כסף משנה/אבל/ה

כסף משנה ‏ אבל ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אלו דברים שהאבל אסור בהם ביום ראשון מן התורה. לטעמיה אזיל שכתב בפ"א שאבילות יום ראשון מן התורה:

ומ"ש אסור לספר ולכבס וכו' הכל י"א דבר. מתבאר והולך:

ב

ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן וכו'. בר"פ אלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו):

ומ"ש כשם שאסור לגלח שער ראשו וכו'. באבל רבתי (פרק שביעי) לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו [ואחד שפמו] ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. ויש מתירין ליטול כל שער שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה ולמדו כן מדברי הגמרא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י"ח) ורבינו סובר שלא התירו כן אלא בחול המועד אבל באבילות אסור וכדתניא באבל רבתי וכן דעת הראב"ד:

ומ"ש אחד המגלח ואחד המתגלח. נלמד ממה שיבא בסמוך:

היה מגלח ושמע שמת אביו וכו' עד ואחד המתגלח. באבל רבתי וירושלמי בפ"ק דשבת (דף ג'.) וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף מ"ק וכתב המרדכי ושמא היינו טעמא דגדול כבוד הבריות וכו' ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא.

ומ"ש וכן אסור לגלח שפה. נתבאר בסמוך:

ומה שכתב וליטול צפרניו בכלי. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י"ז:) איפסיק הלכתא כר"י דמתיר ליטול צפרנים בשינוי ואמרינן בגמרא (דף י"ח) דבין ביד בין ברגל אסור ואמר רב ובנגוסטרי אסור וכתב סמ"ג בנגוסטרי במספרים והוא הדין בתער:

ג

ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו וכו'. בר"פ ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו):

ומה שכתב וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כו'. בפ' ואלו מגלחין פלוגתא דתנאי ומשמע בגמרא דהלכתא כר"א בן שמעון דאמר הכי:

ד

אסור לסוך מקצת גופו וכו' וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין וכו' עד אבל לא כל גופו. הכי אסיקנא בפירקא קמא דתעניות (דף י"ג:):

ה

מנין לאבל שהוא אסור בתשמיש המטה וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו:).

ומה שכתב וכן לא ישא האבל אשה ולא תנשא אשה וכו'. שם (דף כ"ג) תנו רבנן כל שלשים יום לנישואין:

ומה שכתב ומותר להתייחד עם אשתו וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ד'):

ו

מנין שהאבל אסור בנעילת הסנדל וכו'. בפרק אלו מגלחין שם וכתבו הרמב"ן והרא"ש ודוקא בשל עור כמו ביוה"כ ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור:

היה בא בדרך נועל וכו'. באבל רבתי:

ז

רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה וכו'. ודקדק רבינו לכתוב בזה רמז ולא כתב מנין משום דזו אינה ראיה אלא רמז בעלמא:

ומה שכתב וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה וכו'. הכי משמע מההיא דשני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת שכתב רבינו לקמן בפרק זה:

ומה שכתב ולילך ממדינה למדינה בסחורה. בפרק ו' יתבאר שכל שלשים יום הוא אסור בכך:

ח

כל שלשה ימים ראשונים אסור בעשיית מלאכה וכו' עד בתוך ביתה. פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו:) ומסיים בה בירושלמי אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך ומפרש התם בירושלמי דטעמא דשלשה ימים חמירי משאר ימים משום דתלתא יומי נפשא טייסא על גופא סברא דאיהי חזרה גביה דכיון דאיהו חזיא דאשתני זיויהון דאפוי היא שבקא ואזלה לה ורבינו ירוחם כתב בשם הראב"ד הטעם שאפילו העני אסור במלאכה בשלשה ימים הראשונים משום דאחז"ל שלשה לבכי ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי:

ט

שני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת וכו'. ירושלמי כתבו הרי"ף בפרק מי שהפך וגרסינן בגמרא דידן (דף י"א:) בההוא פירקא מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא דתורא בהדי הדדי איתרע ביה מילתא במר בריה דרב אחא ופסקיה לגמליה אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש (לפסידא) דאחרינא לא חייש והא תניא אם היו מושכרים או מוחכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבר אדם חשוב שאני וכתב הרא"ש הרי"ף לא הביא הך עובדא והביא הירושלמי שני אחין או שני שותפין. ולכאורה נראה דפליג אגמרא דידן דלגרסת הירושלמי יפה עשה דפסק לגמליה דמלאכת שניהם בטילה. והראב"ד הקשה מהירושלמי אגמרא דידן ותירץ דודאי נועלין חנותן ואין השותף מתעסק בעסק השותפות בפרהסיא אבל בביתו מתעסק בעסק השותפות ואע"פ שחולקין בשכר כמו חמור גמל וספינה שמוחכרין ביד אחר הילכך לא הוה ליה למפסקיה לגמליה ומסיק אדם חשוב שאני ואית ליה קלא ואמרי בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו והוה ליה פרהסיא עכ"ל. והרמב"ן בת"ה תמה על הרי"ף שהשמיט המעשה הזה וכתב הירושלמי שאם עלה על דעתו שהגמרות חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי ושמא סובר הרב שהשותפין ודאי מבטלין מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהם כדרך הירושלמי אבל מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מריון היתה והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמריון שלא לבטלו אלא שהוא סבר אדם חשוב שאני וכיון שכתב רבינו ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה וכתב הירושלמי שהוא כהלכה ולשון שאמר נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידים בביטולו עכ"ל. ותירוצו של הראב"ד עולה יפה לדברי רבינו והרי"ף שכתבו הירושלמי דשני אחין או שותפין שהיו בחנות אחת דהוי פרהסיא הא היכי דלא הוי פרהסיא מותר לשותף להתעסק בעסק השותפות וכתב דאם היתה בהמתו מוחכרת או מושכרת אצל אחרים מותר הרי אלו יעשה דלא הוי פרהסיא שאין העולם יודעים שזו בהמתו של אבל ולא הוצרכו לכתוב שאם הוא אדם חשוב אסור משום דהוי פרהסיא דקלא אית ליה שזו בהמתו דממ"ש בשני אחין או שותפין בחנות משמע:

י

אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד וכו'. בפרק מי שהפך (מועד קטן דף י"א:) דייק הכי רב שישא בריה דרב אידי ממתני' ואע"ג דרב אשי פליג עליה פסקו הפוסקים כרב שישא דתניא כוותיה:

ומה שכתב אבל אחרים עושין לו וכו'. שם ובאבל רבתי והא דאמרינן מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים כתב הטור פירש הרמב"ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושים לשדה הלבן קודם זריעה לזרעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצים אותה בעונתה באים ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אלא א"כ היא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין דלשון ריבוץ דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש"י פירש השקאה מועטת לירקות ור"י פירש דאיירי אפילו שדה זרועה ולא מפני פסידא דזרעים דלא שריא להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמים שהמים חלוקים לבני הבקעה לכל אחד יומו ואם יגיע עונת מים בימי אבלו ולא ישקו לו עתה הוי פסידא דלא הדר עכ"ל:

יא

האריסין והחכירין שלו וכו' עד הרי אלו יעשו. ברייתא ר"פ מי שהפך שם. וכתב הרא"ש שפירש הראב"ד החמרים והגמלים והספנים ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל הרי אלו לא יעשו בתחילה כיון שלא שכרו ממנו קודם שנעשה אבל ואף על פי ששכרו כבר לשבוע או לחדש כפי הרגילות וכלה הזמן קודם האבילות לא יעשו בתחלה אבל אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים מעיקרא ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות הרי אלו יעשו וכך הם דברי רבינו שלא התיר אלא במוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב כלומר ואירע האבל בתוך הזמן וכתב עוד הרא"ש והא דאמרינן אריסין וחכירין וקבלנין הרי אלו עושין דמשמע לכתחלה ובחמור ובגמל ובספינה אסור פירש הראב"ד הטעם משום דארעא לאריסות קיימא ומנהג האריסות ידוע הוא במקום וכיון שזה היה אריס מקודם לכן מסתמא לא מסלק ליה וה"ל כמי שהיתה מושכרת אצלו מעיקרא משא"כ בחמור וגמל וספינה שדרך בני אדם להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו קודם והזמנים כמו כן מתחלפין עליהם פעמים נשכרים בזול ופעמים ביוקר ומש"ה אסור לכתחלה עכ"ל:

כתב הטור בשם הרמב"ן אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע שרי כמו שהיו מוחכרים ויש אוסרים שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסותא קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראים על שם הבעלים עכ"ל. וסיים בה הרמב"ן בת"ה שיש לדברי האוסרים פנים ממה שאמרו בפ"ק דע"ז אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי:

יב

שכיר יום אפילו בעיר אחרת וכו'. שם בברייתא:

יג

האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו וכו'. שם בברייתא:

היתה מלאכתו ביד אחרים וכו'. שם בברייתא וכתב רבינו ירוחם ודוקא שנתן להם המלאכה קודם ימי אבלו ולישנא דהיתה מלאכתו הכי משמע:

יד

היה לו דין עם אדם וכו'. גם הרמב"ן והרא"ש והטור כתבו שכך הורו הגאונים:

טז

אסור לקרות בתורה וכו' עד והתורגמן משמיע לרבים. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"א):

יז

ומנין שאין האבל יושב על המטה וכו':

יח

וחייב לכפות המטה כל שבעה. כלומר אע"פ שאינו חייב לישב על מטה כפויה אלא יום ראשון כמ"ש בסוף פרק רביעי מ"מ חייב להיות המטה כפויה כל שבעה:

ולא מטתו בלבד הוא כופה וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ז):

ומ"ש אפילו עשר מטות בעשרה בתים וכו': המטה המיוחדת לכלים וכו' עד ודיו. פרק אלו מגלחין שם. ופירוש דרגש מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ:

הפך כל מטותיו והוא ישן על מטות אחרים וכו'. בפרק אלו מגלחין שם ת"ר היה ישן על גבי כסא על גבי אודייני ע"ג קרקע לא יצא י"ח אמר ר' יוחנן שלא קיים מצות כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ואפ"ה לא יצא עד שיישן ע"ג מטה כפויה והכי דייק מאי דקתני היה ישן ע"ג המטה דהיינו לומר שכפה מטתו והוא ישן על מטה של אחרים ובספ"ד כתב רבינו שאינו חייב לישב ע"ג מטה כפויה אלא ביום ראשון בלבד אבל הרא"ש כתב אם כפה מטותיו וישן על גבי קרקע יצא י"ח שאין החובה לישן על המטה כפויה אלא כפיית המטה היא החובה כדאמרינן לעיל (דף ט"ו:) תני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה ואם הפך מטתו וישן ע"ג קרקע כ"ש דמילתא יתירתא הוא דעבד והא דקתני ברישא היה ישן על גב המטה פירוש שלא הציע על המטה כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן על גב החבלים ומתכוין לצער עצמו דומיא דאחריני והוא סבור שזה עומד במקום הכפיה קמ"ל דלא יצא ידי מצות כפייה וכן דעת הראב"ד וכן דעת הרמב"ן בת"ה והביא ראיה מהירושלמי:

גרסינן בירושלמי פרק אלו מגלחין הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. וכתב הטור פירוש פונדק רבים נכנסים בו ואם יראוהו כופה יאמרו שהוא מכשף וכתב א"א הרא"ש ז"ל ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם וכ"כ סמ"ג:

יט

מנין לאבל שאסור בפריעת הראש וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו) ואע"ג דמקרא לא משמע עיטוף הראש אלא עיטוי שפם בלבד משמע לרבינו דהיינו לומר שסודר שמכסה בו ראשו יעטה מקצתו על שפם ואיתא התם אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ואמר רב נחמן על גבי דיקנא וכתב הטור בשם רב האיי האי דיקנא הוא שער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים עדיין שמחזירים קצת המצנפת על פניהם על ראש החוטם שלהם:

כ

ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום וכו'. בפרק אלו מגלחין שם:

ומ"ש כל שלשה ימים הראשונים וכו' עד לאחר י"ב חדש. שם ומפרש התם טעמא דמשבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים מפני שהם שרויים בשלום:

ומ"ש אם בשאלת שלום נאסר האבל ק"ו שהוא אסור להרבות דברים וכו'. הם דברי רבינו ראויים אליו:

ומ"ש ולא יאחוז תינוק בידו וכו'. בסוף מ"ק (דף כ"ו:) אמר רב פפא תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. ומדנקט אבל משמע דדוקא תוך שבעה קאמר.

ומ"ש ולא יכנס למקום שמחה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף