כף החיים/אורח חיים/שי

כף החיים ‏ אורח חיים שי

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] עץ שתולין בו דגים וכו'. בשר שאינו מאוס כל כך. עו"ש או' א':

ב

ב) שם. עץ שתולין בו דגים וכו'. עץ זה הוי כלי כיון שיחדו לתלות דגים אלא משום דמאיס הו"ל מוקצה מחמת מיאוס ואנן ק"ל כר"ש. לב"ש, משמע אבל אם לא יחדו לכלי רק תלה בו דגים לפי שעה אסור לטלטלו. ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' ט"ז ובדברינו לשם או' ק"ז וקי"ח:

ג

ג) שם. מותר לטלטלו. אפי' מחמה לצל והיינו טעמא משום דלית עליו שום מוקצה והו"ל ככלי שמלאכתו להיתר דרישה או' ב' מיהו המש"ז או' א' כתב דלא שרי לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו ככלי שמלאכתו לאיסור והביא דברי הדרישה הנ"ז וכתב וצ"ע יעו"ש. ונראה דאם תולין בו דגים מלוחים לכ"ע שרי לטלטלו אפי' מחמה לצל משום דחזו לאומצא כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ל"ב וא"כ הו"ל ככלי שמלאכתו להיתר שמותר לטלטל אפי' מחמה לצל וכמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ד' יעו"ש:

ד

ד) שם. כר"ש דשרי. אבל במקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת לא ק"ל כוותיה ואסור אפי' לאחר שכבה ועיין לעיל סי' רע"ט ובדברינו לשם בס"ד:

ה

ה) שם. כר"ש דשרי. אבל במוקצה מחמת חסרון כיס אפי' ר"ש מודה. שבת זק"ן ע"א. וגם מודה ר"ש בצרורות ואבנים ומעות וכל דבר שאינו כלי ולא אוכל שאסור לטלטלו כיון דלא חזי למידי. ב"י. וכ"כ בהגהת הלבוש ומה שאנחנו ק"ל בכמה דברים כר"ש דלית לי' איסור מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקים בלבד ובכמה דברים ק"ל דאסורים משום מוקצה היינו משום דבכמה דברים אפי' ר"ש מודה דאסורים הן עכ"ל:

ו

ו) [סעיף ב'] אין שום אוכל תלוש וכו'. אבל במידי דמחובר אפי' לר"ש הוי מוקצה בין של ישראל בין של עכו"ם. ב"י. ועיין לקמן או' י"ד:

ז

ז) שם. העומדים לסחורה וכו'. שאעפ"י שעומדים לסחורה דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה. תו"ש או' ב' לב"ש:

ח

ח) שם. ואפי' חטים שזרעם וכו'. ולא דמי לנר שכבה בסי' רע"ט דהתם כיון דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא. מ"א סק"א. ועיין ב"ח שכתב בשם ש"ל דאוסר בחיטים שזרעם כמו נר שכבה אבל הוא ז"ל הסכים כדברי הש"ע יעו"ש אמנם צ"ע דבסי' שי"א סעי' ח' וסי' של"ו סעי' ו' אוסר שם הש"ע אם נתכוון לזריעה ועיין בדברינו לשם בס"ד:

ט

ט) שם. ועדיין לא השרישו. שאם השרישו הו"ל עוקר דבר מגידולו ואסור עו"ש סי' שי"א או' ו':

י

י) שם. וביצים שתחת וכו'. פי' שנולדו מאתמול. עו"ש או' ג' והיינו תוך ג' לישיבתה ועיין פסחים נ"ה ב' הגהות יעב"ץ על הגמ' פת"ע או' ד':

יא

יא) שם. שמניחין אותם במוקצה וכו'. ר"ל שהקצה להם מקום עד שיתיבשו לבוש:

יב

יב) שם. אסורים בשבת ודוקא גרוגרות, וצימוקים אבל אפרסקין וחבושין וכל שאר מיני פירות לית בהו מוקצה לר"ש, ב"י בשם הגמ':

יג

יג) שם הגה. וי"א דאין הכנה וכו'. ואפשר דגם הסברה ראשונה מודה לזה. א"ר או' ב' ועיין לקמן סי' תצ"ח סעי' ג':

יד

יד) שם בהגה. וי"א דאין הכנה וכו'. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע. ט"ז סק"ב. ועיין לעיל או' ו' ולקמן סי' שכ"ה סעי' ה':

טו

טו) שם בהגה וי"א דאין הכנה וכו'. דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום. (ר"ן) וכיון שהוא מוכן לאיש א' מוכן לכל. כלבו. מ"א ס"ק. תו"ש או' ד' ר"ז או' ג':

טז

טז) שם בהגה. וי"א דאין הכנה וכו'. ונראה דלא התירו בשל גוי רק מוקצה אבל נולד אפי' בשל גוי יש לאסור. עו"ש או' ד' א"ר או' ג' תו"ש שם. ועיין לקמן סי' תקי"ז:

יז

טוב) שם בהגה. ואפילו גרוגרות וצימוקים וכו'. משמע דאפי' העלה אותם העכו"ם מבע"י ליבשם ודחה אותם בידים לא חל עלייהו שם מוקצה אבל הר"ז או' ג' כתב דמיירי בראויים ואינם ראויים דבישראל צריכין הזמנה כמ"ש סעי' ה' ובשל עכו"ם אין צריך הזמנה יעו"ש משמע הא אם לא היו ראויים אף בשל עכו"ם אית בהו מוקצה כמו בשל ישראל:

יח

חי) שם בהגה. ואפי' גרוגרות וכו'. ונר עכו"ם שהדליק ביה"ש וכבה י"ל דשרי לישראל לטלטלו אח"כ בנתאכסן בבית עכו"ם דתרתי בעינן מוקצה מדעת ודחייה בידים הא דחייה לחוד לא. ואם ישראל נתאכסן בבית עכו"ם והניח מפה על השלחן לכבוד שבת ועכו"ם הניח נר עליו ביה"ש וכבה י"ל דהמפה בסיס דניחא ליה בכך. ולומר לעכו"ם ביה"ש טול נר שלך מכאן אסור דלצורך ישראל הטלטול אסור. ואם המפה של עכו"ם י"ל אין הכן בשל עכו"ם. מש"ז או' ב':

יט

יט) [סעיף ג'] דבר שנתקלקל וכו'. כגון גרוגרות וצימוקין שהיו חזו ביה"ש ונתקלקלו ביום שנפלו עליהם גשמים וחזרוונתקנו ע"י שזפתן השמש ב"י בשם רש"י. א"ר או' ד':

כ

ך) שם. חזר להתירו. הטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא ביה"ש היה ראוי. טור. ט"ז סק"ג. ומ"ש שם הט"ז בענין האיזמל של מילה כבר כתבנו בזה לעיל בסי' ש"ח או' ז' קחנו משם:

כא

כא) שם. אבל דבר המוקצה ביה"ש וכו'. דוקא דברים שגמרן בידי שמים כגון גרוגרות דאין נגמרין אלא ע"י חמה אבל דבר הנגמר בידי אדם כגון תמרים שנותן עליהם מים בע"ש דאין ראוי עד ליל שבת כשלקחו טעם היין מותר. א"ר או ה' ועיין לקמן או' כ"ז:

כב

כב) שם. אסור כל היום דהכנה צריך מבע"י כדכתיב והיה ביום השישי והכינו וכו' רש"י ביצה כ"ו ע"ב:

כג

כג) [סעיף ד'] אעפ"י שלא ידעו הבעלים וכו'. ולא אמרינן כיון שהיה סבור ביה"ש שלא יבשו עדיין הרי הוקצה לו באתה שעה ואתקצו לכולי יומא דליתא. וכתב הר"ן ע"ז ואע"ג דבירושלמי ריש ביצה אוסר בזה נקטינן כתלמודא דידן. ב"י. תו"ש או' ז':

כד

כד) שם. ואח"כ נודע להם וכו'. ודוקא בכה"ג אבל איסור שנפל להיתר לח ולא היה ששים ונתוסף אח"כ קודם שבת ע"י חש"ו ובלח לא שייך נ"נ בהפ"מ או נתוסף כנגד כל היתר ולא ידעו בעלים י"ל הואיל ולא שייך עומד ומצפה אסור ובלבוש כתב מוקצה בטעות לא הוה מוקצה משמע אף כה"ג שרי וצ"ע. מש"ז או' ד:

כה

כה) [סעיף ח'] דחזו ולא חזו וכו'. היינו שנתייבשו קצת מבע"י ולא כל צרכן. רש"י ביצה כ"ו ע"ב:

כו

כו) שם. אי אזמניה וכו'. וכתב המ"א בסי' תצ"ה דצריך שירשום מע"ש ויאמר מכאן אני נוטל למחר משום דאיכא למיחש דילמא שביק את הרעים ונוטל את היפים ומטלטל מידי דלא חז ליה יעו"ש. תו"ש או' ח':

כז

כז) שם. אבל אם אינם ראוים וכו'. כתב הכלבו בסי' נ"ח כל דבר שגמרו בידי אדם אינו מוקצה. ואית דבעו למימר שאילו התמרים שנותנים עלהם מים בגיגית בע"ש או בעיו"ט ונדחו עי"ז מיד או חזו להו בתר הכי בליל שבת או בליל יו"ט שלקחו טעם היין מותר לשתותן ביום שגמרו בידי אדם אם שהו כל הצורך ע"כ. וכתב עליו ב"י דדבריו תמוהים דהא אמרינן בגמ' (שבת מ"ה ע"א) דשאר פירות בר מגרוגרות וצמוקים לית בהו מוקצה וא"כ למה הוצריך ליתן טעם מפני שגמרו בידי אדם ועוד ודאי דהני לא הוי גמרו בידי אדם עכ"ל נמצא דהב"י לא תמה רק על הטעם אבל לענין דינא מודה. והביאו הט"ז סק"ד והתו"ש או' ט' ועיין לבו"ש שאר האחרונים מה שיישבו קושית הב"י על הכלבו. ועוד עיין לקמן סי' ש"ך סעי' ג':

כח

כח) שם. הזמנה לאו מילת היא. דה"ל כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן. רש" ביצה כ"ו ע"ב:

כט

כט) [סעיף ו'] מבטל כלי מהיכנו פי' שהוסר הכלי מטלטלו ודומה שסותר הסותר זה הכלי ממה שהיה ראוי בתחילה. טור. וכן פירש"י והרמב"ם פכ"ה דין כ"ג. ובמקום אחר פירש"י דהוי כאלו בונה אותו במקום הזה. תו"ש או' יו"ד. וכ"כ הלב"ש:

ל

ל) שם. אבל מותר לכפות וכו'. דבזה אין מבטל אותו מהיכנו דהא אם ירצה יכול לחזור וליטול אותו משם. ולא חיישינן דשמא ע"י נטילתו משם ינדנד המוקצת מאחר שמוקצו מכוסה מן העין ועוד שמטלטל אותו לצורך דבר שאינו ניטול קמ"ל דלא. תו"ש או י"א:

לא

לא) שם. ובלבד שלא יגע בו. אע"ג דמוקצה מותר בנגיעא וכ"ש סי' ש"ח סעי' מ"ב היינו כשהנגיה היא לצורך דבר המותר אבל הכא היא לצורך דבר המוקצה. ב"י בשם ת"ה סי' ס"ז. ט"ז סק"ה. מ"א סק"ג. והה"מ כתב דהא דאסור ליגע בביצה שנולדה בשבת ויו"ט היינו משום שהיא מתגלגל וע"ו נגיעה מעט היא מתגלגלת והוי טלטול ממש וכמ"ש רמ"א רס"י תקי"ג והבן או התו"ש או' י"ב וכתב דמדברי הש"ע כאן משמע דה"ל כהת"ה דהא התה דבריו דבכל מוקצה אסור ליגע (ר"ל אפי' אינו מתגלגל) וכ"כ המ"א סי'. תקי"ג סק"ב ודלא כהט"ז שם סק"א יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ה' ועיין לעיל סי' ש"ח או' ל' ולקמן רסי' תקי"ג:

לב

לב) [סעיף ז'] מטה שיש עליה מעות וכו'. במניח איירי דבשבת תנן פי' נוטל מנער האת הכר והן נופלות ובמניח בשבת איירי דבהניח מבע"י והיו עליה ביה"ש אפי' אין עליה מעות אסור לטלטלה כדקאמר בסיפא דמילתא וא"ת דאיך יכול להיוח שמניח לדעת בשבת י"ל כגון שהניח נכרי או תינוק לדעת ישראל. ב"י בשם התוי מ"א סק"ד. ולענין ניעור עיין מ"א סי' ש"ח ס"ק ן' שכתב להתיר כיון שלא היו עליה ביה"ש יעו"ש. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' י"א. ועיין סי' ש"ט סעי' ד':

לג

לג) שם הגה. ואפי' לצורך גופו וכו'. דדין הבסיס כאותו המוקצה שעליו וכיון דהמעות הוי מוקצה מחמת גופו דאסור אפי' לנורך גופו ומקומו גם המטה כך. לב"ש. וכ"כ המש"ז או' ו' ח"א כלל ס"ז או' ב':

לד

לד) שם. שמונח עליו איסור. פי' בהניח בכונה בע"ש דאלו בשוכח אמרינן לעיל סי' ש"ח העי' ד' דמנער את הכר שעליו המעות. ט"ז סק"ו:

לה

לה) שם. וגם לא היה עליה ביה"ש וכו'. פי' אפי' היה עליה מעות בשבת וניטל משם כיון שלא היה ביה"ש מותר לטלטלה. עו"ש או' ח' ועיין לעיל סי' ש"ח או' קפ"ב:

לו

לו) שם הגה. ויש אוסרין בייחד לכך וכו'. וטעמא משום דאדם קפיד עליה ומייחד לה מקום. ב"י. ומ"מ אם ייחדה בלבד ולא נתן עליה עליה אפי' מבע"י לכ"ע שרי דהזמנה לאו מלתא היא. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט ר"ז או' י"ב:

לז

לז) שם בהגה. מיהו לצורך גופו וכו'. דמעשה זו מבטל המחשבה דיחוד והמעשה שעשה בו מעיקרא שהניח בו מעות. הגר"א. ופשוט שזה על דעת ר"ת דלשאר פו' אפי' יחדו. למעות נמי כל שאין עליה מעות וגם לא היה עליה ביה"ש שרי לטלטלה. ב"י:

לח

לח) שם בהגה. מיהו לצורך גופו וכו'. כ"כ ב"י בשם הג"א. אבל הדרישה או' ד' כתב שדעת ר"ת לדמותו למוקצה מחמת חסרון כיס דאסור אפי' לצורך גיפו ומקומו יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ה. וכן הסכים בביאור הגר"א. ר"ז שם. ולענין דינא כתב הא"ר או' ה' כללה דמלתא הן מטה או כיס אף שמייחד למעות כל שאין מקפיד עליו להניח בו דבר אחר מותר לצורך גופו ומקימו יעו"ש. וה"ה בכלוב של עופות שעושין מעצים שמטלטל אפי' לא היה בו עוף ביה"ש והוא ריקם אסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו. בן א"ח פ' ויגש או' י"א:

לט

לט) שם בהגה. דהכיס בטל אצלו. ואפי' בר"ה שרי ללובשו מ"א סק"ו. תו"ש או' ט"ו. וכן מותר להניח דבר בתוכו וליטול ממנו דלצורך מקומו מותר. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז או' י"ג:

מ

מ) שם בהגה. דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס וכו'. וא"כ היה צריך לנער את המעות כמ"ש סי' ש"ט סעי' ד' והכא א"צ לנער כיון שאין המעות על עיקר הבגד דמיירי שהכיס תלוי למטה רק פיו לבד תפור בבגד אבל אם הכיס כלו תפור לארכו בבגד אז אף אם שכח מעות בתוכו אסור לטלטל כל הבגד אלא צריך לנער המעות ואם הניח בכוונה נעשה כל הבגד בסיס ואסור לטלטלו. מיהו אם פיו לבד תפור בבגד אז אף אם הניח בתוכו בכוונה נמי מותר לטלטל את הבגד כיון שאין המעות על עיקר הבגד. והא דנקט רמ"א שכח משום דלכתחלה אין להניח מעות בתיכו מדעת דחיישינן שמא ישכח ויצא בו לרה"ר וגם אם הניח מדעת אסור עכ"פ להניח ידו לתוך הכיס דהכיס עצמו ודאי נעשה בסיס לדבר האסור. ואם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל את הבגד דכיון דהכיס אינה תפורה בבגד אינו בטיל לגבי הבגד. וה"ה כשיש מעות בתיבה שבשלחן נמי דינא הכי. תו"ש או' ט"ז בשם המ"א סק"ז בתוספת ביאור וכ"כ הר"ז או' ט"ו. וכתב עו"ש התו"ש ונראה דאם הכיס קשור קשר של קיימא בבגד אפשר שדינו כתפור. ועיין לקמן או' מ"ב (ומ"ש באה"ט או' ט' בשם אה"ע עיין באה"ע וסי' רס"ו כי לא נמצא כזה ואפשר שנפל ט"ס):

מא

מא) תיבה שתוך השולחן עשויה להכניס ולהוציא ויש מעות בתיבה אם על השולחן דבר המותר היותר חשוב מותר לטלטל בכלל ואם לאו אסור. ולטלטל התיבה להכניס ולהוציא אפשר דלא מהני מה שיש על השולחן דבר המותר אלא א"כ יש בתוכה דבר המותר וצ"ע. א"א או' ז' ועיין באו' שאח"ז

מב

מב) שם בהגה. דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס וכו'. וכ"ז בכיס התפור בבגד וכן תיבה שבשלחן המיוחד למעות וכיוצא בו העשוי בענין שא"א להוציאו לגמרי מן השלחן וא"כ נתבטל לעיקר הבגד והשלחן אבל כיס מעות הקשור בבגד וכן התיבה אם יכולין להוציאה לגמרי מן השולחן וא"כ כל אחד ואחד כלי בפ"ע לא נתבטל לבגד ולשולחן ואסור לטלטל הבגד והשלחן שהרי הם נעשים בסיס למעית אלא א"כ יש בתוכם ג"כ דבר היתר החשוב כמ"ש סעי ח' ונ"ל דאם יש בתוכו רק איזה פרוטות. בטלים לגבי הבגד דאין אדם מבטל בגדו ושלחנו בשביל איזה פרוטות ח"א כלל ס"ז או' יו"ד:

מג

מג) ונראה דאם התיבה תלויה בשלחן ועשוי להניח בתוכו לחם וסכינים ואירע שהניח בו מעית אפי' אין בו לחם וסכינים אע"ג דהתיבה ודאי אסור לטלטל אבל מותר לטלטל השלחן שהרי גם התיבה הוא כלי שמלאכתו להיתר וא"כ נעשה השולחן בסיס לאיסור ולהיתר ומכ"ש כיון שאין המעות על עיקר הכלי וצ"ע. ואם התיבה קבוע ברגלי השלחן ואינו תלוי בשלחן נראה דמותר לטלטל השלחן עם הרגלים אעפ"י שאין דף השלחן קבוע ברגלים ומכ"ש כשמחובר עד שא"א לטלטלו בלא רגליו אבל הרגלים לבד אסור לטלטל ח"א שם או' י"ב:

מד

מד) שם. בהגה. מותר לטלטל הבגד וכו'. ואם אפשר בניעור ינער המעות ממנו. א"ר או' יוד. ויכול לילך למקום המשתמר וינער שם דכל זמן שהמוקצה בידו אינו מחוייב השליך מידו תיכף אלא מותר לילך למקום שירצה להניחו שם. ח"א שם או' ט' וכ"כ או"ת או' ו':

מה

מה) שם. בהגה. מותר לטלטל הבגד וכו'. ואם שכח מעות בכנף חלוקו יתיר ויניחם ליפול לארץ. תשב"ץ סי' נ"ד. א"ר או' י"א:

מו

מו) שם. בהגה. אבל אין ללובשו בשבת. מיהו יכול לנער משם את המעות וכמ"ש לעיל סי' ש"ט סעי' ד' בשכח אבן ע"פ חבית. עו"ש או' יו"ד. א"ר או' ט':

מז

מז) שם בהגה. דחיישינן שמא יצא בו. או יטלטל המעות בעינם. לבוש:

מח

מח) שם. בהגה. דחיישינן שמא יצא בו. וא"כ לדידן דלית לן רה"ר אפשר להקל לצורך דאף אם ישכח ויצא אינו אלא איסור דרבנן. ומיהוא עיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' דיש פלוגתא בזה אם יש רה"ר בזה"ז יעו"ש:

מט

מט) שם. בהגה ועיין לעיל ס' רס"ו וכו'. ועוד עיין לעיל סי' ש"א סעי' ל"ג בענין מעות התפורים בבגדו ובדברינו לשם בס"ד:

נ

נ) [סעיף ח'] כגון מחתה וכו'. היינו כלי נחושת שמביאים בו את האור לפני השרים. ב"י בשם רש"י:

נא

נא) שם. אפר שמותר לטלטלו וכו'. שכיון שהיתה האפר מבע"י היה דעתו עליה מאתמול. ב"י בשם רש"י ולבוש. ונראה דאה ביה"ש הדליקו בה אש דאז פשיטא דהמדורה היא חשובה לגבי אפר אסור לטלטלה אפי' לצורך מקומה אף לאחר שכבה דכיון דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא זכ"ל. או' ט' מה"ש:

נב

בנ) שם. אפר שמותר לטלטלו וכו'. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ"ע דהו דבר חדש שלא היה בעולם. ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב ואע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעינן ס' כמ"ש סימן תנ"ג סעי' ג' מ"מ הכא כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא ודוקא שלא היה ניכר קודם שנתערב כמ"ש ס' ש"ך סעי' ב' מ"א סק"ח. פי' דאם ניכר הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטל. א"ר או' י"ב ולב"ש. וכ"כ המ"א לקמן ס' תצ"ח ס"ק כ"ח דאם נתערב אפר של היום בשל אתמול דבטל ברוב יעו"ש. וכ"כ האחרונים. מיהו הער"ה או' ז' כתב בשם כמה פו דאינו בטל ברב אלא צריך ס' יעו"ש אמנם בסי' תצ"ח או ז' חזר בו הער"ה וכתב דהדין של מ"א אמת דא"צ ס' אפי' באיסור שיש לו עיקר מה"ת אלא באיסור אכילה יעו"ש וכתב ח"א כלל ס"ה או ג' (ד"ה פן ח' ) ונ"ל דמים הנוטפים מאילנות בימי ניסן אסור לשתותן בשבת משום נולד ואפי' יש כבר כלי עם מים מע"ש שנוטף לתוכו אפ"ה אסור ולא אמרינן דבטיל כיון שהוא דבר שיש לו מתירין עכ"ל. ומיהו מטר היורד בשבת מותר לשתותו ולא הוי מוקצה או נולד. מהריק"ש וכיכ שכנה"ג סי' שצ"ח בהגב"י בשם שה"ג יעו"ש:

נג

גנ) שם. וכגון שדבר המותר חשוב וכו'. וכששניהם שוים אסור. תו"ש א' ח"י. לב"ש. ח"א כלל ה"ז או ח':

נד

דנ) שם. וכגון שדבר המותר חשוב וכו'. ואע"ג שלכל העולם הוא חשוב אם אינו חשוב לדידיה לא מיקרי חשוב. כ"ה בגמרא וה"ה איפכא. מ"א סק"ט. א"ר או' י"ב תו"ש שם ועיין לעיל סס"י ש"ח:

נח

חנ) שם. וטעם היתר וכו'. ר"ל דלמה בסי' ש"ט סעי' ג' אמרינן בפירות שאינם נפסדים ינער הכל (לב"ש) ולזה כתב משום דלא אפשר למינקט וכו':

ונ) שם. משום דלא אפשר למינקט וכו'. משום דשברי עצים היינו שברים קטנים או פחמים קטנים שא"א ליטול האפר מבלעדה. ב"י. והביאו מ"א סק"י וכתב דלפי מ"ש בסי' ש"ט סעי' ג' בשם התו' שאין מטריחן את האדם ליטול וללקט פירות מן הסל בידו תו א"צ לדברי ב"י יעו"ש. אמנם הא"ר או' י"ג כתב אפשר דהתו' מיירי ללקוט מכלי אבל כל שמנער צריך לעשות בדאפשר כדמשמע בש"ס ר"פ נוטל עכ"ל. ור"ל אף לדברי התו שם בכאן צריכין לדברי ב"י ודלא כהמ"א:

זנ) שם. אפי' אי שדי ליה וכו'. ודוקא אם צריך לאפרה או אם צריך למקם והמחתה. ט"ז סק"ז. והטעם משום דהמחתה גופא מלאכתה לאיסור ואפי' באין עליה שברי עצים אין שרי כ"א לצורך גופה ומקומה. מש"ז או ז':

חנ) שם אלא ינער וכו'. ואי איכא הפסד בניעור א"צ לנער וכמ"ש סי' ש"ט סעי' ג' ב"ח. מ"ן ס"ק י"א. א"ר או' י"ד תו"ש או ך':

נט

נט) שם. בהגה אבל אם היה האיסור עליו לבד וכו'. ונראה דהיינו מע"ש היה האיסור לבד ונעשה ביה"ש בסיס דבר איסור ואז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג"כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל וביה"ש לא אתקצאי הו"ל מוקצה לחצי שבת וק"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא שכל זמן שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול וע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם. ט"ז סק"ח. א"ר או' ט"ו:

ס

ס) [סעיף ט'] תיבה שיש בה וכו'. היינו כשלא יחדה למעות או שלא הניח עליה מעות כמ"ש סעי' ז' תו"ש או' כ"ב ור"ל כל אחד לפי סברתו לדברי הש"ע דוקא בהניח ולר"ת שהביא בהגה אפי' ביחד לבד יעו"ש:

סא

סא) שם. מותר לטלטלה וכו'. היינו בצריך למקומה או כגון דלא אפשר בניעור אבל אם אפשר ליקח דבר ההיתר ותשאר במקומה או בניעור המוקצה ינער כמ"ש בסעי' הקודם. ועוד עיין לעיל או' מ"א ומ"ב ומ"ג בדין התיבה יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---