יצחק ירנן/שבת/יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ שבת יב

א

המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר וכו'. ובסוגיא שם דף ק"ו נאמרו פירושים לרש"י לר' יהודה משאצ"ל חייב עליה אפי' במקלקל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו ולר"ש אפי' באינו [צריך] לכלבו ולאפרו משום דס"ל מקלקל בחבורה ובהבערה חייב והתוס' תפשו כפירוש א' של רש"י ור' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי דלמר אפי' בלא תיקון קצת חייב ולמר בתיקון קצת דהיינו בצריך לכלבו ולאפרו אבל לר' יהודה אפי' בצריך לכלבו ולאפרו ורבינו אפשר שיפרש או כפי' רש"י וכר' יאודה או כפי' התוס' וכר"ש וכרבי יוחנן דזה הוא פלוגתא אחרת דפליגי ר"ש ור"י ואינו תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש במשאצ"ל והרמ"ך השיגו וכתב וז"ל כל זה לדעת ר"ש אבל ר"י הא אצטריך וכו' ומדבריו נראה שמפרש כפי' התוס' וכדכתיבנא ולא ידעתי מה סברא היא זאת די"ל דרבינו מפרש כפי' רש"י וכר"י ואף אם יסבור כפי' התוס' אינו מוכרח שיפסוק כר"י.
וכד חזינן שפיר נראה להכריח דרבינו מפרש כפרש"י ופוסק כר"י לפי שמצאנו ברייתא בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל"ב דס"ל הכי דתניא שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת ת"ל ביום אפי' בשבת וברייתא זאת בהכרח דר"י היא דאילו ר"ש אי לאו קרא דביום הוה שרי אלא מדאצטריך קרא ש"מ דמקלקל בחבורה חייב והאי ברייתא תני דאי לאו קרא דביום הוה משמע דמילה בשבת אסיר דהוי מלאכה ואין לומר דהאי ברייתא נמי מתפרשת כר"ש וה"פ שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים וכו' בשאר מלאכות חוץ ממילה דהוי מקלקל או אינו אלא אפי' מילה דמקלקל ג"כ חייב ת"ל ביום אפי' בשבת חדא דא"כ נימא ת"ל ביום אפי' בשבת לפי דמקלקל בחבורה פטור ומשו"ה שריא וכאן גלי קרא וקמ"ל קרא דמקלקל פטור ומהיכן מוצא ר"ש ממילה דבעלמא מקלקל בחבורה חייב ועוד מלשון דתני בשאר מלאכות חוץ ממילה משמע דגם מילה מלאכה היא ולא הוי פטור אלא משום מצות המילה ואם כן דרבינו פוסק כוותיה וכפי' רש"י מה מקום להשיג עליו.

אבל

אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל. אין לדקדק דמ"ש דכאן כשהוא מקלקל כיון שאינו צריך לאפרו פטור ולעיל ה"ט כתב רבינו הכותב ע"מ לקלקל העור חייב וכו' והא מקלקל הוא וא"צ לכתיבה דשאני כותב דבעידנא דמקלקל מתקן דהיינו כותב משו"ה חייב על הכתיבה אף דאינו מכוון לא כן במבעיר דבעידנא דמקלקל דהיינו במבעיר אינו עושה האפר אלא אחר כך משו"ה פטור.
ורבינו בפי' המשנה דקמא פ"ח במתני' דהחובל בחבירו בשבת וכו' כתב כבר ביארנו בפרק י"ד דשבת כי החובל לא יתחייב בנפשו אלא בנתכוון לקחת הדם וכו' אבל נתכוון להכאיב ולהזיק מקלקל הוא ופטור וזהו בחובל בבהמה ובחיה אבל חובל בחבירו הוא חייב סקילה ששככה רוגזו והוא כמתקן וכו' עכ"ל ואין להקשות דאם כן כד מותיב בסוגיין לר' אבהו דאמר כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל וכו' והא אנן תנן כל המקלקלין פטורים מאי קשה נימא כל המקלקלין פטורין איירי בבהמה דלא שייך רוגז ומאי דתני רבי אבהו חוץ מחובל ומבעיר איירי באדם דמשכך חמתו וכעין דלא קשיא ליה למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו חדא דאפשר דרבינו אינו מפרש בש"ס כפירש"י דהא אנן תנן קאי לר' אבהו אלא דאף למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו פריך דכל המקלקלין משמע בין אי איכא תקון מחמתו או לא ואהא משני מתני' ר"י ברייתא ר"ש וכפי' ראשון של רש"י וא"כ אין מקום לתרץ בחילוק דבהמה לאדם דאפ"ה קשה ועוד לו יהי דיסבור כפי' רש"י דלר"א פריך מ"מ לפי מה שהקשה דיתרץ בחילוק דבהמה לאדם ניחא לתרץ לחובל אבל למבעיר עדין קשה ומשו"ה הוצרך לתרץ מתני' ר"י ברייתא ר"ש וק"ל.
וכתב הראב"ד ואם הבעיר וכו' חייב שתים. וכתב הרב המגיד ז"ל ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ"ט וכו' ועיין מ"ש על דבריו לעיל פ"ט ה"ד.

המחמם

את הברזל כדי לצרפו במים וכו' וחייב. וכתב הר"א ולמה לא משום מבשל ע"כ וכתב עליו הרב המגיד אינו נראה לי שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכו' ועיין מה שהקשה הלח"מ ממ"ש רבינו פרק ט' ה"ו ומ"ש. ולענ"ד קודם ראותי תירוצו אמרתי אני לתרץ כן בעד הרה"מ ולא הונח לי ממה שסיים הרה"מ וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור ונמצא דקא מסייע לעצמו ממה שכינוהו גחלת של מתכת וא"כ רבינו שכתב לעיל גחלת של מתכת ודאי שהוא אש גמור וא"כ אין הפרש בין זה לזה ועל כן נראה לתרץ כן לקושית הראב"ד ולא בעד הרה"מ או לתרץ בעד רבינו בפשיטות כמו שתירץ הרה"מ לעיל בסמוך על השגת הר"א גבי ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' יעו"ש. ברם דברי הרה"מ תמוהים.
עוד כתב הרב המגיד ומפשט הסוגייא דפרק כירה וכו' והלח"מ ז"ל כתב וז"ל וקשה דמאין נראה וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים דלא היה צריך לכל זה דפשטא דסוגייא היינו ממאי דמותיב לשמואל דידיה אדידיה מצרוף למאי דאסר לכבות גחלת של אש ומתרץ בחילוק משאצ"ל לדבר שאינו מכוין הא לשני דצרוף שרי לפי שהוא דרבנן לא כן לכבות גחלת של אש ולא מודה לר"ש בכולה מילתא אלא ודאי מוכרח דס"ל דצרוף דאורייתא ודוק.
עוד כתב הלח"מ וז"ל וי"ל דמשמע לו כן משום דאלת"ה וכו' דאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ"ל. וקשה דאיך אפשר לש"ס לומר דמודה ר"י לר"ש והא בגרירת כלים בביצה דפליגי ר"י עליה דר"ש והוי אפי' דרבנן וכן הקשו התוס' על פרש"י ז"ל ביומא דף ל"ד ובשלמא אי הוה גריס הרב המגיד ביומא כגירסת רש"י ניחא דיכול להכריח כן מדלא משני בש"ס בשבת כן ובש"ס דיומא אבל כיון דלא גרסי כן אלא כגירסת התוס' וכמ"ש הרה"מ בפירוש א"כ היכן מצינו דמודה ר"י לר"ש להתר גמור והא מגרירת כלים שמעינן איפכא דפליגי גם בדרבנן וע"כ מ"ש הרה"מ ומפשטא דש"ס הוא כדכתיבנא.
עוד כתב הלח"מ וז"ל ואולי שזו היא כוונתו במ"ש וכל שאינו מתכוון וכו' ע"כ. ולענ"ד אין בדברי הרב המגיד רמז מזה אלא כונתו דהא הצירוף הוא דבר תורה וכיון דהוא דבר שאינו מתכוון שרי וכר"ש דכן פסק שמואל שם בדבר שאינו מתכוון כר"ש וצרוף שרי ובמשאצ"ל כר"י וסיים דהוי דבר שאינו מתכוון דלא הוי פסיק רישיה דאינו בהכרח גמור שיצרף דאי הוי פסיק רישיה גם ר"ש מודה וכמ"ש התוס' שם בשבת דף מ"א ד"ה מיחם וכל זה כפי הש"ס דשבת דנראה ממנה דצרוף לא הוי פסיק רישיה והיינו טעמא לפי שאפר שלא הגיע לצרוף אבל הא מיהא נקטינן דצרוף הוי דבר תורה.
עוד כתב הלח"מ וז"ל אבל קשה לזה דביומא כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפילו שבות ליכא דר"י מודה בזה הצירוף עכ"ל פי' לדבריו דקאי למה שפי' בדברי הרב המגיד שהכריח דפשטא דש"ס דשבת ס"ל דצרוף דאורייתא דאי דרבנן לוקמא מתני' אפי' כר"י ואהא קשיא ליה דלפי הכרעה זאת נמצא דאי הוה סבירא לן דצרוף דרבנן הוה אמרינן דגם ר"י מודה לר"ש א"כ כשתירץ אביי אין שבות במקדש א"צ להא דאין שבות במקדש אלא כיון דס"ל דהוי דרבנן מודה ר"י לר"ש זה הוא כונת הלח"מ ולפי פירושי בדברי הרה"מ ולפום מאי דכתיבנא אין מקום לזה.
עוד כתב וז"ל ועוד קשה במ"ש דדעת רבינו וכו' דאפי' ר"י מודה בזה כמ"ש הוא ז"ל ג"כ בההיא דפרק כירה וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דהרב המגיד לא כתב לקמן דלר"י מותר אלא פטור אבל אסור ועיין במ"ש הלח"מ בסוף דבריו אלא שדברי הרה"מ מצד עצמם מוקשים דכיון דכאן כתב דצרוף לא הוי פסיק רישיה איך כתב רבינו דהמכבה גחלת של מתכת פטור אבל אסור ופירש הוא דבריו מילתא בטעמא.

ב

הנותן שמן לתוך הנר וכו'. והמסתפק וכו' משום מכבה. וכתב הרב המגיד ברייתא בביצה ונראה שחיוב הכבוי הוא כר' יהודה בדוקא עכ"ל דאי כר"ש כבוי שלא לעשות פחם הוא פטור אבל אסור וא"כ איך במסתפק תני חייב אלא וודאי דהוי כר"י דס"ל משאצ"ל חייב והרא"ש ס"ל בפשיטות בכל דוכתי כר"ש גם במשאצ"ל דפטור אבל אסור ולכאורה הרגשנו דא"כ אמאי הביא הרא"ש בביצה ההיא ברייתא דהנותן שמן בנר חייב משום מכבה דהיא כר"י בדוקא וכדכתיבנא והא ודאי בורכא הוא דצריך להביא סוגיית הש"ס לאיסורא דגם ר"ש מודה דפטור אבל אסור וזה הוא דמותיב ליה רב יאודה לעולא מהך ברייתא דגם אי לא סברת כר"י מ"מ פטור אבל אסור הוא ומודה ליה וא"ל לאו אדעתאי ואחר שהעתיק הרא"ש הך שקלא וטריא הוקשה לו דמפני מה לא שריא והא קי"ל דגרם כבוי שרי וכרבנן ובתחילה חילק חילוק אחד ולא הונח לו מכח ההיא דשפופרת עפ"י הנר דאסיר דלמא אתי לאסתפוקי מיניה וכו' דשם לא שייך הכחשה לאור הנר ומכח קושיא זאת כתב הלכה וכו' יע"ש.
ויש לדקדק בדבריו דעדיין חילוקו הא' כדקאי קאי דיש לחלק בין המסתפק מן השמן שבנר לפי שהוא מכחיש אור הנר לההיא דגרם כבוי ומההיא דשפופרת לא קשיא דאפילו דליכא חיוב חטאת מ"מ גזרינן שמא יסתפק מקצתו או כולו דהוי כבוי גמור ואף דאפילו יסתפק כולו לר"ש הוי פטור אבל אסור גזרינן מזה שמא יבא לעשות פחם וכל הגזרות אלו בכבוי גזרינן דכן צ"ל בהכרח וכמ"ש התוס' בשבת דף מ"ז ד"ה מפני שמקרב את כבויו יעו"ש והא התם הביטה וראה כמה גזרות הן שלא יתן לתוכו מים מע"ש שמא יתן בשבת ואם יתן בשבת שמא קודם גמר נתינת המים יפלו הניצוצות ומכבה בידים או שיגביה המים בכלי נגד הניצוצות ואם יעשה זה גזרינן שמא יכבה לעשות פחם דהוי חיוב חטאת וזה מוכרח מכח הקושיא שהקשו התוס' וא"כ אף אנו נאמר כן כאן במתני' דשפופרת ומה גם דנראה דהאי תנא לאו ר"י אלא תנא אחר דמחמיר יותר מדר"י דאילו כאן ר"י מתיר ואפשר דיסבור כר"ש במשאצ"ל ולא פליג אלא בגזרה וגם דברי התוס' אלו מוכרחים ממה שהרגשנו קודם ראות דברי התוס' אלו בההיא סוגייא דשם בשבת דף ק"כ ע"ב דמסיק דטעמא דר' יוסי דאסר גרם כבוי דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ונראה מדגזר שמא יבא לכבות ש"מ כבוי דאורייתא היא ואף דבנדון זה הוי מלאכה שאצ"ל שאם יכבה לאו לפחם הוא צריך אלא להציל והוא כר"י ואילו בדף ל"א ע"ב מוקי לה רבי יוחנן לר' יוסי כר"ש דמשאצ"ל פטור ומה יעשה לההיא אוקמתא שהיא מוכרחת אלא וודאי צ"ל דגם דסבר כר"ש איכא למגזר בכבוי ואע"ג דהוי גזרה לגזרה וכמ"ש התוס' וגם הריטב"א בכ"י בסוגייא דדף קי"ז ע"ב גבי ההיא דאמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבויי כתב כדברי התוס' והוי מתני' כר"ש.
ועפ"י האמור תשובה מוצאת למה שלכאורה היה קשה להתוס' וסיעתייהו דמפרשי דטעמא דאם מסתפק ממנו חייב משום מכבה הוא דאותה שעה מכבה קצת ומכסה אורו וכו' מה יענו ז"ל לההיא דשפופרת וכמ"ש הרא"ש ודחה פי' אלא עפ"י מ"ש הם בדף מ"ז בשבת וכמ"ש דבריהם נכונים ואדרבא על הרא"ש קשה דמאי קושיא מההיא דשפופרת וכמ"ש ושוב נזכרתי שרש"ל הליץ בעד התוס' לקושית הרא"ש הובאו דבריו לעיל בפ"ה הי"ב בחידושינו יעו"ש ודבריו יתכנו אם נוקי למתני' כר"י ושייך שפיר לגזור שמא יסתפק כולו והוי כבוי גמור והוי משאצ"ל והוי חדא גזרה אבל מאן נימא לן שהיא ר"י כולה מתני' פי' תנא דס"ל כר"י והא אפשר דיסבור כר"ש במשאצ"ל ואפ"ה גוזר וצ"ל כמ"ש עפ"י מ"ש התוס'. והט"ז סי' תקי"ד כתב על דברי רש"ל שהם דוחק וכתב הוא תירוץ אחר ועיי"ש לעיל בחידושי שהבאתי דבריו ומ"ש עליו וכתבתי תירוץ אחר לדעת התוס' יעו"ש.
וכתב מרן בספר הקצר סי' רס"ה וז"ל אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן וכו' שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה עכ"ל נראה דפוסק כר"י במשאצ"ל וכרבינו וכ"כ המג"א שם וז"ל היינו להרמב"ם שפסק כר"י דאמר משאצ"ל חייב עליה ועיין סי' רע"ח עכ"ל וכוונתו לההיא שכתב שם מרן מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה עכ"ל וכתב המג"א וכבוי הוא משאצ"ל אלא א"כ עושה להבהב הפתילה עכ"ל וא"כ נמצא דפוסק כר"ש במשאצ"ל כנ"ל ודבריו תמוהים דמה ראה על ככה בסי רע"ח להבין לדעת מרן דס"ל כר"ש והא גם ר"י מודה ביש בו סכנה דשרי דזה פשוט דמחללין שבת על פקוח נפש אפי' בכמה ספקות ועוד דבש"ס אמרו בפי' מתני' ר"י היא דאמר משא"צ לגופה חייב עליה ומתני' בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דלתני מותר ואיידי וכו' תנא רישא פטור נמצא דביש סכנה גם ר"י מודה וכאן לא כתב אלא הדין דסכנה והוי כר"י וכמ"ש בסי' רס"ה וצ"ע אך קשה על מרן דכיון דהוא פסק כר"י למה בסי' תקי"ד תפש לשון הטור דפסק כר"ש וז"ל להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כבוי ואסור עכ"ל והו"ל להעתיק כלשון הרמב"ם והמסתפק חייב משום מכבה ועיין גם במרן בספר הקצר סוף סי' של"ד.

ד

מותר לעשות מחיצה וכו'. אפי' כלי חרש חדשים וכו'. וכתב הרב המגיד מתני' פ' כל כתבי דף ק"כ וידוע דהלכה כרבנן וכו' יעו"ש ואין להקשות דבמתני' דף קי"ז דתני דאין מצילין יותר מג' סעודות אמר שם בש"ס דטעמא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי ופסקה רבינו לקמן פכ"ג ה"כ והא הויא כר' יוסי דפליג עלייהו דרבנן וקשה רבינו דידיה אדידיה דאי אמרת דסתם מתני' הויא כר"י וכדמותיב הש"ס בשבת דף מ"ז על מתני' דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה לימא מתני' כר"י דגרם כבוי אסיר ומוקי לה כרבנן וההפרש הוא דבשלמא אי יש לו רשות להציל מחמת שרוצה להציל הכל בבת אחת בהיל ומכבה כדי שיהא הכל מוצל ובזה גם רבנן מודו לר"י אבל בעושה דבר הגורם לכבוי לא אתי למטעי לכבות כי אין הנדונות דומות ור"י פליג עלייהו והלכה כוותייהו.

ז

אבל קטן שבא לכבות וכו'. להפרישו. ובפכ"ד הי"א כתב רבינו קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב וכו' אין בי"ד מצווין להפרישו וכו' והקשה הרב המגיד שם וז"ל למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות הא אפילו בדאורייתא אין בי"ד מצווין להפרישו וכמ"ש פי"ב וכו' והצריך עיון ומרן שם תירץ דשם לא אתא אלא לסיפא דכתב וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו יעו"ש.
ולענ"ד קשה דלישנא דוכן לא משמע דלסיפא קא אתי אלא הנראה לענ"ד בפשיטות הוא דכאן בפ' י"ב חילק רבינו בין עושה על דעת אביו לעושה לדעת עצמו לפי שהוא איסור דאורייתא אבל בפכ"ד דקאי באיסור דרבנן לא חילק ולעולם א"צ להפרישו ומה שסיים וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו הוא כלפי מ"ש בסוף הל' מאכלות אסורות ואעפ"י שאין בי"ד מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו שנאמר חנוך לנער ע"פ דרכו וכו' קמ"ל הכא דכיון דהוי איסור דרבנן אין ממחין בידו ואינו מחנכו דהוי ב' דרבנן החינוך דרבנן והאיסור דרבנן ודוק.
ושוב אחרי כותבי מצאתי למרכבת המשנה נדפס מחדש בפכ"ד כתב כן משם מהר"י הכהן ושם הוסיף נופך הכרח לדעת רבינו דס"ל דבאיסור דרבנן לדעת אביו שרי והוי תברתיה דהרשב"א דכתב בחי' למס' שבת דף קכ"א יעו"ש על קושית התוס' ד"ה [ש"מ] קטן אוכל וכו' וז"ל ולי נראה דאין צורך לכך דהכא אתמוהי קא מתמה וה"ק שמעת מינה קטן אוכל נבלות בי"ד מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן ואסיקנא בקטן העושה על דעת אביו וכיון שכן אפי' בדרבנן מפרישין עכ"ל ומי הכריחו לתרץ זה עד שיפלגו סוגיי אהדדי ושוב נמצאתי עם החכם השלם מהרי"א וכה אמר אלי אחרי ההתבוננות הכרח זה דמהר"י הכהן לרבינו ליתא דאיך נוכל לומר דרבי יוחנן ס"ל דמתני' דקטן שבא לכבות איירי בדרבנן ומשו"ה דוקא עושה על דעת אביו הוא דמוזהרים עליו אבל אינו עושה על דעת אביו אינן מוזהרים אבל בדאורייתא אף באינו עושה על דעת אביו מוזהרים עליו והא חזרה קושית הש"ס לר' יוחנן (ב"ב) ממתני' דקטן שבא לכבות דהא התם דאורייתא הוא האיסור ומאי משני ר"י אלא וודאי דס"ל לר"י דגם מתני' איירי בדאורייתא והוא אמת.

ח

הוצאה והכנסה וכו'. וכתב הרב המגיד וז"ל וכתב רבינו האי [ז"ל] דלא גרסינן היכא כתיבה וכו'. ועיין להלח"מ מה שפי' בב' אופנים והוא דוחק גדול הן מצד הענין עצמו הן מצד הלשון דהרה"מ א"צ לבארו ומ"מ הוכרח לפרש כן לפי שלא היה לשון הרשב"א מודפס בזמנו אבל אילו היה רואה לשון הרשב"א מ"ש בשם רבינו האי היה מודה דט"ס יש בלשון הרה"מ והילך לשון הרשב"א הוצאה גופא היכא כתיבה לא הו"ל למימר אלא הוצאה גופא במשכן היכי הואי כדבעינן פרק כלל גדול קשירה במשכן היכי הואי אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה וכו' ומשו"ה איכא דגריס וממאי דבשבת קאי וכו' גמרי העברה העברה דאי לא מחייבינן עלה אע"ג דהוה במשכן אלא מיהו רב האי גאון ז"ל כתב דלא גרסינן ליה וטעותא הוא דמעיקרא לא אסתפקא להו אלא מנ"ל דהויא מלאכה ומהדרינן משום דכתיב אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא דאלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה והוא הנכון הרי דמאי דכתב רב האי דהוא טעותא היינו מאי דהוו גרסי וממאי דבשבת הוי וכ"כ התוס' ז"ל וא"כ מוכרח דט"ס נפל בדברי הרה"מ.
ולענ"ד חוץ ממאי שהזניחו גירסא זאת רב האי וסייעתיה גם אני מוסיף מטעמא אחרינא והיינו הך דממאי דקאמר בש"ס וממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ודאי דר"ל דאי הוה בשבת ניחא דמשום איסור שבת קא מזהיר להו אלא דק"ל דמנ"ל דבשבת קאי דלמא קרא קאי בחול ואהא קא מתרץ גמר וכו' ומה להלן ביום אסור אף כאן ואם כן משום איסור שבת מזהיר להו וקשה דא"כ הוי היפך הכתוב דכתיב לעיל מיניה ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר צוה ה' ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכו' ויכלא העם מהביא הרי בפי' דהאי העברת קול לאו משום איסור שבת אלא משום דשלימא ליה עבידתיה וכקושית המקשן וא"כ היכי מתרץ היפך הכתוב אלא ודאי ליתא להאי גירסא.

יא

המוציא וכו'. ופסק כר' יוחנן דאגד כלי שמיה אגד ועיי"ש בסוגייא דף צ"א והקשה הרב מקראי קודש דא"כ בפ"ב דגניבה שהביא הא דהגונב כיס בשבת הו"ל להביא האוקמתות דשוליו וכו' דהוו אליבא דר"י והיא קושיא אלימתא ומהך סוגייא סייעתא לפסוק כשמואל דס"ל דדבר הנקנה במשיכה צריך שימשוך כולו וכמו שפסק רבינו פ"ג ממכירה ה"ג מדקאמר קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי והיינו טעמא דיכול להוציא דרך פיו כדי מה שהוציא אבל אי הוי דרך שוליו ב' האיסורים באים כאחד ואי דאפי' במקצת משיכה קנה אפי' דרך שוליו נמי אלא וודאי דהוי כשמואל ומשו"ה דוקא דרך פיו דכיון דיכול להוציא דרך שם חשיב כדי מה שיכול להוציא כדבר בפני עצמו והרי משך הכל וק"ל.

יד

המוציא משאוי על ראשו וכו'. ותופש בידו וכו'. פי' שיעור הכובד הוא שתופס בידו חייב וכן בדבר קל שיעורו הוא שא"צ לאחוז בידו וכן פי' הרב המגיד ולפי"ז א"צ למה שנדחק הלח"מ יעו"ש.

טו

מותר אדם וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד וז"ל אבל [ממ"ש] פכ"ז וכו' פי' לפירושו דכיון דפסק שם שהד' אמות שיש לו תחילתן ממקום שהוא עומד בו ומעמידת רגליו ולחוץ והיינו כר' יאודה דס"ל דד"א שיש לו הוא לצד אחד ואף דרבינו פסק כר"י בן נורי שיש לו אלפים אמה יעו"ש באותו פרק ה"ד דלא כר"י היינו באותו מחלוקת דר"י בן נורי ור"י אבל בהך פלוגתא אחרת דהלכתא כת"ק בהא למד מר"י דאינו אלא לרוח אחת ובזה דוקא הוא דהלכתא כוותיה וא"כ נמצא דכל מקום דאין לו אלא ד' אמות אינו אלא לרוח אחת וא"כ איך נאמר כאן דהאיסור הוא לטלטל ח' בבת אחת אבל מותר להלך והא אינו מותר להלך אלא ד' אמות וק"ל.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.