יד מלאכי/כללי התלמוד/פז
|
< הקודם · הבא > |
לפעמים נמצא בש"ס דהבעיין סותר התירוץ שנתנה לו ממשנה או ברייתא, ונמצאת בעייתו מתורצת כפי אותה הסתירה או הדחייה שדחה הוא לתרצן. (ועיין כתובות מ"ב א' בעא מיניה אביי מרבה וכוי) ושואלים העולם א"כ למה שאל שאלתו כיון שהיה ידוע אצלו התירוץ. והנה מלבד הטעם הידוע משום יגדיל תורה ויאדיר י"ל דהשואל היה רוצה לעשות מעשה ולא רצה לעשות עפ"י עצמו, כי חשש אולי יש קושיא במשנה או בברייתא זו שהביא. מ"ש בשם הרב מהר"ש אבוהב זצוק"ל. וכן מצאתי בתשובותיו סי' קט"ו יע"ש. ועיין כיוצא בזה בחדושי הריטב"א לעירובין דף ט"ו ע"ג ובחדושיו לכתובות פ"ד דף כ"ז ע"ב. אך ר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף קפ"ב ב' תירץ דכי בעי הבעיא לא הוה ידע מתניתא, וכי אייתוה ניהליה ידע לה ופשיט בגויה. ולפי זה שפיר יש לתרץ מה שהניחו בתימה התוספות ז"ל בפרק בהמה המקשה ע"ה רע"ב תימה כיון דשמיע ליה ברייתא לימא ברייתא ע"ש. אמנם בההוא דכתובות שרמזתי למעלה כתב הרב שיטה מקובצת שם בשם י"א דאורחיה דתלמודא שהתלמיד שואל מרבו שאלה א' לדעת קבלתו, ובתר הכי מותיב לי' ממתני' כדי לברורינהו ע"כ. ודע דכעין זה יש לדקדק בפ' האורג ק"ה ב' דאיתא התם א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן וכו' איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן וכו' ולכאורה קשה לכיון לאית ליה תיובתא על דברי ר"י אמאי מייתי למימריה בסתמא ואף על זאת פקח עיניו הרשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים ט"ל א' דאיתא שם כה"ג, וכתב דכי שמע רבא למימריה דר"ן איתיביה הך תיובתא ורב אשי שסידר התלמוד הוא דקאמר אמר רבא אמר ר"ן זה הוא תורף דבריו וע"ש.