חתם סופר/חולין/צח/א

חתם סופר חולין צח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איתבי' ביצים טהורות וכו' מקשים דבל"ז ה"ל להקשות אהך ברייתא והאמרי אינשי כמי' דביעי בעלמא. וי"ל דהו"מ לאוקמי ברייתא בביצת טמאה כפשוטו ושיש בה דם ג"כ דומיא דאפרוח דסיפא. ודאי משום טמאה לחוד אינו אוסר דמיא דביעי בעלמא ומשום איסור דם לא בעי ס' דס"ל דם ביצים דרבנן כדעת הרבה פוסקים וס"ל מזלזלים בשיעורא דרבנן ולא בעי ס' כס"ד דמר בר רב אשי לקמן וכס"ד דר"ח בעי לשער בשלשים אך טמאה שיש בה דם אוסר הדם משום טמאה דלא הוה כמיא בעלמא ודם טמאה אסור מן התורה משו"ה בעי ס' דהיינו סתם בנ"ט דבש"ס הכי הומ"ל בל"ז אבל השתא דאסיקנא דאפי' בכחל בעינן ס' ש"מ לא מזלזלין באיסורא דרבנן א"כ אי ס"ד ברייתא מיירי ביש בה דם מאי אירי' טמאה אפי' טהורה נמי דאפי' אי דם ביצה דרבנן מ"מ אוסר עד ס' אע"כ טמאה לחוד קאמר בלא דם א"כ ק' הא הוה מיא דביעי בעלמא:

סבר רב אשי לשעורי' במאי דבלע דיקולא לפירש"י דס"ל אפי' טעמינהי ולא יהיב טעמא מ"מ בעינן ס' וכן שיטת רמב"ן והרבה פוסקים א"כ י"ל מיירי הכא דטעמינהו ולא יהיב טעמי' ואפ"ה בעי ס' להכי בעי רב אשי להקל דשעורי' במאי דבלע דיקולא. ועוד י"ל דהאי זיתא דתרבא זרקו כלו לחוץ ואפ"ה בכלו משערין דלא ידעינן כמה נפיק מיני' ובאומד יפה היו ס' בקדרה בלי הבלוע נגד מאי דנפיק מיני' והואיל משום דלא ידעינן כמה נפיק בעי ס' נגד כלו משו"ה בעי רב אשי במאי דבלע דיקולא ואפ"ה נחלקו עליו אלו דהתירא בלע וכו'. ולפ"ז י"ל הא דאמר רב אשי דמר בר רב אשי לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי' דרבנן רוצה לומר בהאי עובדא דכזיתא דתרבא דזרקו לחוץ ונהי לא ידעינן כמה נפיק מ"מ הרי כלו לא נמוח וליכא אלא פחות מכשיעור ואפ"ה לא זלזלוהו בשיעורו. עיין רז"ה מוכח דס"ל איסורין אין מבטלין זא"ז עיין ש"ס סס"י צ"ח. אבא לא שיער במ"ז ואני אשער במ"ה עיין ש"ך סי' פ"ו מפורש הסוגיא דלא כפירש"י אלא עפ"י הירושלמי שבתוס' לעיל ס"ד ע"ב ד"ה גיעול בצים. ולענין צירוף קליפות איירי ע"ש והנה לפמ"ש רמב"ן דלהכי בעינן בביצה א' טפי מפני שהרואה דמשערין בס' ימנה לעולם ס' ביצים ויבטל איסור בהם. ובאמת יש גדולים וקטנים ואינם ס' ע"כ הוסיפו חז"ל ביצה א' על השיעור והנה לפמ"ש מג"א סי' ר"י ס"ק בשם השל"ה והוא ממהרי"ל בסדר הגדה שלו מבואר דהקליפה הוא שליש מלגו שהוא רביע מלבר מגוף אוכל שבתוך הביצה ע"ש וא"כ לפ"ז מ"ה ביצים בקליפות הוא מכוון שיעור ס' נגד אוכל שבביצת האיסור אלא מפני ששיעור זה מכוון והרואה ימנה לעולם מ"ה ביצים ויאמר שהוא ס' ובאמת לפעמים יש בהם ביעים קטנים ע"כ הוסיפו א' בשיעורו. ונ"ל פ"א בא לפני רבי מ"ז ביעים והי' כל כך קטנים בהם עד שאפי' במ"ז בקליפותיהם לא הי' ס' ולא שיער רבי בהם. והיינו דקאמר אבא לא שיער במ"ז מפני שנמצא בהם כל כך קטנים ואיך אשער אני במ"ה אעפ"י שמ"ה אלו מלו להו שיעורא מ"מ הרואה יטעה כסברת הרמב"ן הנ"ל. ונהי אי הי' מ"ו הי' משער דלא הוסיפו חכמים אלא ביצה א' על השיעור דקטנים כל כך כמו שבא לפני רבי לא שכיח מ"מ מדרבי נלמוד דלא לשער במ"ה שהוא שיעור מכוון. וכן י"ל באידך אבא לא שיער במ"ה אנא אשער במ"ג והאי עובדא מפרשינן לי' בניחותא דבאו לפני רשב"ר מ"ג ביעים גדולים מאוד עד שבמ"ג היו שיעור ס' אמר אעפ"י שאבא לא שיער במ"ה היינו משום שהוא שיעור ס' בצמצום והרואה יבוא למנות לעולם מ"ה ביעים אבל אנא אשער במ"ג כי כל רואיהם יכירום כי אין זה מספר מכוון אלא עפ"י שיעור גודלם א"כ לעולם ישער כל א' לפי גודל הביצים וק"ל:

כל איסורים שבתורה בס' דע לשיטת תוס' אי טעמינהו ולא יהיב טעמא לא בעינן ס' ולרמב"ן ורוב הפוסקים לעולם בעינן ס' דלא פלוג רבנן בשיעורי'. ואי נמי איכא ס' ואפ"ה אירע שנרגש הטעם אכתי אסור דטעמא לא בטיל ואפשר מדאורייתא דטעם כעיקר דאורייתא. אבל קבלה היו ביד חז"ל דרובא דאיסורין לא יהבי טעמא ביותר מס' ע"כ כי איכא ס' אפי' כי איכא קפילא לא צריכין למטעמינהו כי סמכינן על קבלת חז"ל ואסמכוהו באסמכתא בעלמא אזרוע בשלה אמנם שיטת רש"י אינו כן אלא שיעור ס' דאורייתא או קרוב לדאורייתא מזרוע בשלה וילפותא גמורה הוא ואפי' ליכא טעמא או אפי' איכא טעמא הא טע"כ לאו דאורייתא לרש"י מ"מ ס' בעינן וילפותא גמורה הוא מזרוע בשלה כאשר אבאר אי"ה. וקרוב לוודאי דאפי' במב"מ דס"ל לרש"י ולרמב"ם וראב"ד דבעינן ס' זה הוה נמי מן התורה מזרוע בשלה אלא רש"י ס"ל להלכתא מב"מ לא בטיל ורק זרוע בשלה הוא היתר הבא מכלל איסור דבעלמא מב"מ לא בטיל והכא בטיל אבל עכ"פ לא בטיל בפחות מביטול מין בשאינו מינו לכולי עלמא ומב"מ לרבנן דר' יהודה. ואע"ג דאיכא ס' מ"מ אפשר שיתן טעם דאין כאן קבלה שיפסוק הטעם בס' אלא שיעור ס' גז"ה הוא. ויען מדרבנן טעם כעיקר ע"כ אפי' איכא ס' מ"מ אי נמצא קפילא צריך למיטעמי' להוציא מידי איסור דרבנן טע"כ אבל אי ליכא קפילא סגי בס':

וא"ש לשון ש"ס לא נצרכא אלא לטע"כ דבקדשים אסור והכא שרי היינו משום דביותר מס' נמי איכא טעמא ובחולין טע"כ לאו דאורייתא ובקדשים דאורייתא אלא אכתי ק' הא זרוע עם האיל מב"מ הוא וליכא טעמא כלל וס' ומאה הא איכא א"כ מה היתר הבא מכלל איסור איכא הכא. ע"כ אין לנו בזה אלא מ"ש הר"ן דרבא אשנויי דאביי קאי אמב"מ לא בטיל אלא בתערובות כדם הפר עם דם השעיר אבל הפשטת ליחה מחתיכה לחתיכה לא הוה רק כטעמא ולאו דאורייתא בקדשים הוה טע"כ דאורייתא לאסור באינו מינו בהרגשת הטעם ובמינו במשהו עיין בר"ן בפנים היטב ותבין:

ואיך נילף מזרוע בשלה ילפותא נלע"ד עפ"י מ"ש בספרי זוטא והובא בילקוט פ' נשא דף רי"ב ע"ג וז"ל ולקח הכהן את הזרוע שיהיו שלימה מן האיל ששלק כלו עכ"ל ומדהקפיד שישלח האיל כלו ולא יחסר ממנו כלום ע"כ היינו לבטולי פליטת הזרוע לתוך האיל. ואע"ג דע"כ צריך להיות שם רוטב ג"כ כדאיתא במס' נזיר מ"ה ע"ב ואח"כ נוטל את הרוטב ונותן על שער ראשו ויליף מקרא ע"ש היינו רוטב של עצמו ליחות הבשר כבצלי קדר אבל לא רוטב של מים וכ"כ רשב"א בשמעתין והרוטב שמתמצה מגוף האיל והזרוע הכל בכלל שיעור ביטול כמובן. ובדברינו אלו יסולקו כל או רוב ק' תוס' מרש"י בשמעתין. ואין להקשות א"כ למה לי' לרש"י למימר דמשרת להיתר מצטרף לאיסור לימא משום שיעור ס' י"ל ההוא מזרוע בשלה ילפינן וקרא למה לי. אלא אכתי י"ל תינח למאי דפסק רש"י מב"מ לא בטיל לזרוע בשלה היתר הבא מכלל איסור. ועכ"פ הקפידה תורה שיהיו כמו ביטול דעלמא ונילף מיני' אפי' חולין. אך אי קיי"ל מב"מ חד בתרי בטיל וזרוע בשלה איסור מכלל היתר דהקפידה התורה הכא אמב"מ דבעינן ס' ומאה ק' מנ"ל למילף חולין מקדשים ע"כ נראה לא קאמר אלא לר' יהודה ולהלכתא לשיטת רש"י דמב"מ לא בטיל אבל לרבנן דמב"מ בטיל ליכא דאורייתא לא ס' ולא טעמא אלא ברובא בטיל אפי' אינו מינו רק מדרבנן בעי' ס' ומודה רש"י לרבנן דר' יהודה דיש להקל בנשפך:

ושניהם לא למדוהו אלא מזרוע בשלה וכו' יש לעיין קצת לפי דמשמע לפירשב"ם לקמן בתוס' ק"ח ע"ב ד"ה אמאי וכו' משמע דס"ל חנ"נ דאורייתא הוא בכל האיסורים ולא משום לתא דבב"ח וע"ש בר"ן וא"כ למ"ד מבשל לי' והדר מחתך לי' א"כ משעת מליחה נאסר כדי קליפה ושוב כשמבשלים צריכים ס' גם נגד הקליפה וצריך לומר לאותו מ"ד דהאיל הוא ס' ומאה נגד הזרוע וקליפתו. ולאידך מ"ד דמחתך לי' והדר מבשל לי' מסתמא היו חותכין אותו קודם מליחה ואין באיל ס' אלא נגד הזרוע לחוד ואיך נחלקו במציאות. וי"ל דס"ל דאיל נזיר ודאי שומן היו דכתיב מבחר נדריך ומפעפע ומתבטל במלחו וס"ל דלא בעי קליפה ג"כ:

בשר בהדי בשר משערין. בירושלמי בשר ועצמות דאיל בהדי בשר דזרוע משערין עיין ברא"ש. וי"ל קצת דלא פליגו במציאות כולי האי ואומר דאפי' נימא דעצמות ההיתר מצטרפין לבטל משום דגם הם בולעים ונוטלים חלקם מן האיסור. מ"מ בשר ההיתר ממהר לבלוע קודם העצמות ואי ליכא בתחלת הבשול שיעור ק' בבשר האיל לבדו נגד בשר הזרוע נאסר ושוב כשהתחילו העצמות לבלוע והבשר סוחט בולעו לתוך העצמות מ"מ אפשר לסוחטו אסור ואע"ג דכ' תוס' לקמן ק' ע"א ד"ה בשקדם וסלקו דכל החתיכות מסייעת לבטל הואיל וסופו להתפשט אפשר היינו בשר עם בשר שסופו להתפשט מהר אבל בשר עם עצמות לא ע"כ קאמר בש"ס דילן בשר בהדי בשר משערין וה"ל מאה. אמנם אחר המיצוי הבשול. כמה פעמים בא לפנינו שהאיל נצטמק הרבה ולא הזרוע שלפעמים הוא כולו חוץ לרוטב כמ"ש תוס'. ושוב אין בבשר האיל המצטמק מאה נגד בשר הזרוע ובכל ענין התיר הכתוב אלא בסוף הבשול כבר בלעו העצמות ומצטרפין עצמות ההיתר למאה ושיעורו בירושלמי שאפי' יצטמק בשר האיל בתכלית הצמוק מ"מ א"א שלא יהיו האיל עם עצמותיו מאה נגד הזרוע. ואלו ואלו דא"ח:

לאו למעוטי כל איסורי' שבתורה מתוס' שלפנינו דאין מבטלין איסור לכתחלה דאורייתא הוא וכן דעת הראב"ד ז"ל וכ' הראשונים בשם התוס' דלאו דאורייתא. ומ"מ נראה היינו בלח בלח ובביטול ס' אפשר מן התורה מותר אבל ביבש שהאיסור נשאר בפ"ע והפוגע בו אוכל איסור להדיא אלא שמותר ע"י שנתבטל ברוב זהו אסור מן התורה דא"כ לא תמצא נבלה לגר אשר בשעריך תתננו. ולק"מ מה שהקשה בשעה"מ מה דאמרינן בציפורי מצורע לא אמרה תורה שלח לתקלה ואי איתא מותר לבטל לכתחלה מן התורה אין כאן תקלה דנתבטל ברוב ציפורים דעלמא. ולהנ"ל לק"מ כיון דהפוגע פוגע באיסור אסור לגרום תקלה וכעין שאסרו למכור במקום שמכריזין וכעין בגד שאבד בו כלאים:

ודעת הרא"ה בבד"ה בסוף גיעולי כלים גבי קנקנים של נכרים דוקא לבטל איסור לכתחלה אסור אבל לפוגמו מותר אפי' לכתחלה. גלל כן אסור לבטל רוטב של איסור ברוטב של היתר אינו מינו בס' דעכ"פ רוטב הוא אלא שנתבטל טעם האיסור בס' וזה אסור לכתחלה. אבל לערב רוטב של איסור בס' של מים שמפגים הרוטב או יין במים כיוצא בזה זה אינו מתורת ביטול אלא מכלה למפגים וזהו מותר אפי' לכתחלה. והרשב"א במ"ה שם לא מייתי ראי' נגד זה:

אלא לטעם כעיקר. אעבור פרשתא דא ואיתני' לשיטת רש"י. אך מדהקפיד התורה בזרוע בשלה שישלק האיל כלו דוקא ש"מ בעי שיעורא לבטל ס' למר ומאה למר לא משום טעם הנרגש דמה ענין טעם לאיסורי' ולשיעור ס' ומאה כי יש פסקי טעמם בפחות ויש ביותר אלא גז"ה כך הוא. והשתא אי קיי"ל מב"מ לא בטיל וזרוע בשלה מב"מ הוא והוקל הקב"ה לבטלו במאה וס' ילפינן מיני' לכל התורה דלכל הפחות בעינן בקילתו של זרוע בשלה ובעינן בכל איסורים שיעור מן התורה אפי' לא יהיב טעמא ומיהו בהכי סגי אפי' יהיב טעמא אלא מדרבנן אסור אי יהיב טעמא ואין זה טעם משהו כמו שחשבו תוס'. דאיכא דיהיב טעם גמור אפי' ביתר מס' ומאה. דשיעור ס' ומאה וענין טעם לא תלי' זה בזה כלל. אך כל זה אי מב"מ לא בטיל וזרוע בשלה קולא הוא ילפינן כל התורה להחמיר בס' מקולתו של זרוע בשלה. אך אי קיי"ל מב"מ בטל וזרוע בשלה חומרא אחמיר רחמנא אפי' במב"מ בעינן ס' ומאה א"כ ליכא למילף כל התורה חולין מחומרת קדשים אך רבנן אחמרי ליבעי ס' בחולין כדאחמר רחמנא בקדשים וה"נ אחמרו בטע"כ בחולין כדאחמרו בקדשים ובעינן תרוויהו מדרבנן ובנשפך אזלינן לקולא. ועיין לקמן בסוגיא דטפת חלב בפירש"י ד"ה אי חדוש הוא וכו' ע"ש פירוש פירושו דמזרוע בשלה ילפינן חומרא וקולא חומרא דבעינן ס' וקולא דסגי בס' מן התורה. אך אביי בעי למילף מבב"ח דטע"כ דאורייתא ונילף מזרוע בשלה דאפי' אי לא יהיב טעמא בעינן ס' ונילף מבב"ח אפי' איכא ס' טעמא לא בטיל מן התורה וכי תימא לא נילף חומרא מבב"ח דהתם דין הוא להחמיר משום דחדוש הוא א"כ אפי' ליכא נ"ט נמי אמאי קתני במתניתין בנ"ט דליכא למימר עכ"פ ילפינן בב"ח מזרוע בשלה דטפי מס' לא אסור והיינו בנ"ט דמתניתין אחר ס' ולא יהיב טעמא ג"כ דאז מותר מזרוע בשלה ז"א דחדוש לא ילפינן להקל מזרוע בשלה דתיסגי בס' אע"כ לאו חדוש הוא וסגי בס' אי ליכא טעם אך כי איכא טעם אחר ס' אסור בנ"ט מן התורה בב"ח א"כ נילף מיני' כל התורה:

וכ' חי' ר"ן ג' מיני נ"ט יש א' ענבים ששרה במים וקלטו טעם יין ולא חיסרו מהענבים כלום. שנית ועדיף מיני' גיעול כלים שאין כאן ממש כלל אבל מ"מ עדיף מקליטת מים מיין הנ"ל השלישי בב"ח שהחלב נבלע בבשר או טעם בשר הנבלע ונבלל בחלב זהו אינינו גוש וממש אלא טע"כ בעלמא. וצ"ל למ"ד דאורייתא ואכילה דאסרה תורה באיסורים אכילה ממשית היא ולא טעמא אימעט הכל ואי טע"כ דאורייתא ואכילה דאו דוקא אלא טעם הנרגש מהאכילה א"כ הכל בכלל ואין להפריש ביניהם וכן מ"ש תוס' אהדרי' לאיסורא קמא פי' דבג"ה גלי קרא דאכילה דנבלה טעם בכלל וכן לר"מ גלי קרא אכילת פגם בכלל אכילה ואין זה דומה ממש לאהדרי' דתזבח ולא גיזה וכ"כ הר"ן דלא דמי ע"ש. מ"מ נ"ל ליישב מה שמקשים אהרשב"א בשמעתין דכ' לרש"י אי תחבו כף חולבת בקדרה של בשר אזלינן לקולא בנשפך הואיל וטעם כעיקר לאו דאורייתא. וק' הרי בב"ח לכ"ע דאורייתא וכן הקשה ש"ך רס"י צ"ח אקדרה שבשל בה בשר ולהנ"ל י"ל הואיל וטע"כ לאו דאורייתא רק בב"ח חדוש הוא אין לנו בו אלא חדושו היינו חלב הנמשך ונבלל לתוך הבשר אבל טעם הבלוע בכלי שהוא פחות מזה לא אמרינן והוה רק דרבנן וכעין זה כ' בפלתי רס"י צ"ח ונכון הוא. אך רש"י בע"ז פי' גם טפה חלב שנפלה לקדרה הוה טעמו ולא ממשו וסברו תוס' דרש"י קאי אקדרה של בשר והקשו הא בב"ח לכ"ע דאורייתא. וי"ל התם אקדרה של ירק קאי ולבשל בו בשר עם הירק אח"כ קאי רש"י והאי נמי לאו דאורייתא אפי' בב"ח להנ"ל:

לטעם כעיקר אע"ג דהכא מב"מ הוא וליכא טעמא המחוור כפי' הר"ן דאדר' יהודה דמב"מ לא בטיל קאי והכי קאמר אע"ג דר' יהודה לא אשכח מב"מ לא בטל אלא בדם הפר והשעיר שגוף האיסור נבלל אבל הפשטת הלחה מזרוע לאיל שאינו אלא טעם בעלמא ה"א במב"ב בטל קמ"ל בקדשים הוה זה כעיקר ובמינו בטיל ובאינו מינו אוסר כל זמן שנרגש בחיך עיין בר"ן ולק"מ ק' תוס':

אמנם תוס' פירשו טע"כ דלפעמים הזרוע חוץ לרוטב עם קצת איל וליכא ס' וצ"ע כיון דמקצת האיל ברוטב מפעפע והכל מצורף עיין תוס' לעיל צ' ע"ב ד"ה אם יש בה בנ"ט וכו'. ומיהו בע"ז פי' תוס' בהיפוך שכל הירך חוץ לרוטב והזרוע בתוך הרוטב עם קצת האיל ובזה י"ל דאינו מפעפע למעלה להקל לביטול. אבל ר"ת לקמן בתוס' ד"ה גלי רחמנא גריס היתר מצטרף לאיסור. וא"ש דהאיל רובו ברוטב וזרוע חוץ לרוטב וכל מה שמפעפע מהזרוע לתוך האיל מתבטל בס' האיל ומקצתו ברוטב אך מה שנשאר שומן בעין על אותו מקצת שבחוץ זהו היתר מצטרף לאיסור:

דבקדשים אסור פירש"י ובחולין טע"כ לאו דאורייתא והא דגמרי' בפסחים וכו' ס"ל לאמוראי בתראי אסמכתא ולאו מילף הוא נ"ל לשון מגומגם ואין כוונת רש"י דהילפותת הם אסמכתות ואיך יהי' אסמכתות הא רש"י מצרכי לקראי ומתרץ להני קראי ש"מ דרשות גמירות נינהו. אלא כוונת רש"י סוגיא דפסחים דקאמר אליבא דר' יוחנן דהתם טע"כ דאורייתא שקלא וטרי' בעלמא הוא וס"ל לאמוראי דלא כי האי סוגיא דהתם אלא כפשטיות דר' יוחנן במס' ע"ז כל טעמו וממשו שהממש גופי' נתערב כגון דם במים וכדומה וחלב בשומן לוקין עליו וזהו כזית כדי א"פ פי' אי איכא כזית בדאכילת פרס לוקין וממילא אי ליכא כולי הוא אסור מן התורה ואין לוקין וכל זה נכלל בדברי ר' יוחנן וההוא דהעושה עיסה מן החטים והאורז בכי האי גוני מיירי כמבואר בפוסקים בהל' חלה והל' פסח. ושוב אמר ר' יוחנן טעמא ולא ממשא כגון הני ג' מיני טעמים שאמרנו לעיל אין לוקין אפי' הוה טעם כל כך כמו כזית באכילת פרס מ"מ אין לוקין על זה. משום דטע"כ לאו דאורייתא:

וקראי דמייתי ש"ס דפסחים. אי ס"ל משרת לשרה ענבים במים והיינו טע"כ ס"ל לאמוראי בתראי דג"נ לאו חידוש היא וה"ל ב' כתובים הבאים כא' ואי ס"ל משרת לשרה פתו ביין דהיינו היתר מצטרף ס"ל ג"נ חידוש הוא וליכא שום קרא אטע"כ בחולין. והא דלא נילף היתר מצטרף לאיסור בכל התורה ממשרת י"ל אפי' לסוגיא דשמעתין דיקדש לטע"כ וליכא ב' כתובים עם משרת להיתר מצטרף לאיסור מ"מ איכא ב' כתובים דס"ל כר"א דפסחים גבי חמץ כל לרבות עירובו כמו שהקשו תוס' בפסחים דהו"מ למימר הכי התם ע"ש:

ורמב"ן כ' דיקדש דחטאת קאי אהיתר מצטרף לאיסור גם אטע"כ ושקולים הם ויבואו שניהם וממילא הוה ב' כתובים בין לטע"כ ובין להיתר מצטרף לאיסור ורש"י דשמעתין לא ס"ל הכי ואפשר דרש"י רצה לפרש גם לפי סוגיא דנזיר דלא הוה חטאת ומשרת ב' כתובים משום דחרצן אסר רחמנא ע"ש:

ומה שצ"ע אפירש"י דמשמעות ש"ס פסחים משמע דכל זמן שלא נדע טע"כ ממקום אחר לא נוקים משרת להיתר מצטרף לאיסור וטע"כ לית לי' וכן הקשה מהרש"א בפסחים:

דהנה בנזיר ל"ח ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה ואינו חייב בסוף הדבור שיטת ר"ת וגרסתו דלר"ע מחייב בכל איסור נזיר בכזית אפי' ביין שיעורו בכזית משא"כ למשנה ראשונה דשתי' ברבעית ואכילה בכזית ורמב"ם פסק כמשנה ראשונה ועיין תוס' זבחים ק"ט ע"א דס"ל להתוס' לענין צרופי איסורים אי שרה פת ביין משערין בכזית כחומר הפת ולא ברביעית כיין ובטהרת הקודש שם נתעורר דרמב"ם לא פסק כן בנזיר. ולפע"ד גם תוס' לא אמרו אלא בשני מיני איסורים שהפת והיין שניהם אסור ומצטרפים להחמיר. אבל באיסור והיתר כגון נזיר ששרה פתו ביין בודאי אין שום סברא לומר שנשער היין האסור בשיעור פת ההיתר ויהי' לוקה בכזית מהיכי תיתי והלא אלו שתה כל השיעור יין לא הי' לוקה עד רביעית והשתא שצירף היתר עמו ילקה בפחות מרביעית זה דבר שאין הדעה סובלו אע"כ שיעורו ברביעית. והשתא לפ"ז אומר בטח התם בפסחים כי קאמר לר"ע טע"כ מנ"ל לא הומ"ל לית לי' דז"א דודאי פשטי' דקרא משרת ענבים לא ישתה משמע שתי' ולא אכילה והיינו שרה ענבים במים שלא ישתה המים. אבל שורה פתו ביין שלא יאכל הלחם הול"ל לא יאכל הלחם ואין לומר נקיט שתי' משום דשיעור הלחם ברביעית כשיעור יין שהוא האיסור ז"א דהא לר"ע קיימי' ולר"ע כל שיעורי נזיר בכזית אפי' יין בכזית וא"כ פשטי' דקרא בשרה ענבים במים ולטע"כ ואי לאו דנפקא לי' לר"ע טע"כ ממקום אחר מג"נ ואייתר קרא דמשרת באם אינו ענין ומוקמי' לשרה פתו ביין ושבקי' לקרא דדחיק ומוקי נפשי' להיתר מצטרף אבל אי לאו הכי לא ה"ל לאוקמי אהיתר מצטרף לאיסור משו"ה פריך לר"ע טע"כ מנ"ל אבל בשמעתין י"ל ס"ל כמשנה ראשונה וכדפסק רמב"ם דשיעור יין נזיר ברביעית וא"כ שפיר י"ל אע"ג דלית לן קרא אטע"כ מ"מ מוקמי' קרא אהיתר מצטרף לאיסור שרה פתו ביין ואמר לא ישתה משום דשיעורי' בשיעור שתי' ברביעית כנ"ל וא"ש וק"ל. ובפסחים קאמר ש"ס דצירוף איסור ואיסור בזא"ז והיתר באיסור בבת א' נ"צ דלא ס"ל ומאי דבעי למימר במס' נזיר דבנפישא היתר לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור דא"כ ה"ל למימר הך נפקותא דאיסור ואיסור אפי' נפיש חד מחד מצטרפין משא"כ בהיתר אע"כ לית לי'. ובהכי ניחא דאפשר המ"ל ולא טע"כ דאל"ה תיקשי כיון שאכלן בבת א' א"א שלא ירבה מין על חברו יהי' נפיש היתר ואי משום טעם הא לית לי' טע"כ מאן דאית לי' האי לית לי' האי וק"ל:

והנה מה שהקשו עוד לשיטת רש"י מדאמר רבא בזבחים אמור רבנן בטעמא ואמר רבנן ברובא ואמר רבנן בחזותא וכי היכי ברובא אדאורייתא קאי ה"נ בטעמא אדאורייתא קאי. נ"ל דלק"מ דהתם אקדשים קאי דטע"כ דאורייתא:

ואמנם שיטת תוס' טע"כ דאורייתא ור"י דאמר טעמו וממשו לוקין ואין ממשו אין לוקין אין חלוק בין נתערב ממשו לטעמו אלא טעם שהוא חזק כל כך כאלו מעורב כזית בכדי א"פ יהי' ענבים ששרהו במים שאין מן הענבים כלום מ"מ כיון שהטעם חזק כ"כ כמו שיעור כזית בא"פ זהו נקרא טעמו וממשו לוקים על כל זית שבו שנהפך ההיתר ונעשה איסור ממש ואמנם אם אין הטעם חזק כל כך נקרא ולא ממשו נהי שהוא דאורייתא ממשרת ומג"נ מ"מ אין לוקין דמשרת אין עונשין מן הדין וג"נ ליכא אלא עשה דתעבירו באש וזהו שיטת ר"י מאורלייניש דשמעתין ודרבינו אלי' בתוס' ע"ז ודרבינו חיים בטי"ד סי' צ"ח ועיין מ"ש ה"ה פ"ב ממאכלות אסורות דכל היכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין א"כ הכא דאיכא ק"ו ממשרת לכל איסורין שבתורה ועשה מג"נ תעבירו באש ה"ל ללקות עליו. ואמנם ר"ת ס"ל דלוקין על תעבירו באש דהדרי' לאיסורא קמא וק"ו ממשרת נמי גילוי מלתא בעלמא הוא ע"כ ס"ל לוקין על כל כזית מטע"כ ונדחק בדברי ר' יוחנן דע"ז והוא דוחק:

ומריש הוה קא קשי' לי אהרמב"ן בנימוקי חומש דהקשה מ"ט לא ציוה להגעיל כלי מלחמת סיחון ועוג כמו שציוה להגעיל כלי מדין ולכאורה צ"ע הא הרמב"ן ראש הסוברים טע"כ לאו דאורייתא רק בהא לא ס"ל כרש"י דס' מילתא באפי' נפשי' הוא אלא ס"ל ס' הוא משום דקבלה ביד חכמים דלא יהיב טעמא טפי וס' מטעם נ"ט הוא אך ס"ל מאחר ששיערו בס' לא פלוג רבנן ולעולם בעינן ס' אפי' ליכא טעמא משום לא פלוג אבל לעולם טע"כ לאו דאורייתא. וא"כ ע"כ ג"נ חידוש הוא והוראת שעה בכלי מדין דוקא וא"כ מאי קשי' לי' מ"ט לא אסרה תורה כלי סיחון הלא במדין גופי' הוראת שעה היתה וצע"ג לכאורה עד שמצאתי שאהבה נפשי דברי הרא"ה בבד"ה בשם רב הרמב"ן ז"ל שכ' דג"נ היינו כל כלי נכרים שאפי' נפל חתיכת נבלה לקדרת ישראל זורקו ואוכל הקדרה מן התורה דטע"כ לאו דאורייתא מ"מ טעם גיעול בקדרת נכרי החמירה תורה כמו שהחמירה לטבול כלים חדשים ה"נ החמיר להכשיר כלי הבלועים מגעולים ולפ"ז לאו דוקא בכלי מדין אלא בג"נ גם בזה"ז נמצא אע"ג דטע"כ לאו דאורייתא המתבשל בכלי נכרי דאורייתא ובנשפך אזלינן להחמיר והוא דבר חדש וצ"ע לדינא. מ"מ יפה נתקשה רמב"ן מ"ש כלי מדין מכלי סיחון ועוג:

לא נצרכה אלא למקום חתך מפירש"י מבואר דס"ל בכל האיסורים אסור אפי' באבר המדולדל ומשום דא"א לצמצם ומאי דפירש"י לעיל ר"פ בהמה המקשה כבר ישבנו לעיל בעזה"י מ"מ מבואר בשמעתין דבכל התורה אסור ומשום דא"א לצמצם א"כ ק' מנ"ל דהכא שרי וכק' תוס' ונ"ל דרבינא מוקי הך ברייתא דזהו היתר הבא מכלל איסור כמ"ד בקדרה אחרת מבשל לי' ואפ"ה אקפיד רחמנא זרוע בשלה שלמה איל שלוק בשלימות כמ"ש לעיל בשם ספרי זוטא ומגז"ה בעלמא ולא מטעם בטול דהא בקדרה אחרת מבשל לי' ועכ"פ א"א לשייר מקום חתוך משום דבעינן שיהי' האיל שלימה בשעת בישולו וגם אחר בישולו אין להחסיר וליתן לכהן קצת ממקום החתוך שבאיל דא"כ הוה תרתי דסתרי דהא צריכין לומר שהי' הזרוע שלם והאיל שלם בבישולן וע"כ א"א להחמיר הכא משום א"א לצמצם ונצמצם בכל האפשרי ולא ניתנה תורה למלאכי השרת ומ"מ הוה היתר הבא מכלל איסור בעלמא כיוצא בו כנלע"ד ודברי ת"ח אין להם מובן בכאן:

כל המחמץ ומתבל ומדמע. עתי"ט שם במשנה דיש גורסים כל המחמץ ומתבל מדמע ולא גרס ומדמע ביו"ו כדמשמע מפירש"י ד"ה למה אמרו וכו' אלא לא מיירי אלא ממחמץ ומתבל וקאמר שהם מדמעים וא"ש לקמן דמשני שאני שאור שחימוצו קשה וה"ה תבלין דאפי' באלף לא בטלי אבל אמדמע מאי משני. וצ"ע לכאורה ולגי' הנ"ל ניחא אלא שצ"ע איך מייתי כיצד מגריסין ועדשין וצ"ע:

גריסין שנתבשלו עם העדשים. דעת רש"י דאין חילוק בין מינו לשאינו מינו אלא כל שנשאר הגוש בתוכו בעינן ק"א בתרומה וכל שמוציאין ממנו ולא נשאר אלא הבלע סגי בנ"ט בין במינו בין שלא במינו ומתניתין דנקיט מינו ואינו מינו אורחא דמילתא נקיט דבאינו מינו שניכר האיסור מוציאין הגריסין מתוך העדשים ומשערין במאי דנפיק מיני' או בכלו כיון דלא ידעינן אבל לא בעינן ק"א. ונראה דס"ל לרש"י דקרא מקדשו ממנו משכחת נמי באינו מינו כגון שהפריש מעשר מן המעשר מעיסת חטים. ונתחמץ אותו תרומת מעשר ונעשה שאור וחזר ונפל לתוך העיסה שהופרש ממנו דהשתא לענין תרומה הוה מינו חטים מחטים ולענין איסור הוה אינו מינו לא בשמא ולא בטעמא שאור בעיסה. וכל כיוצא בזה. ויש הכרח לזה לשיטת רש"י דס"ל בעלמא דר"י מב"מ לא בטיל אפי' יבש ביבש חטין בחטין כפשטיות משמעות ש"ס פ' משילין הרי שנתערב לו קב חטין בחטין של חברו נהי דלר' יהודה לא בטיל וכו' ע"ש וא"כ קשה לר"י איך עולה תרומה בק"א וכן הקשו תוס' ביבמות פ"ב ע"א ד"ה ר' יהודה ומפני זה העלו דביבש ביבש מודה ר"י דבטל ורש"י לא ס"ל הכי כמ"ש תוס' שם פ"א ע"ב ד"ה ר' יהודה אומר וכו' ע"ש ע"כ צ"ל ר' יהודה מוקי קרא דוקא באינו מינו וכנ"ל ליטרא קציעות לא ק' כ"כ איירי בתרומה בזה"ז דרבנן וא"כ מדר' יהודה מתפרש קרא כך גם לרבנן כן ובין במינו בשאינו מינו וממילא ה"ה לגריסין ועדשים דמאי בין זה אינו מינו לזה וא"כ ע"כ צ"ל לחלק בין גוש לבלע דבגוש בעינן ק"א אפי' באינו מינו ובבלע לא בעינן אפי' במינו וכ"כ רשב"א בשם רש"י לעיל גבי קדרה שבשל בה תרומה ע"ש:

והשתא לפ"ז כדאמרינן במאי לאו בס' דמזה הוכיח רש"י אפי' ליכא טעמא בעינן ס' מוכח לרש"י אפי' בבלע וליכא טעמא מ"מ בעינן ס' דהרי הכא מיירי בהסירו הגריסין ואפ"ה בעי ס' בליכא נ"ט ומש"ה הקשו ארש"י לעיל גבי קדרה שבשל בה בשר וגבי כילכית מאי סמוכה אקפילא שייך שהרי אע"ג דליכא אלא בלע מ"מ ע"כ איכא ס' ואי ליכא קפילא סגי בהכי. אבל לרמב"ן ורא"ה וריטב"א ור"ן דס"ל נמי דאפי' ליכא טעמא בעינן ס' משום לא פלוג ונפקא להו נמי מהא דשמעתין. אבל הני גאונים לא ס"ל כרש"י אלא מחלקי בין מב"מ דתרומה ובין גריסין לתוך עדשים דלא במינו בעי ק"א אלא בנתערב גושן ומיירי נמי הכא בלא סלקו הגריסין מהעדשים ומשו"ה פריך אלא במאי לאו בס'. אבל בבלע בעלמא סגי בקפילא בלי ס' וא"ש להא דכילכות סמכינן אקפילא דזרקו הכילכות לחוץ עיין בכל זה וק"ל. מיהו תוס' פליג אכל זה וס"ל במקום דליכא טעם אין מקום לס' כמ"ש לעיל צ"ח ע"א ד"ה כל איסורים וכו' ובשמעתין ד"ה אלא במאי וכו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף