חתם סופר/חולין/קא/ב

חתם סופר חולין קא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שבת ויה"כ וכו' גם פה אבאר. שיטת רש"י דכל הך סוגיא אליבא דרבא שתחלת הסוגיא אמר רבא ריה"ג היא ועוד אמר רבא בנטמא הגוף וא"כ נטמא הבשר וכו' וכיון דרבא מסיק לבסוף דבהדדי קאתי ע"כ א"א לומר דבתחלת הוה ס"ל שבת קדים. דהא הך סוגיא אליבא דרבא אע"כ ס"ל איסור בת א' אינו חייב אלא א'. והתוס' גרסו בתחלת הסוגיא רבה ולא רבא וס"ל דבהס"ד הוה ס"ל שבת קדים כדס"ל לאביי. והנה לפשטות הסוגיא רבא הדר ממה דה"א דרב יצחק בר גיורי אפלוגתא דריה"ג ור"ע קאי ורבא ס"ל דלא קאי אהברייתא אלא שמדא הוה ופי' הראשונים שמד הוה אב"ד הגדול שלא יקבלו עדות החדש ואמ"ע לא צריכי למסור נפש וכיון שלא קבלו ולא קדשו חדש תשרי ממילא לא הוה יה"כ באותו שנה ושלחו מתם שלא תשתכח תורת יה"כ יעשו שבת כעין יה"כ. ודלא ליטעי אתם אפי' מזידין בק' תוס' ויחייבו חטאת אאותו יה"כ ע"כ שלחו מתם דשגג יה"כ פטור דלא שייך הכא אתם אפי' מזידין. אך בריטב"א משמע קצת דלרבא דהוה איסור בת א' ואי איסור בת א' אינו חל לא חל כלל לא החמור ולא הקל דהי מיניהו מפקת וסברא זו איתא בתוס' רי"ד קידושין נ"א ע"א דכל שאינו בזא"ז בבת א' אינו ודחה שם הסברא ההוא. והכא משמע מהריטב"א דהכי ס"ל לבעלי תוס' (שלא נמצא לפנינו) וא"כ רבא דאמר תרוויהו בהדדי קאתי. חדית לן דפלוגתת ריה"ג ור"ע שמדא הוה והגזירה הי' שלא ישלחו שלוחים לח"ל אבל הב"ד שבירושלים קדשו החדש ובני ח"ל לא ידעו ועשו מלאכה ביה"כ ושוב שלחו מתם והודיעום שאותו יה"כ שבת הי' ע"פ קידוש ב"ד ומי שעשה בו מלאכה פליגו לחד מ"ד פטור איה"כ דאנוס הוא כתנוק שנשבה בין הנכרים ומאן דמחייב ס"ל דכי האי גוני מחייב ופליגו בפלוגתת מונבז ורבנן ר"פ כלל גדול ע"ש:

שבת ויה"כ בהדדי אתי אפי' להטור דס"ל תוס' יה"כ למלאכה דאורייתא משא"כ תוס' שבת מ"מ האי עשה דתוס' אינה נמשכת אלא עד צאת הככבים ומשם פסקה העשה ומתחיל כרת דשבת ויה"כ בהדדי והעושה מלאכה ביה"כ אינו חייב אלא כרת דיה"כ ולא עשה דתוס' כי כבר אזלא להי וא"כ שפיר בהדדי אתי' ולא קדים יה"כ לשבת וק"ל:

שגג בשבת והזיד ביה"כ. הקשני הרב מ"ה ליב זצ"ל שהי' אב"ד בק"ק גלאנדי יע"א אהתוס' זבחים מ"ה ע"ב סוף ד"ה אבל וכו' שהניחו בק' לר"ש אי לית לי' איסור בת א' למה לי קרא למיפטר דם מנותר ע"ש וק' הא נ"מ אי הזיד בדם ושגג בנותר והשבתי לו דהוה שב מידיעתו ותי' תוס' ד"ה הזיד בשבת לא שייך בדם ונותר ששניהם שוים. אע"ג דר"ש ס"ל לעיל ה' ע"ב דמומר לאכול חלב אינו מביא קרבן על הדם אע"ג דאידי ואידי כרת הוא מ"מ מחולקים במיניהם יש תואב לחלב ולא לדם וכן בהיפוך אבל הכא דדם הוא מה לי כרת דנותר מה לי כרת דדם ולא שב מידיעתו וק"ל:

ולולי דמסתפינא אמינא ע"ד פירש"י שהב"ד איימו על העדים עד שקדשו חדש תשרי באופן שתחול יה"כ בשבת ויען אל גומר עלי הקב"ה מסכים והוא יום סליחה דאתם אפי' מזידין אך לא משמע לאינשי כך ולא חשבוהו ליום סליחה והמזיד בשבת לא הוה שב מידיעתו ביה"כ:

ולא נקראו ב"י אלא בסיני וכו' יש להסביר לכאורה דבני ישראל יש לפרש על ב' ענינים. י"ל בנים של ישראל סבא. וי"ל בני הישרים ישרי אל כמו בני אל חי וההיפוך בנים משחיתים ובודאי אם כוונת הקרא בנים של ישראל זה יצדק אפי' קודם סיני אך יען כתיב בקרא ע"כ לא יאכלו ב"י וכו' אשר נגע בכף ירך יעקב היתכן שקורא אותם בנים של ישראל וקורא האב בשם יעקב בכף ירך יעקב אע"כ הכוונה בני ישרים ישרי אל וזה לא נקרא אלא בסיני. ואע"ג דכתיב בחד קרא נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב כבר פי' רמב"ן נבלה עשה באיש גדול הנקרא ישראל ששרה עם אלקים ואנשים לשכב את בתו כאלו היא בת יעקב הדיוט בעלמא. אבל הכא לא יתכן שבפסוק א' יקראם בניו של ישראל ואת עצמו תיאר בשם יעקב. ופריך ש"ס מוישאו ב"י את יעקב אביהם נמי כתיב בחד קרא בני ישראל ויעקב אביהם וע"כ ישראל אהבנים קאי ועדיין לא קרבנו לפני הר סיני. ולפ"ז לא א"ש קצת תי' ש"ס לאחר מעשה דמה יועיל אשר ברכו הי"ת עכ"פ הם לא נקראו ישרים עד סיני ויש לדחוק בזה. אבל ק' דלמא משו"ה כתיב אשר נגע בכף ירך יעקב דבשעת נגיעה בכף הירך עדיין לא נקרא ישראל וצ"ע:

וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורים. כן פסק הרמב"ם ובב"נ אינו נוהג אלא בבהמה חי' אפי' טמאים וכ' ויראה לי שאין ב"נ נהרג על אמה"ח של עוף. וקשה א"כ בשמעתין לר' יהודה איצטריך קרא לאמה"ח דעוף טמא דאינו נוהג בב"נ מה תאמר מ"מ שם אמה"ח נוהג בב"נ וכמ"ש לעיל מ"מ אין זה איסור מוסיף ממש אלא איסור חמור וא"כ י"ל כק' תוס' מהכא יליף ותי' תוס' לא שייך כיון דאין ב"נ נהרג עליו. וראיתי במגדול עוז שכ' דס"ל לרמבם עוף לא מקרי בשר ולא שייך הנפש עם הבשר והא דאצטריך קרא בסנהדרין נ"ט ע"א למעוטי שרץ מדכתיב אך בשר בנפשו דמו מי שדמו חלוק מבשרו אע"ג דשרץ לא איקרי בשר ההוא דחי' בעלמא הוא ע"ש ודבריו אינם מובנים כדרכו מ"מ אמת הוא דמשמע בלשון תורה אינו מבואר דעוף מקרי בשר וכן משמע ר"פ כל הבשר גבי נדרים מידי דממליך עליהו שליח ע"ש ואי הי' מבואר בלשון תורה דעוף איקרי בשר א"כ הא בנדרים שאין לשון ב"א מבורר הולכין אחר לשון תורה עתוס' ר"פ הערל גבי הנודר מהמולים ע"ש. ובחי' תורה שלי פ' בשלח כתבתי ליישב מאי דכתיב בקרא בשר לאכול וניתן להם שליו שהוא עוף וכן מי יאכילנו בשר וכן הבשר עודנו בין שיניהם ודעתי אי"ה לבאר לקמן ר"פ כל הבשר אם יגיענו הי"ת לשם וא"כ י"ל א' משני דברים או מדכתיב כל שאתה מצוה על דמו וכו' וגם עוף בכלל נמצא קרי לי' רחמנא בשר לא תאכל הנפש עם הבשר. ומדאיקרי בשר א"נ גם בב"נ דכתיב בשר בנפשו דמו לא תאכלו גם עוף בכלל ונהרג עליו ככל אזהרתן שהיא מיתתן. אך היינו לר' יהודה ור"א דדרשו כל שדמו אסור. אך לרבנן דר"י דהלכתא כוותי' ולא דרשו כל שאתה מצווה על דמו. וא"כ אי לית לן ילפותא דעוף איקרי בשר מנ"ל לחייב על אמה"ח דעוף טהור. וצ"ל רבנן דרשו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב גבי ב"נ אתי למעוטי שרץ ומדאצטריך למעוטי שרץ ש"מ חייב אעוף. ולפ"ז לא מחייב אעוף אלא מכח דרש ומדאצטריך וס"ל לרמב"ם דאין ב"נ נהרג על מאי דנפיק מדרשא ומדאצטריך ע"כ קאמר יראה לו שאין ב"נ נהרג עליו. אמנם כל זה לרבנן אבל לר"י ור"א שפיר נהרג עליו ומיושב ק' הנ"ל דשפיר פריך שכן איסורו נוהג בב"נ. אע"ג דא"כ עכ"פ אצטריך הקישא כל שאתה מצוה על דמו לרבות עוף אפי' טהור דלא הוה ידעינן שהוא בכלל בשר. אה"נ מ"מ ר' יוחנן לא מייתי הך דרשא אעוף אפי' טהור אלא אטמאים ולזה לא צריך קרא ועוד דהי' יכול לגלות במקום אחר דעוף מקרי בשר. ומיושב נמי מה שמקשים בפסחים ע"ג ע"א דקאמר תיקן להוציא מידי אמה"ח והתם ברייתא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז בעוף מיירי וא"ש התם לר"י קאי דמקלקל בחבורה פטור ולר' יהודה ב"נ נהרג על אמה"ח דעוף כנ"ל וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף