ילקוט שמעוני/א/תרנט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ילקוט שמעוני א תרנט

פרק כה - רמז תרנט

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה (ויקרא כה, ו).
(תורת כהנים):
מן השובת בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר. מכאן אמרו: שדה שניטייבה, בית שמאי אומרים אין אוכלין מפירות שלה [בשביעית], ובית הלל אומרים אוכלין. בית שמאי אומרים אין אוכלין מפירות שביעית בטובה, ובית הלל אומרים בטובה ושלא בטובה. ר' יהודה אומר חילוף הדברים, זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. לָכֶם ולא לאחרים. לְאָכְלָה ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא ממנה נסכים, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ (שמות כג, יא). יכול אין לי פירות שביעית מותרין אלא לעניים בלבד, כשהוא אומר לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ הרי בעלי עבדים ובעלי ושפחות אמורים, אם כן למה נאמר וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. דבר אחר: וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ. הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה. אם כן למה נאמר לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, פירות אדם לאדם, פירות בהמה לבהמה. לִשְׂכִירְךָ מן הנכרים, וּלְתוֹשָׁבְךָ מן הנכרים, הַגָּרִים עִמָּךְ להביא את האכסניא:

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל (ויקרא כה, ז).
(נדה נ"א.)
וְלִבְהֶמְתְּךָ. כל שיש לו ביעור יש לו שביעית. ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור. עיקר הלוף שוטה ועיקר הדנדנה, דכתיב וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית והני לא כלו:

(במקום שנהגו) (פסחים נ"ב:):
תנן התם שלש ארצות הן לביעור: יהודה, ועבר הירדן, והגליל. ושלש ארצות בכל אחת ואחת, ולמה אמרו שלש, שיהו אוכלין כל אחת ואחת עד שיכלה האחרונה שבה. מנא הני מילי, אמר קרא וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ. כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית וכו'. וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה.

(תענית ו:):
עד מתי אוכלין [נהנין ושורפין] בקש ובתבן של שביעית, עד שתרד רביעה שניה, דכתיב וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ. בזמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית וכו':

(תורת כהנים):
וְלִבְהֶמְתְּךָ. מה תלמוד לומר, ומה אם חיה שאינה ברשות אדם היא אוכלת, בהמה שהיא ברשות אדם אינו דין שתאכל, אילו כן הייתי אומר יכניס לבהמה ותהא אוכלת לעולם, הא מה אני מקיים ביעור פירות שביעית, בפירות אדם אבל בהמה תהא אוכלת והולכת לעולם, תלמוד לומר וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה. מקיש בהמה לחיה, שכל זמן שחיה אוכלת מן השדה בהמה אוכלת מתוך הבית וכו'. אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ מה [ש]בארצך הן אוכלין, לא מה שהוציא אונקילוס לעבדיו לפנתוס. אמר רבי שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מציאין לחוצה לארץ. תִּהְיֶה אף להדלקת הנר, אף לצבוע בה את הצבע. תְּבוּאָתָהּ מלמד שאינה נאכלת אלא מן התבואה, מכאן אמרו: מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית, הפגין משיזריעו [משיזריחו] אוכל בהן פתו בשדה, כיחלו כונס לתוך ביתו וכל כיוצא בו, ושאר שני שבוע חייבין במעשרות: הבוסר (משתגע) [משגרע] אוכל בו פתו בשדה, הבאיש כונס לתוך ביתו וכל כיוצא בו, ושאר שני שבוע חייבין במעשרות. הזיתים מקום שעושין שלשת לוגין לסאה, הכניסו רביעית [לסאה] פוצע ואוכל בשדה, הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה, הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו וכל כיוצא בו, ושאר שני שבוע חייבין במעשרות. ושאר כל פירות האילן אינו רשאי לאכול מפגיהן, לכבוש מהן, לשלוק מהן, למלוח מהן. אלא כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית, לאכול ולא לעשות ממנו מלוגמא, ולא לעשות ממנו זלפין, ולא לעשות ממנו אספלנית, ולא לעשות ממנה אפיקטויזין:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה (ויקרא כה, ח).
וְסָפַרְתָּ לְךָ בבית דין. שֶׁבַע שַׁבְּתֹת יכול שבע שבתות ימים, תלמוד לומר שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים. יכול יספור ז' שמטים זה אחר זה ויעשה יובל, תלמוד לומר שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. ומנין שיספור לשני שבוע, תלמוד לומר וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים. מנין שיספור לשני יובל, תלמוד לומר וְהָיוּ לְךָ יְמֵי וגו' תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. מנין עשה שביעית אף על פי שאין יובל, תלמוד לומר וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים. מנין עשה יובל אף על פי שאין השביעית, תלמוד לומר וְהָיוּ לְךָ יְמֵי וגו' תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל, ואין היובל נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא כה, ט).
וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה (כתוב ברמז תרמ"ו). בְּיוֹם ולא בלילה. בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים ואפילו בשבת. תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב. יכול [אף] תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם, תלמוד לומר וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי [בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ]. שאין תלמוד לומר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, ממשמע שנאמר בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים איני יודע שיום הכפורים בעשור לחדש, מה תלמוד לומר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, אלא בעשור [לחודש] דוחה את השבת בכל ארצכם, ואין תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד.

(ר"ה ח:):
באחד בתשרי ראש השנה ליובל. באחד בתשרי הוא, בעשרה בתשרי הוא, דכתיב בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. הא מני, רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דאמר מראש השנה חל יובל. דתניא וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה (ויקרא כה, י). מה תלמוד לומר, לפי שנאמר בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר. יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ואילך, תלמוד לומר וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא היו משתעבדים לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהן בראשיהן, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן. ורבנן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים:

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (ויקרא כה, י).
(נדרים ס"א.):
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. ולא שנת חמשים ואחת. מכאן אמרו: יובל אין עולה למנין שבוע. ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע. אמרו ליה לרבי יהודה הרי הוא אומר שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ (ויקרא כה, ג). ואם כן אינו אלא חמשה. אמר להם לדבריכם הרי הוא אומר וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים (שם כא). והרי כאן ארבע, אלא איכא לאוקומה בשאר שני שבוע, דילי נמי איכא לאוקומי בשאר שני שבוע:

(סנהדרין י:):
רבי אלעזר בר צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים, פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו, שלא בזמנו מקדשין אותו. רבי אלעזר בן עזריה אומר בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו, שנאמר וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. בשנים השביעית חביבה (כתוב ברמז רע"ו).

(קידושין ל"ח:):
וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ. יכול בארץ אין בחוצה לארץ לא, תלמוד לומר (ויקרא כה, יב): כִּי יוֹבֵל הִוא מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר בָּאָרֶץ, בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, אין הדרור נוהג בארץ אין נוהג בחוצה לארץ.

(ערכין ל"ב:):
תניא משגלו ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ. בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן, יכול אפילו היו עליה והיו מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יהא יובל נוהגת, תלמוד לומר לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, בזמן שיושבין כתיקנן ולא בזמן שהן מעורבין:

(תורת כהנים):
וּקְרָאתֶם דְּרוֹר. אין דרור אלא חירות. אמר רבי יהודה מה לשון "דרור", כמדייר בי דירא כאידריא ומסחר בכל מדינה.

(ר"ה ט:):
יוֹבֵל הִוא. אף על פי שלא שמטו ואף על פי שלא תקעו, יכול אף על פי שלא שלחו, תלמוד לומר הִיא דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר יוֹבֵל הִיא, אף על פי שלא שלחו ואף על פי שלא שמטו. יכול אף על פי שלא תקעו, תלמוד לומר הִויא. אמר רבי יוסי וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר יוֹבֵל הִיא אף על פי שלא שלחו ואינו יובל אלא אם כן תקעו, לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים, ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר. דבר אחר: זו מסורה לבית דין וזו אין מסורה לבית דין. מאי דבר אחר, וכי תימא אי אפשר דליכא אחד בסוף העולם דלא משלח, קא משמע לן דבר אחר. בשלמא לרבי יוסי כדאמר טעמא אלא לרבי יהודה מאי טעמא, אמר קרא וּקְרָאתֶם דְּרוֹר. וקסבר מקרא נדרש לפניו וכו'. דכולי עלמא מיהת "דרור" לשון חירות, מאי משמע, כי מדייר דיירא ומוביל סחורתא בכל מדינתא. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבין. וקסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו. והכתיב יוֹבֵל הִיא דאפילו בחוצה לארץ. והכתיב בָּאָרֶץ, ההוא בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוצה לארץ, ובזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ:

(קידושין ט"ו.):
וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. אמר רבי אלעזר במה הכתוב מדבר אי במוכר עצמו הרי כבר אמור, ואי במכרוהו בית דין הרי כבר אמור, הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתי שנים ושלש וארבע לפני היובל היובל מוציאו. מאי משמע אמר קרא אִישׁ, איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה, הוי אומר זו רציעה. ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין ואיצטריך למיכתב נרצע, דאי אשמעינן מכרוהו בית דין משום דלא מטא זמניה אבל נרצע דמטא זמניה אימא ליקנסיה, ואי אשמעינן נרצע דעבד ליה שש אבל מכרוהו בית דין דלא עבד ליה שש אימא לא צריכא. ואיצטריך למיכתב ושבתם ואיצטריך למיכתב לעולם, דאי כתב רחמנא לעולם הוה אמינא לעולם ממש כתב רחמנא ושבתם, ואי כתב רחמנא ושבתם הוה אמינא הני מילי היכא דלא עבד ליה שש אבל עבד ליה שש לא יהא סופו חמור מתחילתו, מה תחלתו שש אף סופו שש, קא משמע לן לעולם, לעולמו של יובל.

(תורת כהנים):
דבר אחר: וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. למה שהוחזקה משפחתו הוא שב דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיתה בידו, וכן הוא אומר בג(א)ולה. תָּשֻׁבוּ לרבות את האשה:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף