יצחק ירנן/ברכות/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ ברכות ח

א

כל פירות האילן וכו'. ריש פרק כיצד מברכין וכתבו התוס' לא שייך להקשות תנא היכא קאי וכו' משום דהכא סברא הוא וכו' עכ"ל. ולקא ס"ד דלא מסיק עדיין הך דאסור ליהנות וכו' וקא בעי מנא לן לא קשיא ליה משום דמעיקרא שקיל וטרי אעיקרא דדינא בפירוש דמתני' מנהני מילי דבעי ברכה ושוב יקשה תנא היכא קאי וכיון דמסיק סברא ממילא נפרכא קושיא דתנא היכא קאי.

ב

הסוחט פירות. ומרן העתיק הש"ס ועיי"ש בדבריו, ולכאורה הוא תמוה תנאי זה שהטיל שיהא הרבה דהא אפילו מעט הוא העיקר כיון דחושש בגרונו וכל שהוא עיקר מברך על העיקר ופוטר את הטפילה ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר"ו בנימוקיו על רבינו בכת"י שהרגיש בזה ונדחק וכתב דלאו דוקא וכו' ולא זכר שר לרש"י בסוגיין שכתב כן ואין דרך רש"י לכתוב שלא בדקדוק וז"ל רש"י החושש בגרונו וצריך לתת בו שמן הרבה דהו"ל שמן עיקר ואניגרון טפל ולכאורה תנאי זה הוא תמוה. ולענ"ד נראה שיובנו דבריו בהקדים סברת ה"ר יוסף שהביא הטור סי' ר"ב וז"ל ופי' ה"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו וכו' אלא ה"ה אינו חושש בגרונו אלא נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ומברך עליו שהרי נהנה וכו'. ולכאורה דבריו היפך הש"ס דמוקים לה בחושש בגרונו דוקא וכמ"ש הב"ח ז"ל ותירץ הרב דה"ר יוסף מפרש הש"ס דמוקים לה בחושש בגרונו בנותן שמן מעט ברם בנותן הרבה אפילו אינו חושש בגרונו מברך על השמן ונתן טעם לדבריו יעו"ש, והשתא משו"ה כתב רש"י הרבה לומר היפך סברת ה"ר יוסף לומר דאפילו הרבה צריך דוקא שיהא חושש בגרונו וה"ה מעט ג"כ דמברך עליו אלא דהרבה דנקט מטעמא דכתבינן. ומ"ש רש"י זה גבי ברייתא דהחושש בגרונו ולא בתירוץ דש"ס דתירצו הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דשם צודק הפירוש, נראה דט"ס הוא ודברי רש"י קיימי אתירוץ דש"ס ובמקום הו"א צ"ל במסקנא משום דבלא"ה לא יכונו דבריו אברייתא וכן מרן שכתב דברי רש"י אלו כתבם אתירוץ דש"ס ודוק.
ובפשט הש"ס קשיא לי במה שהקשו פשיטא וכו' ומאי קושיא אימא דאתא לאשמועינן דעל השמן מברך בורא פרי העץ לאפוקי דלא יברך שהכל נהיה בדברו דומיא דכל מי פירות שמברכין שהכל נהיה בדברו קמ"ל דשמן אישתני למעליותא ולברך בורא פרי העץ. אך לומר דאתא לאשמועינן דלא יברך בורא פרי עץ זית אין סברא דא"כ הו"ל למימר אין מברכין אלא בורא פרי העץ שהיא ברכה יותר גרועה לא כן לגבי שהכל דחשיבא בורא פרי העץ שייך שפיר למימר מברכין בורא פרי העץ.
עוד כתב מרן ורבינו מפרש וכו' עד מברך שהכל. וכן פירשו הסוגיא לדעת רבינו הבאים אחריו. ולי הדיוט יש לחקור דמאי שנא היכא דמזיק ונהנה דיש חדא לטיבותא דיברך על ההנאה וחדא לריעותא שמזיקו ולא יברך ואם אלו הן כ"א לעצמו כשמזיקו לא מברך ואינו מזיקו ונהנה מברך וכשהן כאחד מברך שהכל משום שנהנה, וכשמכוון לרפואה ונהנה דיש ג"כ חדא לטיבותא דהיינו ההנאה שיברך וחדא לריעותא דהיינו הרפואה שלא יברך וכשהם לעצמם ברפואה אינו מברך ובהנאה מברך וכשהן שניהם כאחד מברך ברכה הראויה לו ובשלמא אי כשמזיקו אינו מברך כלל ניחא דבמזיקו גרע טובא ולא חיישינן להנאתו כלל דסותר להנאתו לא כן רפואה דשניהם טובים כאחד אזלינן בתר ההנאה ברם עכשיו דהא מיהא מברך יברך ברכה הראויה דמה הפרש יש בין ברכה זו לזו ויש לדוחה לדחות ברם בלי טעם.

ד

דבש תמרים וכו' שהכל נהיה בדברו וכו'. ויש לדקדק דזה כבר נכלל במ"ש רבינו לעיל ה"ב דכל המשקין הבאים מהפירות חוץ מזתים וענבים דמברך שהכל, וי"ל דאתא לאפוקי סברת בה"ג שהביא הרשב"א ז"ל דסובר דעל דבש תמרים מברך בורא פרי העץ דזה הוא דבש המוזכר בכתוב. והנה סברת בה"ג הלזו רצה הרא"ש ז"ל פרק כיצד מברכין דף ל"ח לסומכה וז"ל ואפשר דטעם הגאון משום דבקרא כתיב דבש ולא כתיב תמרים וא"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מהתמרים ובכלל שבעת המינים הוא ומברך עליו בורא פרי העץ ולא דמי ליוצא מרימונים ותפוחים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה אבל דבש הזב מאליו מתמרים היינו דבש האמור בתורה עכ"ל. וכתב עליו הט"ז סימן ר"ב ס"ק ה' וז"ל משמע דיש חילוק בתמרים מהיוצא מעצמו ליוצא ע"י כתישה וכן הבין הב"י שכתב ודייק רבינו לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפילו בזב מאליו מברך שהכל וכ"ש ביוצא ע"י כתישה, ובאמת הוא מילתא דתמיה דודאי יוצא טפי ע"י סחיטה וכ"ש ע"י כתישה ממה שיוצא ע"י זיבה מעצמו, ונראה דהרא"ש לא נתכוון אלא להוכיח דדבש האמור בתורה הוא של תמרים דבתמרים יוצא ע"י זיבה ובדבש כתוב בתורה זבת חלב ודבש משא"כ בשאר דברים כגון תאנים ורימונים שאין יוצאין מעצמם אלא ע"י כתישה עכ"ד.
וענ"י הדיוט לא באתי לכוונתו במ"ש משמע דיש חילוק בתמרים מיוצא מעצמו ולא ראיתי ולא שמעתי חילוק כזה, ומה גם דכוונת מרן ז"ל מבוארת דממ"ש הרא"ש בדעת [בעל] ההלכות גדולות דשאני דבש הזב מתמרים דמשו"ה אפקיה קרא בלשון דבש לתמרים להורות דדבש זה יחשב בכלל שבעת המינים משא"כ משקה היוצא מרימונים ותפוחים דיוצאים ע"י כתישה ואינן זבים מעצמם לא חשיב כפרי אלא זיעה בעלמא וכמ"ש הט"ז גופיה בכונת הרא"ש ונמצא א"כ דדבש הזב מתמרים מעצמו לדעת הה"ג חשיב פרי ממש ומברך בורא פרי העץ דעדיף כשזב מעצמו דהוי כפרי גדל מעצמו וזה הורה לנו הכתוב בדבש ולא כתב קרא תמרים משא"כ פירות אחרות דאינן זבים מעצמם דחשיב זיעה בעלמא א"כ מינה לדידן דלא פסקינן כה"ג אלא דגם בדבש תמרים הזבים מאליהן לא חשיב פרי אלא זיעה ואף דגדל מעצמו כפרי כ"ש כשלא זב מהתמרים מעצמן אלא ע"י סחיטה וכתישה דלא חשיב פרי אלא זיעה, וז"ש מרן דדייק הטור לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל וכו' וכל שכן ביוצא על ידי כתישה וק"ל.

ה

הקנים וכו'. ועיין להטור סי' ר"ב מה שהשיב עליו ובכ"מ מה שהליץ בעדו, ומה שהקשה עליו הט"ז. ולענ"ד כוונתו להליץ על רבינו במה שהשיג הטור ור"ל שיברך על הסוכ"ר בורא פרי העץ אהא הליץ עליו וכתב דכיון דמוצצים אותם כמו שהם הסוכ"ר הוי כדבש תמרים דלא נטעי להו אדעתא דהכי אלא למוצצם כמ"ש.

ו

קפרס של צלף וכו'. הכי איתא בש"ס וכמ"ש מרן כך היא הנוסחא בש"ס, וכתב הרי"ף שהיא נוסחא מבעל ה"ג וכתב עליו הרא"ש ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר' עקיבא אלא משום דהמיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכיון דבא"י פירא הוא, בחו"ל לברכה נמי פירא הוא וכו'. פירוש דבריו דלא נראה לו לברך על הקפריסין בורא פרי האדמה משום דהאי דאכיל מר בר רב אשי לאו משום דהלכה כר' עקיבא וכו' אלא משום דהמיקל וכו' וכדקאמר בפירוש בש"ס ונמצא דס"ל דפרי הוא והיאך יברך בורא פרי האדמה ואה"נ דאי הוה ס"ל דהוי פרי שפיר מברך בורא פרי העץ והא בהא תליא אי חייב בערלה הוי פרי ומברך בורא פרי העץ ובהא ליכא פלוגתא דכולא סוגיא הכי מוכחא דהא בהא תליא וכמו שנראה ממאי דמותיב הש"ס מרב יהודה אמר רב וכן ממאי דמותיב הש"ס לקמן גבי מ"ש רבא כס פלפלי וכו' מברייתא דר' מאיר יעו"ש.
אשר ע"פ הדברים האלו אני תמיה על מ"ש הרשב"א ז"ל בסוגיין ד"ה ר' אליעזר אומר וכו' והסכים עם הגירסא של בה"ג וכדעת רבינו דעל הקפריסין מברך בורא פרי העץ ושוב כתב וז"ל אבל הראב"ד כתב דאינו מלשון הש"ס אלא מבעל ה"ג ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ ואינו מחוור כמ"ש דא"כ לא הוה מותיב למר בר רב אשי (ט"ס הוא וצ"ל לר' יהודה אמר רב) עכ"ל, ומאי קשיא ליה עליה דהראב"ד הא לא כתב הראב"ד דאינו תלוי זה בזה אלא דבגירסא זאת פליג מכח קושיית הרא"ש ולא פליג אלא אקפריסין דסובר דמברך בורא פרי העץ כיון דלגבי ערלה בארץ ישראל פרי הוא ברם מודה דכל שהוא פרי גבי ערלה מברך בורא פרי העץ וכמ"ש לדעת הרא"ש וזה פשוט גם יש להקשות אמאי לא השיגו בהל' ערלה דלא חילק רבינו בין א"י לחו"ל וכתב סתם זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין והו"ל להשיגו דזה אינו אלא בחו"ל משום כל המיקל בארץ וכו'.
וכתב הרא"ש ובערלה אי לא הוה כתיב ביה אכילה הו"א בלא קרא שמשקה היוצא ממנו נקרא פרי וכו'. פירוש דבריו דכל מקום דכתיב אכילה הוי דוקא אכילה וכדאיתא פרק העור והרוטב דף ק"כ ע"א אלא המחה את החלב וגמעו וכו' יעו"ש כל הש"ס, ותמוהים דבריו דא"כ מה יענה למה שהקשה הרשב"א בחידושיו שם גבי הא דתניא הטבל והחדש וכו' משקין היוצאין מהן כמותן מנא לן וכו', וז"ל קשה הא למה לי קרא הא בכל הני דלעיל לא איצטריך קרא אלא משום דכתיב אכילה אבל בהני דלא כתיב אכילה קרא למה לי, ועוד קשה אכולה שמעתין למה לי קרא כלל בחד מינייהו דהא שתיה בכלל אכילה וכו', ותירץ וז"ל וי"ל דהתם דוקא בדברים שדרכן לשתותן אבל הני בדברים שדרכן באכילה ולא בשתיה עכ"ל. והשתא הרא"ש ז"ל דאינו מחלק בהכי וס"ל דלעולם אכילה הוי דוקא ולא הוי שתיה בכלל קשה קושיית הרשב"א, גם התוס' שם ד"ה לרבות האי דשתיה בכלל אכילה וחילקו בין יין דדרכו הכי לשאר דברים יעו"ש וכ"כ שם בע"ב ד"ה הביא ענבים וז"ל אע"ג דשתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים, לענין הבאת בכורים לא כתיבה אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי עכ"ל. ולכאורה קשה לי בדבריהם ז"ל שכתבו דהא דאיצטריך ריבויא דמביא משום דלא כתיב ביה אכילה דא"כ גבי ערלה דכתיב ביה אכילה אמאי איצטריך שם בש"ס לילף מבכורים ותרומה לחייב לשותה יין ערלה הא אכילה כתיב בה ושתיה בכלל אכילה. ואחר העיון לא קשה כלל כי הוצרך הגזירה שוה ללמוד דדוקא יין ושמן הוא דחייב הא שאר דברים דומה ליין ושמן דדרכן להיות משקין כגון דבש תמרים וחומץ סיתוניות וכיוצא אינן חייבין עליהן משום ערלה אף דבעלמא שתיה בכלל אכילה גלי קרא דדוקא יין ושמן.

ז

הפלפלין וכו'. הכי איתא דף ל"ו אמר רבא כס פלפלין וכו' עד ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ומן התימה על רבינו אמאי השמיט הך דינא דפלפלין חייבין בערלה שם בדיני ערלה.

ח

הפת וכו' והנובלות וכו'. הכי איתא במתני' דף מ' על החומץ ועל הנובלות אומר שהכל נהיה בדברו ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין ושקיל וטרי בש"ס בפירוש דנובלות דאיכא מ"ד דהיינו בושלי כומרא ואיכא מ"ד דהיינו תמרי זיקא ומסיק בש"ס דנובלות סתמא דמתני' היינו בושלי כומרא ופירש רש"י בושלי כומרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו וכו'. והר"ש בפי' המשנה דדמאי פירש וז"ל בושלי כומרא כלומר מניחין אותו באילן להצטמק מלשון עורנו כתנור נכמרו וזה דלא כפי' רש"י דלרש"י היינו שרופי חמה ונתייבשו ולא מרצון בעל השדה ונגרעו לא כן להר"ש דהיינו שמניחין אותן באילן להצטמק והיינו בישול ולא שרוף ודלא כהרב בעל שער אפרים סי' כ"ג שכתב דפי' הר"ש היינו פי' רש"י.
עוד כתב הר"ש וז"ל ויש מפרשים שאין מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין עכ"ל. וקשה לי דכפי ב' פירושים אלו דהר"ש מאי האי דקאמר בש"ס בשלמא למ"ד בושלי כומרא היינו דקרי ליה מין קללה והיאך הוי מין קללה וכי משום שהניחן להצטמק באילן הוי מין קללה מה קללה יש כאן, גם לפירוש ב' שתולשן ומניחן בארץ וכי זו היא מין קללה מה קללה יש כאן ובשלמא לפי' רש"י מ"ט וע"כ שנשרפו מן החמה ונתייבשו והיינו מין קללה.
והטור סימן ר"ב כתב וז"ל ועל הנובלות והן מין תמרים שאינן מתבשלין על האילן וכו' ורבינו ירוחם הביאו מרן שם כתב וז"ל נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו מברך שהכל נהיה בדברו וכתב עליו מרן שלא דק שבש"ס אמרו דנובלות היינו בושלי כומרא ופי' רש"י כמו שרופי חמה וכו' והם אינן ענין לשלא נגמרו בישולן עדיין עכ"ל. והב"ח השיגו למרן ז"ל וכתב שלא דק בהשגה זאת ופי' זה דרבינו ירוחם הוא פי' רבינו יונה והרמב"ם והטור, ופירש הסוגיא ברצונו ליישב לאצילי רברבי הללו יעו"ש. ותמוהים דבריו טובא אי מצד לשון הש"ס אי מצד מ"ש רבינו בפירוש המשנה דברכות וז"ל ונובלות הם הפירות ומ"ש ר' יהודה כל שהוא מין קללה ר"ל הארבה והפירות שנפלו קודם (הפירות) [בישולם] עכ"ל, והנה אפי' למ"ד דאפי' בתמרי דזיקא פליגי מוקי למתני' דאמר כל שהוא מין קללה לפי' הנובלות ובושלי כומרא, כ"ש למאי דמסיק הש"ס דכו"ע לא פליגי בנובלות סתמא דהוי בושלי כומרא פירוש חוץ מפירות הנושרים לדרך הב"ח וא"כ שפיר יתיישב כל שהוא מין קללה לפירות הנושרים ובושלי כומרא ואמאי הלך לו לארבה, גם לפחות הו"ל להזכיר בושלי כומרא ג"כ בצידם דבזה איירי ת"ק לכו"ע ומה גם בחיבורו דהו"ל לכלול בדין זה שכתב והנובלות שהם פגים והי"ל לומר ובושלי כומרא ג"כ.
אך מה שהקשה היד אהרן נר"ו על הב"ח ממ"ש רבינו בפירוש המשנה דדמאי וז"ל נובלות תמרה פירוש שנשרן הרוח מן הדקל דהיינו תמרי דזיקא וכו' ואי כפי דעתו דנובלות תמרה אליבא דכו"ע פירות הנושרים פגים מן האילן ותמרי דזיקא נמי בכלל א"כ רבינו לא הו"ל למינקט מה שנכלל בנובלות תמרה ולמישבק פירות דהיינו פירות שנפלו פגין מן האילן וכו' אלו תוכן דבריו. לק"מ דמ"ש רבינו כן הוא לרמוז ההפרש דמאי שנא דבברכות נקט תנא נובלות סתם ובדמאי נובלות תמרה משום דבדמאי דכולל נמי תמרי דזיקא נקט נובלות תמרה לא כן בברכות דאינו נכלל תמרי דזיקא נקט נובלות סתם, והוא מ"ש בש"ס בשלמא וכו' אלא למ"ד וכו' קשה ולכן לנובלות סתמא שהם פירות שנפלו לא הוצרך להזכירם בדמאי ומ"מ אף דאין זו קושיא להב"ח אין מקום לדבריו מאנפי אחריני. עוד כתב היד אהרן נר"ו להשיב על הב"ח שכתב על מ"ש בשו"ע וכן על הנובלות וכו' כתב כן לפי מה שהבין בתחילת הסימן וכו', וז"ל ואיני יודע מה השגה היא זאת וכו'. ואפשר דר"ל שכ"כ ולא כלל ג"כ לפירות שנפלו דאזיל לשיטתיה דלעיל וק"ל.
גם ראיתי להרב שער אפרים שם שלא ישרו בעיניו דברי הב"ח בזה וז"ל הנה מה שהשיג על הב"י במה שהשיג על ר' ירוחם יפה כיון ולא מטעמיה וכו' ואישתמיטתיה מ"ש הרא"ש בפירוש המשנה דדמאי וז"ל בושלי כומרא וכו' וי"מ שאין מתבשלין באילן אלא תולשין ועושין אותן כומר בארץ ומתבשלין וכו' וזה פירוש ר' ירוחם והרמב"ם והטור ודלא כפירוש רש"י וכו' זה תוכן דבריו. הנה מ"ש לדעת הטור ורבינו ירוחם האמת אתו שכן דייקי דבריהם שכתבו שהן מין וכו' שאין מתבשלין וכו' כלומר דזה הוי מין מיוחד שכך הוא בישולו אחר השרתן מן האילן ולא ככל פירות הנושרין, ברם למה שעירב לרבינו עימם אחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא שכתב בפירוש המשנה ונובלות הם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגים קודם שיתבשלו וכו' ומדבריו משמע דבכל הפירות איירי ולא במין אחד והיינו ודאי מ"ש בש"ס תמרי דזיקא. גם מ"ש בחיבורו משמע כן יעו"ש וא"כ קשה מ"ש בדמאי וז"ל נובלות הם התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת וכו' עכ"ל, ונמצא דפירוש ב' המשניות אחד וקשה כקושיית הש"ס אמאי שינה התנא הלשון מכאן דתני נובלות והתם נובלות תמרה, גם היאך פירש כאן פירות שנפלו דהיינו תמרי זיקא והא אסיק בש"ס דכו"ע לא פליגי בנובלות דהכא דהיינו בושלי כומרא כי פליגי בנובלות תמרה יעו"ש.
וראיתי להש"ך ביו"ד סי' רצ"ד דס"ל דמ"ש רבינו בפירוש המשנה פירות שנפלו היינו בושלי כומרא, ולא זכיתי להבינו וכמ"ש לקמן בס"ד. ואפשר להליץ על מרן במה שהשיג על רבינו ירוחם דודאי לא נעלם ממנו פי' הר"ש אלא דכוונתו להשיג דפי' רש"י שפיר נאה ומתקבל מהש"ס לא כן הב' פירושים דהר"ש דלא אתו כהש"ס וכמ"ש לעיל ופי' רש"י מוכרח ודוחק.
תנן במס' ערלה סוף פ"א מ"ח ענקוקלות וכו' והנובלות כולן אסורות עכ"ל. ופירש רמב"ם ז"ל והנובלות מן האילנות מן הפרי קודם שיגמר בישולו אסור בכל ר"ל בערלה וברבעי ובאשרה ובנזיר עכ"ל. והטור ביו"ד סימן רצ"ד כתב והתמרים שאינן מתבשלין וכו' חייבין בערלה ופטורים ברבעי. וכתב עליו מרן אבל הרמב"ם פירש דגם הנובלות אסורות ברבעי עכ"ל. והב"ח כתב ליישב דלא פליגי הטור עם רבינו יעו"ש ודבריו תמוהים, ושוב ראיתי להש"ך שם עמד על דבריו יעו"ש אלא שגם בדבריו יש מן הקושי אחד במ"ש דמה שכתב רבינו בפי' המשנה דברכות דנובלות הם פירות שנפלו מן האילן קודם שיתבשלו היינו בושלי כומרא וחוץ שהוא זר מצד הסברא ולא ראינו מי שפירש כן קשיא טובא דא"כ מאי מקשה תלמודא למ"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו ולמ"ד בושלי כומרא ניחא וכו' הא גם למ"ד בושלי כומרא קשיא ודאן חייב הפקרא נינהו דהא לפי' ר"מ ז"ל הוי פירות הנופלים ומה בין תמרי לשאר פירות. גם מ"ש שלא השגיח הב"ח לראות פירוש המשנה דערלה ליתא דראה מ"ש רבינו ז"ל אלא דס"ל דפי' דבריו הם תמרי דזיקא כפשט דבריו.
והרא"ש כתב בהלכות ערלה וז"ל והנובלות פ' כיצד מברכין מאי נובלות רב אילעא ור' זירא חד אמר תמרי דזיקא וחד אמר בושלי כומרא. ודבריו תמוהים דבנובלות סתם כו"ע לא פליגי דהוי בושלי כומרא וכדאיתא שם בברכות יעו"ש. וראיתי להש"ך סימן רצ"ד ס"ק ה' שכתב לתרץ לזה וז"ל ונהי דהרא"ש מפרש לה בין בתמרי זיקי בין בבושלי כומרא וצ"ל לדעתו דהא דקאמר הש"ס התם בנובלות סתמא כו"ע לא פליגי דבושלי כומרא הוא וכו' היינו נובלות דכיצד מברכין אבל נובלות סתמא דמתני' אחריתי זיקי נמי משמע וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה מספיק דא"כ כשלא הונח להש"ס לאוקמא פלוגתא דאמוראי במתני' דברכות למה הלך לאוקמי פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי למ"ד בושלי כומרא וסלקא בקושיא לוקמא פלוגתייהו במתניתין דערלה ולא קשיא. וא"ת דגם אי הוה מוקי פלוגתייהו במתני' דערלה הוה קשיא למ"ד תמרי זיקא להיפך אמאי לא שני תנא בלישניה דהכא דהוי בושלי כומרי קרי להו נובלות והכא דהוי תמרי זיקא קרי להו נובלות ליתא דקושיא זאת למ"ד תמרי זיקא ג"כ בערלה איתא לפי' הרא"ש וכמ"ש הש"ך ולמה להש"ס לאוקמא פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי גם למ"ד בושלי כומרא וכן ראיתי להרב יד אהרן נר"ו הקשה כן לרבינו ירוחם יעו"ש סי' ר"ב הגהת ב"י.
הדרן לסוגיא דידן דמוקי לפלוגתא דאמוראי במתני' דדמאי דקאמר בש"ס בשלמא למ"ד בושלי כומרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספיקא הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למ"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו וכו', הנה מכאן משמע דס"ל לש"ס דידן דהני דתני מתני' דפטירי היינו בספקן ולא בודאן דלא כר' יוחנן דאמר בירושלמי דאפילו אומר העם הארץ בפירוש אינן מעושרין דפטירי אלא כריש לקיש דפליג עליה שם, ומן התימה על רבינו הל' מעשר פי"ג ה"א דפסק כר' יוחנן יעו"ש דלא כסתמא דש"ס דילן דאף בודאן פטירי דודאי מפקר להו. וי"ל חדא דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואע"ג דסתמא דש"ס דילן כאן נראה דקאי כריש לקיש מ"מ איכא דוכתא אחריתי בריש אלו עוברין דף מ"ב דמוכחא כר' יוחנן דתניא התם אמר ר' יהודה ביהודה בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר שחזקה מן היין ורמי בש"ס מר' יהודה לר' יהודה ומשני בתירוץ ב' הא בדרווקא הא בדפורצני ופי' רש"י דברייתא קמייתא דפוטר ר' יהודה היינו משום דפטור ממעשר ומתני' דדמאי דתני חומץ שביהודה נמצא דדמו כולהו לחומץ ונמצא דמתני' אפילו בודאן פוטר ותירוץ בתרא עיקר ועיין להר"ש במתני' דדמאי ודוק.

והחומץ. שם במשנה ודע דהאי חומץ שכתב רבינו הוא מזוג דאילו חומץ חי אינו מברך כלל דהרי פסק רבינו פ"ב דשביתת עשור ה"ה וז"ל וחומץ חי אפילו שתה הרבה פטור שתה מזוג במים חייב. והא בהא תליא אי חייב ביום הכיפורים חייב לברך ואי פטור פטור מלברך וכדאמרינן גבי פלפלי יבישתא דהושוו ברכה ליוה"כ לעיל דף ל"ו יעו"ש, וא"כ על כרחך רבינו דכתב דמברך איירי במזוג ולא הוצרך לבארו משום דכבר כתב לעיל דעל משקים דאינן ראוים לשתיה אינו מברך כלל וחומץ חי אינו ראוי לשתיה וכמ"ש בהלכות שביתת עשור דאם שתה ביוה"כ דפטור וכאן לא נחית אלא לאשמועינן דברכת החומץ הויא שהכל נהיה בדברו והיינו היכא דשייך לברך ברכה דהיינו במזוג וה"ט דש"ס בברכות דלא קאמר על הך מתני' דמני בכלל מאי דמברך שהכל נהיה בדברו מתני' מני רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש וכו' וכמ"ש בפרק יום הכפורים דף פ"א יעו"ש, דליכא הוכחה מהך מתני' דמדקאמר מברך שהכל נהיה בדברו דהויא רבי דכאן מתני' לא נחית לאשמועינן אלא דחומץ ברכתו שהכל והיינו היכא דשייך דלרבנן דרבי צריך שיהיה מזוג, ועיין בהרא"ש שם בפרק כיצד מברכין.

יא

לקח כוס של שכר וכו'. עיין להרשב"א ז"ל שהביא גירסא אחרת על שם הגאונים וז"ל אבל הגאונים ז"ל גרסי נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' (אלא) [א"נ] נקיט דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא (מאי א"נ) [יצא אלא] פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי וכו' עכ"ל. ורבינו גריס כגירסת הגאונים ומאי דקשיא ליה להרשב"א לגירסתו היינו משום דמפרש לה להאי גירסא דפתח היינו בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן דהיינו הברכה בשלמות ושוב מסיים שהכל נהיה בדברו וע"ז קשיא ליה דזה הוי דבר רחוק ודחוק וכמ"ש שם יעו"ש אבל רבינו אינו מפרש לה כן אלא דומיא דפירוש רש"י דהיינו דהתחיל בא"י אמ"ה אדעתא דלסיים בורא פרי הגפן וסיים שהכל נהיה בדברו וכן על זה הדרך בכולהו בבי והשתא הבעיא הויא הכי היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה ופתח בא"י אמ"ה אדעתא דלסיים שהכל נהיה בדברו וסיים בורא פרי הגפן אי אזלינן בתר פתחא או בתר סיומא ולא איפשיטא ולקולא וזה הוא שפוסק רבינו בג' חלוקות הללו וכיון דפסק בזו דלא איפשיטא לקולא כ"ש הנך דפשיטא נינהו בש"ס ולפי גירסא זאת הראיה שמביא הוא מפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא וכמ"ש הרשב"א וגם כתב שהם גורסים בדחיית הראיה זו של יוצר אור שאני הכא דהא בריך ולפירוש רבינו הכי פירושו שאני הכא בפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא משום דהא בריך פי' דבריך סיום דלבסוף שאינה כתקונה בין הכוונה ובין הברכה לכך לא יצא לא כן בברכה קצרה דליכא חתימה ואיכא כוונה שלימה בפתיחה יש להסתפק. ועיין למרן כ"מ פ"א מ"ש דאין צריך לדבריו דכל שמצינו דצודק דינו עם איזה גירסא הנמצא בראשונה לא בדינן גירסא מלבנו.
וכתב הראב"ד כל מ"ש וכו'. וכתב עליו המגדל עוז שדקדק יפה לפסוק שהולכין אחר עיקר הברכה שהיא הזכרת שם ומלכות מדמקשה הש"ס הניחא וכו' אלא למ"ד כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכו' אלמא מדמקשה הכי בפשיטות מכלל דהכי קי"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהראב"ד לא כתב עיקר ברכה שאינה שם ומלכות אלא דלא אזלינן בתר הכוונה בשם ומלכות.

יג

היו לפניו מינין הרבה. הכי איתא התם דף מ"א היו לפניו וכו' אבל אין שוות וכו', וכתבו התוס' ד"ה אבל וז"ל פי' רש"י וכו' עד מודה לרבים יעו"ש. ואין להקשות דאמאי לא הכריעו לדבריהם דאמרינן בש"ס לקמן בשלמא וכו' אלא וכו' במאי פליגי וכו' והא גם לאותו מ"ד קשיא דמאיזה טעם כו"ע מודו באין ברכותיהם שוות דמין שבעה קודם אלא ודאי דידע הא דלהקדים וא"כ מאי קשיא ליה לאותו מ"ד אלא ודאי כמ"ש התוס' דלאותו מ"ד באין ברכותיהם שוות כו"ע מודו דאיזה שירצה יקדים דמה שצידדו התוס' הוא לפום מסקנא דש"ס דידעינן האי טעמא דלהקדים ברם לקא ס"ד דלא ידע האי טעמא דלהקדים אה"נ דלכו"ע איזה שירצה יקדים ודוק.
כתבו [התוס'] עוד ומ"ש בה"ג וכו' עד המסקנא דלקמן וכו'. לא זכיתי להבין היאך אתי אפי' לאותו מ"ד דהא אפי' לאותו מ"ד דפליג ר' יהודה גם באין ברכותיהן שוות היינו טעמא דר"י דמין שבעה עדיף ולאו משום דבורא פרי העץ קודם ונפק"מ אי איכא חיטה או שעורה עם פירות העץ לפניו חטה ושעורה קודם שהוא משבעת המינים אף שהיא בורא פרי האדמה וא"כ גם אי היה לפניו פירות העץ עם פירות האדמה ואינם משבעת המינים איזה שירצה יקדים דלא תלה הקדימה ר"י אלא במין שבעה וכל דליכא מין שבעה מה שירצה יקדים ואינו תלוי הקדימה בהיות פרי העץ או פרי האדמה ויש ליישב ועיין בהרא"ש. עוד בש"ס ר' יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה וכתב הרשב"א וז"ל ומאן דס"ל אף וכו' פליגי מתרץ לה חסורי מיחסרא וכו' אלא דאכתי קשיא לי וכו' עד מ"ש כנ"ל יעו"ש, לא יכולנו להלום דבריו מה פי' ותנא היכא קאי וחשבתי לפרש דבריו על צד הדחק שט"ס נפל וצ"ל אלא דאכתי י"ל, ור"ל שהוא בא לתרץ למאי דק"ל למאי דפירש בסמוך דגם לאותו מ"ד צ"ל חסורי מיחסרא וא"כ המקשה אמאי הקשה לעולא ולא לבר פלוגתיה ויהי כמשיב דהמקשה דקאי בשיטת בר פלוגתיה דעולא לא קשה כ"כ משום דהם סוברים דבחלוקה דאין ברכותיהן שוות פליגי בתרתי דלרבנן איזה שירצה יקדים וגם אי הקדים ברכת פרי האדמה יצא ידי חובתו מלברך גם על פרי העץ ולר' יהודה יברך על מין שבעה תחילה ואין זה פוטר את זה והשתא לא קשה מהברייתא אלא דלרבנן קשה דהברייתא תני לרבנן מברך על הצנון כנראה שהוא מוכרח ואילו להאי אמורא לרבנן איזה שירצה יקדים ונמצא קשה לו מרבנן לחוד ברם רבי יהודה אתי שפיר עם מאי דתני בברייתא ומשום דלעולם קשה מרבנן ור' יהודה הקשה וכו' וזה טעם למקשה ויעו"ש בלשונו ותראה דזה הוא כוונתו ואף דצריך להגיה איזה תיבות.
ולענין הלכה כתב הרא"ש משם בה"ג דהלכה כר' יהודה וכתב עוד משמו וז"ל וכ"כ עוד דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה ולדידיה הא דקאמר אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז לא בא להשמיענו דין הקדימה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכו' עכ"ל. ונראה דהוצרך לומר הכי ולא לומר דבה"ג קאי למ"ד דפליגי אף באין ברכותיהם שוות וכמ"ש התוס' ז"ל דניחא ליה לאוקמא בהכי כי היכי דלפסוק כמ"ד דדוקא בברכותיהן שוות פליגי דעולא קאי כוותיה וכמ"ש הרשב"א על שם רב האי דפוסק כן מהאי טעמא וכן פוסק הרא"ש גופיה כר' יהודה וכעולא יעו"ש שכן נראה בסוף הלשון.
עוד כתב הרא"ש וז"ל ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן לקמן כל המוקדם וכו' ולכאורה לא נודע לנו מה זו ראיה לרש"י והרי"ף מאחר דהם סוברים דאיזה שירצה יקדים והיאך הוי ראיה ואדרבא הבה"ג גופיה בספרו ראיתי שהרגיש מזה ויישב כמו שיישב הרא"ש ז"ל.
עוד יש לומר במ"ש הרא"ש בסוף דבריו וז"ל וחטה וזית שכל אחד ראשון לארץ חטה קודמת וכן וכו'. דבמה הסכים הרא"ש אי במה שתירץ וז"ל דאיכא למימר דמיירי שעשאו פת או דייסא וכו'. א"כ למה הצריך כאן לטעמא דנכתבו בפסוק תחילה תיפוק ליה דברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבורא פרי העץ, ולעיל לק"מ דשם דאיירי בכולל שהוא בפירוש הש"ס דכל הקודם מפני שהוא קושטא דמילתא דחטה קודמת לכל ברם לאו מהאי טעמא, ברם הכא קשה ואי ס"ל כמו שתירץ בשנית וז"ל וי"ל כך כל המוקדם בפסוק הזה בדברים שברכותיהן שוות וכו', אם כן כאן שאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים ולמה קודם חטה או שעורה. ובקצור פסקי הרא"ש נראה ז"ל שרצה להסכים דבריו לתירוץ קמא וז"ל וחטה קודם לזית ושעורה לדבש והיינו כשעשאן תבשיל וכו'. אבל לשון הרא"ש קשה כמ"ש ושם בסוף הלשון יש ט"ס וצ"ל אבל כוסס את החטה שמברך בורא פרי האדמה איזה שירצה יקדים שכך היא מסקנת הרא"ש. והנה לקושיא הב' מצאתי מנוח דמשו"ה כתב דחטה קודמת לפי שנכתבו בפסוק אף דבלאו הכי קודם דנפק"מ לברכה אחרונה היכא דאכל חטה בתבשיל שמברך בורא מיני מזונות, ופי' וכוללן בברכה אחרונה ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ וכו' דקודם בקרא וכמ"ש הטור סי' רי"א דגם בזה יש קפידא ברם קשה מה שהקשינו ראשונה.
ושוב אתנח לי דבריו אלו וגם מ"ש לעיל ואין להביא ראיה וכו', והוא דעד כאן לא כתב הרא"ש ז"ל דכשאין ברכותיהן שוות דאיזה שירצה יקדים אלא היכא דחד מינייהו משבעת המינין וחד משאר מינין דכיון דעל כל אחד מברך מה לי ברכה זו או זאת וכמ"ש הרא"ש לא כן בשבעת המינין גופייהו דקפיד קרא בקדימתן זו קודם זו והטיל ארץ באמצע כדי לחלקן נמצא דקפיד קרא בקדימתן אז ודאי כל המוקדם בפסוק קודם בין שיהיה ברכתו בורא פרי האדמה בין בורא פרי העץ והרא"ש סובר דחטה ושעורה דקרא היינו כוסס וכמ"ש לעיל ואף שכתב לעיל ואף אם יתרצה להעמידה וכו' כנראה דלא ס"ל הכי, לא כתב כן אלא לדעת בה"ג דבחיבורו כתב התירוץ הא' דהיינו דקרא איירי בעשאו פת וכו' שכן ראיתי בספרו והוא סיים ואפי' וכו' ברם לדידיה ס"ל דקרא איירי בכוסס ולא כתב לעיל דכשאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים אלא היכא דהוי חד משבעת המינין וחד שלא משבעת המינין ברם היכא דשניהם משבעת המינים כל הקודם בפסוק קודם לברכה בין שיהיה בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה וז"ש לעיל ויש להביא ראיה לדבריהם דהיינו לרש"י ורב האי דאילו לבה"ג. קשה דכיון דס"ל דבעלמא בורא פרי העץ קודם היאך כאן בשבעת המינים הקדים קרא לחטה ושעורה שהם בורא פרי האדמה כל בתר איפכא, לא כן להרא"ש דס"ל דאיזה ברכה שירצה יקדים בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ואין קפידא בעלמא כאן שהקדים קרא לחטה ושעורה קפיד דחטה קודם לגפן ותאנה ואין זה היפך מבעלמא ותירץ מה שתירץ, ונמצא דהיא ראיה לרש"י ורב האי, ושוב ראיתי להמג"א ז"ל דכתב כן ויש תוספת בדברינו. ולפי קדימתנו זאת לק"מ מה שהקשה הב"ח סי' רי"א סק"ד על מ"ש הטור כל הקודם בפסוק וכו' ארץ חטה וכו' קודם לברכה אפי' אם המאוחר חביב עליו יותר וכו' והקשה הב"ח וז"ל יש להקשות הלא בצנון וזית אם חפץ עתה בצנון לאכלו מברך על הצנון תחילה אע"פ שהזית הוא חביב עליו ברוב הפעמים וכו' ותירץ וז"ל וי"ל דרבינו כאן לא איירי אלא כשברכותיהן שוות כגון תמרי ורמוני וכו' יעו"ש. ותירוץ זה תמוה דבהדיא כתב הטור על מ"ש תחילה כל הקודם בפסוק חטה וכו' אפי' המאוחר חביב עליו וכו' וקאי לכל הכתוב גם סיים הלכך זית קודם לשעורה וקאי למ"ש לעיל אפי' המאוחר חביב והרב גופיה הרגיש בזה ונדחק יעו"ש. גם מ"ש בסוף דבריו וז"ל אבל כשאין ברכותיהן שוות תופס הרא"ש תירוץ של הר' שמעיה וכו', אחר המחילה רבה ליתא דהרא"ש גופיה כתב דאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים כי אין מעלה בקדימה זאת דעל שניהם הוא מברך ועיקר קושייתו לא קשיא ע"פ מה שהקדמנו דכששניהם משבעת המינים אף דאין ברכותיהן שוות הקודם בפסוק קודם בברכה בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ולכן כתב הטור אפי' המאוחר חביב לא כן כשאחד הוא מחמשת המינים ואחד הוא משאר מינים ואין ברכותיהן שוות כגון זית וצנון איזה שירצה יקדים.
וע"פ האמור יש מקום עיון עוד מ"ש הטור סוף סי' הנזכר וז"ל אבל לסברת א"א ז"ל שהן שוות אפשר דאיירי אף בכוסס את החטה עכ"ל, וכבר הקדמנו דס"ל כן בהכרח גמור כדי שיובנו דברי הרא"ש בב' מקומות וגם הב"ח הכריח כן מטעמא אחרינא יעו"ש. וכתב מרן סי' הנזכר על מ"ש המרדכי וז"ל והלכך הביאו להם שני מינים והאחד מין שבעה בין ברכותיהן שוות בין אינן שוות מין שבעה קודם לברכה דס"ל דמאי דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה היינו דרבנן מודו לר' יהודה דמין שבעה קודם יעו"ש וכן פי' הב"ח ג"כ יעו"ש סוף ס"ק ג' ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ולא שנאמר דפוסק כמ"ד דאף בשאין ברכותיהם שוות מחלוקת ומשו"ה פוסק דאף באין ברכותיהם שוות שבעת המינין קודם וכמ"ש התוס' לדעת בה"ג יעו"ש.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.