו':

כג

כג) שם. מותר לסחוט אשכול וכו'. עיין לעיל סי' ער"ב סעי' ב' ובדברינו לשם או' טו"ב:

כד

כד) שם. לתוך קדרה שיש בה תבשיל וכו'. מלשון רש"י משמע דבקערה אע"ג דיש בה אוכל אסור כיון דזימנין דלמשקה קאי אבל מדברי הש"ע ושאר פו' שלא הזכירו לאסור בקערה מוכח דלעולם כלי שיש בו אוכל מותר מט"י או' ג' וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל או' כ"ב דבכל כלי שיש בו אוכל מותר יעו"ש, וכ"ה דעת האחרונים:

כה

כה) שם. כדי לתקן האוכל וכו'. אבל אגוזים מרים וכיוצא אסור לשרותן במים בשבת להעביר מרירותם כיון דלא חזו לאכילה בלאו הכי. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ן' ברכ"י או' ב':

כו

כו) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו'. ודוקא לתוך האוכל אבל לתוך משקה אסור. עו"ש או' י"א. א"ר או' ו' תו"ש או' יו"ד. וה"ה תותים ורמונים כה"ג אסור. מש"ז או' ה':

כז

כז) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו'. אבל אם אין בה אוכל אסור לסחוט לתוכה אעפ"י שעתיד לערב בה אוכל. ר"ז או' ו וברמונים ג"כ כה"ג כל שאין אוכל בתוכה ממש אסור. מש"ז שם:

כח

כח) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו'. וג' דינין יש בענין זה לתוך האוכל מותר לכתחלה. לתוך המשקה או לתוך הכוס או לתוך הקערה סתם חייב חטאת אבל פירש דלאוכל קא בעי ליה פטור אבל אסור. הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרפ"א. י"א מ"ב בהגה"ט או' א' ברכ"י או' ד' ועיין לקמן בהגה לסעי' ז':

כט

כט) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו'. ואף שאין רוצה לאכול המאכל לאלתר שרי, תו"ש או' יו"ד:

ל

ל) שם. דהו"ל משקה הבא לאוכל וכו'. אבל לחלוב הבהמה לתוך האוכל אסור כמ"ש לעיל סי' ש"ה או' פ"ב יעו"ש:

לא

לא) [סעיף ה'] יש מי שאומר דה"ה לבוסר וכו'. דהיינו ענבים שלו הגיעו לכפול הלבן. ר"ז או' ט' ועיין לקמן או' ל"ד:

לב

לב) שם. ור"ת אוסר בבוסר, ואף דכלל מסור בידנו מגדולי האחרונים דכל פוסק שמביא סברא אחת בסתם ואח"כ אומר ויש מי שאומר וכו' דעתו לתפוס כאותה סברא שכתב בסתם ושכותב יש מי שאומר ויש מי שאומר דעתו לתפוס כיש מי שאומר האחרון אפשר דהכא שאני שלא אמר יש מי שאומר ויש מי שאומר אלא ור"ת איסר בבוסר ואולי דר"ל דסברת ר"ת יחידאה היא ואעפ"י שהסמ"ה לא הביא אלא סברת ר"ת וגם ריא"ז הכי ס"ל אפשר דשאר רבוותא כהר' יוסף ס"ל דשרי ואף אם נאמר דהרב לא פסיקא ליה מליתא וכתב ב' הסברות ולא הכריע אין ספק דלא לחנם כתב סברת המתיר אלא לומר דהרוצה לסמוך על הברא זו יכול לסמוך עליו. שכנה"ג בהג"בי או' ז' אמנם הר"ז שם הביא ב' הסברות וכתב דיש להחמיר. וכ"מ מדברי הפו' שנכתב באו' שאח"ז ופליגי בענין אם רוצה לאוכלו לאלתר משמע דבאינו אוכל לאלתר דעת כולם לאסור יעו"ש:

לג

לג) שם. הגה הואיל ואינו ראוי לאכול. ואפי' האוכלו בטלה דעתו והוי כבורר אוכל מתוך פסולת טור בשם ר"ת. והביאו הט"ז סק"ד ומ"א סק"ז. וכתב שם הט"ז וא"כ אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סי' שי"ט לענין בורר עכ"ל, וכ"כ העו"ש או' י"ד, אמנם המ"א שם כתב על דברי העו"ש הנ"ז דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכא כדי לאכול לאלתר אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה וכן הטעם במחתך לאכול לאלתר כמ"ש סי' שכ"א סעי' י"ב ולהכי בקנון ותמחוי אסור לברור אפי' לאכול לאלתר וכן פסולת מתוך האוכל אסור ומכ"ש דאסור לסחוט בוסר יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' י"א וכן הסכים בנ"א כלל י"ד או' ג' לאסור אפי' לאכול לאלתר אלא שכתב שם טעם אחר משום דש יעו"ש. וכ"פ הבי"מ או' ס' והגם דהא"ר או' ח' מצדד להקל נראה דהנכון להחמיר:

לד

לד) שם בהגה הואיל ואינו ראוי לאכול. ולפי מ"ש סי' ר"ב וביו"ד סי' מ"ד דאין אנו בקיאין איזה מקרי בוסר לכן כתב רמ"א כל זמן שאינו ראוי לאכילה אסור מ"א שם. ור"ל הא שלא תלה רמ"א ז"ל בהגה טעם האיסור בגודל אלא באכילה לפי שאין אנו בקיאין כמ"ש סי' ר"ב סעי' ב' יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט' ולפי שלא נודע לנו שיעור פול הלבן אסור לסחוט ענבים לתוך אוכלים עד שיהיו ראוים לאכילה לרוב בני אדם.

לה

לה) שם בהגה. הואיל ואינו ראוי לאכילה. וה"ה בשאר פירות שאינם ראויים לאכילה אסור לסחטן למימיהן. מ"א שם. א"ר או' ז' תו"ש שם. נ"א שם. בן א"ח פ' יתרו או' ד' ולכן פרי חמוץ שקורין בערבי דבדי"ב אסור לסחטו אפי' לתוך האוכל מפני שזה אינו ראוי לאכילה אבל פרי שקורין בערבי נארינג"א ראוי לאכילה הוא ומותר לסחטו לתוך האוכל וכן נוהגין בעי"ת בגדא"ד יע"א לסחוט פרי הנ"ז בתוך הביצים בשבת ונראה דשרי לסחטו גם לתוך כלי ריקן כדי להניח את המשקה באוכל או כדי לטבל במשקה פת וכיוצה אבל אסור לסחטו לתוך כלי ריק ולשתותו כמו שהוא. בן א"ח שם. ונראה הא שהתיר לסחוט הנארנג"א לתוך מאכל היינו אחר גמר בישולם כשמתאדם הקליפה שלהם שאז ראויים קצת לאכילה אבל קודם לזה בעודם ירוקים כעשבי השדה אין להתיר שאז הם חמוצים ביותר ואין ראויים לאכילה כידוע:

לו

לו) [סעיף ו'] מותר לסחוט לימוניש. שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן לפי שאין דרך כלל לסחוט לימוניש לצורך משקה אלא לצורך אוכל, ב"י בשם תשו' הרא"ש ועוד כתב בב"י דאפי' לנוהגין לסחטו לתוך מים לשתותו שרי כיון שאין דרך לשתותו לבדו יעו"ש. והביאו מ"א סק"ח ומסתימת הש"ע משמע דאפי' לסחוט לתיך קערה ריקנית מותר וכ"כ שכנהג בהגב"י או' ד' אלא דיש פלוגחא בין הפו' דהא דשרי לסחטו לקערה ריקנית אי דוקא כדי לתתו אח"כ לתוך האוכל או אפי' לשתותו כמו שהוא דהמט"י או' ד' כתב דאפי' לשתותו כמו שהוא שרי אבל הנו"ש השיג עליו וכתב דלא שרי כ"א לתתו אח"כ לאכיל או לטבל בו אוכל כדמוכח בב"י יעו"ש. אמנם הדרב"ז בתשו' ח"א סי' יו"ד כתב אפשר דבמקום הרא"ש לא היו עושין מי לימוניש ולפיכך התיר אבל במצרים שעושים מהם משקה וממלאים מהם חביות ומוליכין למכור במקומות אחרים הרי הוא כמו תותים ורמונים של בית מנשיא שהיו סוחטין מהם בחול להוציא משקה ומשו"ה אסרו לסחוט אותם כל מקום בשבת ומפני קושיא זו למדתי לסחוט הלימוניש על הסוכר קודם שיתנו עליהם מים דהוי משקה הבא לאוכל ומותר ומיהו עי"ש שכתב טעם גם להמתירין והביאו הברכ"י או' ג' יעו"ש אבל המו"ק חלק על מרן בב"י ואסר לסחוט לימוניש לעשות משקה אף שמערבו במשקה אחר יעו"ש, והביאו המחב"ר או' ב' וכתב ולכן הנכון שמי שעושה לימונאדה שיתן הסוקר בכוס ועל הסוקר יסחוט הלימון ואח"כ יתן המים. וכ"כ ח"א כלל י"ד או' ד' חס"ל או' ב' ונתנו סי' והנה סל"ם מוצב בתחלה סוקר ושוב לימון ובסוף מים. רו"ח או' א' בן א"ח שם או' ה':

לז

לז) וכן כשרוצה לאכול ביצים עם מי לימון לא יסחוט תחלה לתוך הקערה ואח"כ יתן הביצה אלא יתן הביצה תחלה לתוך הקערה ויעשנה חתיכות ואח"כ יסחוט הלימון בתוכה כדי שיהא משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי:

לח

לח) ואם מותר לשפשף הידים בלימוניש בשבת להסיר הזוהמא. עיין שכנה"ג בהגב"י או' ה' שכתב דבלימוניש שכבר נסחטו לתוך האוכל יכול לשפשף ידיו בקליפתן שנסחטו בהיתר ואין כאן חששא לשמא יסחוט וכמו שהוא מנהג פשוט בישראל לשפשף הידים בקליפות הלימוניש והנראנגא"ש שנסחטו לתוך האוכל אבל לחתוך הלימוניש ולשפשף ידיו בלי סחיטה לתוך האוכל יש לחוש לסברת האוסרים יעו"ש. והביאו א"ר או' ט"ז:

לט

טל) שם מותר לסחוט לימוניש. ולימוני"ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות דסעי' ז' מ"א סק"ח. א"ר או' ד' תו"ש או' י"ב. ופשוט דשרי לסחוט אותם לרכך המאכל כמו בשאר פירות דהוי למתק הפרי. תו"ש שם:

מ

מ) שם מותר לסחוט לימוניש. ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותם שסוחטין כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי. ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו מ"מ לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך. ט"ז סק"ה. וכ"כ הנה"ש או' ד' דיש להקל להתיר לסחוט רמונים ותפוחים למתק יעו"ש. אבל הח"מ או' ה' כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאין לסמוך להקל וגם נראה כל שסוחט כ"כ עד שיוצא משקה ממנו כדי לשתות אין זה למתקן כלל יעו"ש ולפי מ"ש לעיל או' ט' דעתה עושין ממנו חביות למשקה ודאי דאסור לסחוט כדי לשתות ואע"ג דאינו מכוין כ"א למתק. וכ"מ מדברי הט"ז עצמו שכתב מפני שאינו עומד לכך משמע הא עומד לכך אסור ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיטא דשרי דהא סוחט כל האוכל ממנו ולא להוציא מימיו ממנו. ט"ז שם. א"ר או' ד' ר"ז או' ט"ו:

מא

מא) [סעיף ז'] לסחוט כבשים וכו'. משקה הצף עליהם והנבלע בהם. ב"י בשם רש"י

מב

מב) שם אם לגופם וכו'. כלומר לרכך אותם או משום מתיקת הפרי סוחט מימיהם מהם וא"צ למימיהן עו"ש או' י"ז. וכן תותים שרי למתקן א"א או' ט':

מג

מג) שם אם לגופם וכו'. דכיון דא"צ למימיהן לא הו"ל מפרק כלל. ולא דמי לזתים וענבים דרוב העולם סוחטין אותם למימיהן. ואם צריך למימיהן אסור. והא דשאר פירות מותר לסחוט אפי' למימיהן משום דאין שם משקה עליו משא"כ הכא דהיה שם משקה עליו מקודם מ"א סק"ט:

מד

מד) שם אם לגופם וכו'. וה"ה דמותר לכתחלה לסחוט מיני לאקשי"ן משומן הנבלע בהם אם הוא עושה מפני שאינו יכול לאוכלן מפני שומן הרבה שבהם דרישה:

מה

מה) שם אפי' סוחט לתוך קערה וכו'. פי' ל"מ דאם סוחט לתוך אוכל או אם זורק המשקה לאיבוד דפשיטא דמותר אלא אפי' לתוך הקערה מותר והטעם מבואר דלא יהא אלא שאר פירות דמשקה גדל מהם דמותר לסחוט לכתחלה לצורך עצמן למתק מכ"ש שלקות וכבשים שאין המשקה גדל בהם דפשיטא דמותר. עו"ש או' ח"י:

מו

מו) שם אפי' סוחט לתוך קערה וכו'. ודוקא לצורך שבת אבל לצורך מו"ש אסור גמרא:

מז

מז) שם שיש בה אוכל וכו'. דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל. וה"ה לתוך המורייס דהוי מאכל. סמ"ק אבל לתוך המשקין אסור. מ"א סק"י. תו"ש או' י"ד. ר"ז או' י"ג:

מח

מח) שם אבל אם אין בה אוכל אסור. אבל חיובא ליכא בהם. ולא משום שאין המשקין יוצאין מגופם דהא בסעי' ט"ו נמי אין המשקין יוצאין מגופם ואפ"ה חייב עליה מדגזרו שם שמא יסחוט משמע דאית ביה חיובא אלא הטעם כתבו התו' משום דאין חייבין מה"ת אלא על דריכת זתים וענבים בלבד ולכך אינו חייב עליהם אלא דמדרבנן מיהא אסור כיון שהיו עליהם שם משקה מקודם אבל סתם פירות מותר לסחוט אותם כמ"ש סעי' א' חו"ש או' ט"ו:

מט

מט) שם אבל אם אין בה אוכל אסור ואעפ"י שעתיד לערב בהאוכל אסור. א"א או' יוד' ר"ז או' י"ב. ועיין לעיל או' כ"ז. ואם יצאו מעצמן מותרין. מש' ז' או' ו':

נ

נ) שם ולר"ת כל שהוא צריך למימיהן חייב חטאת. דפסק כר' יוחנן דס"ל דזה דמי למ"ש סעי' ט"ו ולדידיה אפשר דהא אמרינן לא אמרו אלא בדריכת זתים וענבים בלבד ה"ד במשקין של עצמן ולא במשקין הבלועים גם אפשר דפליג ר' יוחנן על מילתיה דרב דס"ל לא אסרה תורה אלא בדריכת זתים וכו' ופסק כר' יוחנן. תו"ש או' י"ז:

נ) ודע דהגירסא הכתוב בש"ע ולר' תם הוא ט"ס וצ"ל ר' חננאל שהרי ר"ת הוא מכת הפו' כשמואל גבי אשכול וכדמוכח לעיל סעי' ה' גבי בוסר דלא אסר אלא מטעם דאינו ראוי לאכילה יעו"ש. מט"י או' ה' וכ"כ העו"ש או' כ"א והתו"ש או" ט"ז והמש"ז או' ו':

נא

נא) שם אפי' סחט לקדירה וכו'. דס"ל דמסתם ר' יוחנן ולא חילק בין קדירה לקערה משמע דס"ל דאין לחלק והיינו דמסיק רמ"א וכתבו לדבריו וכו' תו"ש, או' ח"י:

נב

בנ) שם הגה ולדבריו הסוחט אשכול וכו'. מבואר בפוסקים דבעלי סברא זו פליגי בדין אשכול דסעי' ד' וכמ"ש ההגה ולא היה צריך לכתבו אלא כיון דסתם הש"ע סעי' ד' הייתי מחלק דהתם הוי לתקן האוכל והכא א"צ אלא לצורך המשקה קמ"ל דר"ח פליג ג"כ בהך וזהו לשון נמי שכתב ההג"ה וכ"כ הט"ז יעו"ש והוא פשוט. ועל כל פנים דעת הש"ע להקל דסתם כאן ובסי' תק"ב גבי היתר חליבה ביו"ט כדעת המתירין. מט"י שם. וכ"כ הא"ר או' ט' דהב"י והב"ח ואחרונים הסכימו לסברא ראשונה. מיהו הח"א כלל י"ד או' י"ג כתב דנכון ליזהר בספק איסור תורה:

נג

גנ) [סעיף ח'] הסוחט דג לצירו. כלומר להוציא צירו. רש"י ועיין לקמן או' נ"ו:

נד

דנ) שם הסוחט דג לצירו וכו'. דנבלע בו נמי משקין דעלמא להכי דינו כסוחט כבשים ושלקות. תו"ש או' י"ט:

נה

הנ) שם הסוחט דג לצירו וכו'. דלאו אוכל הוא וכן שלקות. רש"י ואפ"ה אסור כיון שהיה שם משקה עליו מקודם משא"כ בשאר פירות כמ"ש סעי' א' מ"א ס"ק י"ב:

נו

ונ) שם הסוחט דג לצירו וכו'. משמע שכבוש בחומץ הא צירו מגופו מותר. א"א או' י"ב. ומ"ש רי"ז דדג לצירו מותר לסחטו וכתב עליו המ"א שם דצ"ע ליישב דבריו כתב הא"א שם דהיינו לצירו מגופו דשרי:

נז

זנ) [סעיף ט'] השלג והברד אין מרסקין אותם וכו'. ופרש"י הטעם משום דקמוליד בשבת ודמי למלאכה שבורה מים הללו אבל הר"ן כתב הטעם דמשום סרך מלאכה נגעו בה. אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדים לאכילה וכ"מ מדברי הרמב"ם פכ"א. וכן דעת המחבר דמהתיר בסמוך להניחם בחמה וכו' ואי משום נולד הוא נאסר אפי' הניחם בחמה ונפשרו וכ"כ ב"י בהדיא. עו"ש או' כ"ד:

נח

חנ) שם. אין מרסקין אותם וכו'. וכתב ב"י דוקא שמרסקין בחתיכות קטנות כדפירש"י אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפ' אם יזובו קצת מים עי"ז דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד. ט"ז סק"ז. עו"ש או' כ"ה. תו"ש או' כ"א ר"ז או' יו"ז:

נט

נט) שם אבל נותן הוא לתוך כוס וכו'. משמע דלרסק בידים אסור אבל הרמב"ן והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא דאפי' לרסק בידים לתוך הכוס שרי דטעם האיסור שמא יסחוט פירות העומדים למשקין וכיון שנתערב במים לא גזרו. מ"א ס"ק י"ג תו"ש או' כ"ב וכ"פ ח"א כלל י"ד או י"א. אבל הלבוש פסק כדברי הש"ע. וכ"פ הר"ז או' ט"ו. וכ"כ הרב בן א"ח פ' יתרו או' ט' ואע"ג דרבים וגדולים המה המתירים בזה מ"מ כיון דמרן ז"ל דעתו כדעת האוסרין לרסק אפי' בתוך כוס המים וכ"ה דעת קצת האחרונים הכי נקטינן:

ס

ס) יגורט"י שקורין בערבי לב"ן שהוא חלב קפוי ויבש ומניחין עליו מים וממחין אותו ע"י כף עד שחוזר כמו חלב עיין רב פעלים ח"ג סי' י"ד ובספרו בן א"ח פ' יתרו או' י"ג שכתב שזה דינו כמו שלג וברד שנתנו עליהם מים דלדעת מרן ז"ל אסור לרסקו בידים ולדעת הרמב"ן ודעמיה שכתבו בשם התוספתא שרי וע"ה כתב דאסור להמחותו במים בשבת מאחר דלדעת מרן אסור ורק במקום שנהגו להתיר אין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו שהם רבים וגדולים ואך המחמיר תע"ב וכתב דכן הדין בסוכר למחותו בתוך המים בשבת אלא שכתב דיש להקל יותר בסוכר דלצורך אורחים אין להחמיר יעו"ש ומ"מ נראה דאם אינו מרסקו בכף אלא רק מנענעו כדי שימחה במהרה לכ"ע שרי. ולרסק סוכר יבש בלי מים פשיטא דשרי דאוכלא הוא:

סא

סא) שם והוא נימוח מאליו וכו'. דמשום נולד ליכא כיון שאינו ניכר ושרי אף לדעת המחמירין בסי' שי"ח סעי' ט"ז גבי שומן דהתם השומן צף למעלה וניכר בפ"ע. ומשום משקין שזבו ליכא למיסר דכיון שנתערב במים ואינם בעין ל"ג ביה אטו שמא יסחוט פירות העומדים למשקין תו"ש שם:

סב

סב) שם וכן אם הניחם בחמה וכו'. ואפי' לכתחלה שרי. הגרע"א. וכ"כ הר"ז או' ט"ז:

סג

סג) שם אם הניחם בחמה וכו'. דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו דהני בעודם קרושים תורת משקין עליהן לכל דבר. ב"י. לבוש. ולפי מ"ש רמ"א סי' שי"ח סעי' ט"ז גם הכא אסור משום נולד אלא א"כ הוא מעורב במים ר"ן. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ג. וכבר נתבאר שם בהגה דבמקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה וכתבנו שם באו' קס"ו דכ"ה דעת האחרונים. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' ע"ז שהעיקר כסברא ראשונה רק לכתחלה נוהגין להחמיר. וע"כ ה"נ לכתחלה יש ליתן בתוכו מים ואח"כ יניחנו בחמה או כנגד המדורה אבל אם אין לו מים והוא נצרך אליו לשתות או לדבר אחר שרי להניחו בחמה כמו שהוא בלא מים:

סד

סד) שם או כנגד המדורה וכו'. במקום שאין יכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו כמ"ש לעיל סי' שי"ח סעי' י"ד. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' ט"ז:

סה

סה) [סעיף יוד'] מותר לשבר הקרח וכו'. שהרי אינו בורא מים בזה. ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזו מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות וכו'. מרדכי ס"פ במה טומנין. ט"ז סק"ח. מ"א ס"ק ט"ו. ונ"ל דבנהר או באר אסור. מ"א שם. וה"ה מקוה או כלי שמחזיק מ' סאה דיצא מתורת כלי כמ"ש רסי' שי"ד. מחה"ש. מיהו הא"ר או' ט"ו כתב דאפי' בנהר או באר מותר דלא כמ"א. וכן התו"ש או' כ"ד כתב להוכיח דמותר וכתב וכבר נהגו להתיר אותן הטובלין בשבת לצורך מצוה ואין מי שמוחה בידם יעו"ש. וכן המאמ"ר הסכים להתיר יעו"ש. אמנם הא"א או' ט"ו כתב על דברי הא"ר הנז' דאינו מוכרח. וכן המחה"ש שם פקפק בהוכחת התו"ש יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ח"י כדברי ט"א. וכ"פ החס"ל או' ז' וכ"פ הרב בן א"ח פ' יתרו או' יו"ד אלא שכתב דרק הטובלים בשבת לצורך מלוה יש לסמוך על המתירין וכמ"ש התו"ש דכבר נהגו להתיר יעו"ש. ונראה דה"ה דאם אין לו מים לצורך נעילה שרי משום צורך מצוה. וכן אם אין לו מים לשתות ומצטער בצמא שרי די"ל במקום צער לא גזרו:

סו

סו) וכתב בשו"ת ח"ס חא"ח סי' פ"ט שעלה על דעתו לומר דאפי' הקרח שבכלי דמותר לכ"ע לשבור אפ"ה אסור לטלטל אח"כ השברי קרח דהוי כמו שברי כלי שנשבר בשבת והניח בצ"ע יעו"ש. אבל בשו"ת מאמ"ר סי' ב' כתב דקרח הוא דבר הניטל בשבת ומותר לטלטלו גם בכה"ג יעו"ש:

סז

סז) [סעיף יא'] צריך ליזהר בחורף שלא יטול וכו'. שלא יבא לידי ריסוק:

סח

סח) שם ואם יטול. כגון שאין לו מים אחרים:

סט

סט) שם יזהר שלא ידחקם וכו'. ולפי מ"ש סעי' ט' שרי מ"א ס"ק ט"ז. ור"ל דהש"ע שכתב יזהר שלא ידחקם וכו' לשיטתיה אזיל דס"ל בסעי' ט' דלרסק בידים אפילו לתוך מים אסור אבל לפי מ"ש שם המ"א ס"ק י"ג בשם הרמב"ן דלתוך המים אפילו לרסק בידים שרי ה"ה הכא דהא מתערב עם מי הנטילה מחה"ש, אמנם הח"מ או' ו' כתב על דברי מ"א הנ"ז דלא דמי להתם ואפי' להרמב"ן הכא אסור יעו"ש ובל"ה כבר כתבנו שם או' נ"ט דאנן ק"ל להחמיר כדברי הש"ע וא"כ ה"ה הכא צריך ליזהר שלא ידחקם וכו' כדברי הש"ע:

ע

ע) [סעיף יב'] יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח. לפי שהוא נימוח והוי נולד. כ"כ הטור בשם בה"ת. מיהו עיין לעיל או' ז"ן גבי שלג וברד שכתבנו עוד שני טעמים בשם הר"ן וכתבנו שם דמרן ז"ל לית ליה טעמא דנולד אלא טעמא דהר"ן יעו"ש וא"כ ה"נ לית ליה טעמא נולד והא דפסק כאן הדין של בה"ת צ"ל דס"ל כוותיה ולא מטעמיה. כ"כ האחרונים:

עא

עא) שם שלא ישפשף ידיו במלח. בין מלח שחופרין בקרקע דאוכלא הוא לענין זה ובין מי מלח שלנו דמשקה הוה. מש"ז או' ט':

עב

עב) שם שלא ישפשף ידיו במלח. ומשמע דמותר להשליך מים במלח ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהיה אסור מחמת מי מלח הנזכר סי' שכ"א. ט"ז סק"ט. וכ"כ האחרונים ומ"ש רק שיזהר וכו' ר"ל שלא יעשה הרבה או ליתן שני שלישים מלח וכמ"ש ס"י שכ"א סעי' ב' יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ו סעי' יו"ד בהגה:

עג

עג) שם שלא ישפשף ידיו במלח. וכשם שאסור לשפשף ידיו במלח כך אסור לשפשף כלי במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה אבל אם נתן מלח במים עד שנימוח מאליו בתוך המים מוחר להדיח כלים באותם המים כמ"ש לקמן סס"י שכ"ג יעו"ש:

עד

עד) שם שלא ישפשף ידיו במלח. וכ"ש בבורית (שקורין בערבי צאבו"ן) כ"כ מור"ם ז"ל לקמן בהגה סי' שכ"ו סעי' יו"ד. וכ"כ בס' הזכרונות דף נ"א והביאו כנה"ג בהגה"ט סי' זה וכ"כ בס' מעשה רוקח על הרמב"ם ה"ש פכ"ב דין י"ג דמכאן יש ללמוד איסור הרחיצה בשבת בבורית שקורין סאבון דהרי ממרח וממחק בהכרח שהוא אב מלאכה ופסיק רישיה דניחא ליה וכ"כ הפו' והוא פשוט יעו"ש ועיין עוד לקמן סי' שכ"ו או' מ"ג

עה

עה) [סעיף יג'] דורס שלג ברגליו וכו'. נראה דאע"ג דח"א שלא יהיה נימוח והוי פסיק רישיה מ"מ לא גזרו בזה כיון דא"א להזהר מזה בימות החורף דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימוס השלג שם. ט"ז סק"י והלבוש כתב משום דהו"ל דבר שאין מתכוין ואינו פסיק רישיה. וכ"כ התו"ש או' כ"ז והר"ז או' ך'

עו

עו) [סעיף יד'] מתיר להטיל מי רגלים בשלג. שדומה לדריסת הרגלים שדורס אותו ברגליו ואינו חושש. טור:

עז

עז) שם והרא"ש היה נזהר, שאינו דומה לדריסת הרגלים כי ע"י השתן ודאי נימוח. טור. וכתב רש"ל יש קצת ראיה לאיסור דהא בסי' שכ"ו אסרו לחמם ידים אחר נטילה אעפ"י שלא נתכוין כלל לחמם המים חשיב ליה פסיק רישיה ואסור וה"נ דכוותה עכ"ל והביאו הב"ח אבל הט"ז ס"ק י"א כתב דלפי מ"ש בסמוך (לעיל או' ע"ה) ודאי הוי הדריסה פסיק רישיה ואפ"ה לא גזרו ה"נ בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג ולא דמי לחימום ידים שאפשר להיות זולתו גזרו בו עכ"ל וכן הא"ר או' י"ד השיג על דברי רש"ל הנז' וכתב דיש להקל יעו"ש ומ"מ משמע מדברי הט"ז הנז' דהיכא דאפשר יש ליזהר. וכ"פ א"ר שם. ר"ז או' ך':

עח

עח) שם והרא"ש היה נזהר. ולא דמי לסעי' ט' דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קעביד מעשה. מ"א ס"ק י"ז:

עט

עט) שם והרא"ש היה נזהר. אבל בזרעים מותר להטיל מי רגלים כמ"ש לקמן סי' של"ו סעי' ג' יעו"ש:

פ

פ) [סעיף טו'] אסור לפרוש סודר ע"פ החבית. בגמ' פרש"י שיש בו יין וכבר נת' זה כמה פעמים דבשאר משקין לא גזרו שמא יסחוט אח"כ והטעם כיון שאין מלבנים את הבגד למה לו לסחטו דבשביל משקין המועטים שנבלע בו ודאי לא יסחוט דלמה הם לו ולפ"ז תקשי על פרש"י וצ"ל דרש"י ס"ל כהר"ן דהיין מלבן אך לפי מ"ש הש"ע סי' שי"ט סעי' יו"ד וסי' של"ד סעי' כ"ד דיין הוי כשאר משקין א"כ צ"ל דמיירי הכא במים דוקא. חו"ש או' ל'. וכ"מ מדברי הטור והלבוש דמיירי בחבית של מים וכ"כ הר"ז או' כ"א. מיהו כבר כתבנו לעיל סי' שי"ט או' פ"ז דיש להחמיר ביין לבן משום דכן כתבו קצת מן האחרונים יעו"ש. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' הנ"ז אבל לפרוש סודר על חבית שיש בו שאר משקין מותר. ר"ז שם:

פא

פא) שם שמא יבא לידי סחיטה. ר"ל שיסחוט הסודר מהמים שנבלע בו ע"י הכלי שהניח עליו וה"ה אם החבית מלאה ואפשר שתשרה הסודר המונח עליה אסור לפרוש עליה סודר אפי' אם אינו מניח עליה כלי שדולין בו משום שמא תשרה ממים שבחבית ויבא לסחטה כ"מ מדברי הרמב"ם פכ"ב דין ט"ו. ועיין לקמן או' פ"ה:

פב

פב) שם שמא יבא לידי סחיטה. כלומר ואז יתחייב מדאורייתא וכ"כ הטור בהדיא ודלא כמו שפרש"י דכל שאין המשקה גדל בו אינו חייב עליו. עו"ש או' ל':

פג

פג) שם אבל בגד העשוי לפרוש עליו וכו'. משום דבגד העשוי לפרוש על חבית לא קפיד עליה אם הוא שרוי שהרי לכך עשוי והלכך לא אתי לידי סחיטה. כך פרש"י ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם פכ"ב. ב"י. עו"ש או' ל"א:

פד

פד) שם אבל בגד העשוי לפרוש וכו'. פי' וגם משום ליבון ליכא דכיון דעשוי לכך אינו חושש לליבונו וכדלעיל סי' שי"ט סעי' יו"ד גבי משמרת. עו"ש או' ל"א. ועיין בדברינו לשם או' פ"ה:

פה

פה) שם אבל בגד העשוי לפרוש מותר וכו'. ומיירי בענין דליכא איסור משום אהל וכמ"ש לעיל סי' שט"ו סעי' י"ג יעו"ש:

פו

פו) שם. שאינו חושש עליו לסחטו. ומ"מ בגד שנשרה אפי' במשקין שאין מלבנין אסור לסחטו משום איסור מפרק שהוא תולדות הדש כמו שסחיטת פירות אסורה משום מפרק אלא שאינו חייב על סחיטה זו אלא א"כ צריך למשקין הנסחטין מהבגד אבל אם א"צ למשקין הנסחטין ואינו סוחט אלא כדי לנקות הבגד אין זה דומה לדישה כלל שהדש הוא צריך לתבואה שמפרק מהשבלים לפיכך אין בסחיטה זו איסור מה"ת אלא מד"ס ולכן לא גזרו שלא לשרות בגד במשקין שאין מלבנין משום גזירה שמא יסחוט ויתחייב משום מפרק כיון שאינו חייב אלא א"כ צריך למשקין הנסחטין וזה אין לחוש כלל שיסחוט הבגד לצורך המשקין. שיסחטו מפני שאינן חשובים כלום ואין דרך כלל לעשות כן. ר"ז או' כ"א:

פז

פז) ואם נשבר הכלי עם משקין אסור לתת לתוכן בגד כדי שיבלע בו המשקה לסחטו ואפי' אם דעתו להמתין לסחטו עד מו"ש אסור דגזרינן שמא יסחוט בשבת כיון שעושה בשביל המשקה אבל אם נשפכו יין ושאר משקין על כלי עץ מותר לנקותו ולקנחו במפה ולא גזרינן שמא יסחוט דכיון דמשליך המשקה לאיבוד אין בו איסור דאורייתא ומ"מ אסור לסחוט. אבל אם נשפך מים אסור לקנחו במפה שמפקיד עליו דחיישינן שמא יסחוט וחייב משום מלבן אבל בשאר משקין חוץ ממים לא שייך בו ליבון שאין דרך כביסה בשאר משקין אלא דסחיטתו אסור משום דש וזה לא שייך אלא כשצריך למשקה משא"כ במים אפי' כשסוחט המים לאיבוד מ"מ יש בו משום ליבון. ח"א כלל י"ד או' י"ב. ועיין לקמן או' ק"ו:

פח

חפ) [סעיף טז'] אסור להדק מוכין וכו'. הנה לדעת הרמב"ם והרמב"ן דס"ל דסוחט חייב משום מלבן צ"ל דמיירי כאן בפך מלאה מים דאיכא משום מלבן דאם לא כן למה יאסר דהרי כבר כתב הש"ע דבשאר משקין ליכא משום מלבן. אבל לדעת הרשב"א שהובא בהה"מ דסבר דבמשקין דליכא משום ליבון איכא משום דש מיירי כאן בכל המשקין דחיישינן שמא יסחוט ויתחייב משום דש. ומיהו לשון הש"ע שכתב מלאה משקין משמע דמיירי בשאר משקין וע"כ חיובו משום דש. ואע"ג דמדאורייתא אינו אסור אלא אם אין המשקה הולך לאיבוד מ"מ מדרבנן אסור בכל ענין. והכא אסור מפני שקרוב הדבר שיבא לידי סחיטה והו"ל כפסיק רישיה דאסור אפי' באיסור דרבנן. עו"ש או' ל"ב. מיהו הא"א או' ח' כתב אפשר שיזוב לתוך הפך ואיכא חיוב מה"ת. וכ"כ הר"ז או' כ"ב:

פט

טפ) שם. משום סחיטה. פי' דכשמהדק והוא לח הוא נסחט. מ"א ס"ק ח"י. תו"ש או' ל"א. ואפ' שאינו מתכון מ"מ פסיק רישיה ולא ימות הוא כשיהדק היטב ולכן אסרו להדק כלל שמא יהדק היטב, ר"ז שם:

צ

צ) [סעיף יז'] ספוג וכו'. ידוע הוא כמו צמר נעשה לחוף הים ושואף המים. הרמב"ם בפי' המשנה. וערוך פירש שהוא על עין דג גדול שלא יראה העולם ויחריבו. א"ר או' ח"י. ועיין לקמן סעי' ח"י בהגה:

צא

צא) שם. ספוג אין מקנחין בו. דכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו. רש"י. ולענין טלטול עיין לקמן או ק"ב:

צב

צב) שם. אלא א"כ יש לו בית אחיזה. שלא יסחוט. הרמב"ם פכ"ב דין ט"ו. אבל הראב"ד בהשגות שם הקשה ע"ז דביש לו בית אחיזה מאי הוי דא"א לקנוח בלא סחיטת וכתב דכיון שיש לו בית אחיזה הו"ל כצלוחית מליאה מים שמריק ממנה מים אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסחטו עכ"ל. והביאו ב"י ומ"א ס"ק י"ט וכתב עליו המ"א וצ"ע כיון דא"א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ"ש סי' ש"א סעי' מ"ח וכתב דצ"ל דוקא בספוג א"א לקנות בלא סחיטה יעו"ש:

צג

צג) שם. גזירה שמא יסחוט. וכ"ה לשון הטור והלבוש. והקשה המ"א שם כיון דספוג עשוי לכך למה לי למגזר שמא יסחוט כמ"ש סעי' ט"ו וסי' ש"א סעי' מ"ח. ועוד תימא דבגמ' פריך אספוג והא ק"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר ומשני פסיק רישיה הוא א"כ אין הטעם משום גזירה וצ"ע עכ"ל. ונראה לפרש כי ידוע שהספוג של קינוח לפעמים יהיה נגוב ואח"כ מתלחלח מן הקינוח ופעמים יהיה מלוחלח בל"ה ותיכף הוא נסחט ממילא בין אצבעותיו מחמת הקינוח וכמ"ש לעיל או' צ"א בשם רש"י. ובזה מתורץ קשיית מ"א דקשיא א' שהקשה כיון דעשוי לכך למה לי למגזר שמא יסחוט וכו' י"ל דשם לא גזרו שמא יסחוט היינו משום דכיון שאין מקפיד עליו לא יבא לסחטו אבל הכא לא משום הקפדה יבא לסחטו אלא ממילא הוא נסחט ע"י הקנוח כנ"ז ולכך חיישינן. ולקשיא ב' שהקשה דבגמ' משום פסיק רישיה ולא משום גזירה. י"ל דפסיק רישיה היינו כשהוא מלוחלח מקודם דתיכף הוא נסחט ע"י הקינוח אבל כשהוא נגוב ובא לקנח בו ליכא עתה פסיק רישיה אלא עד שילוחלח מרבוי המים ואח"כ יסחט ולמה אסרו לסחוט בו דהמשנה לא חילקה בין נגוב לשאינו נגוב אלא משום גזירה שמא יתלחלח הרבה ויסחוט. ולזה כתבו הטור והש"ע גזירה שמא יסחוט לכלול אפי' נגוב דשמא אח"כ יתמלא מים ויסחוט ואח"כ ראיתי שכ"כ בא"ר או' י"ט יעו"ש, ועיין עוד בח"מ ותו"ש ונה"ש שתירצו עוד תירוצים אחרים יעו"ש:

צד

צד) [סעיף חי'] לסתום נקב שבדפנה וכו'. היינו שכורכין סביבות הברזא חתיכת בגד או נעורת של פשתן ופוקקין בה הנקב שבדופן החבית. ב"י. באה"ג. ר"ז או' כ"ד:

צה

צה) שם. יש מי שמתיר. בין להסיר אותה בשבת או להחזירה. ב"י בשם רי"ו:

צו

צו) שם. אעפ"י שא"א שלא יסחוט. מנעורת הפשתן ממשקה הבלוע בו ע"י סתימת הברזא בנקב או בהסרתה והוי פסיק רישיה:

צז

צז) שם. והוא שלא יהא תחתיו כלי, כדי שמשקה הנוטף ילך לאיבוד ואז הוי פס"ק רישיה דלא ניחא ליה ומותר כמ"ש בש"ע. וזהו דוקא בסוחט פירות וכדומה דלא אסיר אלא משום מפרק שהוא תולדה דדש אבל בסוחט בגד מן המים דאיכא נמי משום מלבן אסור אפי' אם המים הולכין לאבוד. חס"ל או' ה'. ועיין לעיל סי' ש"ב סעי' ט':

צח

צח) שם. הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ומותר. הוא דעת הערוך שהביא התו' והרא"ש. ודוקא בדופנה אבל למעלה הוי פסיק רישיה דניחא ליה ואסור גם לדעת הערוך כמ"ש לעיל סעי' ט"ז. תו"ש או' ל"ד:

צט

צט) שם. הוי פסיק רישיה וכו'. ודוקא בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורים גם להערוך פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור. מ"א סק"ך בשם הרא"ש. תו"ש שם:

ק

ק) שם. וחלקו עליו וכו'. היינו התו' והרא"ש דס"ל דהא דאיתא בש"ס לחלק בין היכא דניחא ליה היינו לענין חיובא משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה אבל איסורא מיהא איכא. ולר' יהודה דס"ל דמלאכה שא"צ לגופא חייב עליה אז גם בפ"ר דלא ניחא ליה ג"כ חייב עליה ולפ"ז מ"ש המ"א ס"ק כ"א דחיובא ליכא לכ"ע אינו מדוקדק דלדעת הרמב"ם דפסק כר' יהודה ודאי איכא נמי חיובא עיין סי' שי"ו וסס"י של"ד שהביא הש"ע דעת הרמב"ם בזה. (והיינו לפי' הכ"מ פ"ז דשגגות אבל הל"מ הוכיח שם דגם לדעת הרמב"ם אינו חייב במלאכה שא"צ לגופה אלא דוקא כשמתכוין לכך אלא שאין מכוין לתכליתה כגון כבוי דמכוין לכיבוי אלא שאין מתכוין לעשות פחם יעו"ש) ודע דבפ"ר דניחא ליה גם לר"ש איכא נמי חיובא דאנן סהדי דניחא ליה בהכי והוי כמלאכה הצריכא לגופא כמ"ש התו' בכירה דף מ"א ע"ב. תו"ש או' ל"ה.

קא

קא) שם מידי דהוי אספוג וכו'. וס"ל כמ"ש סעי' י"ז בשם הראב"ד דאפי' היה כלי תחתיו שרי דהוי כמוריק מצלוחית. מ"א ס"ק כ"ב. תו"ש או' ל"ו. ר"ז או' כ"ד. ועיין לעיל או' צ"ב:

קב

קב) שם מידי דהוי אספוג וכו'. וטלטול הספוג לצורך גופו ומקומו מותר דמלאכתו לאיסור באין בית יד הא יש בית יד מחמה לצל נמי שרי. א"א או' כ"ב ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' ג' וסעי' ד':

קג

קג) שם ולפי שאין טענה זו חזקה וכו'. דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני בסעי' י"ז דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה. ט"ז ס"ק י"ב. ולפי מ"ש לעיל או' צ"ב בשם הראב"ד דאעפ"י שא"א לקינוח בלא סחיטה שרי צ"ל מהאי טעמא אין הטענה זו חזקה די"ל דהברזא לא מקרי בית יד או שלא רצה לסמוך הש"ע על הראב"ד נגד רש"י והרמב"ם. מחה"ש ס"ק כ"ב:

קד

קד) שם שלא יהא כלי וכו'. וגם צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא. ט"ז שם. א"ר או' כ"ב ובס' הזכרונות כתב שראה בכמה מקומות שמשתמשים בברזות של נחושת בלי נעורת כלל משום חשש איסור' א"ר שם. ומ"ש שם הט"ז דמנהגינו כדיעה קמייתא וכו' כבר השיג עליו הא"ר שם ועוד אחרונים:

קה

קה) שם שלא יהא כלי וכו'. ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסוחט משקין תולדה דדש הוא ואינו אסור אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכין לאיבוד. מ"מ פ"ט ורשב"א וריב"ש סי' של"ד. אבל הר"ן ספי"ד כתב דמ"מ אסור מדרבנן. מ"א ס"ק כ"ג תו"ש או' ל"ח. ומ"מ אם אינו מניח כלי תחתיו יש להקל משום דאיכא ג' צדדין להתיר א' דעת המ"מ והעומדים בשיטתו דבל"ה כה"ג אפי' איסור דרבנן ליכא. וגם להר"ן דמ"מ איכא איסור מדרבנן יש סברא ב' לסמוך על הערוך דכיון דאין כלי תחתיו והמים הולכין לאיבוד הוי פ"ר דלא ניחא ליה. ועוד סברא ג' דיש לסמוך על הראב"ד והוי כספוג שיש לו בית אחיזה דאפי' סוחט שרי דהוי כמריק מכלי. מחה"ש:

קו

קו) שם שלא יהיה כלי תחת החבית וכו'. הר"ן ושאר פו' ביארו דיש ב' מיני סחיטה הא' הוא משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומשו"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין. ולענין הלכה פסק הטור והש"ע סי' שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן ונ"ל לחלק דביין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבא מאדים הבגד. ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא שלדיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומשו"ה אם נשפך שכר או שאר משקין שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוי תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יכול לתקן אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור על ידו המשקה שנשאר על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרור בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדיעה האחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס. ט"ז ס"ק י"ב. מיהו מ"ש הט"ז לאסור לשאוב בכף אע"ג דאח"כ משליכו לאיבוד חלק עליו הא"ר או' כ"ב וכתב דגם בכף כשאין נוטל בכח לא הוי מפרק ועוד כיון שדעתו להשליכה לאיבוד יעו"ש. אבל המש"ז או' י"ב כתב דאע"ג דלא ניחא ליה ולית כאן משום דש י"ל דאסור מדרבנן מכח מראית העין דהרואה יאמר שרוצה לשתות המשקה ששואב בכף יעו"ש. והנה"ש או' יו"ד כתב כיון דאם יגרור בכח ע"י כף יש איסור דאורייתא אפי' אינו גורר בכח אסור מדרבנן אבל ע"י סכין דבכח נמי אינו אלא מדרבנן באינו גורר בכח שרי לכתחלה יעו"ש וא"כ כיון שאחרונים יישבו דברי הט"ז יש להחמיר. ועיין עוד מזה לעיל או' פ"ו ואו' פ"ז:

קז

קז) ומ"ש עו"ש הט"ז דאם נשפך מים ויין לבן אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס אפשר אף שאין בכח אסור דכשגורר למקום יבש שרייתו זהו כבוסו או דגזור אטו בכח ויהיה חיוב תורה. מש"ז שם:

קח

קח) ואם נפל משקין צבועין על המפה אסור לגרור בסכי' דבמקום שלא נפל שם יהיה צובע כבסעי' ך' מש"ז שם:

קט

קט) והא דבשאר משקין לא שייך ליבון היינו באין עליו ליכלוך אבל ביש עליו ליכלוך י"ל אף בשאר משקין אסור דהוי ליבון מליכלוך. מש"ז שם. יש נוהגין כשנפל טינוף על מלבוש וכדומה ירחצו אותו באופן זה שיעבירו עליו המים או ינענעו אותו במים עד שיוסר הטינוף ולא יסחטו אותו אלא יניחוהו עד שיבש וסוברין שמותר בכך מחמת דאין סוחטין אותו ובאמת הוא איסור גמור וזה טעות בידם שהוא מלאכה גמורה. כ"כ הרמב"ם ז"ל בכ"י והביאו בריש ס' מעשה רוקח. ועיין עוד מדיני כיבוס לעיל סי"ד ש"ב ובדברינו לשם בס"ד:

קי

קי) הסוחט השער או העור פטור אבל אסור. הרמב"ם פ"ט דין י"א. מ"א ס"ק כ"ג וכ"כ ב"י סי' ש"ל יעו"ש. ולכן הטובל בשבת או ביו"ט יזהר שלא יסחוט השער להוציא המים ס"ח סי' תתכ"ז. ולפ"ז גם אחר שתיה יש ליזהר שלא יסחוט שער שעל שפמו ולא דמי לקינוח האף דשרי משום כבוד הבריות ואין נזהרין בכך ויש להם לסמוך על הרשב"א. תו"ש או' ט"ל. ומ"ש ויש להם לסמוך על הרשב"א ר"ל דס"ל דבמשקין ההולכין לאיבוד ליכא איסור סחיטה וכמ"ש לעיל או' ק"ה יעו"ש. ומ"מ יש לסחטו ע"י מפה כדי שתהיה סחיטה כלאחר יד ג"כ ושרי:

קיא

קיא) וכן הטובל בשבת אי ביו"ט יש לקנח ראשו ופניו אעפ"י שיש בהם שער במטפחת גדולה המיוחדת לכך שאינו מקפיד עליה אם תשרה במים וכמ"ש לעיל סי' ש"א או' רע"ו ובנחת לאט לאט ואע"ג דע"יז נסחט השער כיון דסחיטת שער מדרבנן כנז' והכא המים הולכין לאיבוד וגם הוי סחיטה כלאחר יד לית לן בה. וכ"כ בן א"ח פ' פקודי או' ת':

קיב

קיב) כתב הרמב"ם פכ"ב דין כ"א שתי מטהרות (היינו שני מקואות שאין בכ"א כשיעור אלא ע"י חיבורן. חמה"ש) זו עג"ז נוטל הפקק מבנתיים ומשקין ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים (וישקו זה בזה) ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המטלטל כדי שלא יצופו המים על האוכלין ועל הכלים (לפי שאינו חושש אם יצאו מים מועטים ולפיכך אינו דוחק הרבה. ב"י) אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור (ר"ל שאותו הביב עשוי להביא מים מן המעין לתוך הבור ועתה כשניקב הביב יוצאין המים מן הביב למקום אחר ולכך סותם הנקב כדי שירדו המים לבור. מחה"ש) שמא יסחוט בשעה שדוחק שהרי הפקק שרוי במים עכ"ל וכתב הראב"ד לפי שהוא מקפיד שלא יצאו המים לר"ה אלא לתוך בורו ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר עכ"ל ומשמע שם דס"ל דאפי' אינו שרוי במים אסור. מ"א ס"ק כ"ג. ועיין עוד מדיני סחיטה לעיל סי' ש"א סעי' מ"ה ובהגה לסעי' מ"ו וסעי' מ"ח ובדברינו לשם בס"ד

קיג

קיג) [סעיף יט'] ליתן כרכום בתבשיל מותר וכו'. כ"כ ב"י בשם השה"ל ובעל היראים. וכתב בד"מ או' ב' ששמע משם מוהר"א מינץ דאסור ליתן יין אדום לתוך יין לבן בשבת משום צובע אבל לפי דברי בעל היראים דאין צביעה באוכלין נראה דזה ג"כ שרי יעו"ש. וא"כ משמע לדעת מור"ם ז"ל דאין חילוק בין אוכל למשקה דאין צביעה בדבר מאכל ומשתה. וכ"כ בתשו' חכם צבי סי' צ"ב דאוכלין ומשקין לית בהו משום צובע ומותר לגמרי יעו"ש. וכ"כ א"א או' כ"ה אלא שכתב דמוכרי יי"ש ודבש אין רשאין ליתן מראה ביי"ש ודבש לקונים דניחא להו בכך ולא דמי לכרכום בתבשיל שרוצה בכך מ"מ אכילה מותר בכל גוונא באפשר וגם אין מתקיימים משא"כ במוכר די"ל דחייב כשעושה גוון במשקה שיקנו ממנו וכ"ש המשימים סמנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש י"ל כ"ע מודים דחייב דנגמר מלאכת הצביעה יעו"ש: אמנם הח"א כלל כ"ד או' ה' פקפק בעיקר הדין שכתב בש"ע ובנ"א שם או' ג' נתב דאף אם נתיר הכרכום י"ל נתינת הכרכום אינו משים צבע אלא כדי שיתן טעם והצבע ממילא בא וכיון דאין אוכל בר צביעה לא מחמרינן אבל במה שדרכו בכך חוששני מחטאת יעו"ש. וכן בשו"ת רב בעלים ח"ג סי' י"א שקיל וטרי בהאי ענינא ולחלק יצא בין אוכל למשקה ומסיק דבמשקה יש לאסור יעו"ש וכן כתב בספרו בן א"ח פ' פקודי או' ג' ועיין לקמן או' קט"ז:

קיד

קיד) שם ליתן כרכום בתבשיל מותר וכו'. ודע דאע"ג דהוה התבשיל מרק צלול שהוא משקה ונותן לתוכו הכרכום לית לן בה דכל זה חשיב אוכל ולא אתי למיחלף בעין הצבע שהוא משקה גמור. יען שהתבלין והשומן שבתוך המרק הן מוכיחין עליו שהוא אוכל רב פעלים שם:

קטו

קטו) וכן מותר לשרות בשבת צמוקים ואפרסקים ודומיהם במים שלא אסרו אלא דיו וסמנים שעושין צבע. רב פעלים שם בשם ס' חיים וחסד סי' מ"ג יעו"ש ועיין לעיל או' טו"ב:

קטז

קטז) שם. דאין צביעה באוכלין. ומותר ליתן באוכל דבר שצובע אם אין כונתו לצבוע אבל אם כונתו לצבוע אסור גם באוכלין מאחר דכונתו לצבוע ואע"ג דאמרנו כל שאין כונתו לצבוע אין איסור צביעה באוכלין מ"מ במים ושאר משקין צריך ליזהר אעפ"י שאין כונתו לצבוע משום דדמי לעושה עין הצבע דאסיר מה"ת לדעת הרמב"ם (פ"ט דין י"ד) ולכן מה שנוהגין שמביאין על השלחן במסיבה גדולה כלים של זכוכית גדולים וממלאים אותם מים צבועים אדום לנוי שיהיו נראים מלאים שכר אדום שלא יעשה צבע המים האלו בשבת בן א"ח פ' פקודי או' ג' וכה"ג כתב לב חיים ח"ג סי' ע"ח יעו"ש. וכתב שם המעתיק אבל מותר ליתן בשבת מים לתוך השכר וכולו הפך לבן כמו חלב ממש משום דא"א לעשותו מבערב שהוא מתקלקל וגם א"א לכל אדם לשתות השכר כמו שהוא יעו"ש. ועיין לקמן או' קכ"ג וכ"ד:

קיז

קיז) מקום שדרכם לעשות שכר לבן ושכר אדום ולפעמים מערבים זה בזה צריכין ליזהר שלא יתנו האדום בלבן ואם יעשה להיפך שיתן הלבן באדום לפי מהסס בהיתר זה היכא דכונתו לצבוע הלבן כ"א דוקא בהיכא דאין כונתו לצבוע הלבן נראה להתיר בכה"ג ליתן הלבן באדום בן א"ח שם או' ד'

קיח

קיח) [סעיף ך'] יש מי שאומר וכו'. הא דכתב זה הש"ע בשם יש מי שאומר אעפ"י שבב"י לא הביא פלוגתא בזה מ"מ כן דרך הש"ע דסברא שמצאה רק בפוסק אחד כותב אותה בשם יש מי שאומר כידוע וזה הסברא מצאה רק בבעל היראים כמ"ש בב"י:

קיט

קיט) שם או שאר פירות הצבועים וכן יין אדום או ענבים שחורים וכן דיו או סקרא רוקח סי' יוד. א"ר או' כ"ג:

קכ

קך) שם צריך ליזהר שלא יגע וכו'. ואם יצא דם מן המכה אסור לתת עליה בגד משום ניבע. ב"י בשם בעל היראים והביאו בש"ע לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ח יעו"ש. ומ"מ כשהוא דחוק יש להקל. ח"א כלל כ"ד או' ו' ועיין לקמן או' קכ"ב:

קכא

קכא) שם צריך ליזהר שלא יגע וכו' מיהו צביעת פיו ידיו ורגליו אין לחוש שאין צביעה אלא בדבר הראוי לצבוע וההיא דלא תעביר אשה (סי' ש"ג סעי' כ"ה) סרק על פניה מפני שהיא צובעת שאני התם דכיון דדרך האשה בכך צביעה מתקריא. פסקי מהר"ם מריקאנטי סי' קכ"ג שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד. עו"ש שם. מ"א ס"ק כ"ה. א"ר או' כ"ד. תו"ש או' מ"א. ר"ז או' כ"ז:

קכב

קכב) שם צריך ליזהר שלא יגע וכו'. אבל הרדב"ז בח"א סי' קל"א כתב ואנחנו לא ראינו מימינו מי שנזהר בזה ודאי חומרא יתירה היא דאין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך. כנה"ג בהגב"י. והביאו העו"ש שם וכתב ודבריו לא נהירין לי ואין להקל. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ד דאין להקל יעו"ש ובס"ק כ"ה כתב וכ"ש בבגד אדום דאסור לקנח דמתקן הוא. וכ"כ הר"ז שם. אמנם בשו"ת חכם צבי הנוספות בלקוטי דינים הוכיח להתיר בזה כדעת הרדב"ז יעו"ש. וכן הא"ר שם חלק על דברי המ"א הנז' וכתב דיש להקל עכ"ף באדום ואפי' בלבן כשא"א בענין אחר יעו"ש וכ"כ ח"א סוף כלל כ"ד דכשהוא דחוק יש להקל:

קכג

קכג) הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב. ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או שער ע"ג ברזל או נחשת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום הרמב"ם פ"ט דין י"ג. העושה עין הצבע ה"ז תולדת צובע וחייב. כיצד כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה. הרמב"ם שם דין י"ד. אבל הראב"ד סובר שאינו חייב משום צובע אלא כשצובע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאין לצורך (ר"ל שלא לצורך עצמו כ"א לצבוע בהן דבר אחר. מחה"ש) לא. ונתינת דיו וסמנים אסור משום לש עכ"ל. מ"א ס"ק כ"ה. ונ"ל דלכ"ע אם צריך לצב עת המים כמו שדרך לצבוע המים ולשפוך בכלי זכוכית לינוי חייב לכ"ע אם תיקן הצבע בשבת דהרי כבר נגמר הצביעה ח"א כלל כ"ד או' ד':

קכד

קכד) נ"ל דמוכרי דגים שדרכן לצבוע אזני הדג בדם כדי שיהיה נראה שניצודו היום או אמש וכן האומנין שדרכן לצבוע מיני מתיקות וכן מוכרי היין שדרכן לצבוע היין שיהיה לו מראה טוב חייב לסמ"ג. ח"א שם או' ג' ועיין לעיל או' קט"ז:

קכה

קכה) כתב על ידו בע"ש ושכח מותר לרחוץ ידיו בשבת לאכילה בתנאי שיטל עליהם רביעית בבת אחת וינגבם בחמה או יעמידם ברוח עד שיתנגבו. מהר"ם מזרחי בס' פה"א ח"ב סי' ד' י"א מ"ב בהגב"י אד' ז' ועיין לעיל סי' קס"א או' ז"ך מ"ש שם בס"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---