טורי אבן/מגילה/ז/ב
קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנו' לאביוני'. לכאור' נ"ל לפ' דה"ק דבהני ב' מתנות אטמא וגרבא דשלח לי' קיים מ"מ איש לרעהו דהא איכא ב' מתנות לאיש א' וגם קיים מתנות לאביונים דר"א עני הי' כדמוכח בירו' ונ"מ כשתשלח עוד מתנה לאביון אחר הא דר"א מצטרף דהא איכא ב"מ לב' אביוני' וגם מצות מ"מ קיים בהא דר"א לבד דאביון לא נפיק מכלל רעהו והא איכא ב"מ לאיש אחד ולפי"ז הא דכתב קרא מ"מ וגם מתנות נ"מ באינו משלח אלא ב"מ לב' אביונים דמשום מ"מ ליכא דבעי' ב"מ לאדם א' וצריך לשלוח עוד ב' מתנות לאדם א' אבל בשולח ב"מ לאביון א' עלתה לו לכאן ולכאן למ"מ ולמתנות אביונים ומ"מ נ"ל עיקר דבשלוח ב"מ לאביון אי אינו עולה לו לשתיהן אלא או מ"מ דאביון לא נפיק מכלל רעהו וצריך לשלוח עוד ב"מ לב' אביונים לקיים מצות מתנות או עולה לו למצות מתנות לאביונים לחוד אבל לא לכאן ולכאן וא"ר לקיים ב' מצות הללו אלא ע"י ג' בני אדם ב' מהן אביונים וא' בין עשיר ובין אביון והא דשלח לי' קיימת בנו מ"מ ומתנות לאו למימרא דקיים לשתיהן אלא אסיפא דקרא סמיך דקיי' ע"י מתנות לאביונים וה"מ בירושלמי דפרקין דמ"ל לעובדא זו הכי ר"י נשיאה שלח לר"א רבא חדא אטס וחדא לגין דחמר שלח וא"ל קיימתה בנו מתנות לאביונים חזר ושלח לי' חד עגיל וחד גרב דחמר שלח וא"ל קיימת בנו מ"מ איש לרעהו ומדנקט בסיפא מ"מ וברישא מתנות ש"מ דוקא הוא א"נ הא דנקט בגמ' דידן למ"מ עם מתנות או או קאמר דאם רצה לחשוב זה למ"מ או למתנו' הרשות בידו וש"ד ובירו' אגב דנקט וחזר ושלח לי' וא"ל קיימת בנו ומ"מ דהתם משום מתנות ליכא דרבי יהודא הנשיא עשיר הי' נקט נמי ברישא ק"ב מתנות לאביונים מה שבדר"א איכא ובדר"י ליכא אבל גמ' דידן דלא נקט להא דהדר שלח לי' נקט לכולה קרא למימרא דע"י קיים א' מב' מלות הללו שירצה או מ"מ או מתנות וכ"ת אי ל"ק אלא דקיים א' מב' מצות ע"י פשיטא מאי קמ"ל דודאי אביון מכלל רעהו לא נפיק[1] י"ל דאה"נ דלאו משום רבותא שלח לי' הכי אלא מילתא בעלמא שלח לי' תדע דהא בההיא דירו' במאי דהדר שלח לי' דא"ל קיימת בנו ומ"מ איש לרעהו פשיטא אלא ודאי מילתא בעלמא הוא דשלח לי' הכי:
סעודת פורים שאכלו בלילה ל"י י"ח מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב. וק"ל אלא מעתה הא דדרשינן לעיל (דף ה') שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית ה"נ שבליל פורי' מותר בהספד הא ודאי לא ובירו' בפ"ב גבי הי' כותבה דורשה ומגי' אם כיון לבו יצא קאמר הדא א' שהוא מותר בעשיית מלאכה וקמ"ל די"ט לא קיבלו עלי' כדאמר לעיל ובירו' בפירקן והשתא מנ"ל דמותר דילמא י"ט נמי קיבלו עלייהו ומתני' דהי' כותב' מקריאת הלילה איירי אלא ע"כ אי י"ט נמי ק"ע בלילה נמי אסור בעשיית מלאכה והא קרא כתיבי ע"כ וגו' עושים את יום י"ד שמחה ומשתה וי"ט ונימא נמי יום י"ד דווקא ביום ולא בלילה ועוד מתיבת י"ט גופי' נדייק יום דוקא ולא לילה וי"ל דודאי כל דתיקנו רבנן וכן דד"ק כעין דאורייתא הוא והא לענין שבת וי"ט לילו כיומו לכ"ד ומיהו לענין מצות שמחה של י"ט ושל תורה אין מצות שמחה נוהג מה"ת בליל יט"ר כדאמ' בפ"ד דסוכה [דף מח] והי' אך שמח לרבות ליל יט"א לשמחה או אינו לרבות ליל יט"ר ת"ל אך חלק הרי דליל יט"ר חלוק מיומו לענין מצות שמחה ומשמע ודאי דאפילו עצרת דאינו אלא יום א' אין הלילה בכלל שמחה הילכך פורים נמי אע"ג דאין שמחתו נוהג אלא יום א' דמי לעצרת דאין לילו בכלל שמחה וה"נ לענין מ"מ דכתיב והימים אלו נזכרים ונעשי' נמי ימים דוקא אבל קריאת מגילה של לילה אינו מד"ק כדפי' לעיל וד"ז ג"כ כעין דאורייתא דמצות הנוהג ברגלים כשופר סוכה ולולב א"נ אלא ביום ולא בלילות כדתנן לקמן ספ"ב וה"ה לק"מ שהיא מ"ע דקום ועשה דומיא דהני וכן שמחה א"נ אלא ביום דומיא דמ"ע דקום ועשה של תורה אבל לענין הספד ועשיית מלאכה דשב וא"ת הוא הא בש"ת נמי לילי של שבת וי"ט אפי' ליל יט"ר כיומו לכ"ד מיהו הא גופא צריך טעם מ"ש דלפעמים אמר' דאין לילות בכלל ימים דקרא ופעמים אמר' דימים אפילו לילות בכלל ואין זה מקומו:
אין בין י"ט לשבת. כה"ג תנן בפ"ב דביצה (דף לז) ורמי עלה בגמ' מהא דתנן התם משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ומסיק ר"פ ל"ק הא ב"ש הא ב"ה דתנן בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ס"ת לר"ה וב"ה מתירין ופריך ממאי דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ב"ש התם אלא אהוצאה אבל אטלטול לא ומשני אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא וק"ל דהא חנן בפ"ב דביצה (דף יז) ושוין כלומר ב"ש וב"ה שנחלקו שם אם מותר לטבול כלים בשבת ובי"ט שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם אבל לא מטבילין ומפ' בגמ' מאי ל"מ אין מטבילין את הכלי ע"ג מימיו לטהרם בי"ט ומחלק התם בין שבת לי"ט לענין השקה והטבלה דאיכא למ"ד דבשבת השקה והטבל' אסירא ומחני' בי"ט ואיכא למ"ד דבי"ט תרווייהו שרי ומתני' בשבת מ"מ לכ"ע שבת חמי' מי"ט או בהטבלה או בהשקה והא בין לב"ש ובין לב"ה איתא והשתא תקש' מתני' אין בין י"ט לשבת לכ"ע.
ועק"ל דבפ"כ דשבת (דף קלז) תנן רא"א תולין את המשמרת בי"ט ונותני' לתלוי' בשבת וחכ"א אין תולין את המשמרת בי"ט ואין נותנין לתלוי' בשבת אבל נותנין לתלוי' בי"ט מ"מ בין לר"א בין לחכמים י"ט קיל משבת ושרי בי' מה דלא שרי בשבת[2]. ושמא י"ל דלא חשיב במשנתינו אלא מה שבין י"ט לשבת מה"ת אבל ה"מ אינו אלא מדרבנן והתם דפריך ממשילין פירות היינו משום דשם מיירי משבות דדבריהם דקתני רישא כל שחייבים עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת ח"ע בי"ט וחשיב להו ואזיל ומסיים כל אלו בי"ט אמרו ק"ו בשבת אין בין י"ט לשבת אלא א"נ לבד שוב רחיתי להתוס' שם שפי' דמש"ה לא פריך עלה מהא דמשילין כדפריך הכא משום דמתנית' במיני דאורייתא איירי והיינו כדפי' מ"מ ק"ל ע"ז התם דמיירו במילי דרבנן אמאי לא חשיב ההיא דמשיקין דפ"ב דביצה והאי דמשמרת דבפ"כ דשבת ועק"ל אס"ד די"ל דטעם דתנא אין בין ל"מ אלא במילי דאוריית' ושל מדרבנן שייר א"כ לקמן (דף ט) גבי אין בין כהן משמש לכהן שעבר דדחיק לאוקמי רישא רבנן סיפא ר"מ דאי רבנן הא איכא נמי הא דשני אינו משמש בח' בגדים ככה"ג ומדרבנן בעלמא הוא משום איבה ואמאי לא מוקי לה כרבנן ותנא ל"ח אלא מילי' דאורייתא ומילי' דרבנן שייר א"ו הא לאו מילתא היא ושם בחי' אכתוב עוד בזה:
אלא אוכל נפש בלבד. ק"ל אע"ג דמתני' מ"ל כב"ש דאמר א"מ לא את הקטן וכדמוקי לה בפ"ב דביצה וכמ"ש בסמוך אפ"ה לב"ש נמי איכ' בין י"ט לשבת הא דחגיג' בא בי"ט אבל לא בשבת וכדאמרינן לעיל (דף ה') והאי נפקותא מה"ת הוי כדיליף בפ"ו דפסחים (דף ס"ט) והאי מחגותם חג ז' ימים דחגיגה אינו דוחה את השבת וי"ל כיון דלב"ש עולת ראיי' אע"ג דחובות הרגל היא אינו באה בי"ט ש"מ הא דחגיגה באין בי"ט היינו משום לתא דאוכל נפש שבה א"כ ה"ל בכלל אוכל נפש דתני במתניתין דבין י"ט לשב'. ולפי"ז הא מתני' נמי כב"ש אתי דאמרי מביאין שלמי' בי"ט דהיינו שלמי חגיגה אבל לא עולת דהיינו עולת ראיי' כדמפ' בפ"ב דביצה (דף י"ט) דאי ב"ה כיון דאמרי עולת ראיי' נמי באה בי"ט אע"ג דאינו בכלל אוכל נפש ה"ל למחשב נמי הא דבין י"ט לשב'. ומיהו י"ל כיון דהת' בפ"ב דבינה מפ' טעמא דב"ה דמביאין עולת ראיי' בי"ט מטעמא שלא יהי' שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם א"כ הא גופא דמביאין עולת ראיי' בי"ט משום לתא דא"נ נגעו בה וא"ל דבכלל א"נ דחשיב בין י"ט לשבת הוי ואפי' לב"ה ניחא:
[אבני מלואים] כתיב בתורה אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם. לכם ולא לעובדי כוכבים ומזלות לכם ולא הראוי לכלבים. נ"ל דסירכא דלישנא דברייתא דפ"ג דביצה נקט דדרשי ב"ה התם הכי וה"ה דהמ"ל הכי אליבא דת"ק דר"י לכם אינו ממעט אלא עובדי כוכבים ומזלות בלבד כדס"ל לר"ע ובפ"ב דביצה (דף כ"א). והא ליכא למימר דמה"ט נקט נמי בטעמא דת"ק. דלכם ולא לכלבים משום דמאן דס"ל דאמ' הואיל והאופה מי"ט לחול אינו לוקה דאמר הואיל ומיקלע לי' אורחים חזי לי' כדאמר התם ובפ"ג דפסחים (דף מז) ומשמע התם דמאן דאית לי' הואיל שרי מה"ת לגמרי דמה"ט אופין מי"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין וכיון שכן אין לנו למעט מלכם לנכרים כיון דאפי' מי"ט לחול שרי מה"ת דאמרינן הואיל ה"ה בלבד בענין דל"ל הואיל כגון שאינו ראוין לאכילת אדם כלל אלא לכלבים וכדתנן במס' חלה ומייתא לי' התם עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנו פי' שא"ר לאכילות אדם אינו נאפת בי"ט והא לא ברירא לן מאי ס"ל לת"ק אי אית לי' הואיל או לאו ולפ"ז ה"ק ות"ק לכם ולא לנכרים א"נ ולא לכלבים דאו או קאמר פי' הואיל בע"כ לכם ולא לכלבי' אתא דהא ליתא דאפי' תימא א"ל הואיל לנכרים דהא חזי לאורחים ישראל ולפ"ז א"א למעט מלכם אלא כלבים אי לת"ק ל"ל הואיל לכם ולא לנכרי' אבל לכלבים שרי ואי אית לי' מ"מ איכא למידרש לכם ולא לנכרים כגון שמבשל דבר איסור כגון נבילה או טרפה דל"ל הואיל ומיקלע לי' אורחי' דהא לאורחים ישראל לא חזו מיהו לר"ל דס"ל בפ"ח דיומא (דף ע"ב) דחצי שיעור מותר מה"ת אי אמרת הואיל אין לך דבר דלא חזי לאורחים ישראל אפי' דבר איסור דהא חזי הוא למיכל בי"ט פחות פחות מכשיעור אבל לר"י דס"ל חצי שיעו' אסור מה"ת למ"ד אמרי' הואיל מ"ל לכם ולא לנכרי' בדבר איסו'. מיהו י"ל לר"י נמי לא משכח' לה מה"ת לכם לא לנכרי' למ"ד דאמרינן הואיל דהא חזי לישראל באוכלו שלא כדרך אכילתן והנאתן[3] וכדא' ר"י בפ"ב דפסחי' (דף כ"ז) ואע"ג דאמרינן התם דלמעוטי אוכל חלב חי ואם כן אם מבשל דבר איסור לצורך נכרים תו לא משכחת לה שלא כדרך אכילתן אחר הבישול שיהא צד היתר לישראל דאפשר למישרי משום הואיל אפ"ה איכא גווני דמשכחת לה שלא כדרך אכילתן אפילו בלאחר בישול כגון שאכלו כשהוא חם או שעירב בו דבר מר וכיוצא בו שפי' הרמב"ם (בפ"ה מה' יסודי התורה). ולפ"ז א"ש הא דנקט הגמ' אליבי' דת"ק לכם למעוטי וכו' דאו או קאמר וע"ד דפי'.
ולמאי דפי' ניחא האי דפ"ק דביצה (דף י"ב) גבי מבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואכלו לוקה ה' וא' מהם משום הבערה ואמר ר"י הא דלא כב"ה דאית לי' מתוך דא"כ הל"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והקשו התו' מה צורך איכא במבשל גיד כיון שהוא אסור. ותי' כיון שהי' בדעתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט. ולמ"ש א"ל לדחוק בהא אלא יש בו צורך י"ט בהיתר מה"ת כיון שיכול לאכלו שלא כדרך אכילתן והנאתן. מיהו כיון דזה אכלו דרך אכילתן מדלקה משו' אוכל גיד הנשה ובשר בחלב למאן דל"ל מתוך לוקה משום הבערה וכ"ת הא אחד מהמלקיות הוא משו' אוכל בב"ח והא אמרינן התם בפ"ב דפסחים אליבא דאביי דבב"ח לוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתן וא"כ אכתי תקשה לר"י דמוקי להא דלוקה משום הבערה כב"ש דאלו לב"ה כיון דא"ל מתוך אין לוקין והא אין כאן שום צורך כיון דאפילו שלא כדרך אכילתן אסור לישראל מה"ת. י"ל דה"מ דאמ' דבב"ח לוקין אפילו שלא כדרך אכילתן היינו לאיסי ב"י דנ"ל לאסור בב"ח מגז"ש דקדש קדש מנבילה דכיון דלא כתיב אכילה בגופי' לוקין עליו שלא מדרך אכילתן כדאמרינן התם. אבל ר"י נ"ל מקרא אחר כדאמרינן בפ"ח דחולין (דף קט"ו) דנ"ל לר"ל איסור אכילה של בב"ח מבשל מבושל דגבי פסח וא"ל ר"י כעורה זו שנשנה רבי לא תאכלנה בב"בח הכתוב מדבר והכא אכילה כתיבה ושוה לשאר איסורין שהוציא הכתוב בלשון אכילה דאין לוקין עליהן אלא ד"א ואכתי קחזי לי' מה"ת שלא כד"א וה"ל צורך י"ט מש"ה לב"ה דא"ל מתוך אליבא דר"י אע"ג דבשלו בחלב חזי לי' מה"ת שלא כד"א. מיהו י"ל הא דממע' ולא לנכרי' היינו במבשל המאכ' של נכרי לצור' הנכרי דלא שייך בהא לומר הואיל ואי מיקל' לי' אורחי' חזי להו כיון דלאו דידי' הוא [ע"כ מאבני מלואים]:
אין בין שבת ליוה"כ. ק"ל לרפרם דס"ל בפ"י דיומא (דף ס"ג) ובפ"ב דכריתות דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ אמאי לא חשיב במתניתין הא מילתא בין שבת ליום הכפורים ונ"ל דהא ודאי הא דרפרם טעמא בעי מנ"ל דאין עירוב והוצאה ליוה"כ מ"ש הוצאה משאר כל מלאכות. ועק"ל שהרי הא דתנן בפ"ב דביצה (דף י"א) בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה וב"ה מתירין ובמסקנא מסיק דה"ט דב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הא לא"ה אפילו לב"ה הוצאה בי"ט הוי אסירא. והרי ביוה"כ דלא הותרה אוכל נפש וליכ' למימ' מתוך הא ודאי אפי' ב"ה מוד' דהוצאה אסירא א ובע"כ צ"ל דרפרם לא ס"ל במסקנא דפ"ק דביצה דמוקי לפלוגתא דב"ש וב"ה בטעמא דמתוך אלא ס"ל כדס"ד דרבה התם דבעו"ה לשבת ואין עו"ה לי"ט פליגי דב"ש סברי עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצא' לי"ט ובית הילל סברי עירוב והוצא' לשבת ואין עירוב והוצא' לי"ט כדכתיב לא תוציאו משא מבתיכ' ביום השבת בשבת אין בי"ט לא וכיון דטעמא דב"ה מהאי קרא ס"ל לרפרם עירוב והוצאה בשבת אין ביוה"כ לא דהא יוה"כ קיל משבת דאלו שבת במיתת ב"ד דחמיר ויוה"כ בכרת דקיל ומ"מ זה אינו אלא לב"ה דדייק בשבת אין בי"ט לא וה"ה ביוה"כ דלא אבל לב"ש דלא דייקו בשבת אין בי"ט לא דהוצא' בי"ט אסירא אע"ג דקיל דאינו אלא בלאו ק"ו ליוה"כ דבכרת דחמיר דהוצאה אסירא בי' ומהשתא לא תקשה מתני' די"ל מתני' ב"ש היא דאסור' הוצאה בי"ט כ"ש ביוה"כ ורפרם דא' כב"ה דדייקו שבת אין בי"ט לא וה"ה דיוה"כ דלא ואל תתמה לאוקמי סתם משנה דלא כהלכתא דהא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה דהא מתני' דלעיל דאין בין י"ט ושבת מ"ל נמי בפ"ב דביצה (דף ל"ז) כב"ש ודלא כב"ה וכמש"ל וכ"כ בזה הרבה בתשובה (סימן ע') וכאן אין להאריך בזה:
הא לענין תשלומין זה וזה שווין. ה"ה דהוי מצי למימ' הא לענין חילוק מלאכות זה וזה שוין ומתניתין ר"י היא דיליף בפ"ז דשבת (דף ע) לחילוק מלאכו' מאחת מהנה דכתיב גבי חטאת של כרת סתם ובין שבת ובין יוה"כ במשמע דאלו לר"נ דיליף התם מהבערה דיצאת לחלק דכתיב לא תבערו אש בכל מושבות יכם ביום השבת אי נמי מדשמואל דיליף הא ממות ימות דכתיב גבי שבת דאם אינו ענין למיתה תנהו ענין לחטאת גבי שבת דגלי גלי יוה"כ דל"ג ל"ג ואין בו חילוק מלאכות שהרי בפ"ג דמכות (דף כב) אמרי' ח"מ לשבת ואין ח"מ לי"ט ופי' שם הרי"בן דה"ט משום דח"מ דשבת יליף לה מהבערה דכתוב גבי שבת א"נ מאחת מהנה דכתיב גבי חטאת דכרת וי"ט דלית בי' כרת וגם לא נאמר בו הבערה לחלק לא וא"כ ה"ה ליו"הכ לר"נ ולשמואל דלא גלי אין בו ח"מ מ"מ ק"ל אמאי לא דייק הגמ' הא לענין ח"מ זוז"ש ור"י היא ולא ר"נ כדדייק לענין תשלומין וי"ל דקתני אין במזיד מיירי כדקתני שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת בח"מ דבשוגג ל"מ ושם בפ"ג דמכות יתבאר הא דח"מ היטב:
ר' נחוניא ב"ה היה עושה יוה"כ כשבת לתשלומין. פירש רש"י דעונש כרת דיוה"כ פיטרו מן התשלומין כעונש מיתת ב"ד דשבת וק"ל הא כל מיתת ב"ד שוין הן לענין פטור תשלומין וה"ת מה"נ לר"נ כל חייבו כריתות שיין הן לענין זה כדאמר (דף כט) מ"ש דפרט לשבת ויוה"כ לחודייהו הל"ל סתמא הי' עושה חייבי כריתות כחייבי מיתת ב"ד לתשלומין וכולן בכלל[4]. ועק"ל לאביי שם בפ"ו דכתובות דמפרש טעמא דר"נ ב"ה דיליף אסון האמור בידי שמים מאסון האמור בידי אדם ולדידי' אוכל תרומה של חבירו דבמיתה בידי שמים פטור מה"ת מאי אירי' דנקט ר"נ הי' עושה את יוה"כ דבכרת הוא כשבת הא אפילו מיתה בידי שמים דקילא מכרת כדאמר בפ"ב דפסחים (דף לג) גבי מעילה נמי פוטרו מה"ת אבל לרבא דאמר התם דוקא כרת פוטרו ר"נ אבל לא במיתה דתרו' ניחא אבל לאביו דאפי' מיתה בידי שמים נמי פוטר ה"ל למיתני' מיתה וכ"ש כרת דחמיר ממיתה. ויתבאר זה במקום אחר:
ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה ה"ה כאחיך. וק"ל מנ"ל דמיירי במלקות של חיובי כריתות דילמא מיירי ממלקות של חייבי לאוין דמתכפר להן ע' מלקות אבל חייבי כריתות אע"פ שלקה עדיין עונש כרת עניו וי"ל כיון דס"ל דח"כ נמי בכלל מלקות הנאמר באותו פרשה א"כ קרא דונקלה עלייהו נמי קאי א"נ י"ל דהאי ונקלה אחיך דקמ"ל כיון שלקה ה"ה כאחיך לחייבי מלקות גרידא א"צ דפשיטא דמתכפר לו במלקות כיון דאין עליו עונש אחר א"ו בח"מ של כריתות איירי אע"ג דאיכא עונש אחר של כרת קמ"ל קרא כיון שלקה ה"ה כאחיך ונפטר נמי מעונש כרת:
- ↑ וכ"ת כו' פשיטא מאי קמ"ל כו'. ולענ"ד לולא דמיסתפינא היתי אומר דבר חדש (אף שהוא נגד משמעות גדולי האחרונים) והוא שכשולח אחד לחברו קיימו שניהם הנותן והמקבל מצות משלוח מנות כיון דע"י שניהם נעשתה המצוה. והכי דייק לישנא דקרא ומשלוח ולא קאמר לשלוח ע' רש"י שם ובזה מדוקדק שפיר קיימת בנו ר"ל אני ואתה. וזה אשמעינן. ומיושב קושיות רבינו מאי קמ"ל. וגם יתיישב היטיב ד' רש"י בד"ה מחלפי סעודתייהו אשר כבר צווחו עליו ולא העלו כלום. והכי משמע לי עוד דהא המג"א ורבינו כתבו דמנות דוקא מבושלים וראויים לאכילה. וא"כ קשה טובא האיך שדר בחזרה מרי ב"מ לרבה זנגבלא ופלפלא הא אמרי' ברכות (ל"ו ב') כס פלפלא ביו"כ פטור וכן כס זנגבלא אמרי שם דפטור. אף שיש לדחוק קצת. מ"מ לפי מש"כ א"ש טפי כיון דכבר קיים המצוה בקבלתו ולכוונה זו שלח לו דברים הללו להורות דין זה. הרב מוהרש"ש: קונטרס אחרון
- ↑ וק"ל מהא דתנן אין תולין את המשמרת כו' מ"מ בין לר"א בין לחכמים יו"ט קיל משבת. הרב מוהר"ר מא"ל נ"י אמר לי שזה זמן רב אשר תמה ע"ז שהרי אמרי' שם להדיא דר"א דס"ל תולין את המשמרת ביו"ט עדיפא מדר"י וס"ל דמכשירין אע"פ שאפשר לעשותן מעיו"ט מ"מ שרי ביו"ט וכיון דמתני' דהכא דלא כר"י וכ"ש דהוי דלא כר"א. וה"נ רבנן דס"ל התם נותנין לתלויה ביו"ט אבל לא בסבת היינו משום דאוכל נפש שרי בי"ט והרי חשיב להך דאו"נ במתני' דהכא עכ"ד. גם מ"ש לתרץ דמה"ט לא חשיב ליה הכא מטעם דלא הוי הוי כ"א מדרבנן. תמוה. להך מ"ד התם דמחייב משום בורר ונראה לי להעמיד דברי רבינו דלר"א שפיר הקשה שהרי א שמותי הוא מתלמידי ב"ש כמ"ש התוס' בכ"מ בשם הירושלמי ובביצה (לד ע"ב ד"ה ואומר) כתבו דהש"ס פריך מדב"ש אדר"א יעו"ש. ושם בשבת כתבו התו' דר"א מודה דמכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט אסור לעשותן ביו"ט א"א דקרא כתיב הוא וכתיב לכם. אלא דזהו דווקא במלאכה שאסור מה"ת אבל תולין דאינו כ"א אוהל עראי דרבנן שרי. א"כ י"ל דר"א סובר כב"ש דמכשירי או"נ אסור ביו"ט ודוקא במלאכה שאסורה מה"ה אבל לא בההיא דתולין את המשמרת דאינו כ"א דרבנן שרי ביו"ט (ול"צ למ"ש התו' בשבת שם דלר"א מכשירין שא"א מבעי' שרי) א"כ יש חילוק בזה בין שבת ליו"ט לב"ש. והא דאמרי' ההם דר"א עדיפא מדר"י ה"פ דלר"י לן שמעינן ליה דמתיר מכשירי או"נ במלאכה דרבנן ור"א שרי להדיא. ולפ"ז א"ש תירוצו דכיון דלא הוי כ"א מדרבנן לא חשיב ליה כנ"ל ליישב אבל במ"ש להקשות גם מדרבנן תמוה: קונטרס אחרון
- ↑ מש"כ דאף לר"י דח"ש אסור מה"ת א"א הואיל למ"ל מה"ת לכם ולא לעובדי כוכבי' אף אם מבשל דבר איסו' הואיל דחזי לישראל שלא כדרך אכילתן ע"כ. לענ"ד הוא תמוה דהא כתיב אשר יאכל לכל נפש והיינו כדרך אכילתן ואולי כוונתו בזה שרי מחמת מתוך וכ"נ לכאורה מדבריו לקמן במה שמישב בזה קושית התוס' דפ"ק דביצה. אך לפ"ז לא א"ש במ"ש שם מיהו כיון דזה אכלו דרך אכילתן כו' מאי איריא שאכלו ד"א אפי' אכלו שלא כד"א נמי לקי כיון דלית לי' מתוך. ובלא"ה דבריו שם תמוהים מאי תלוי כוונה לענין מתוך. כוונה לא שייך רק לענין הואיל. מהרב הנ"ל [-מוהרש"ש]: קונטרס אחרון
- ↑ הל"ל סתמא היה עושה חייבי כריתות כמיתות ב"ד כו'. המופלג השנון כמו"ה שאול הכהן מבאבראייסק הראני שבירושלמי דפירקין איתא להדיא בתר דמייתי דר' נחוניא א' התם ר"ש בן מנסיא אומ' מחוייבי כריתות כמחוייב מיתות ב"ד. מה נפק מן ביניהין ר' אבא בשם ר' אבינא נערה נדה ביניהון ר' מנא אומר אף אחות אשתו ביניהון פי' דבאלו יש היתר לאיסורן א"כ לר' נחוניא המאנס אותן חייב בתשלומין. דבעינן דוקא דומיא דיוה"כ שאין היתר לאיסורו ולר"ש בן מנסיא פטור מתשלומין דכל חייבי כריתיות שוין יעו"ש: קונטרס אחרון
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |