חתם סופר/עבודה זרה/סח/א

חתם סופר עבודה זרה סח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

למעוטא סרוחא מעיקרא פירש"י מוכה שחין וכו' וצ"ל נהי לאו דנבלה לא חל אבל עשה דשאינו זבוח דחל כבר במעי אמו דבהמה לא פקע ע"י מוכה שחין:

לא צריך קרא עפרא בעלמא הוא עיי' בכורות כ"ג ע"ב וכבר כתבתי לעיל יישוב לזה ופה אעתיק מ"ש על גליון ש"ס שלי שם בבכור' כבר מכמה שנים ת"ל ונ"ל דעיקור כוונת ש"ס על קרא דסוף פ' שמיני וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה דשם מיירי מדין טומאת נבלה וכתי' נבלה סתם וסמיך ילמוד סתום מן המפורש גבי איסור אכילת נבלה ושם נאמר לגר אשר בשעריך תתננו ואכלה דבעי' ראוי לגר ה"נ בעי' ראוי לגר ובר פדא ס"ל דאהנוגע בנבלתם דבשעת נגיעה יהי' ראוי לגר כנבילה דאכילה והתם סרוח מעיקרא לא צריך קרא ור' יוחנן ס"ל אכי ימות קאי דבשעת מיתה תהי' כנבלה דאכילה דלענין טומאה גם סרוח מעיקרא צריכא קרא דסד"א דהוי כשרץ וזיבה וטפת קרי אבל לא הומ"ל מוהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו דהאי קרא איצטריך לשיעור אכילה שהנושא כזית טמא וע"כ כמ"ש וק"ל עכ"ל על הגליון:

והנה תי' שם תוס' דלטומאה צריך קרא פי' דמסברא חצונה מה ענין טומאה לראוי' לאכילה וכי שכבת זרע או שקצים ראוי' לאכילה ואפ"ה מטמאי' וע"כ הוצרך קרא דסרוח מעיקרא יוחל עליו שם נבלה ומדלית לן קרא מתי יפקע ממנו שם נבלה הרי הוא לעולם בטומאתו עד שיופסל אפי' מאכילת כלב ואין זה לא חומרא ולא קולא דנימא טומאה חמורה מאי' אכילה או קיל מיני' כי טומאה ענין בפ"ע הוא ואין לו המשך לאיסורי':

ובתוס' בכורות ז' ע"א כ' תוס' בחד תי' דטומאה ואיסורי' ב' ענינים הם והכוונה דודאי הא דמעוכל אינו מטמא אין הטעם משום שאינו ראוי' לאכילה דדבר ידוע הוא דראוי' אפי' למאכל אדם מכ"ש לאכילת כלב ואפי' להקריב למזבח הי' ראוי לולי הקריבהו נא לפחתך כמבואר להדי' במנחות ס"ט ע"א ובתוס' שם אלא שום הלכה למשה מסיני היא דעיכול מבטל טומאה כמו טבילה בכלים וזריעה בתרומה והשקה במים אע"ג דלענין איסור לא מהני מ"מ לענין טומאה מהני וה"נ עיכול והגעלה וליבון מהני לאיסור ולא מהני לטומאה והם ענינים נפרדי' אין למדין זה מזה ה"נ עיכול מפקיע הטומאה אעפ"י שראוי לאכילה משא"כ באיסור או"ה דג טהור שבלע דג טמא אסור ואינו לטמא ובשר נבלה בעין שנפסד מאכילת אדם מותר כיון שאינו ראוי לגר וטומאה לא פקעה מיני' עד שיפסל מאכילת כלב ואפשר היה ראוי שיגזרו חז"ל שלא לטהר בעיכול דאי מטהרת לי' מטומאה אתי להתירו באכילה ג"כ ואולי משום זה כ' רבנו האי דמייתי תוס' במנחות אפושי טומאה לא מפשי' פי' משו"ה לא גזרו יהיה איך שיהיה פי' התוס' הנ"ל הוא כאשר כתבתי ודלא כנב"י קמא חיו"ד סי' כ"ו:

עפרא בעלמא הוא הלשון משמע דוקא סרוח מעיקרא הוה עפרא בעלמא אבל סרוח אח"כ לא הוה עפרא וזה ליתא דכל שאינו ראוי לאכילת אדם הוה כעפר ובפ"ב דשבועות הוה בעי למימר אפי' נבלה משובחת הראוי לגר מ"מ גבי ישראל הוה כעפר כיון שאינו ראוי לו אלא דמסיק דליתא דאיסורא בעלמא רביעא עלה ע"ש כ"ב ע"ב אבל אמת נכון כל שאינו אוכל אדם הרי הוא עפרא בעלמא אלא הכי קאמרי' כיון דעפרא בעלמא הוא לא נחית עליו שם לא תאכלו כל נבלה ולא צריך קרא למעוטי מלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה אע"כ מיירי במשובחת מעיקרא ונחית עלי' שם איסור אכילת נבלה והוה סד"א תו לא נחית מיני' אפי' הוה כעפרא קמ"ל דפקע מיני' איסורא לכשיהיה כעפרא:

ולכאורה י"ל ר"מ לשיטתו דודאי יש לעיין למ"ש תוס' בבכור' דלענין טומאה צריך דה"א מידי דהוה אש"ז ושרצים וק' באיסורא נמי נימא הוה סד"א אפי' אינו ראוי דומי' דשרצים דאמרי' לקמן דמאיסי ובדילי מיני'. וע"כ צ"ל בזה שום חילוק בין איסור לטומאה בענין זה וכשאני לעצמי אומר כי בטומאה נכתבו כל מיניהם בפרשה א' בפרשת צו כתי' ונפש אשר יגע בכל טמא בטומאת אדם או בהמה טמאה או בכל שקץ טמא. ובפ' אמור כתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו ש"ז או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו בכל טומאתו. ושפיר הוה סד"א דכולי' בחד מחתא מחתינהו וכשם ששרץ וש"ז מוסרחי' מעיקרא ומטמאי' ה"ה נבלה משו"ה איצטריך קרא לסרוח מעיקרא משא"כ לענין איסורי מאכלי' כל א' בפרשה בפ"ע נהי דשרץ אסור אפי' סרוח מעיקרא מ"מ נבלה סרוח מעיקרא לא צריך קרא וא"ש. אך לר"מ דס"ל כל האיסורי' מצטרפי' שכולם נכללי' בלאו א' לא תאכל כל תועבה כדלעיל ס"ו ע"א א"כ פשיטא די"ל כשם דאכילה דשרצים סרוח מעיקרא וחייב הה"נ נבלה משו"ה איצטריך קרא לסרוח מעיקרא ולפ"ז כי היכי דלא קיי"ל כר"מ בהא דכל האיסורי' מצטרפים ה"נ לא קיי"ל כוותי' בסרוח מעיקרא וממילא נטל"פ מותר:

וי"ל עוד ר"ש לשיטתו לפמ"ש תוס' דר"ש ס"ל פגם פורתא לא מיחשב פגם ורבנן דפסחים ס"ל מיחשב פגם והיינו דהרי סתם תנא דפג"ה ס"ל יש בגידין בנ"ט ואנן קיי"ל כר"ש דעץ הוא והתורה חייבה עליו עיי' פסחים כ"ב ע"א וחולין צ"ט ע"ב והסכימו כל המפרשים דלא במציאות פליגו אלא לכ"ע אית בי' טעם כל דהו ומר מחשיב לי' עץ ומר מחשיב לי' טעם והשתא כשם דלר"ש טעם כ"ש דגיד לא מיחשיב לי' טעם ה"נ פגם פורתא לא מיחשיב לי' פגם וההיפוך לרבנן ואנן קיי"ל אין בגידין בנ"ט וה"ה פגם פורתא לא מיחשיב פגם ולא אסרה תורה אלא קדרה ב"י אבל פגם גמור מותר:

מחלוקו' שהשביח ולבסוף פגום וכו' הט אזנך ושמע ענין הסוגי' וביאורה הנה הברייתא דתני' לא תאכלו כל נבלה וגם לא הוזכר בה לא ר"מ ולא ר"ש ולא יחלק מעולם על דרש זה נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי נבלה והכרח גדול הוא דלמה לי דכ' רחמנא ואכלה לא ה"ל למימר אלא לגר אשר בשערך תתננה או מכור לנכרי וכי ליועץ הוא צריך מה יעשה עם הנבלה אם יאכלנה או לא אע"כ לא בא אלא להורות כל זמן שראוי לאכילת אדם צריך למוכרה לגר משא"כ כשאינה ראוי. וסתמא דתלמוד' אומר לעיל דר"מ מוקי לי' לסרוח מעיקרא ועולא פליג אהא ונראה טעמו משום דלא ניחא לי' לאוקמי' סתם מתני' דגריסי' דלא כר"מ ע"כ ס"ל דלכ"ע קאי קרא אנבלה משובחת והסריחה דמותר דה"ה פגום מעיקרא והיינו מתני' דגריסי' דמיירי ברותחי' ואתי' ככ"ע ולא פליגי אלא בהשביח ולבסוף פגום וידוע דהאי פגם אינו פוגם לשלא יהי' ראוי לגר דהאי אפי' נבלה עצמה מותרת אפי' לר"מ אליבא דעולא אלא כיון דמיירי באיסור הבא מכח טעם וכל שפוגם ואינו מוטעם בתבשיל מותר וסבר ר"מ כיון דכבר השביח ונאסר אע"ג דאח"כ פוגמו קצת ואינו נהנה שוב מהטעם ההוא ה"ל כמו חנ"נ דאפי' אפשר לסחוט ולהסיר האיסור מתוכו מ"מ חתיכה עצמה נשארה באיסורה ה"נ ל"ש ואהך סברא פליג ר"ש ולא מדמי' לי' לאפשר לסוחטו וס"ל כיון דפוגם בתבשיל חוזר להתירא:

ואמנם ר' יוחנן דס"ל בפגם מעיקרא פליגו א"א שיסבור אדם מעיקרא תיאסר אי נבלה שאינה ראוי לגר אינה קרוי נבלה וכמו שהסבירו הרשב"א והר"ן כיון דאפי' נבלה בעינא שהיתה משובחת ונאסרה חוזרת להתירא כשאינה ראוי להנות ממנה א"כ הטעם שהוא רק כעיקר אם אין נהנים מטעמו ולא נהנים אעפ"י שאין המאכל נפסל על ידו שלא יהיה ראוי לגר מ"מ כיון שאין בנתינת טעמו הנאה מהיכי תיתי לאסור הטעם ההוא ואי אפשר בשום אופן להסביר טעמו של ר"מ אלא משום דס"ל סרוח מעיקרא צריך קרא ואין לנו שום קרא להתיר נבלה משובחת שנסרחה א"כ ממילא ילפי' מג"נ דטעם שנפגם אסור ואפילו תימא לא אסרה אלא קדרה ב"י מנ"ל לחלק בין פורתא לטובא כיון דלית קרא להתיר ור"ש ס"ל סרוחא מעיקרא לא צריך קרא וממילא אוקי קרא לנבלה משובחת שנסרחה שמותרת וממילא השכל מחייב דפגום מעיקרא בתבשיל אפי' ראוי לגר רק שפוגם טעמו מותר וע"כ צ"ל ג"כ משום פגם פורתא דבת יומא נאסר ומבעי' לש"ס דאולי ר"ש מתיר נמי השביח ולבסוף וס"ל נמי אפשר לסוחטו כזה מותר ומ"מ ר' יוחנן ס"ל בדרשא דקרא ובפגום מעיקרא כר"ש ואמנם בהשביח ולבסוף באפשר לסוחטו ס"ל לאסור דאין ב' הסברות תלויין זב"ז כלל הארכתי בזה דלא כנב"י קמא חי"ד סי' כ"ו הנ"ל:

והנה בנבלה שנסרחה ונפסלה מאכילה הסכי' הגאון מעיל צדקה בס' כנפי יונה סי' ק"ג לדעת בעל מנחת כהן דלמד מלשון רמב"ם דכ' פי"ד ממ"א דהאוכלו פטור משמע אבל אסור מדרבנן מיהת ודלא כפר"ח וכ' הגאון הנ"ל הטעם דכיון דאיהו אכלי' אע"ג דבטלי דעתי' ומשו"ה פטור מן התורה מ"מ כיון דלדידי' חשוב יש לרבנן לגזור אטו לא אסרוח טפי ממה שיש לגזור אינו בת יומא אטו בת יומא ונכון הוא:

ובפגום ולבסוף השביח דאוסר הרמב"ם וס"ל כי היכא דהשביח ולבסוף פגום אסור ה"ה פגום ולבסוף השביח ולא סתמה מתני' להתיר אלא גריסי' דפגם מתחלה ועד סוף משנפל עליהם חומץ ברתיחתן שוב אפי' לכשיצטננו נשארו בפגמן ובירושלמי שאיל אי חזרו לשבחן בציניתן ופשיט אי ס"ד חוזרי' לשבחן א"כ אפי' בשעת רתיחתן יהי' אסורי' כיון שסופן להשביח ממילא לא חשיב פגם אפי' בשעת פגימתן וכ' פר"ח וכנפי יונה דלא דמי לחסירה מלח דהתם לא תשביח ממילא אלא ע"י מעשה להשלים חסרון המלח משו"ה מותר בשעת פגימתו משא"כ צינון הגריסי' דאתי ממילא אי הוה חוזר ממילא לשבח הי' אסור אפי' בשעת פגמתו, ודלא כש"ך ע"ש:

וקצת י"ל בזה דברי רש"י התמוהים שכ' ראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות של תרומה וצ"ע מה רצה בזה הלא גם בכלאי הכרם איירינן, ואנו דנין כך אלו הוה שרינן משום פגם דאכילה היה יכול לחמע בו עיסות אחרות של היתר נמצא איננו פגם ואסור ממילא לחמע בה, וא"כ מה צריך רש"י לומר של תרומה ואולי י"ל קצת בשלמא כלאי כרם אי הי' מותר ע"י הפגם הי' מחמע בו עיסות אחרו' ואוכלם מיד בלי שום תיקון אחר וה"ל לשבח ומשו"ה אסור אבל של תרומה אפילו אם נתיר לחמע מ"מ עדיין אסור עד שירום ממנו שיעור תרומה שבו כמבואר במס' תרומה פ"ה ובמס' שבת פ' נוטל ועיי' ברא"ש פג"ה סי' ל"ז וא"כ אין השבח בא מאליו קמ"ל רש"י דהא יכול לחמע בו עיסת תרומה והוה לשבח בלי שום מעשה:

נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור מכאן מוכיח הש"ס דפליגי בפגום מעיקרא משום דמחשב לי' תרומה תחלה להשביח ולבסוף פגום וצ"ע וכי התרומה פגמה בסוף והלא החולין הוא דפוגם וצ"ל דזה דומה למאי דאמר ר' יוחנן לעיל ואם ריבה פגם מותר ומפרשי' דאיכא מילי אחרינא בהדה וה"נ התרומה שקדמה וחולין דבתרה מצטרפי' לפגום ומיחשיב השביח ולבסוף פגום ואוסר ר"ש ומוכח דפליגי בפגום מעיקרא וא"כ מאן דפליג אהא דר' יוחנן דריבה פגם לא מוכח מידי. משום די"ל הך דתרומה תחלה ה"ל משביח מתחלה ועד סוף ומה שפגם אח"כ ע"י החולין לא מיחשב פגם של תרומה ומיושב דלא קאמר תיובתא דעולא תיובתא והא"ש וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף