יצחק ירנן/שבת/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ שבת י

ג

קושרת וכו'. ועיין מ"ש הראב"ד ומ"ש הרב המגיד ולענ"ד כוונת הר"א פשוטה דבש"ס אמרו טעמא דרבנן דאסרו אף בחבל גרדי משום גזרה אטו שאינו גרדי דחבל בחבל מחלף וכן פסק רבינו ז"ל בחבל סתם וכרבנן ואח"כ כתב ואם היה חבל גרדי וכו' מביא וקושר מפני שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט הן ואינן של קיימא וכו' ונראה מדבריו אלו דטעמא דהתיר הוא משום הנך טעמי ואם כן קשה בחבל הדלי ג"כ אמאי אסרו בגרדי ואי משום גזרה גם כאן נגזור וזהו שכתב הראב"ד על מ"ש רבינו ואם היה חבל גרדי שמותר ליטלם וכו' וזה הטעם אינו מספיק דלפי טעם ההתר זה שכתב וכי קשר הדלי מעשה אומן הוא וגם אינו של קיימא אלא הטעם שהוא חס עליה שמא תשבר בכח הפרה ובודאי לא יניח אותם יום שלם אבל בדלי יניח אותם יום או יומים ומשו"ה גזרינן עכ"ל פי' וכיון דלא יניח אותם שם דתשבר לא אתי למחלף חבל דגרדי עם חבל דעלמא לא כן בחבל הדלי דכיון דהניח אותם שם יום או יומים אתי למחלף אטו חבל דעלמא ולפ"ז מה מקום לתמיהת הרה"מ עליו שהקשה אם קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן אינו מותר איזה קשר הוא מותר ומאי קשה הכי אמרו בש"ס חבל בחבל מחלף ותירצו ליה בש"ס והטעם הוא בש"ס דכיון דמשהו לה יום או יומים אתי למחלף ועיין לתוס' שכתבו תירוץ אחר חוץ מתירוץ הראב"ד בדף קי"ג ד"ה התם יעו"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז"ל שאין קשר של קיימא תלוי באיסור החבל וכו' הוא מתמיה שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל וכו' והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר"ו ממ"ש רבינו גופיה בפי' המשנה דסוף שבת וז"ל ותנאי הב' בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא אלא בגמי וכו' הרי דס"ל לרבינו דקשר שאינו של קיימא תלוי באיכות החבל ולק"מ דהיכן ראה לרבינו דטעמא משום מהות החבל אלא כונתו פשוטה דקאי על מה שהתיר במתני' קשירה ומדידה לצורך מצוה והיינו לקשור הלוח בעץ וכמ"ש שם ואהא כותב שיהא בגמי משום דלמחר יתירנו כיון דאינו מתקיים לזמן מרובה לפי שגמי לח הוא דאי אפשר לומר יבש דאסור לטלטלו דאינו ראוי למאכל בהמה וכמ"ש בדף קי"ב רבי ירמיה הוה קא אזיל וכו' א"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכו' הרי דיבש אסור לטלטלו וא"כ מ"ש במתני' גמי מוכרח שהוא לח לא כן יבש דיקיימנו שם לזמן מה ואם כן שם בפי' דמתני' נמי משום דיתירנו הוא דקאמר לה וכמ"ש הרה"מ וזה מוכרח דאל"כ נחזי אנן במתני' אמאי נקט גמי לפי דברי הרה"מ וכן למה שפירש רש"י דף קי"ג וז"ל בחבל דגרדי פליגי דצריך לה ולא מבטל לה עכ"ל והיינו כהרה"מ דלאו במהות החבל תלוי אלא יתירנו או לא יתירנו.
עוד כתב הרב המגיד וז"ל אבל צ"ע במ"ש בחבל גרדי שמותר לטלטל ונראה מדבריו שאיסור שאר החבלים הוא משום טלטול וכו' ובש"ס וכו' עד סוף הל' ולענ"ד לק"מ דכונת רבינו להתיר הוא משום דהוא חבל גרדי ולא גזרינן בפרה כמו בדלי וכמ"ש התוס' שהבאתי לעיל ומ"ש שמותר לטלטלו הוא משום דאף דהקשר שרי מ"מ אסור משום טלטול ולזה כתב שמותר לטלטל כלומר בענין שמותר לטלטל אבל אה"נ דשאר חבלים אף שמותרים לטלטל אסור משום קשר של קיימא ועיין מ"ש מרן בכ"מ משם הרמ"ך וז"ל מה מועיל טלטול כיון דפסקינן כרבנן דגזרי וכו' וי"ל מה הל' אומרת מה מועיל טלטול וכי משום טלטול הוא דהתיר כדי שנאמר מה מועיל טלטול הרי לא התיר אלא בהיותו חבל גרדי אלא שצריך ג"כ דליכא ביה איסור טלטול דאי היה אסור לטלטולי אף חבל גרדי אסור דבחבל דעלמא אף שמותר בטלטול אסור וכדכתיבנא לעיל.

ד

כל שראוי וכו'. לפיכך וכו'. הכי איתא בש"ס דף קי"ב רבי ירמיה הוה אזיל בתריה דר' אבהו וכו' יעו"ש כל הש"ס וכתב הרשב"א בחי' ד"ה התם מינטר הכא לא מינטר איכא למידק וכו' ועוד אמאי לא שרא ליה ואע"ג דלאו מנא הוא דהא כיון דאפסיק השתא בשבת ואכתי חזי למלאכה קצת דחזי לכסויי בה מנא ולמסמך בה כרעי המטה ותנן כל הכלים הנטלים בשבת וכו' ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה ואי אפשר לומר דאינהו כר' יהודה ס"ל דבעי מעין מלאכתו הראשונה דאם כן ר' אבהו היכי שרי אפי' בכרמלית ועוד דאי אפשר דס"ל בהא כר' יהודה דהא טעמא דר' יהודה משום נולד ואנן לא קי"ל כוותיה בנולד בשבת עכ"ל ויש לדקדק בדבריו דתיפוק ליה הך קושיא מר' יהודה לר' יהודה גופיה דאילו הכא ס"ל דאילו נפסק חיצונה טהור דלאו מנא הוא ומוקמי בש"ס להנך אמוראי כוותיה למסקנא ואם כן היכי שרו בכרמלית והא בעי מעין מלאכתו ולפ"ז מ"ש לתרץ על שם הראב"ד בתירוצא קמא לאו תירוץ הוא לר' יהודה דידיה אדידיה אך מה שתירץ ב' הוא אמת ויציב וז"ל ועוד תי' הר"א דר' יוסף ור' אבהו סבירא להו כר' יהודה דדוקא בסנדל שנפסקה אחד מאזניו דלא מבטל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי בה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתו לתקוני ולאהדוריה למלאכתו הילכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכוליה שבת מוקצה הוא ומשו"ה א"ל ר' יוסף שבקיה דלאו מנא הוא ודוקא בחצר דמנטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה אבל בכרמלית דלא מנטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עילויה לטלטלה ע"י גמי לח עכ"ל ומה שיש לדקדק בזה דא"כ אינו מוכרח בש"ס לתרץ כר' יהודה אלא כרבנן עיין בחי' הריטב"א כתב יד ועל פי דברי הראב"ד אלו אינו ענין הך סוגייא דהכא עם ההיא דכל הכלים נטלים בשבת משום דהכא לא מבטל ליה וכן הרא"ש פסק הא דר' יוסף דהכא דהא מנטר הא לא מנטר דזה הוי כר' יהודה ובההיא מתני' פסק דלא כר' יהודה.
ובכן אקרב ואבואה למ"ש הרב המגיד ורבינו ז"ל לא כתב חילוק זה אלא הביא וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים במאד מאד דלדידיה דס"ל דתלוי הא דר' יוסף עם ההיא דר' יהודה וכיון דלא קי"ל כר' יהודה דלשם הוא הדין הכא א"כ קשה לר' יוסף מר' יהודה לר' יהודה וכמו שהק' לעיל וכעין שהקשה הרשב"א ועוד קשיא דאעיקרא לא קשה מידי מה שהקשה דאמאי לא כתב חילוק דמנטר ללא מנטר דהא כתב רבינו אם נפסקו רצועות סנדלו בכרמלית ובכרמלית דוקא הוא מכלל דבחצר לא א"כ התירוץ אינו תירוץ והקושיא אינה קושיא וכעת קשה טובא גם על מרן ב"י אני תמיה שפירש דברי הרה"מ בסי' ש"ח ולא הרגיש כלל מזה.

ה

העניבה מותרת לפי וכו'. ועונב עניבה. וקשיא לי דממ"ש וכורך עליו משיחה ועונב עניבה נראה דס"ל דאפי' במשיחה אסור לעשות קשר אלא עניבה דוקא שרי והיינו כר' יהודה דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל אבל לא אמשיחה דבמשיחה עניבה שרי ואילו הרמ"ך שהשיג על רבינו וז"ל העניבה וכו' ורצונו לתפוש בסוף הלשון ועונב עניבה ואהא מותיב ליה אפי' קשר מותר כמתני' דאמר קושרין דלי בפסיקיא וכי קתני ובלבד שלא יעניבנו אחבל קאי וכו' ור"ל הכי ומוכרח שדעת רבינו לפסוק כר"י וכי קתני ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי ולא אפסקיא דהיינו משיחה אבל בפסקיא שרי ותימה אמאי פסק כרבנן וכו' דהיינו בתחילת דבריו כן נראה פי' דברי הרמ"ך וקשיא לי עליו חדא במאי דרצה להבין לדעת רבינו דפסק כר"י משום דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל וכמ"ש ואין זה הכרח וכי מי לא מודה ר"י דבמשיחה אפי' קשר שרי דמ"ש מעניבה דלדידיה עניבה גופא קשירה וכד שרי עניבה הוא הדין קשירה ומ"ש ובלבד שלא יעניבנו קאי אחבל לאשמועינן דעניבה גופה קשירה היא וא"כ מה שכתב ועונב עניבה ופירושו אבל קשירה לא לא הוי כר' יאודה ג"כ ועוד במה שסיים אמאי פסק כרבנן ואפכא הו"ל להקשות אמאי פסק כר"י דמאי דפסק כרבנן ניחא דהלכתא כרבנן ולא קשיא אלא במאי דפסק כר"י נמצא דאי אפשר זה בכונת הרמ"ך וצ"ע.
ולעיקר קושיתו שהקשה על רבינו שכתב ועונב עניבה לק"מ דלעולם רבינו פוסק כרבנן וכמ"ש בפי' בתחילת הל' ומה שסיים רבינו כן הוא משום דאיירי במשיחה קטנה שמבטל אותה לכך ומשו"ה אסור לקשור אבל עניבה שרי דלאו של קיימא הוא ולא גוזר והוי כרבנן או דמ"ש ועונב ר"ל או עונב עניבה והוי כרבנן ומוכרח דכר"י לא פסק ודוק.
ודעת הטור דלא כדעת רבינו יעו"ש סי' שי"ז ומרן שם כתב דעת רבינו בסוף דבריו וסיים ודעת רבינו ירוחם כרבינו דהיינו דגוזר חבל גרדי אטו דעלמא וכנראה דכן דעתו לפסוק ובספר הקצר סתם וכתב אבל לא בחבל ולא חילק דבגרדי שרי כנראה דס"ל להלכה כרבינו וכרבנן דגוזר דגרדי אטו דעלמא וכן הבין המג"א אך קשה על הט"ז שכתב על מ"ש מרן ז"ל אבל לא בחבל שהוא אינו חשוב ומבטלו שם הוא של קיום עכ"ל ור"ל דאיירי בחבל דעלמא אבל בגרדי שרי וליתא לדעת מרן וכמו שהכרחנו ואולי שמפרש אעיקרא טעמא דחבל ודוחק.
וכתבו התוס' ד"ה כלל אמר ר' יהודה תימה וכו' וי"ל דה"ק כל קשר עד לאו היינו קשירה. וכתב החידושי הלכות וז"ל דכל קשר דאמר ר"י משמע אפי' בעניבה ולאפוקי מרבנן דנקטו קושרין אבל לא בחבל דמשמע דוקא קשירה ע"כ כונתו לפרש הך פי' התוס' בדברי ר"י דמתני' דמדאמר ר"י כל נכנס עניבה וה"ק כל קשר וגם עניבה שאינו של קיימא דהיינו דקשר דאיכא הכי והכי אין חייבין הא של קיימא חייבין ונכנס עניבה ג"כ ונמצא גם עניבה מוזכר והדיוק קאי לתבת כל דכולל עניבה אבל ת"ק דלא תני אלא קשר אינו נכלל עניבה.
כתבו עוד אי נמי וכו' עד סוף הלשון פי' דבריהם דבמתני' דלעיל תני יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכו' ואהא קאי סיפא דמתני' דמייתי מאי דכליל לן כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו ולא למאי דסמיך.

ו

מותר וכו'. אבל לא במדינה. וכתב הרב המגיד ופסק רבינו כלישנא קמא דאמר הא רבי שמעון והא רבנן עכ"ל ותמהנו דא"כ קשה רבינו דידיה אדידיה דרבינו פסק בפ"ב דמילה דלא כר' אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת אלא כר"ע דדוקא מילה דוחה את השבת והך סוגיא דהכא אזלא כר"א וכמ"ש רש"י וא"כ איך פסק רבינו כסוגיא דהכא ופליג דידיה אדידיה וראינו להר' יהונתן בעירובין שכתב וז"ל ואע"ג דקשר אב מלאכה מוקמינן לה בש"ס שקושרים באמצע כלומר שנפסקה באמצעיתא וכשקושרה שם אינו של קיימא שהרי מעכב השמעת קול הניגון ואינו עושה כי אם לפי שעה עד מוצאי שבת אבל מן הצד סמוך ליתדות אסור לקושרה דהוי קשר של קיימא עכ"ל ור"ל דשפיר פסקינן כהך מתני' לפי אוקמתא זאת דמוקמינן למתני' באמצעיתא דלא הוי קשר של קיימא ולא הוי אלא משום שבות ובמקדש לא גזרו וע"פ זה נראה ג"כ ליישב דעת רבינו דפוסק הך מתני' דנימת כינור שנפסק וכאוקמתא דבאמצעיתא ומה שלא הזכיר רבינו חילוק זה הוא משום דקאי על מאי דהתחיל מותר לקשור קשר שאינו של קיימא ואהא כתב נימת כנור וודאי דבשאינו של קיימא איירי והיינו באמצעיתא ואדרבא על הרי"ף קשה שלא כתב אלא המשנה כצורתה בלא אוקמתא אבל לרבינו אתי שפיר כדכתיבנא.
וכל זה אפשר להליץ בעד רבינו אבל הרה"מ לא כתב כן ומה יענה למה שהקשינו ואחינו החכם השלם מהרי"א ז"ל תירץ לדעת רבינו דס"ל דכדי שיהיה חייב צריך שיהיה מעשה אומן וקשר של קיימא וכמ"ש בראש הפרק א"כ כשמתרץ בש"ס הא ר"ש והא רבנן דתניא בן לוי וכו' קושרה לא הוי איסור דאורייתא דהן אמת דהוי קשר של קיימא מ"מ לא הוי מעשה אומן דאומן משלשל מלמטה וכורך מלמעלה וכמ"ש רש"י יעו"ש ור"ש אומר כיון דאפשר בעניבה לא עבדינן איסור דרבנן ר' שמעון בן אלעזר אומר אף היא אינה משמעת [את הקול] וכיון שכן אף משלשל דמכשירי מצוה דוחין את השבת וכר"א ואיבעית אימא הא והא רבנן כאן באמצע כאן מן הצד ר"ל עד כאן לא קא שרו רבנן בשבות דרבנן אלא באמצע דא"א בעניבה וכמ"ש רש"י אבל מן הצד דאפשר בעניבה אפי' שבות אסור וכשמתרץ ואיבעית אימא הא והא באמצע ה"פ מר סבר גזרינן אטו שלשול ומר סבר לא גזרינן וא"כ רבינו סובר כרבנן וכתירוצא קמא וליכא אלא איסור שבות.
אך קשה לדרך זה בתי' ג' דמר סבר גזרינן דלא מצינו גזרה מקשירה לשלשול וראיה דלא גזרינן מעניבה לקשירה ונראה להמליץ תירוץ זה באופן אחר דהן אמת דפי' דהך סוגיא אזלא כפרש"י ברם רבינו ס"ל מכח סוגיא דעלמא דכדי שיהיה חייב צריך קשר של קיימא ומעשה אומן ולפי אותה סוגיא יתורץ קושית הברייתא והמשנה הא ר"ש והא רבנן וכמו שפי' ורבינו תפש כההיא סוגייא ברם זה ניחא לומר לרבינו אבל הרב המגיד דלא נחית לפרש שום דבר קשה מה יתרץ לרבינו.
וז"ל חכם בני הי"ו ולי נראה לתרץ דס"ל להרב המגיד דעד כאן לא פסק רבינו בהל' מילה כר"ע דאין מכשירי מילה דוחין את השבת אלא דוקא מכשירין דמילה דאפשר לעשותן מערב שבת דהיינו אזמל למול וכיוצא דר"א התיר לעשות האיזמל בשבת ור"ע אסר אבל במכשירין דלא היה אפשר לעשותן בע"ש כגון הנימא שנפסקה מהכנור בשבת בזה ודאי פוסק כר"א דדחי שבת וזה דקדק רבינו בהל' מילה וז"ל כיצד הרי שלא מצאו סכין וכו' אין מביאין אותו וכו' הואיל ואפשר להביאו מע"ש עכ"ל וכ"כ גבי קרבן פסח יעו"ש בדוכתיה וזהו שמחלק רבינו בין נימא שנפסקה בשבת לקשירת נימא בתחילה בשבת לפי דהקשירה היה יכול לעשותה מע"ש עכ"ל.
וראיתי להתוס' יו"ט ז"ל הקשה כן ועוד לו ז"ל שם וז"ל ומדברי הר"מ פ"י נראה דס"ל וכו' עד וכדפסק פ"ג מהל' כלי המקדש וכו' נראה מדבריו דס"ל דלעולם דס"ל כר"א אלא משום דס"ל דעיקר שירה בפה הוא דמוקי לה לדידיה בקשר של קיימא והוא תירוץ דרבינו מהל' מילה לא פסק כר"א אלא כר"ע יעו"ש וחזרה קושיא לדוכתא.

ט

התופר שתי תפירות וכו'. פרק כלל גדול דף ע"ד והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא שקשרן וראיתי להריטב"א כתב יד כתב וז"ל הקשו בתוס' ולחייב נמי משום קושר ותירצו דכיון דאין הקשירה רק להעמיד התפירה חשבי לה משום תופר בלחוד ומורי הרב ז"ל פי' דקשרן לאו דוקא אלא שהרכיבן זה על זה ושזרן ביד לקיים התפירה. ועוד י"ל כגון שקשרן ע"מ להתיר אחרי כן דמשום קשירה ליכא אבל משום תפירה איכא כיון שהיא מתקיימת עכשיו עכ"ל ולענ"ד יש לי לדון במ"ש בתירוץ ב' ששיזר ב' הראשים ביחד הוי היפך הירושלמי דפותל חבלים דחייב כדכתב רבינו לעיל ה"ח ומי הזקיקנו לומר דפליגי ש"ס דילן עם הירושלמי גם (את) [על התירוץ] הג' דיש חילוק בין תפירה לקשר בענין של קיימא (וי"ל) [ויש להקשות] דמאי שנא קשר מתפירה דבקשר צריך של קיימא ובתפירה לא הא עניינם דמו אהדדי דכל עניינם הוא לקשור זה בזה אלא משום דמצינו אותם במשכן חשיב לב' מלאכות וכמ"ש בש"ס במקום אחר ועוד קשירה שיהא של קיימא מהיכן נלמד ממשכן שהיה של קיימא וגם התפירה דמשכן היה של קיימא וצריך ללמוד שיהו של קיימא.
והר' אליעזר ממיץ הביאו הגהות מיימוני והר"ן וב"י סי' שי"ז מכח קושיא זאת הכריח דכדי שיהא חייב בקשר צריך קשר על קשר יעו"ש ובסמ"ג חילק וז"ל אמנם יש קשרים שמתקיימים בקשר אחד כגון שקושר חבל בראשו ואין קושר ב' ראשים ביחד וכן כל כיוצא בזה וכו' ר"ל דהא חזינן דכשקושר קשר אחד בראש החבל מתקיים ואיך נאמר כאן דהוא בראש החוט ג"כ צריך קשר על קשר ומשום שהוא קשר אחד לא מחייב הקושר ברם מודה ליה בקושר ב' ראשים שאינו מתחייב דלא מחייב.
ולהיות שראיתי בס' צרור החיים שלא הבין כן בדברי רא"ם וסמ"ג אלו הוצרכתי לבאר. גם מ"ש עוד בס' הנזכר דרבינו יסבור כרא"ם כדי להנצל מקושית הרמ"ך וכו' יעו"ש וליתא דרבינו לא כתב כן בדיני קשר החיוב אלא מעשה אומן ושל קיימא ולא הצריך קשר על קשר הדרן לדאתן דדברי הריטב"א מוקשין ועוד קשה לכולהו תירוצים דא"כ הוי היפך הירושלמי דקאמר דחייב ב' וכמ"ש הרמ"ך משמו וצ"ל דפליגי ואינו נכון לכן נ"ל לעיקר הקושיא דאה"נ דחייב משום קושר אלא דחייב ג"כ משום תופר וכשאמרו במתני' התופר דחייב הוא משום תופר ג"כ לפי האוקמתא דמוקי בשקשרן וכן הוא דעת הסמ"ג דפליג הרא"ם בדינו דקשר על קשר וכדכתיבנא וכן ראיתי אח"כ להרע"ב בפי' המשנה וז"ל ומחייב ב' אקושר ואתופר עכ"ל וזהו דעת רבינו שכתב דין דב' תפירות ולא כתב דמחייב אקושר דסמך אדין דקושר חייב וכאן לא נחית אלא לדין דתופר ואה"נ דמחייב ב' וכעין זה כתב הרב המגיד לקמן ריש פי"ב יעו"ש ובזה ניצולנו מהשגת הרמ"ך.

יב

אחד נתן את האבן ואחד נתן את הטיט וכו'. הכי איתא בדף ק"ב יעו"ש ועיי"ש בתוס' דכתבו דלא גרסינן רבי יוסי אלא וליטעמיך אימא סיפא וכתב עליו הרשב"א ויש להקשות לפי שיטתן דכולה ר"י וכך היה מקובל בידן ומ"מ אי אפשר דבירושלמי עביד לה פלוגתא דר"י ורבנן דגרסינן התם תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב ר' יוסי אומר שניהם חייבין סבר ר"י אבן בלא טיט בנין הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב והרמב"ן ז"ל פי' דה"ק וליטעמיך שאתה תמה על שמואל דמחייב בצרור בלבד ע"ג עפר בא ותמה על ר"י דמחייב אפי' בהנחה בלבד אלא ג' בניינים הוו תתאה מציעאה ועילאה תתאה בצדודי ועפרא ולכו"ע והיינו דשמואל מציעאה באבנא וטינא והא נמי כו"ע ועילאה בהנחה בעלמא לר"י ובההיא הוא דפליגי רבנן עליה דר"י עכ"ל והכי פירוש הירושלמי לפי דברי הרמב"ן דפליגי בעילאה אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב לפי שהאבן לחוד אינו בנין אפי' בעילאה לדעת רבנן ר"י אומר שניהם חייבין סבר ר"י אבן בלא טיט מחייב משום דבעילאה אפילו בלא טיט הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואח"כ נתן את האבן שהוא חייב פי' אפי' בעילאי ולא הוצרך לבאר חלוקה זאת דבהדיא קתני לה בירושלמי.
וראיתי להריטב"א בכ"י שהביא דברי הרמב"ן אלו וכתב עליו וז"ל וקשה לי שהרי מן הירושלמי נראה שאין מחלוקת ר"י ורבנן אלא במציעתא וכו' אלו דבריו ולענ"ד כבר פי' הירושלמי לדעת הרמב"ן וק"ל (וקל להבין) ומלשון הרמב"ן שהעתקנו תראה שיש ט"ס בלשון הרמב"ן שהביא הרב המגיד שכתב וז"ל והרמב"ן מפרש שזה הבנין ג' אין חייבין בו בהנחה בלבד בלא צדוד ועפר אלא לדעת ר"י אבל לדעת חכמים דברייתא לא אלא הרי הוא כתחתון ובמקום הצדוד ועפר צ"ל טיט ופירוש תחתון צ"ל שהוא אמצעי וקרי ליה תחתון לגבי העליון.

ובנדבך

העליון אפי' וכו' שהרי אין מניחין עליה טיט וכו'. הקשה בס' קרית מלך רב הנדפס כעת דמדבריו נראה דהיינו טעמא דחיובא משום דאין מניחין טיט אחר הא אי מניחין טיט אחר דהיינו באמצע פטור ואמאי הא איכא טיט מקודם וכולם מודים שחייב וכמ"ש בירושלמי וכעת אין הס' בידי אלא ששמעתי כן וי"ל דהכא איירי רבינו בשלא שם הטיט כדי לקבל אבן עליו אלא שיעור הצריך לבנין שלמטה ומשו"ה כתב דאף שהאבן הזאת אשר שם עליו הוי כמו כלי אפ"ה חייב כיון שהוא דימוס אבל בירושלמי איירי ששם טיט תחילה כדי לקבל האבן ומשו"ה כלהו מחייבי דהוי כך דרך הבנין וק"ל.

יג

המכניס יד הקרדום בתוך העץ שלו הרי זה תולדת בונה וכו'. וכתב הרב המגיד פ' הבונה עייל שופתא וכו' רב אמר חייב וכו' ופסק כרב באיסורי עכ"ל והנה לפי"ז דאמר רב בפי' משום בונה א"כ מ"ש בפ' כירה דף מ"ז ע"א על מ"ש שם מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת וכו' הא רב ושמואל דאמרי תרוויהו המחזיר וכו' חייב חטאת ופרש"י הוא תחילתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים עכ"ל קאי לשמואל דס"ל הכי וכדאמר הכא בפי' דלרב דס"ל דיש בנין בכלים א"צ פירוש וק"ל ואין לומר דאף דאמר רב התם משום בונה הוא בכלי מחדש וכמ"ש התוס' בדף ק"ב דרש"י לא ס"ל חילוק זה ופשוט הוא בכמה מקומות ושם באותה סוגייא מותיב בש"ס למ"ד דלהחזיר מטה של טרסיים שפיר דמי מההיא ברייתא דמחזיר קנה מנורה וניחא ליה דאינהו אמור כי האי תנא והוא רשב"ג דברפוי שרי ועיי"ש מ"ש התוס' ד"ה רשב"ג.
וראיתי להריטב"א בכ"י מה שכתב כאן ולהיות שם ט"ס אעתיקם לתקן הלשון וז"ל אחר שהביא קושית התוס' ותירוצם דההיא דרב ושמואל במהודק ואפי' בלא תקיעה וסבירא להו דיש בנין בכלים וכדאשכחן להו לקמן פ' הבונה ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון דכן ברפוי ס"ל דאינו כל כך ואפי' בהידוק איסור דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכי תימא דניחוש שמא יתקע דאיכא בתקיעה איסורא דאורייתא הא ליתא דברפוי לא שייכא תקיעה כלל עכ"ל אות באות ולפי הכתוב אין דבריו מובנים וכצ"ל ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון שכן ברפוי ס"ל דאינו כ"כ חייב אבל איסורא איכא ואינהו ס"ל כרשב"ג דאפי' בהידוק איסורא דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכו' והוא תירוץ התוס' ומשמם הוא דכתב הכי וק"ל.
נחזור לדברי רבינו דפסק כרב דחייב משום בונה ואף דכתב רבינו פ' כ"ב הכ"ו דאין בנין בכלים כבר כתב הרב המגיד לעיל ד"ה וכן העושה דהא דאמרו אין בנין בכלים הוא בכלים שנתפרקו להחזירן אבל העושה כלי מתחילה אין לך בנין גדול מזה וכ"כ התוס' בסוגיין ד"ה האי מאן דעייל וכו' וכ"כ הריטב"א בכ"י וז"ל מאן דעייל שופתא וכו' יש מקשים דהא קי"ל אין בנין בכלים וכו' ותירצו דהתם בכלי של חוליות שהוא עשוי כבר אלא שנתפרק דסברי בית הלל שאין בחזרת פרקיו משום בנין אבל עושה כלי בתחילתו כגון זה ודאי בנין גמור ולעיל [נמי] אמרינן קרש שנפל בו דרנא מטיל לתוכה אבר וסותמו וההוא [אפי'] כשהקרש תלוש קאמר ולא עוד אלא שאפילו במגבן הוה ס"ד דיש בו משום בונה אלא שדחו בש"ס שאין בנין באוכלין [וכו'] וזה פשוט עכ"ל הרי בפי' דס"ל דכשעושה כלי מתחילה יש בנין בכלים אלא דמ"ש בסוף דבריו לא זכינו להבינו דהא ברייתא וש"ס ערוך הוא דמגבן חייב משום בונה בדף צ"ה וכן פסק רבינו בהלכה זאת וכל הפוסקים.
והנה יש להקשות לדעת רבינו דס"ל דאין בנין בכלים שנתפרקו להחזירה וכמ"ש הרב המגיד וכמו שהביא מפכ"ב ומדרבנן הוא דאסרו להחזירן משום דמחזי כבונה וכמ"ש שם א"כ אמאי אסור בטילטול וכמ"ש רבינו פרק כ"ו הי"א מנורה וכו' אין מטלטלין אותן דהשתא הוי גזרה לגזרה דאי יטלטלנה שמא יחזירנה ומחזי כבונה ויראה אחר ויבנה ובשלמא אי יש בנין בכלים אפילו להחזירן ניחא אבל כיון דס"ל דאין בנין קשה וראיתי להט"ז סי' רע"ט ס"ק ו' על מ"ש מרן מנורה וכו' אין מחזירין דחיישינן וכו' ויחזירנה ונמצא עושה כלי שכתב וז"ל אע"ג דבסי' שי"ד (אמר) [אמרינן] אין בנין בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא במיטה של פרקים כתב מרן בסי' שי"ג ס"ו ברפויה דשרי לכתחילה ובהדוק פטור אבל אסור והא עושה כלי מחדש ואמאי לא מחייב ואי יאמר דשם בסי' רע"ט איירי שמא יתקע ויהא חייב חטאת גם זה תימה דהשתא בטילטול אסור שמא יתקע ברפוי שרי אדרבא יותר ראוי למגזר שלא לעשות אפילו רפוי וזה פשוט ואם נאמר דהך דרפויה והדוקה ותקועה ר"ל לפי המנורה דיש שאינה צריכה הדוקה אלא רפויה ויש שצריך הדוקה ויש שצריך תקועה ורפויה שריא לכתחילה והדוקה פטור אבל אסור אבל בתקועה חייב חטאת וא"כ מ"ש דאסור בטלטול שמא יחזירנה היינו בתקועה הנה חוץ דלא כתב כן אלא סתם זאת עוד דא"כ הו"ל למרן לחלק איזה אסורה לטלטל ואיזו מותרת דלאו כל מנורות אסירי וכמו שחילק במיטה של פרקים וא"כ אין מקום לתירוץ זה. ושוב ראיתי שכ"כ המג"א שם סי' רע"ט ס"ק י"ד יעו"ש.
ויש לדקדק עליו דאמאי לא כתב בהדוקה שרי לטלטלה ועוד ראיתי שדבריו סתרי אהדדי ממ"ש כאן למ"ש סי' שי"ג סק"ו על מ"ש מרן מיטה של פרקים אסור להחזירה וכתב עליו וז"ל הטעם דהוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש עכ"ל ודבריו תמוהים דהא האי טעמא הוא דשמואל בדין דתוקע עץ בעין ורב אמר משום בונה ומרן פסק כרב ז"ל דפסק דחייב משום בונה וכמ"ש שם ס"ט וז"ל התוקע וכו' הרי זה תולדת בונה וכיון דס"ל דגם במנורה של חוליות יש משום בונה וכמ"ש הוא בסי' רע"ט לדעת מרן דהוי כעושה כלי מחדש וא"כ אמאי כתב משם מכה בפטיש ואף בלתי דבריו שבסי' רע"ט קשים דבריו שבסי' שי"ג ממ"ש מרן כרב ועוד קשה בהא דכתב מטעם דמכה בפטיש דחייב דליתא דלא כתב מרן אלא מיטה של חבלים אסור להחזירה והוי פטור אבל אסור ולא חייב חטאת דדוקא בתוקע חייב חטאת ואולי קאי לתוקע וט"ס נפל בדבריו. אך קשה מה שהקשיתי לעיל וכן המג"א כתב חייב חטאת משום דעושה כלי משום דבתוקע יש בנין דדמי לעושה כלי מחדש. ועוד קשה לדברי הט"ז דמה יענה לרבינו שכתב בפירוש דבהחזרת חוליות של מנורה ליכא חיוב חטאת ואף דמחזי ככלי מחדש ואפ"ה אסור בטלטול וכדכתיבנא לעיל. ועוד קשה להט"ז מדברי מרן גופיה שכתב בסי' תקי"ט כלים שהם וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין ביו"ט וכו' וה"ט דאין בנין בכלים אפי' במנורה וכ"כ הוא עצמו שם והוי היפך דבריו שבסי' רע"ט שכתב דהוי כעושה כלי מחדש ואין להקשות מאי שנא יו"ט משבת וכמו שאכתוב לקמן. ושוב ראיתי להרשב"א בחי' דף ק"ב וז"ל בקיצור ולפי"ז כתב הרמב"ן וכו' והיינו דגזרינן בפ' כירה במנורה של חוליות ואסרינן ליה אפילו לטלטל גזרה שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי לכתחילה עכ"ל ובזה היה מקום לישב לרבינו אבל קשה כמ"ש לעיל להט"ז.
ואין להקשות לרבינו דמאי שנא דבפכ"ב הכ"ו כתב אין מחזירין מנורה של חוליות וכו' מפני שנראה כבונה ואילו בהל' יו"ט פ"ד הי"ג כתב כלים וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין אותם ביו"ט וכו' ואמאי הרי אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דשאני יו"ט דמשום שמחה התירו וכמ"ש בשיטה מקובצת למס' יו"ט וז"ל בדף כ"ב וב"ה סברי אין בנין בכלים ואע"ג דבשלהי פרק כירה אמר דבמנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה דוקא בשבת אסרו ולא ביו"ט וכו' עכ"ל ומשום שמחת יו"ט הוא דשרו וכמו שנראה מדברי הרשב"א בשבת דף מ"ז ושוב ראיתי במג"א סי' תקי"ט כתב כן ומ"ש ביו"ט לא גזרו לפי שאין בנין וסתירה בכלים אינו ר"ל מכלל דבשבת יש בנין וסתירה דהדין שוה בין בשבת וי"ט אלא ר"ל דהיינו טעמא דביו"ט מקילינן משבת משום דעיקר מילתא ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ומשום שמחת יו"ט התירו.

יד

העושה נקב וכו' חייב משום בונה. עיין בכ"מ ויש להקשות דמאי קשיא ליה מהא דריש פרק כ"ג התם איירי בנקוב כבר אלא דהוסיף לנקוב (שכ"כ) [כל כך] שהוא עשוי וכו' והיינו כיש אומרים דברייתא בדף קמ"ו יעו"ש וא"כ משו"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא סוף הנקב ולמה שהקשה מהא דבסמוך נ"ל דשם לא איירי בנקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא אלא בנקב שהוא להכניס או להוציא וכמ"ש בין בעץ בין במתכת וכו' דמשום בנין ליכא ומשום מכה בפטיש איכא וזה הוא שסיים וכל פתח וכו' אין חייבין ר"ל האי דחייבתי משום מכה בפטיש לפי דדוקא בפתח שעשוי להכניס ולהוציא הוא דחייב על עשיתו משום בונה ומשו"ה על העשיה מפטר אבל חייב משום מכה בפטיש כיון דהא מיהא אין צריך עוד מעשה בנקב הזה. והרב פרי חדש תירץ דהתם ליכא שיעור להכניס ולהוציא ומשו"ה חייב משום מכה בפטיש אבל היכא דאיכא שיעור להוציא ג"כ חייב משום בונה וקשה דכל שהוא כתב רבינו כאן וכל שהוא כתב בהל' ט"ז ועוד דאי מהאי טעמא הוא דחייב משום בונה הו"ל לכתוב כאן כדי שיכנס האורה ויוציא ההבל.
וראיתי להמג"א סי' שי"ד סק"ג תירץ וז"ל ולי נראה דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין והקשה אחינו החכם המופלג שלמה בן עזרא נר"ו דהא כתב רבינו במכניס יד הקרדום דחייב משום בונה אף דלא הוי מחובר לקרקע וכן ממ"ש רבינו בין בבנין בין בכלים נראה דלא שנא בקרקע או אינו מחובר בקרקע וי"ל דשאני יד הקרדום שהוא בנין ממש דעשה כלי מחדש וכבר ס"ל לרבינו בנדון כזה דחשיב בנין וכמ"ש הרב המגיד לעיל הי"ג אבל כאן איירי דלא עשה כי אם נקב שהוא עשוי הלול כבר ומשו"ה כדי שיחשוב בנין צריך שיהיה מחובר לקרקע ומ"ש רבינו בנין אינו ר"ל שהיא מחוברת לקרקע אלא הוי כגון לול גדול שמטלטל ממקום למקום וקרי ליה בנין לפי שלעולם הוא ע"ג קרקע אבל כל שמחובר לקרקע חייב משום בונה.
ודרך אגב ראיתי להתוס' ריש דף ק"ג ד"ה בשלמא וז"ל אע"ג דלא דמי לעושה נקב בלול וכו' דהתם עשוי להכניס ולהוציא מ"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וכו' עכ"ל והקשה החכם השלם יעקב איש תם דא"כ הא דפרק חבית דף קמ"ו דנראה דוקא פתח שהוא עשוי להכניס ולהוציא הוא דמחייב לא הוי לא כרב ולא כשמואל דאילו לשמואל הא כתבו התוס' לעיל ד"ה לול דלא ס"ל הכי ולרב הא כתבו הכא דבנין כל שהוא חייב ולא צריך הוצאה ולי לא קשיא דלעולם כו"ע מודו דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו פתח ועד כאן לא כתבו התוס' לעיל דלא ס"ל לשמואל אלא בלול דלא חשיב ליה להכניס ולהוציא משום דמחמת דמכניס אויר הוא דמוציא הבל דלאו הוצאה מקרי דהאויר שנכנס הוא דאינו מניח עפוש הזוהמא אבל בענין אחר דאיכא הוצאה כגון במפיס מורסא דמכניס אויר ומוציא ליחה חייב כמ"ש התוס' בריש שבת דף ג' ד"ה ומפיס מורסא יעו"ש ורב ג"כ מודה בהא דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא דלאו פתח ברם היינו דוקא בפתח שהוא עשוי לכך דוקא שיהיה פתוח ולא אדעתא למלאות כגון קודח שהוא עשוי למלאות ברם שאינו עשוי למלאות לאו מתורת פתח מחייב אלא משום בנין כל דהו שדרך הבונים הוא כן שקודחין להשים המסמר וחייב משום בנין וזהו שכתבו התוס' מ"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וזה פשוט.

טז

המכה וכו'. עיין לעיל הי"ד.

יז

המפיס שחין בשבת וכו'. ואם להוציא הליחה הרי זה מותר. הכי איתא בשבת דף ק"ז אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבר מהני ג' דפטור ומותר חדא הא וכו' ואידך המפיס מורסא וכו' ואידך הצד נחש וכו' ובע"ב שם איתא על מתני' דהצדן לצורך חייב מאן תנא אמר רב יהודה וכו' ר' שמעון היא וכו' איכא דמתני לה אהא המפיס וכו' ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש וכו' ע"כ ואילו איכא דמתני לה אהא ישב האחד על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אעפ"י וכו' והשני פטור מאן תנא ר"ש היא לא קאמר משום דבהא אפילו ר"י מודה דהא לאו מלאכה עשה כי היכי דלחייב משום מלאכה שאצ"ל דהא ניצוד ועומד הוא אלא דמשמר והוא שומר את ביתו ואפילו ר"י הוי וא"כ קשה על מ"ש הר"ן סוף פרק האורג על הנך ג' דאמר שמואל וז"ל והנך ג' אמר בפ' שמונה שרצים דאתיין כר"ש וכו' וכמ"ש בפ' המצניע וליתא וכמ"ש מהש"ס ואין להקשות דא"כ דהא דישב השני פטור לכו"ע משום דליכא מלאכה א"כ אמאי צריך שמואל להביא ראיה דפטור ומותר מסיפא דמתני' והא בלא"ה ליכא מלאכה משום דזה השמיענו סיפא דמתני' דדמי לנועל את ביתו דלא נימא דזה הוי צידתו ומשו"ה הביא מהסיפא וכך הסברא נותנת וק"ל.

יח

המסתת את האבן כל שהוא חייב וכו'. וכתב הרב המגיד כבר הזכרתי זה למעלה ולא ראיתי לא למעלה ולא למטה שהביא זאת המימרא אלא הנך ב' מימרות שופתא בקופינא דמרא ולול ואדרבא באותן פסק כרב ובהך כשמואל.

המצדד

את האבן ביסוד הבנין וכו' חייב משום מכה בפטיש. עיין בש"ס ותוס' שם שמחקו משום מכה בפטיש והאמת איתם ורבינו לא הרגיש בדבריהם ולא ידעתי למה.

הלוקט

יבולת וכו'. ועיין מ"ש מרן כוונתו לפרש בדברי רבינו הכי והוא שיקפיד ר"ל במתכוון אבל אם הסירן דרך עסק בלא מתכוון הרי זה פטור ולא שנא אי מקפיד ללובשו הכי או לא דאפי' שאינו מקפיד ללובשו הכי כל שמסירן בכוונה חייב ומ"ש נראה מדברי רבינו הוא ממ"ש והוא שיקפיד ואח"כ אבל אם הסירן דנראה דהוא דבר והפוכו דכיון דדרך עסק הוא שלא בכוונה והוא שיקפיד הוא בכוונה וכ"כ בב"י יעו"ש ולענ"ד דבריו תמוהים דמי הכריחו לזה אחר דהפי' הפשוט דאי קפיד עליו מסירן בכוונה ברם כשאינו מקפיד עליו וחזינן דלוקטן ודאי שהוא כמתעסק וזהו שכתב והוא שיקפיד ר"ל הך דמחייבינן הוא כשמקפיד ומחמת זה לוקטן בכוונה אבל אם אינו מקפיד אלא שהסירן דרך עסק הרי זה פטור.
ועוד קשה בדברי מרן הן בלשון זה הן בלשון שאחריו דאיך נאמר דאם הסירן בכוונה אעפ"י שלא היה נמנע וכו' חייב והא בש"ס דף קמ"ז הביא עובדא דעולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן וכו' אמר ר"י נפוצו וכו' אנן לא קפדינן מידי וכן עובדא דאביי יעו"ש ופסקו רבינו בדין שאחרי זה הרי דכל דלא קפיד ללובשו הכי שרי להוציאו אפי' בכוונה ולדעת מרן חייב ומה בין זה לזה דהוא נסתפק אי יפרש רבינו גם בדין שאח"ז כמו בהך דינא והא אי יפרש רבינו כן איך כתב רבינו דכל דלובשו הכי שרי לכתחילה ועובדא דאמוראי דעבדו לכתחילה והוא פלאי ובדברי רבינו י"ל גם מ"ש בדין זה כתב אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור אבל אסור ובדין טלית חדשה כתב מותר ואולי יש לחלק בין הא דיבולת שהוא מעשה גמור למנער דלאו מעשה גמור ועיין בכנסת הגדולה סי' ש"ב הגהות ב"י אות ב'.

המנער

טלית חדשה וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד פי' דכיון דלא קפיד הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי והוי כפי' הערוך שהביאו התוס' דף ק"ג ד"ה לא צריכא יעו"ש ועיין במ"ש מרן בדין זה ובמ"ש לעיל בסמוך.

יט

הצד דבר וכו'. הכי איתא בשבת דף ק"ו תנן התם אין צדין דגים וכו' יעו"ש וכתב רש"י מתני' דקתני צפור לבית לא בצפור דרור עסקינן שדרכה לדור בבתים כבשדה (ונשמט) [ונשמטת] מזוית לזוית עכ"ל פי' לעולם דמחלקינן בין מקורה לאינו מקורה ומתני' דבבית אפילו מקורה לא הוי צידה היינו צפור דרור שאינה מקבלת מרות וכן משמע הלשון דרבה בר רב הונא דקאמר הכא בצפור דרור דר"ל הכא דוקא וכן נראה מדלא קאמר אלא כנראה דאזיל עם ההיא תירוצא דלעיל וארווחנא ג"כ דלפי"ז לא משוינא פלוגתא בין ר' יהודה וחכמים דאינהו איירו בצפור דרור ומשו"ה למגדל דוקא אבל בשאר עופות יש הפרש בין ביבר גדול לקטן ולא פליגי אלא בחיות ועיין להחידושי הלכות פ' אין צדין דף כ"ד מ"ש על דברי רש"י אלו שכתבן שם ואף לפי מ"ש החידושי הלכות שם לדעת התוס' דפי' בההיא דאמר שם בש"ס ה"ד מחוסר צדה דאמר הבא מצודה ונצודינו דמיירי בעופות דלפי פירושם לא קאי האי תירוץ דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה אלא דאיכא לפלוגי בין הברייתות אם יש שיעור או לא היינו דרב יהודה דאמר הבא מצודה ונצודנו מחלק בין הברייתות בקטן לגדול אבל לעולם רבה בר רב הונא דאמר לעיל הכא בצפור דרור עסקינן הוא בחילוק דמקורה לאינו מקורה.
והוצרכתי להכריח כן לפי שראיתי בשיטה מקובצת ליו"ט כתב וז"ל הכא בצפור דרור וכו' פי' הא דקאמר צפור למגדל ולא לבית וברייתא נמי דקתני אין צדין דמשמע אפי' בבית מיירי בצפור דרור שיודעת להשמט בזויות הבית ועדיין היא מחוסרת צדה ומתני' דתני צדין בשאר עופות ולעולם בבית מקורה וכו' עכ"ל וכבר הכרחנו דהאי תירוץ קאי עם החילוק דמקורה לאינו מקורה.
ואגב ראיתי מ"ש על הערוך שם וז"ל שאינה מקבלת מרות פי' שאינה מקבלת שררה ואדנות משום אדם שאינה יראה לדור בבית ותמהני על הערוך שפי' צפור דרור אינה מקבלת מרות שאינה מצויה בישוב שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה והכא אמר שדרה בבית כבשדה וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נראה דכונת הערוך ז"ל במ"ש שאינה מצויה בישוב ר"ל שאין לה דירה קבועה בישוב כמו שאר העופות אלא לעת הצורך המה באים ואח"כ הולכים למרחוק והיינו שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה וז"ש בש"ס שאינה מקבלת מרות שהיא כעסנית ואפי' כפעם בפעם שבאה בבית ורוצים לתופשה היא יגעה בכל מאמצי כחה להנצל עצמה ומ"ש שדרה בבית כבשדה ר"ל כמו שאי אפשר לתופשה בשדה כך בבית מחמת דעזה כמות לה התפישה ויגעה הרבה שלא להתפש.
ונבא לדברי רבינו במ"ש או שהפריח את העוף וכו'. ועיין מ"ש הלח"מ ומה שיש לתרץ כבר קדמני הט"ז סי' שט"ז וראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב"ג ובפירוש המשנה דפ' אין צדין כתב והלכה כרשב"ג כנראה דפליג אחכמים וי"ל על פי מ"ש הרב המגיד פ"ב מהל' יו"ט ה"ז והלח"מ שם וכן פרש"י בפי' הראשון בפ' אין צדין ד"ה השתא דאתית וכו' אלא דלרש"י לפי' הזה פליג אכולה דינא דת"ק ולרבינו לא פליג אלא אדגים דוקא אבל בחיה ועוף לא ומשו"ה בשבת דלא נזכר דגים אלא חיה ועוף כתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב"ג אבל בביצה דהוזכר דגים בדברי ת"ק ורשב"ג פליג עליה כתב והלכה כרשב"ג. ודרך העברה ראיתי להפר"ח הל' יו"ט סי' תצ"ז שהביא הכרח לרבינו דס"ל דלא פליג כלל רשב"ג מדבריו דהלכות שבת ולא זכר שר דבריו במס' ביצה וכעת אין הספר מצוי בידי.

כג

צבי וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד משם הרמב"ן והרשב"א ומה שתירצתי בזה ראיתי כן להרב יד אהרן נר"ו סי' שט"ז וע"פ דברי הרמב"ן ז"ל אלו יתורץ מאי דקשיא לי זה ימים רבים בקוראי בבית אל שו"ע סימן שט"ז בדברי ההגה והם דברי בעל התרומה הביאם הטור שם וז"ל כתב בעה"ת שאסור לנעול בשבת התבה שיש בו זבובים אלא יתן בו שום דבר וכו' בענין שיוכלו לצאת וכו' וקשיא לי דהא תני במתני' הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו והכא נמי נועל תבתו לשומרו וע"פ דברי הרמב"ן אלו י"ל דדוקא כשלא נודע שהיה שם צבי כלל אלא אחר שנעל אבל קודם אסור ונדון בעה"ת כבר רואה הזבובים קודם נעילת התבה ודוק.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.