ישורון: ירחון לתורה ולעניני היהדות/ב/ו/אותה שעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ישורון: ירחון לתורה ולעניני היהדות ב ו אותה שעה

לפטירת אדוננו מורנו
רב דוד צבי הוֹפמַן הכ"מ
ביום א', י"ט חשון, שנת תרפ"ב

אותה שעה. . .

קרובים עומדים ממעל לו.

והוא על יצועו במנוחתו העדינה חי לו את רגעו האחרון.

איני רואה ואיני שומע, איני חושב ואיני זוכר שום דבר בעולם – אני בלתי אם מרגיש: הוא הולך מאתנו...

האדם הגדול והאהוב הזה סר מעמנו והולך.

והן לפני שעה אחת הוא עוד שלנו היה. אתָּנו שכן. בינינו נחשב. הן לפני שעה אחת עלינו דִבר . . אז השתדל להזדקף קצת ובִקש שיקריבו לו את הספר אשר מתוכו חפץ להרצות לפנות־ערב את שעורו הרגיל לפני שומעי דברו. זה היה לפני זמן מועט בשעה שנאספנו בבית־הכנסת הסמוך לבקש עליו רחמים במזמורי התהלים. אז ספרו זאת לי – וזה היה דברו האחרון. ללמוד על מנת ללמד – זה היה רצונו האחרון.

וזה היה רצונו בכל ימי חייו. לא למענו חי, אך למען האחרים. ולא למען אלה שעמדו על ידו, ששמעו מפיו תורה ודעת, כי למען הכל, למען כל אדם. כשראיתיו עומד על הבימה ומַקרה שעורו לפני תלמידיו, הרגשתי בדבריו תמיד שהם חיים הנושאים את עצמם, מגִלות הנקראות מאליהן, חטיבות מגומרות של אמת וצדק העומדות לשוט בעולמן של ישראל מזומנות לכל הקודם. ובשעה שגִלה את חדושיו הנפלאים בכל המקצעות שבהם עבד, לא הורגש מעולם בינו לבין שומעו מי זה המגַלה ומי זה שמגַלין לו, מי הוא המורה ומי התלמיד. שהרי אם גם למד תורה הרבה – והן הרבה מאד למד, הן מלבד ספרי חז"ל היו גלוים וידועים לפניו כל ספרי הפוסקים ומשיבי־דבר למראשונָם ועד אחרונָם לחלקיהם ולסימניהם – בכל זאת לא החזיק טובה לעצמו, ולא עוד אלא שנכָּר היה לכל יודע־נפשו כי גם בסתרי סתריו, בינו לבין מחשבתו, לא החזיק לעצמו טובה זו, מפני שתמיד הרגיש בתומת ישרו העדינה כי לכך נוצר. ומה יתרון לאדם כשהוא מתעסק „בדברים שנברא בעבורם” (כלשונו של רבנו יונה גרונדי ז"ל)? הא אין זה יתרון שיש להתגדר בו אלא יציאת ידי חובה.

מעשה ומת עליו בנו החביב לו מתוך יסורים נוראים, בן גדול בשנים ומגודל בחכמה, והוא, האב הכואב והנאנח, מכיון שלא היה לו יותר מה לעשות, לא הוציא אף רגע אחד לבטלה, הלך ושב אל תלמודו ועיונו והשקיע את מכאוביו במנוחתו העדינה אשר לגבורתה לא היה חקר. זו היתה גבורת הדעת המושלת במפריעי יום יום. בה השכים יום ביומו, במשך כל ימי חייו וגם בשנות זקנה ושבה, בלי הפסקת יום אחד, עם דמדומי החמה הראשונים. בה לחם עם אויביו לדעה אשר קמו על מסֹרת ישראל, מלחמה נפלאה וכבירה, מלאה חכמה ודעת, זו עטרתהו ברב נצחונות. בו נתקיים לגמרי אותו פתגם ישן „השכל לא יתפעל״. רק לעתים רחוקות אנו רואים אותו מתרגש בספרי מלחמות־ה' שלו – אך גם אז לא הכניס את דברי תרעמתו לתוך שטף אמרותיו הטהורות כבדֹלַח והולכות לאט את מהלכן המדעי, רק יִחֵד להם מקום בשולי הדף.

כמשכִּיַת כסף היתה „מנוחה עדינה” זו לימי הזהב של חייו היפים. והיה כי יבא אמן־זמרה לסמן ולבטא את דמותו הרוחנית בהגיון עלי כנור, אז איעצהו לעשות לה מסגרת מתוך אותו הנגון העדין ושלֵו של תפלת המנחה בימי שבת־קדש; שֶכֵּן הוא דומה לנֹעַם חלומות נרקמים בשקידה בחדרי חדרים בשנתו המתוקה של עובד חרוץ, כלו ספוג גילת מעשים ששון־לבבות רוחשי מפעל אשר קולם לא ישמע. ובו יום השבת משבח ואומר: „מנוחה וקדושה לעמך נתת ... מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה”...

אָכֵן. מנוחה שלמה שאתה רוצה בה – זו היתה מנוחת שקידתו של הגדול ההולך מאתנו. לא זו שהיא חסרת תנועה, חִדלת השתדלות שקידה ועמל, כי מנוחת חיים שאינם פוסקים, עמל שאינו נָסוג, עבודה שאינה חוזֶרת. גדולים צדיקים שהם רואים עולמם בחייהם, אותו העולם בו „ינוחו על משכבותם” ובו גם „ילכו מחיל אל חיל” כי היו ימיו כלם שבת, ומנוחה לחיי העולמים ...

– – – אולם את כל המחשבות האלה אני חושב רק עתה בעת הזאת. לאחר שנקפו כבר שתי שעות שלמות מאז הלך מאתנו האיש ... לאחר שעברו כבר שתי שעות מאז נתיתמה יהדות־המערב, מאז כבה הנר המערבי ... אך באותה שעה עצמה, שעת עליתו מאתנו, אותה השעה אשר זכרה הגדול לא יסוף מלבי עד עולם, אז עמדנו כלנו ממעל לו, אז היה הוא לפנינו במנוחתו העדינה, אז לא חשבתי ולא זכרתי דבר, לא ראיתי ולא שמעתי כלום, אני בלתי אם הרגשתי, בכאב עצור ונורא הרגשתי: היהודי הגדול והאהוב הזה סר מעמָנו והולך ...

הולך ואיננו ...

אל תאמרו לו „גאון”, אל תכַנו לו „תארים”, הוא לא חפץ באלה ואת הרגילים בם לא נמנה. בן לתורה היה וגבור לאלהיו; בן גדול ונאמן, גבור מושל ביראת אלהים. במחשבתו חרש נצורות ובעטו חרת גדולות, במנוחת שקידתו זרע זרעו וברִנת טובו העניק אלומותיו, קרני אור מִגָדלו לעמו והוא לא ידע כי קָרַן, ויגדל וייף, וייקר לכל ישראל.

הלא זה הדבר אשר תאמרו לו: החכם הגדול והצדיק הזה סר מעמָנו וילך... הלך ואיננו ...

זכרו קדוש וברוך.

א. א. קפלן.

י"ט חשון לפנות ערב, תרפ"ב, ברלין.

· מעבר לתחילת הדף