כלי חמדה (לניאדו)/בראשית/יז
|
< הקודם · הבא > |
סדר ויצא שני[עריכה]
יבאר שאם ההתרשלות בדברים התבוניים רע ומר, על אחת וכמה שהזריזות בדברים המדומים רע מאד מאד, כי מתוך ההתלהבות יבוא לשכוח את ה' עושה.
(בראשית רבה פרשה ע', ד) רבי אבהו אמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך (בראשית כח, כ). מלשון הרע, היך מה דאת אמר וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיה ט, ב). ונתן לי לחם לאכול מגלוי עריות, היך מה דאת אמר ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט, ו). וכן ושבתי בשלום משפיכות דמים. והיה ה' לי לאלהים מע"ז. עכל"ה.
אם ההתרשלות בדברים התבוניים והשכליים בתי הנפש הוא רע ומר, כי עצלה תפיל תרדמה לעזוב את ה', ואם יום או יומים יעמוד מתעצל טומן יד, לא יוקם ולא יקום חילו, ואם יום יעזוב עבודתו ית' ימים יעזבוהו. הנה הזריזות והחשק והתשוקה אל הענינים המדומים הלא הם עניני הגוף, על אחת כמה וכמה תגדל אשמתה, כי היושב ובטל סוף סוף ידרוש אל אל, ואל שדי יתחנן בפיו ובלבבו לעשות רצון קונו מן הבא בידו, אמנם המתלהב אל הקנינים לבו בל עמו באשר הוא ולבו שוים, שקועים תקועים בין הרהורי הרהורים קשים מעבירה, לא יתנוהו השב רוחו כי אם בטל מהתורה ומהשתכלות אל מעשה ה' כי בורא הוא, כי יש לו בטלים הרבה כנגדו, ועל זה אמרו בברכות פ"ז. חסידים הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתן עראי וכו'. שהכוונה מלבד הפשט המורה שמיעוט ימי חייהם היו מתעסקי' בצרכי הגוף ועיקר טרחם ועסקם היה בתורה אשר עץ חיים היא למחזיקים בה, וזה וזה נתקיים בידם. הנה ג"כ כוונו אל מה שאמרנו שעשו תורתם קבע, רוצה לומר שידעו ערכה ואיך דבריה נצחיים ועקריים וקבועים, לא כן מלאכתן עראי. רוצה לומר ידעו שכולם הם עראי ובלתי נצחיים, והיא שעמדה להם בעשותם במעשה ובמחשבה עיקר מהעיקר, שזה וזה נתקיים בידם, הוא הוא מה שזירז התנא יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. אמר שאחר שהאדם קורץ מחומר והוא מוכרח לרדוף אחרי ההבל ויהבל בהבלי הזמן, והאיש ההמוני ומשתאה ומחריש אליהם, לפחות יעשה פשרה, שכל כוונת מעשיו יהיו לשם שמים ובכל דרכיו יכיר את בוראו וידעהו והוא יישר אורחותיו. ז"ש הוי עז כנמר. כלומר זריז, והתכלית בכל זריזות זה אשר אתה מזדרז אף אם יהיה בעניניך של העה"ז, לפחות התכלית יהיה טוב לעשות רצון אביך שבשמים, דרך משל אם אתה רודף אחר קניניך, בית והון, הכל יהיה לעשות רצון אביך ולגמול חסדים, וצדקה תחשב, והיינו דלא קאמר הוי עז וכו' ועשה רצון אביך שבשמים אלא לעשות. והדברים כפשטן ג"כ זירז על התורה והעבודה שתהיה בזריזות נמרץ, כי עיקר העבודה הוא הזריזות והחשק הנמצא בה שהוא חלק השכל והנפש. ועל זה זירז הנביא הושע ע"ה, ועמי תלואים וכו' איך אתנך וכו' לא אעשה וכו' אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וכו'. אשר פשטו של מקרא אומר שאחרי ה' ילכו גבורים כאריה ישאג, מעין דברי רבי יהודה בן תימא ע"ה. אמנם לבוא עד תכונתם צריך להבין המשובה הזאת מה היא, וכן אומרו ואל על יקראוהו יחד לא ירומם. מאי יחד. ובדברי חז"ל המשובה היא הפירוד וחילוק הלבבות אשר עליה אמר ועמי תלואים למשובתי זו הנזכרת, כי הנה אם אל על יקראוהו יחד ביחוד, הנה לא ירומם משמוע קולם. ועוד צריך להבין אומרו איך אתנך וכו'. פעם אומר איך אתנך ואחר כך אמר אמגנך. ואינו אומר איך וחוזר לומר איך אתנך כאדמה, לא כן באשימך כצבויים שאינו אומר איך. ועוד מאי יחד נכמרו ניחומי, דליערבינהו ויאמר נא נהפך לבי ונכמרו ניחומי. ועוד כפל לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים, ודאי שאם לא יעשה חרון אפו שלא ישוב לשחת אפרים, ואיך נותן טעם כי אל אנכי ולא איש, ואדרבא כפי גדולתו ית' ככה תגדל מהומת אשמתם אשר עזבו את ה' וילכו אחר ההבל ויהבלו. גם צריך להבין אם נוכל לפרש כאריה ישאג על הב"ה הנזכר:
הביאור כי המשובה כפשטו של מקרא, שהיא מעין שובו בנים שובבים, שהם שובבים מלשוב בתשובה, ועל זה המשובבות עצמו צריך תשובה, והיינו דקאמר שובו בנים בתשובה על המדה הזו המגונה, הלא היא שאתם שובבים מלשוב באופן שצריך לשוב על ההתרשלות בתשובה, וטעם ההתרשלות הוא באומרם השיבנו ה' אליך ונשובה וכו'. וכמו שאחז"ל ישראל שואלים שישיבם ויתחיל הוא יתברך ואחר כך ישובו הם, והוא ית' אומר בהפך שובו אלי תחילה ואשובה אליכם אחר כך, נמצא עמי תלואים למשובתי, הלא הוא ית' בו המשובה כב יכול. ז"ש למשובתי. ואמר מי יתן והיה נמצא פשרן בינינו, בנוהג שבעולם בשני בני אדם גדולים שנתקוטטו יחד, ובשעת שלום זה יסע ממקומו מעט פן יהיה לבוז, וכן חבירו עד שיפגעו זה בזה ויתנשקו ושלום יהיה להם. ז"ש ואל על יקראוהו יחד. שיהיה שב יחד עמהם, הם ישובו מעט והוא ג"כ יהיה שב מעט, באופן שיבואו יחד ואז ודאי לא יקפיד השי"ת, לא ירומם. שאף על פי ששאל שובו אלי תחלה ואחר כך ישוב אליהם, הנה אם יקראו ה' שיהיה הכל יחד הוא והם, הנה בטלה המשובה ונסתלקה, ולא ירומם ושלום יהיה להם. והטעם כי הוא ית' מצר ואומר איך אתנך. ר"ל איך אתנהג ליפרע מהם על מעשיהם הרעים, שאם יפרע בבת אחת או מעט מעט, לזה משיב ואומר לשאלת איך אתנך אפרים. התשובה נצחת היא שאמגנך מעין ישראל, שאני נפרע מהם מעט מעט, ואף על פי שאפרים כפר בעיקר לא אוציאהו מכלל ישראל ואתנהג עמהם במדת טובי, כי איך אתנך כאדמה שאז אשימך כצבויים ההפוכה כמו רגע, כי זו המדה היתה באומות העולם ההם שהב"ה מאריך להם עד שתתמלא סאתם ואחר כך גובה הכל בבת אחת, והיינו דקאמר קרא סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים. ר"ל חלו לשון התחלה או לשון חולי, הכל עולה לכוונה אחת, שטעם מהפיכת סדום כמו רגע בלי שום אריכות אפים, מצד שלא התחילו ידיו ית', או שלא עשו בה חולי ידיו ית', אלא היו ברוב שלוה והשקט, היא גרמה לה ליהפך כמו רגע קטן, באופן שאיך אתנך כאדמה בעיני אף על פי שעשית כמעשה אדמה כי אשימך לשמה ושנינה כצבויים, ואף על פי שאסכים לעשות כך מדוע מעשיכם המחוייבים להפך מדת הרחמים למדת הדין, נהפך לבי. ואם אתם הייתם חבור עצבים אפרים ותהיו יחד גוי מיוחד אז ודאי היו נכמרו תנחומי יותר עליכם. ז"ש יחד לשון אחדות אז נכמרו ניחומי, כי דעו נאמנה שאם לא היה נהפך לבי אלא ח"ו הייתי עושה חרון אפי פעם אחת אכה אתכם ולא אשנה לכם. ז"ש לא אעשה חרון אפי. דהיינו להכותם כסדום פעם אחת, כי אז לא אשוב לכלות אפרים. ר"ל לא אצטרך לשוב להניף ידי כדי לכלותכם כי כבר כליתים בפעם ראשונה, לכן בעבור זאת לא אעשה כן להם כי אל אנכי ארך אפים ולא איש אשר עושה חרון אפו באויבו עם שאינו צריך לשוב לעשות לו רעה, כי מאז בראשונה כלהו והממהו. ז"ש כי אל אנכי ולא איש. ואפשר שהוא מקושר עם סוף הפסוק, כי אל אנכי ולא איש בקרבך. ר"ל ידעתי כי גם אפרים רועה רוח וע"ז, זהו לפנים מרוב התלהבותו אל הממון ועניני העולם הזה, שהעבודה זרה משפעת לו טובה כי מנסהו אני לדעת היש אוהבים לה' אם לא, אמנם ידעתי כי אל אנכי ולא איש בקרבך שבקרב כליותיך אל אנכי וכו' וקדוש, ולזה לא אבוא בעיר ואכזריות עמך. בעיר פירשו המפרשים כמו ערך לשון אויב. ואמר כי השב בתשובה ומואס בבצע העולם הזה, ורודף אחרי עבודתו ית', עליו הוא אומר שילכו אחרי ה' ממש בלי פחד והם שואגים כאריה, גבורים כאריה ולא יפחדו, כי פחדו בציון חטאים. אמנם כאשר הם שותקים והוא ית' שאוג ישאג לעורר לבם לשוב מתרדמת עצלותם, אז יצטערו ויחרדו ז"ש כי הוא ישאג. הוא דייקא שהוא לבדו השואג ולא הם, אז יחרדו בנים מים. או אמר כי כשהם שבים בתשובה והרודפים אחרי השלימות הנפשיי הנה אחרי ה' ילכו בלי פחד, אחריו ממש וגם שהוא ית' כאריה ישאג לא יחרדו בלכתם אחריו, לא תהיה חתת אלהים אליהם כי בו חפצו. אמנם כאשר הוא לבדו ישאג והם מערבבים בעסקי העה"ז, אז יחרדו בנים, ואף שהם בריחוק מקום יחרדו בנים מים כצפור וכו', ובין כך ובין כך ישבו על אדמתם בשלום, כי התשובה בין בהתעוררות מלמעלה ובין בהתעוררות האדם מעצמו לעולם מועילה, הרי שהעיקר הוא לשאוג כאריה אחרי ה' ולא אחרי התאות הגופניות אשר עליהם אמר יעקב אבינו ע"ה לחם לאכול. ר"ל לחם קמח הראוי לאכול בדוחק ולא חפצתי בלחם סולת מנופה בי"ג נפה. וכן בגד ללבוש ולא בגדי משי ורקמה אלא בגד מאן דהוא ראוי ללבוש ולכסות בקרה, ועל איכותם דבר. או אפשר על כמותם שלא שאל אוצרות דגן ותירוש כי אם הלחם אשר הוא אוכל בשעתו ודבר יום ביומו כאוכלי המן, עד שיהיו עיניו תמיד אל ה' כי הוא יוציא לחם. ז"ש לחם שיעור לאכול מיד, וכן בגד ללבוש לא לבוש על לבוש מונחים בארון. וכן פירש"י בסדר הקודם. ועל זה נ"ל שאמר דע"ה, תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו וכו'. אמר כי אם המלך יארש בשפתיו וישאל כמה שאלות מההצלחות המדומות, הנה בודאי הגמור שלבו לשמים להגדיל ולהאדיר מלכות ישראל אשר בו יתפאר וכוונתו רצויה, לעומת זה אמר תאות לבו נתת לו. שהיא הצלחת הנפש, כי אין מעצור לה' מהושיע ברב ובמעט, באופן שישיג התכלית בזולת ההכנות אשר שאל בפיו, ועכ"ז באורך הזמן ישיג מבוקשיו, שארשת שפתיו בל מנעת סלה, שאפילו שמנעתו לפי שעה לא מנעתו סלה, ופירוש תכלית המלך בשאלו הצלחתו בכל עניניו ואפילו עניני הגוף כמו הצלחתו במלכותו בעושר ומלחמותיו ורכבו ופרשיו, אמר שתכליתו היא לשם שמים, כי כאשר תקדמנו ברכות טוב, והרי הוא כאלו תשית לראשו עטרת פז וכבוד והדר, גם בשאלו חיים כוונתו היתה לשמים ללמוד ולשמור ולעשות, ולכן כאשר חיים שאל ממך נתת לו ההצלחה המכוון בשאלתו, דהיינו אורך ימים בעולם הבא שהוא עולם ועד מתמידים. ועולם שכולו ארוך ועולם שכולו טוב. ומעתה תגדל התמיה של אבינו יעקב הן בענין אהבתו אל רחל היפת תואר ויפת מראה, ורחקו את לאה על היות עיניה רכות, הזה יחשב פועל איש תם יושב אהלים, והא מתני' היא אל תתן עיניך בנוי וכו'. עד שמתוך כך ניתן פתחון פה למינים לרדות, הוא לבן שאמר נקבה שכרך. ואחז"ל אל תקרי נקבה אלא נקבה. שחשבו להוט אחר נקבות ואמר נקבה שכרך עלי ואתנה נקבות כהנה וכהנה. ובענין הממון ראינוהו כעבד נמכר היה, ביום אכלהו חורב וקרח בלילה וכו'. מעין תשוקת האיש ההמוני אל ענינים החומריים עניני העה"ז והצלחותיו, ולא יאות ענינים אלו אל בחיר שבאבות. והנה חז"ל במאמר אשר הצענו הראשונים, מתוכם נלמוד לתרץ קושי זה, והוא כשנדקדק בדבריהם מה ראה יעקב להתפלל על ארבעה ענינים אלו בפרט, ויותר טוב שיעזרהו הוא ית' על כל המצות בכלל, ואברהם קיים ואפילו עירובי תבשלין, וכמוהו יעקב ישאל על כל התורה, הן אמת שהיה אפשר לומר כי אלו השלשה חמירי דקיימא לן יהרג ואל יעבור ע"א וג"ע וש"ד, ולכן שאל עליהם ועל לשון הרע לפי שהיא שקולה כנגד שלשתן, כמו שדרשו חז"ל גבי לשון מדברת גדולות, שנאמר גדול בעריות דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה גבי יוסף, וכן גבי כולם, ולשון הרע היא כנגד הגדולות כולם. אמנם הנכון אצלי הוא ויובן ג"כ היתכן שיעקב יפחד מג"ע וש"ד וע"א, א"כ מה הניח לפושעים בגופן וחטאים בנפשותם, בשלמא לשון הרע שאין אדם ניצול בכל יום מאבקו ניחא שישאל, אמנם על השאר נראה דבר זר מאד. ואומר כי יעקב אבינו ראה את עצמו הולך אל עם אשר לא ידע מתמול שלשום, והנה זקנו אברהם שלח עבדו זקן ביתו לקחת לו אשה, ומה נשתנה זה לצאת הוא בעצמו, ויאמרו אין זה כי אם רע מעללים ובליעל והשחית אנה ואנה עד שהוכרח לברוח שדה ארם, ומה גם בלכת שמועתו אשר עקב את אחיו פעמי' עד שבהכרח הגמור יחוייב לסדר לו טענות ותואנות בספר בגנות עשו אחיו, איך היה גבור ציד צד הבריות בפיו, וכל עניניו באשר יפנה ירשיע, באופן שהוא מוכרח כדי להתכבד לספר בקלון וגנות חבירו ואחיו עשו, לעומת זה אמרו ז"ל שאמר ושמרני בדרך הזה. על לשון הרע התפלל שנאמר בו וידרכו את לשונם קשתם. התפלל שלא יספר בגנות אחיו לא מינה ולא מקצתה, לא במעשיו ולא מדבריו, שאמר יקרבו ימי אבל אבי וכו'. כי על שמירה כזו שמירת הנפש התפלל ולא על שמירה גופנית כי לא איכפת ליה, ועוד שכבר הובטח ושמרתיך וכו'. ואחר כך שאל על גלוי עריות, פי' שלא יקח את לאה, כי כבר נודע בשערים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ולכן אהב את רחל מלאה, להיות שמח בחלקו ולא להסיג גבול אחיו, והיינו וירא ה' כי שנואה לאה. שיעקב ע"ה היה לבו נוקפו מהשגת גבול על לאה, ועל זה אפשר לומר שאמר ויעקבני זה פעמי'. זה מורה באצבע על ענין א' פרטי שכולל פעמים, והיינו את בכורתי לקח על הבכורה כפשוטו ועל לאה הבכורה. ואפשר שנבואה נזרקה בפיו של יעקב באומרו מכרה כיום את בכורתך לי. את לרבות את לאה, ובכורתך כפשוטו, כי לו ית' נתכנו עלילות, ואע"פ שהמזל היה גורם לאה לעשו, התפלה של לאה, ושערי דמעה לא ננעלו, כי עיניה רכות מבכי גרמו לתקן המזל באופן נאות, והיינו שיקח יעקב הבכורה בקנין כספו ויקח לו לאה, כי הוא הוא הבכור וכעשו יחשב לענין זה, ועל זה מתקיים אנכי עשו בכורך. ר"ל בבחינת הבכורה שקניתי הרי אני עשו בכורך, עם היות שמצד תולדתי הוא עשו הבכור, ונתיישב לפי זה שעולה לא נמצא בשפתיו, יעקב עליו השלום. אמנם עשו אמר אני בנך בכורך. עשו רוצה לומר מעת תולדותי ומצד היותי בנך אני בכורך מלידה ומבטן, לא כיעקב שלא באת אליו כי אם ברמאות. באופן שעוקבת לקיחת הבכורה גרמה לקיחת לאה. והנה יעקב התם וישר שאל מתחלה שלא יכשל בעריות, דהיינו לקחת שתי אחיות, כי שמע לבן הרמאי הולך בעולם ונודעת ליעקב, כמו שפי' חז"ל גבי כי אחי אביה הוא ברמאות. לז"א לחם לאכול לשון נקי, ע"ד כי אם הלחם אשר הוא אוכל. שלא היה חפץ כי אם בהיתר ובת זוגו, והיינו לי לחם לאכול. לי דייקא על רחל המיוחדת לי. אחר כך נתיירא מעשו פן בחזרתו משם יצא לקראתו, ויירא יעקב מאד שמא יהרוג וייצר לו שמא יהרג. ולזה אמר ושבתי בשלום אל בית אבי משפיכות דמים של עשו. ובהכי ניחא דהיה לו לומר לשלום בלמ"ד, כמו שלמדו חז"ל שאין ראוי לומר בשלום לחי כי אם למת, וקושיא זו ישנה גם כן בפסוק ונשלחך בשלום גבי אבימלך ליצחק אבינו עליו השלום, לזה פירש שהתפלל שיחזור אל בית אביו בשלום עם עשו, שלום מתווך בניהם ולא ילחם עמו לשפוך דמו. והיינו נמי גבי אבימלך שאמרו נשלחך בשלום. פירוש ולא במלחמה וקטטה. אלא אמרנו לך מעמנו וכו'. אחר כך התפלל על ע"ז, לא שיעלה בדעת שיעקב חלילה יכשל בה, כי בבטן עקב את אחיו, ובראות בית הכנסת של שם ועבר ומדרשיו מפרכס לצאת, ובראות בית ע"ז יושב ובטל ועשו מפרכס, אבל שאל יזכהו ה' לשוב לשלום לארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, כי ישראל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, כי הארצות ההם חלק ה' לכל צבא השמים ועיניו משוטטות עליהם, אבל סוף סוף שבתו בחוצה לארץ כע"א יחשב ליעקב, כמ"ש דע"ה כי גרשוני וכו' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכדרשת חז"ל. לעומת זה אמר והיה ה' לי לאלהים. כי אחר שישוב אל בית אביו ארץ הקודש, אז יהיה ה' לי לאלהים, לי דייקא בפרטות בלי אמצעי, כי היא הארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' בה משוטטות על פרטי אישיה וחלקי עניניה. והשתא ניחא נמי טעם סדר שאלות אלו של יעקב אבינו, היותם על סדר הזה, לשון הרע תחלה, ואחר כך גלוי עריות, ואחר כך שפיכות דמים, ואחר כך ע"ז. והנהוג ואשגרת לישן בכל מקום ע"ז וג"ע וש"ד. וסדר זה של יעקב ע"ה בשאלות אלו איננו ממעלה למטה ולא ממטה למעלה. אבל לפי דרכינו נתיישב, והוא הסדר הנכון בעניני לשון הרע קודם ואחר כך על גלוי עריות דהיינו שלא יקח לאה אחות אשתו רחל, ועוד דכבר תחשב כאשת אחיו בעיניו, ואחר כך לינצל מדם עשו אחיו, והיינו ושבתי בשלום. ואח"כ ע"ז בהיות בארץ והיה ה' לו לאלהי'. הרי עלה בידינו שאפילו השאלות המפורסמות שהם סובבות על עניני העה"ז כלחם לאכול וכו', עם היותם הכרחיים כדפרשית, עכ"ז הפכום חז"ל כולם אל השתוקקות הדברים הנפשיים והרוחניים והצלת הנפש ממכשול כאמור, כי כן דרך האיש השלם כמוהו, בחיר שבאבות, מורה שכל השקפתו אל מול פני המדע והשכל וידוע אותו ית'. ומעתה נבוא אל ביאור דברי ירמיה ע"ה, מסכימים לצד, ויהי דבר ה' אלי לאמר הלוך וקראת באזני ירושלם לאמר וכו'. וראוי לדקדק ראשונה אומרו באזני ירושלם וכו' בירושלם מספיק. ועוד מאי לאמר אחר שכבר בתחלה אמר ויהי דבר ה' אלי לאמר. ועוד כפל חסד נעוריך אהבת כלולותיך. ועוד קשה אומרו ראשית תבואתה, כי אם הוא הוא הראשית מאי ניהו שארית התבואה:
הביאור הוא כי הוא ית' רצה להוכיחם איך בתחלתם היו שלמים וכן רבים, בלתי נמשכים אחר התאות הגופניות, וכדי להמליץ התוכחת אמרו מסותרת, והיינו דקאמר הלוך וקראת באזני ירושלם לאמר. ר"ל המכוון הוא לאמר לה תוכחת מסותרת באזניה לאמר, שהיא תשמעם ובאזניה יכנסו דברי, על דרך ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. שרצה לומר אף על פי שהמפורסם בדברי לברך אותך בקול גדול, כי כמוך כפרעה, חשוב אתה בעיני כמלך, מ"מ בקרבם של דברים אלו אשים ארבי, כי כמוך כפרעה ואהרוג אותך ואת אדוניך, ולכן אמר שידבר נא דבר, שלא יגיע סודו כי אם אל אזניו, כי טובה תוכחת מסותרת, ועל זה האופן בעצמו הוא מ"ש הלוך וקראת באזני ירושלם לאמר, כי זכרון חסד נעוריה יוסיף מכאוב ותימה על ימי זקנותיה שיהיו לאחור ולא לפנים, על דרך מ"ש כד הוינא זוטרי לגברי השתא דקשישנא לדרדקי. והוא אומרו זכרתי לך חסד נעוריך. כי מהיות המעשה הזה נעשה בימי הנערות, וימי השחרות והילדות ימי הבל המה, ועכ"ז נתת אל לבך ללכת אחרי ולצאת ממצרים אשר כגן ה' כארץ מצרים, חסד גדול יחושב, והיינו דקאמר קדש ישראל וכו'. אמר כי התבואה צריך שתביא שליש לחול עליה חיובי התרומות וחלה וכיוצא בהן, אמנם ישראל היו קדש לה' בראשית התבשלות התבואה, כי מאז בנערותם עשו החסדים כאמור בחסד נעוריך, באופן שהיו קדש לה' מראשית תבואה קודם הבאת שליש, דהיינו בימי הבחרות. והזקנה דהיינו אחר גמר בישולם בקבלתם בסיני עול תורה ומצות. נמצא כי השבח הזה של זכרתי לך וכו'. היא תוכחת מלובשת באהבה, וזכרון חסד נעוריך לאמר כי בימי נעורם רדפו אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה, ואפילו הדברים ההכרחיים בלתי נמצאים, וכעת רדפו אחרי תאותם ובשרירות לבם הלכו אחרי המותרות והבלי הזמן. וכל זה נ"ל שבאו רוב דברי שע"ה בספר קהלת בכללו, לההביל עניני העה"ז בעיני הכל כדי שלא ירדפו אחריהם, ובפרט אמר דרושינו זה בפסוק אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וכו'. דפשטיה דקרא אומר שהשואל שאלה כזו אין בו חכמה, שאם היה חכם תשובתו בצדו, שהימים הראשונים טובים בעבודה ויראת ה' כל היום, ולעומת זה היו טובים בשפע שבע רצון ומלאים ברכת ה'. אמנם נ"ל שאמר אני אומר לך שלא תאמר מה היה שהימים הראשונים טובים מאלה. והטעם שאלו כוונת שאלתך היתה לטובה ולהצטער בעבודת ה' ולומר מה היה שהימים הראשוני' היו טובים בחכמה, שהיה האדם עוסק בכל לבבו בה תמיד, יהגה יומם ולילה כעץ שתול, מאלה שאין קורא בצדק וחכמה, אז הייתי אומר לך שתשאל ותאמר מה היה שהימים הראשוני' וכו', כי בהוסיפך מכאוב תוסיף דעת, אמנם כעת אני מונע אותך שאל תאמר מה שהיה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והסבה שאל תאמר וכו' היא יען כי לא מחכמה וענין שלימות שאלת על זה, מה היה שהימים הראשונים טובים בחכמה מאלה האחרונים, כי ידעתי מרייך וערפך קשה, שלא שאלת כי אם מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה בעדונין ותענוגי בני אדם, לכן אל תאמר וכו' כי מזיקך אמירה זו: ומעתה נבוא אל ביאור הפרשה מסכים אל האמור. וישא יעקב רגליו וכו'. וראוי להבין מאי וישא יעקב רגליו. כי הכל מיותר ודי שיאמר וילך יעקב ארצה בני קדם. וחז"ל אמרו שהבשורה טובה אשר בשרו בחלום להיות עמו, היא סמכתהו להיות יקום אשר ברגליו ללכת ארצה בני קדם, כי כריסא טעין רגלייא. עוד אמרו הראשונים ז"ל כי יעקב ע"ה כמשא כבד יכבדו רגליו ממנו לצאת מארץ הקדש לחוצה לארץ אשר עפרה היה טמא, ובהכרח הכריחם וישא רגליו ללכת שלא כרצונם, כי טבע השלם להיותו שקוע במקום השלימות והקדושה, וכדכתיבנא בסדר הקודם. ועוד קשה כל זה האריכות בסיפור וירא והנה באר וכו'. עד והשיבו האבן על פי הבאר למקומה. לא היה צריך לכתוב אלא וירא רועים ויאמר אליהם אחי מאין אתם וכו'. ובלי ספק זה הכריח לחז"ל בב"ר (ע', ז) שדרשו בהם ששה שיטין על יוצאי מצרים ועל ציון, עיין על דבריהם. ועוד הידעתם את לבן וכו'. פשיטא שידעו אותו אחר שהגידו לו שהם מחרן, ולא היה לו לשאול כי אם השלום לו. מצורף לזה לבן בן נחור, ולמה המשיכו עד נחור ולא אמר לבן בן בתואל, והוא אביו. ועוד אומרו והנה רחל בתו באה. מה כיוונו, שאם כדברי חז"ל (ב"ר ע, י) שאמרו ואין פוטטין את בעי, והנה רחל בתו באה עם הצאן. כי לאו אורח ארעא לענות דברים כאלה אל איש גר בארץ. ועוד קשה מי הכניס יעקב בתגר זה, האחד בא לגור וישפוט שפוט לאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה. מצורף לזה אמרם לא נוכל מיותר, כי מתוך שיאמרו עד אשר יאספו כל העדרים וגללו וכו', מובן שמבלתי יכולת מעוכבים שם. ועוד אומרו כי רועה היא מיותר ומובן מעצמו, ומדברי המגידים קודם שיאמרו והנה רחל בתו באה עם הצאן. וכן נבין אומרו בת לבן אחי אמו וצאן לבן אחי אמו. אחי אמו פעמים ושלש בסוף הפסוק וישק את צאן לבן אחי אמו. הלא דבר הוא. ועוד וישק יעקב לרחל. נשיקה זו של קורבה היתה ראויה להיות תכף בראותה ולא יאחר עד השקות הצאן. ועוד מאי ויהי כשמוע וכו'. וישמע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו. כי אין ויהי בכל מקום אלא לשון צער, וכן אומרו אך עצמי. אך לשון מיעוט ומיותר הוא. ומאי הכי אחי. תיבת הכי בלתי מובנת, וכן צריך לדקדק תיבת ועבדתני בלשון עבר, והצודק שיאמר ותעבדני חנם. ועוד מאי שנא דגבי רחל אומר היתה יפת תואר, לשון היתה, לא כן גבי לאה שלא אמר ועיני לאה היו רכות. ועוד אחרי אשר בירר יעקב מקחו בפירוש, באומרו ברחל בתך הקטנה. וכמו שאחז"ל שמא יחליף שמה ויקרא את הגדולה רחל ברמאותו, לכן אמר ברחל ולא רחל אחרת, בתך הקטנה ולא לאה שתקראנה רחל. וא"כ אחר כל זאת, איך מלאו לבו ללבן להחליף משכורתו בלאה, ואם רמאי הוא שנשמע עליו אלם לא שמענו. מצורף לזה נבין אומרו טוב תתי אותה לך וכו'. כי איש אחר מאן דכר שמיה, וכן אומרו שבה עמדי מיותר, שהישיבה עמו במקומה עומדת, והנדון היא שידוכי בתו. ועוד איך נותן טעם שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, ואדרבה האהבה גורמת שיהיו בעיניו כימים אין מספר באהבתו . והמפרשים פירשו כימים אחדים, כאותן ימים אחדים שאמרה רבקה וישבת עמו ימים אחדים. ועוד קשה אומרו הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה. אפילו לכל שבקלים לא יאותו דברי' כאלה כ"ש לבחיר שבאבות. והרב בעל עקידה ז"ל פי' ואבואה, שלא נאמר על ביאה ממש, אבל אמר שרוי בלא אשה שרוי בלא השקט, וברכה אין לו מקום מיוחד לצאה ולבוא אליו, לכן הבה את אשתי ואבואה אליה. כשאבוא מהשדה עיף וייגע אבוא אצלה. ועוד אומרו ויתן לבן את זלפה וכו'. נתינה זו בשעת כניסה לחופה היתה, וא"כ היה ראוי שיקדים נתינה זו קודם ויבוא אליה, וכי תימא שהיתה נתינה שאחר ביאה כמנהג היום שהאב נותן לבתו מנות, זה אחר הכנסה לחופה בצאתה בכבוד כשהחתן יוצא מחופתו, לא יתכן כאן מדכתיב אחר כך ויהי בבוקר וכו'. מכלל דמתנה זו קודם אור הבוקר היה. ועוד יגיד עליו רעו ומאי דכתיב בסמוך ברחל ויתן את רחל וכו' ויתן לבן לרחל בתו את בלהה. ואחר כך כתיב ויבוא גם אל רחל. הנה שקודם ביאה נכתבה נתינת בלהה, דכוותה גבי לאה שנתינת זלפה ללאה קודם בואו אל לאה היה. ועוד דברי יעקב אל לבן באריכות ושפת יתר, מה זאת עשית לי היינו למה רמיתני, אלא האחד דרך כלל והשני בפרטות יותר. וא"כ יאמר החביב ויאמר אל לבן הלא ברחל עבדתי עמך. ולמה רמיתני. ואם באנו לדקדק ג"כ אומרו הלא ברחל וכו' מיותר, כי מודעת זו, א"כ די שיכתוב ויאמר יעקב למה רמיתני. גם צריך לדקדק אומרו לתת הצעירה לפני הבכירה, מאי לתת להשיא היל"ל. וידוקדק ג"כ אומרו ונתנה לך גם את זאת. ומה טעם לא כתיב ואתן או ונתן לך, אלא ונתנה. ומאי עוד דקאמר עוד שבע שנים, דבכלל אחרות מובן דעוד הם ואינם השנים שעברו כי יצאו בלאה. ועוד מאי שנא דבלאה כתיב ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה. וכאן הפך הסדר ושינה קצת בלשונו, ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה. ועוד כיון דכתיב וירא ה' כי שנואה לאה. היה ראוי בקריאת ראובן שיאמר כי אמרה כי ראה ה' כי שנואה אנכי. לא כן כתיב אלא כי ראה ה' בעניי. ובסמוך גבי שמעון אמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי. מצורף לזה שקודם קראתו ראובן ואחר כך נתנה טעם כי אמרה כי ראה ה' בעוניי. ולא כן גבי שמעון הפכה השיטה ותאמר כי שמע ה' וכו' ותקרא שמו שמעון. ועוד מאי הפעם אודה את ה'. מה נשתנית פעם זו מזולתה להודאה. ועוד ותרא רחל. וכי עכשו ראתה והלא בראובן ושמעון ולוי ראתה, אם לא שנאמר דאין הכי נמי אלא הכתוב השלים ענין לאה וחזר לענין רחל, ולעולם אימא לך דמעת לידת לאה את ראובן נתקנאה רחל. ועוד קשה רחל מה עלה על דעתה לאמר אל יעקב הבה לי בנים, וכי התחת אלהים הוא, ובתרעומת יעקב שאמר ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים אנכי וכו'. ועוד ואבנה גם אנכי ממנה, כיצד יהיה הבנין הזה ממנה, ותיבת גם ג"כ מיותרת, די שיאמר ואבנה ממנה. ועוד קשה אומרו דנני אלהים וגם שמע בקולי כאלו הם שני דברים, והראוי דנני אלהים וישמע בקולי:
הביאור כי יעקב אבינו ע"ה כל פניותיו שהיה פונה כולם לצד ימין ה' ועבודתו ית', ולעומת זה בלכתו לא יצר צעדו כמשפט להולכי בדרך מצוה לקחת לו משם אשה, ומצווה ועומד מאביו ומאמו, והיינו מצות כבוד אב ואם, לעומת זה כתיב כי אורח ברגליו לא יבוא אלא וישא יעקב רגליו. ובנשיאות רגלים הלך בנקל אל ארץ קדם, כאלו לא עשה כי אם הנשיאות רגלים מכאן והליכתו תכף אל ארצה בני קדם, מעין מה שפי' חז"ל גבי ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. שקפצה לו הארץ ויצא מבאר שבע, ותכף הלך חרנה כי אורח ברגליו לא יבוא. ואמר כי ראה בטוב טעמו וזכות שכלו, ראה שנתעכבו שם שלשה עדרי צאן רובצים ומעוכבים שם, אמר ודאי אין זה אלא שלא יש באר אחרת להשקות צאן ממנה, והיינו כי מן הבאר ההיא. ההיא ולא יש זולתה אלא ממנה ישקו העדרים, ומצד העיכוב שעם היותם שלשה רבצו, דנם לכף זכות שהטעם כי האבן גדולה על פי הבאר, והוא מוכרח שיאספו שמה כל העדרים, ונתן אל לבו כי להיות המים מעטים שם, ואין באר אלא הוא, היה מוכרח להחזיר האבן למקומה כדי לחלק המים במשורה ולבל תשולח יד שם כי אם ברשות כולם וידיעתם, כל זה בכלל אומרו וירא והנה באר וכו'. הכל מוסב אל וירא, שלבו ראה הרבה חכמה ודעת והתנצלות אל הרועים לדונם לזכות, לקיים והוי דן את כל (העולם) [האדם] לכף זכות. ואם שאל אחר כך הן עוד היום גדול וכו' השקו הצאן. אמר כי סוף סוף היה להם להתקבץ יחד לגלל האבן ולהשקות הצאן ולחזור לרעות, והם השיבו עד אשר יאספו כל העדרי'. ויש עדרים מפוזרים וצריך להתעכב משתי סבות, האחד מצד האיסור, והוא כי גם מקצת מן הרועים יוכלו לגלגל האבן, עכ"ז לא נוכל מצד האיסור לשלוח יד במים עד שנהנה כולנו יחד, שאז שעת ההשקאה ישקום בשוה ובבת אחת כאלו אין שם כי אם עדר עדר לבדו אלא בשוה, והסבה השנית היא עד אשר יאספו כל העדרים וגללו וכו'. כי היא אבן גדולה. ולזה מסייע הטעם שעל לא נוכל שהוא סגולתא, והיה ראוי להיות בשופר הולך לקשר עם עד אשר יאספו אלא ודאי כדפרשית. הנה עלה מהסיפור הזה היות יעקב טרוד בחקירת עניני הצדק והיושר והבריחה מהגזל, עד שאפילו בשעת דחקו אשר הגיע לחרן, שהיה לו לשאול על בית לבן, ועכ"ז לא שת לבו תחלה כי אם אל הבאר ואל הרועים ועניני ישוביהן כדפרשית. ואחר כך שאל אחי מאין אתם, כי זה טבע השלם להתבודד אל המושכלות, ויגיד עליו רעו משה רבינו ע"ה אשר בצאתו בורח מפני פרעה והלך אל הבאר, נתן לבו אל היושר להושיע בנות יתרו עם שהי' ראוי לחשוך עצמו מהדין, שהוא גר ובורח בסבתו, ועם כל זה וישפוט שפוט ויושיען. והכונה הזו נמשכת במה ששאל הידעתם את לבן בן נחור. שלא שאל על הבנות בנותיו אם יפות תואר ויפות מראה כי אם על לבן הנבל שאל האם ידעו בו אי זו מדה טובה שיתדמה ממנה ובסיבתה אל היותו בן נחור שהוא נכבד אחי אברהם, ולא בן בתואל כי בתואל הארמי נכתב עליו בפרשת תולדות לגנאי על רמאותו, ולזה אמר הידעתם את לבן בן נחור אחי אברם שהיה שלם במידות, כי ודאי לא ישאל על הכרתו אותו, שפשוט הוא שיכירוהו, והם השיבוהו ריש מלין ואמרו ידענו, כלומר ידענו אחינו ידענו רמאותו והתנכלותו, והיינו שלא השיבו תכף שלום לו, כי כן הנוהג שבעולם ידעתם את פלוני, ומשיב ידענו ושלום לו וכו', אלא תשובתם ידענו על רמאותו, ומשנאתו אותו לא רצו להרחיב ולספר בשלומו, ולזה הוא שחזר אבינו יעקב עליו השלום ושאל השלום לו, כלומר שהנה מתוך השנאה שיש לכם עמו דברתם עד הנה, והתרסתם נגדו באמרכם ידענו, והם השיבו שלום. כלומר שלום יש בינינו, והראיה כי הנה רחל בתו באה עם הצאן, ואם היה קטטה בינינו לא היה באפשר שבת ויחידה תהיה רועה, באופן ששלום בינינו ובינו, אלא שמרוב שיחנו וכעסינו על רוע מדותיו דברנו עד הנה. עודנו מדבר וכו'. אמר הכתוב שבח הבחורה הזו אשר עם היות יעקב אבינו עליו השלום יפה תואר מעין שופריה דאדם הראשון, לא נתנה אל לבה לרוץ לקראתו, אלא ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. ר"ל אופן ביאתה עם הצאן היה בנחת מתנהלת לאטה, כמי שרועה צאן לאט לאט, והיינו כי רועה היא, לא כמו שנוהג הצאן במהירות ללכת אל מחוז חפצו, ולא אירע לה כמשפט הבנות אשר דברו עם שאול שאמרו חז"ל עליהן שהרבו שיחה עמו כדי להסתכל ביופיו, והוא גם הוא בחיר ה', לא גבה לבו ולא רמו עיניו אל מול יופי רחל כמשפט הבחורים אשר יתחזקו בגבורה מחשק יפת תואר, ויאזרו חיל לעשות כח, אלא העוד הכתוב שגבורתו זו שעשה לגלגל האבן כמי שנוטל כסוי הצלוחית כמו שאמרו חז"ל, ואפשר שדקדקו כך (בב"ר) מאומרו ויגל ולא ויגלל או ויגלגל. ודרשוה לשון גלוי כנוטל סדין מעל פי צלוחית. או דקדקו כך מאי ויגש יעקב. תיבת ויגש מיותרת, אלא כוון לרמוז אל העשותו בקלות בלי שתוף בגשתו אליו ויגל את האבן. והעיד הכתוב שכל זה עשה לכבוד דודו לבן, והיינו ויהי כאשר ראה יעקב את רחל, מה ראה בה, ראה שהיא בת לבן אחי אמו, ומצד השאר בשר אהבה, והיינו שהקיש הפסוק את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו, מה כאן שמח בראות רכוש קרובו אחי אמו כך ראיית רחל שמח על היותה בת אחי אמו ולא זולת על יפי דמותה, וכן ויגל את האבן וישק את צאן לבן אחי אמו. ולעומת זה לא נשק יעקב את רחל תכף פן יחשדוהו רואהו לחושק ונושק הבחורות נשיקת תפלות, אמנם אחר שגלל האבן ובירך ה' המים לרגלו והשקה צאן לבן ונתברר הקורבה, אז אח"כ וישק יעקב לרחל נשיקה של קורבה ולא כוון לתפלות, והעד תכיפות הבכיה, וישא קולו ויבך. שלא היתה נשיקת תפלות, כי הלב במר בוכה ועין דמע, והיינו ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה, ולא יאשם כי יש קורבה ביניהם כי אחי אביה הוא, ובכשרות בן רבקה הוא, ובמקום שיחס הצדיק יעקב לשבח שלא נהנה מחושיו אל הנאה גשמית, סיפר בגסות לבן והתלהבותו אל רדיפת התאוות הגופניות ואל חשק הממון, כי לא נתעכב מעט לשמוע כל דברי בתו, כי היתה מגדת לו איך יעקב ריקן וגדוד בא, וכמו שאחז"ל בוישא קולו ויבך, שבכה על רוע מזלו שלא הביא עמו שום דבר, והראיה שלא נתן כלום לרחל, באופן שאם היה שומע כל דבריה לא היה יוצא ובא, לז"א הפסוק ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו. ר"ל תכף כשמוע שמע יעקב בן אחותו לבד, תכף רץ לקראתו ולא המתין עד שיגמור כל דבריה, והגיד רמאותו שכאשר ראהו ערום חבקו ונשקו כמו שאחז"ל, להראות אם יש עמו אבנים טובות, כי לא עלתה על לבו שאין עמו מאומה, והיינו דקאמר אך לשון מיעוט, רצה לומר שאף על פי שאינך כדאי לכל החרדה אשר חרדתי אליך כי אתה בא ריקן, אך מתנחם אני מעמל כי עצמי ובשרי אתה ולא תם לריק כחי ומרוצתי, כי חייב אדם לקרב את קרוביו ואז אקרא וה' יענה כמו שאחז"ל. ויאמר לבן הכי אחי אתה ועבדתני חנם. א"ל לבן אם אני רמאי, הנה אחי אתה וכמוני בערמומית במה שאני רואה שעבדתני חנם, בזה החדש ימים שתכף נטה שכמו לסבול עול הרעייה, והדברים שהם בחנם בתחלתם סופם ביוקר, על דרך משל הערבי אל בכשיש גאלי (ר"ל החנם יקר). זהו שאמר הכי אחי אתה. אחי ברמאות כמו שפירשו חז"ל גבי וכי אחי אביה הוא, לבן אמר הכי הוא האמת וצדקת במה שאמרת שאחי אתה, ורמאי כמוני במה שעבדתני חנם, שסופך לגלגל עלי ולקחת שכר גדול בטרחך שלא יספיקו כל הצאן, זהו שאמר ועבדתני חנם על החדש ימים שעבר שעבדו חנם, וחשבה לבן לרמאות לקחת מתן שכרו הרבה, לכן הגידה לי מה משכורתך כדי שיהיה בדבר ברור. ועיני לאה רכות. לא כתיב היו רכות כמו רחל היתה יפת תואר, כי יופי רחל היה מלידה ומבטן, לא כן רכות עיני לאה לא היה אלא מאמצעות הבכי שהיתה בוכה, זהו שאמר ועיני לאה רכות. לא כן רחל אלא היתה יפת תואר ויפת מראה, כי חלקת יעקב בחיר ה', ולזה ויאהב יעקב את רחל, כי היא בת זוגו, כי קול המון כקול שדי, ולא לאה שלזה היו עיניה רכות מהיותה מעותדת לעשו, ולבן ברמאותו לא השיב ליעקב שיתן לו את רחל, אבל אמר דברים היולאניים, הלא הוא אומרו טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר. כאלו המוסכם היה לתת לו את לאה בודאי, ואחר שיתן לאה ליעקב משום אורחא דארעא לבלתי תת הקטנה לפני הגדולה, היה מוכרח לתת רחל לעשו, לז"א טוב תתי אותה לך על רחל מתתי אותה לאיש אחר הוא עשו, אך שבה עמדי ימים רבים בעבודה:
עוד אפשר שאמר טוב תתי אותה לך. על לאה מתתי אותה לאיש אחר הוא עשו דסני שומעניה, שבה עמדי. ויעקב לא הבין לא זה ולא אותו הפירוש הראשון, אלא ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים. עבודת פרך בלב שלם, ואחר שעבדו כשעברו הימים היו בעיניו מועטי הערך בערך שווי רחל באהבתו אותה, שכדאי היה לעבוד בעבורה כפלי כפלים, והוא יעקב בפחדו מרמאות לבן, אף על פי שברר מקחו באומרו ברחל בתך הקטנה, כמ"ש חז"ל שכוון לשלול כל מין רמאות שיהיה באפשר שיעשה לבן מהחליף לו בנותיו וכיוצא בו ולא שוה לו, לכן התרה בו הבה את אשתי כי מלאו ימי והזהר פן אבואה אליה, פן תהיה ביאת איסור, ועוד שתהיה לבוז כי אחר שאבוא אליה ותמצא לאה ותהיה לבוז וחרפה, כי היא ביאה בטעות, כוון לאיימו באומרו ואבואה אליה, הוא מ"ש אחר כך ויבוא אליה. ונתן טעם איך בא עליה סתם בלא חקירה, כי אין ראוי לאדם כמוהו לשתות בכוס אלא א"כ יבדקהו יפה יפה, לזה נתן טעם לטעותו ואמר כי ויתן לבן לה את זלפה שפחתו, והיה השפחה קטנה שהיתה ראויה לרחל, ובזה בטח לבו שאם היתה לאה לא היתה זלפה שותקת, ובזה מובן שאמר את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה, כי אינה שפחת לאה אלא שהוא עשה ברמאותו שתהיה ללאה שפחה כדי לגנוב דעתו של יעקב אבינו, לא כן בסמוך גבי רחל שאחר שנתנה שפחתה זלפה ללאה זכתה בדין בבלהה להיות לה לרחל לשפחה, והיינו ששינה הלשון ואמר ויתן לבן לרחל וכו'. לה לשפחה. לה לשפחה דייקא, שכעת זכתה בה להיות לה לשפחה, ומלבד הסימנים מובהקים שמסר לרחל כמו שאחז"ל, סמך על זה ולזה ויהי בבקר והנה היא לאה. כי בערב בחזקת רחל היתה מצד זלפה כאמור או מצד הסימנים בדברי חז"ל. ונתרעם יעקב על לבן ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי להכשילני בביאת איסור, והיינו מה זאת מורה באצבע על ויבוא אליה. כי אם היתה עבודתי נכריה החרשתי שרמיתני, אבל הלא ברחל עבדתי עמך. רוצה לומר בלב שלם, שמה שעבדתי היתה עבודה בכל מאדי ראויה והגונה בעד רחל, ואם כן למה רמיתני לתת לי את לאה, והשיב לא יעשה כן במקומנו וכו', ומנהג בטל הלכה. וכבר סברת וקבילת בלאה, כי לא יתכן לתת הצעירה לפני הבכירה, ואין כאן בעילת זנות, ודקדק בלשונו לבן לומר שמעולם לא רימהו, אלא שיעקב נתאנה מעצמו, זהו שאמר לתת הצעירה לפני הבכירה ולא אמר להשיא הצעירה לומר שאפילו הנתינה לתת הצעירה לשדכה קודם לפני הבכירה לא יעשה, כל שכן הנישואין, באופן שלבן אמר ליעקב שמעולם לא הודה לו בפירוש על רחל, כי אמר לו טוב תתי אותה וכו', דבריו סתם טוב תתי וכו' וכדפרשית, שלא יובן מדבריו כלל תת הצעירה לפני הבכירה אפילו נתינה בדברים, וא"כ לא עלי תלונתיך כי אם על עצמך שטעית בהבנת דברי, שמעולם לא עלה על דעתי לתת הצעירה לפני הבכירה, כי לא יעשה כן במקומנו וכו'. מלא שבוע זאת ונתנה לך. ר"ל כבר נתונה היא לך כמו שפי' באומרו טוב תתי אותה לך. אך צריך אתה לעבוד שבע שנים והיו יהיו ביתר עוז ותעצומות על הראשונות, והיינו אחרות. שאיני מתרצה כמעין אותה עבודה אלא עבודה אחרת מלב ומנפש, והיינו דקאמר עוד שבע. שיהיו בעודיות וטירחא יתירה. והסכים יעקב וקבל על עצמו הטורפח הגדול המחודש, והיינו ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. כדבר לבן ממש. עוד כוון לבן בלשונו שאמר ונתנה לך גם את זאת. דגם לאתויי מאי, אלא אמר דע לך שאיני נותן לך את רחל אם לא שתסלק ערעורך מלקיחת לאה לאמר שלקחתה בטעות, באופן שאגב ליקוחי רחל אהובתך תמחול באונאת מקח לאה, והיינו ונתנה לך גם את זאת. גם את לרבות לאה, שעם רחל נתנה לבן בעבודה אשר תעבוד עמי עוד שבע שנים אחרות, וכאלו השני מקחים נעשים כאחד, ולפי זה אפשר שיאמר תיבת עוד שבע שנים אחרות, דאם לא אמר עוד היה נראה שהשנים הראשונות לבד, ואלו השבע לבדן, אמנם כעת באומרו תיבת עוד שבע שנים אחרות מורה שהכל מקח אחד, ובארבע עשרה שנה בעד לאה ורחל, כי כן דרך הרמאים לרמות ואחר כך לברר פן יזכום בדין, או להציל קצת מתרעומת, ולזה הגיד הכתוב כי כעת שנתחדשו נישואי לאה אגב נישואי רחל, נחה דעתו של יעקב אבינו, והיינו ויבא גם אל רחל. שנתחדשה ביאתו אל רחל תועלת ללאה, והיינו גם לרבות אל לאה, ועם כל זה ויאהב גם את רחל מלאה. ר"ל מלאה, מצד לאה שלקחה בטעות ועכשיו נתגלגל זכות, על ידי זכאות רחל זה סבה להוסיף אהבה לרחל מצד לאה, זהו ויאהב גם את רחל מלאה. ואני שמעתי מהחכם השלם כמה"ר יעקב אבולפיי' נר"ו שפירש שהגיד הפסוק שאהב יעקב את שפחת רחל הטפלה לרחל מלאה עצמה, והיינו ויאהב גם את רחל. גם את על שפחת רחל שאהבה יותר מלאה ע"כ. ולפירושו צ"ל שאף על פי שעדיין לא בא יעקב על שפחת רחל עד בסמוך, עכ"ז הכתוב מגיד מראשית אחרית שיקחה, וסיפר לנו שאהבה יותר מלאה, והיא הגברת ואשתו הראשונה, והנה לאה החכמה כשנולד לה בן לא אמרה כי ראה ה' כי שנואה אנכי מפני הכבוד, שאיך תודה בהודאת פיה ששנואה היא, אלא בערמה כסתה קלונה כי ערום כוסה קלון, והיינו דכתיב כי אמרה כי ראה ה' את עניי. ר"ל שעם היות שהיה אפשר לאמר לתת טוב טעם לקראו ראובן לפי שראה ה' כי שנואה אנכי, עכ"ז לא אמרה טעם זה, אלא כי אמרה הוא טעם כי ראה ה' בעניי, וזולת זה לא רצתה לומר, אמנם גבי שמעון שלא יש כ"כ פגם בכבוד ותאמר וכו'. זאת ועוד כי לא עלה על דעת שום נברא שיעקב השלם ישנא את אחיו בלבבו ויחרוש עליה רעה והיא יושבת לבטח אתו, והיינו אשתו לאה חביבה עליו כגופו, ואל תחרוש על רעך רעה כתיב, כי לזה פי' חז"ל גבי וירא ה' כי שנואה לאה. שראה ה' שיאמרו בני אדם שלאה איננה חלק יעקב האהוב, אלא חלק עשו השונא והיא אשתו כמוהו שנואה, ולכן לא ילדה ליעקב וכדי להסיר רינון זה פתח רחמה. באופן שלא יעלה בדעת להיות לאה שנואה, לזה לא כתיב כי ראה ה' כי שנואה אנכי, כיון שאינה שנואה אבל אמרה שראה ה' הכנעתה לפי שהיו נישואיה בתואנה ומרמה, ז"ש כי ראה ה' בעניי. אמנם בסמוך גבי כי שמע ה'. אמר כי שנואה אנכי. כי שמע מפי בני אדם שהיו אומרים ששנואה היא ליעקב, כי ההמוניים כך היו חושבים שכיון שניתנה לו בעל כרחו שנואה היא. ואותו הרינון שמע ה' ונתן לה בן כדי להוציא מליבן, והיינו שדקדק הכתוב באומרו גבי רחל ויתן לו את רחל בתו לו לאשה. כי לו יאתה לאשה על פי כל העולם. והיינו כי שמע ה' כי שנואה אנכי. ולכן כתיב כאן ותאמר כי שמע ה'. ר"ל כאן פרסמה כל לבה וטעם קריאתה שמעון, לא כן גבי ראובן שקדמה וקראתו ראובן ואחר כך כתיב כי אמרה. לרמוז שקראתו ראובן לכוונה שנית, כי ראה ה' כי שנואה אנכי, אלא שמפני הכבוד ראוי לקיים וערום כוסה קלון, ולא אמרה זה, אבל כי אמרה ר"ל מה שאמרה בפירוש הוא כי ראה ה' בעניי וכו' כדפרשית. ולזה אפשר שאמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה. כי באומרו גם את, כוונה לגלגל ראובן בסבת שמעון בכי שנואה אנכי, ואף על פי דגבי לידת של ראובן לאו בפירוש איתמר, מפני הכבוד או מפני שאין הענין השנאה ברור אצלה כדלעיל, עכשיו בלידת שמעון בכללא, ואגב איתמר ויתן לי גם את זה. שהבינה היות נתינת שניהם ראובן ושמעון, להוציא מלבן של האומרים כי שנואה אנכי, ובזה יתוקן ג"כ הקדימה אמריה ותאמר כי שמע וכו' ואחר כך ותקרא שמו שמעון. לומר שאמריה אלה שהקדימה, כי שמע ה' כוללת בנו ג"כ ראובן הנכלל בתיבת גם את, כי כשמוע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את על ראובן ואחר כך שמעון, וע"ש זה ותקרא שמו שמעון. לא כן גבי ראובן הראשון שהקדימה קריאתו ראובן ואחר כך אמרה הסבה, והנה בלדתה את יהודה הרביעי והיה חוץ מהשורה, כי לארבעה אמהות י"ב שבטים היה עולה לה ג' לבד, לכן בלדתה רביעי זחה דעתה עליה ואמרה הפעם אודה את ה' אשר גמלני כל טוב ויותר על אחיותי, וזה אפשר שרמזה בשם יהודה שיש בו שם ההוי"ה ודלי"ת, להורות טעם להודאה להיותו רביעי, וזה רמוז בדלית שהיא רביעית באותיות, ולזה כתבה אחר יה"ו, לומר כי בהיותם ארבעה הם הם מרכבה לארבעה אותיות ה', ארבעה בנים כנגד ארבעה אותיות, וזהו הפעם שיש ארבעה בנים אודה ה', לעומת זה הגיד הכתוב ותעמוד מלדת מצד עונש, ולעומת זה כראות רחל כי אחותה ילדה רביעי, אז קנאה באחותה בראותה שכבר ילדה מהחלק הנראה אליה, דהיינו שלש, והנה הגיד הכתוב כי רחל ראתה סבה לשלא ילדה, דהגורם היה יעקב באהבתו אותה ושנאתו את לאה גרם כל זאת. ז"ש ותרא כי לא ילדה. ר"ל שהסבה שלא ילדה ליעקב ובו נתלה הדבר כאמור, ולזה אמר הבה לי בנים. כי אתה המונע ממני פרי בטן באהבתך אותי. ובדרך הלצה הייתי יכול לפרש, ותקנא רחל באחותה, כמו בעבור אחותי. ר"ל לבשה בגדי קנאה להתקוטט עם יעקב בעבור אחותה לאמר למה זה שנאת אותה ואהבתני, כי גרמת לי מיעוט הבנים, והיינו דלא כתיב ותקנא רחל מאחותה, והנה יעקב השיב כי חלילה לו משנוא את לאה, והמניעה לא היתה מיעקב כאשר ראתה היא, אבל מנע ממך. ממך היתה המניעה, כי נפתולי נפתלתי עמה כמו שהודית היא אחר כך גבי נפתלי. והנה רחל כאשר עלה בדעתה היות לידת לאה מצד קנאת רחל וראה ה' בענייה, אמרה רחל גם אני אעשה זאת לתת לבעלי אשה שאקנא את קנאתי באמצעיתה, ובזה יראה ה' בעניי גם אנכי ויתן לי בנים. ז"ש הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי. ואז יתעורר קנאה בלבי ואבנה גם אנכי ממנה, כמו שנבנית לאה אחותי ממני והיינו גם אנכי . וידוע הוא שמנהג העולם שאין האשה מתקנאת ביותר כי אם בירך חברתה שבעלה נושאה אחריה ולא בקודמת אליה כ"כ. עוד אפשר שאמרה גם אנכי ממנה, שממש כשיעור אשר תלד זאת כך תלד רחל וכן היה, שנים ילדה בלהה ושנים רחל, וכמ"ש יוסף ה' לי בן אחר. כי נודע אצלה, והיינו גם אנכי ממנה. גם אנכי כמוה. והיינו דקאמר דכני אלהים לכף זכות, שלשם שמים נתכוונתי בתתי בלהה ליעקב. וגם שמע בקולי ויתן לי בן. לי דייקא, כי כמו שנולד לה לבלהה אלד גם אנכי בה לקיים ואבנה גם אנכי ממנה, וכן בסמוך נפתלתי עם אחותי וגם יכולתי. גם יכולתי הוא לרבות בן שני שתוכל עם אחותה, ואמרה כי לא היו עניניה פתלתולים ועקשים כדרך המחלוקיים והקנטרנים, רק על דרך קנאת סופרים לשם שמים תרבה חכמה, זהו שאמר נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי. נ"ל נפתולי לשם אלהים הוא מה שנפתלתי עם אחותי, ולכן סופה להתקיים כמחלוקת לשם שמים, והיינו גם יכולתי. עלה בידינו כי בקשת רחל הבנים לא מקנאה ויראתה פן ינשא יעקב אשה, כי כבר היה נשוי ולא לזו אף היא הוסיפה לתת בלהה בחיקו, אכן כל מאוויי נפשה להחיות נפשה כי מתה היא, כי החשוך בנים חשוב כמת, ולהשיג השלימות חפצה, וכן יעקב אבינו ע"ה אהבתו את רחל יותר על לאה מצד היותה בת זוגו ביחוד כאשר ביארנו, מסכים אל דרושינו כי האיש השלם כל חפצו ורצונו וכל פניות שהוא פונה לצד ימין ה' רוממה: