חתם סופר/חולין/מג/א

חתם סופר חולין מג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנך דאפקת וכו' מ"ש תוס' דחסרון דריאה ודשדרה א' היא למ"ש לעיל דלרמב"ם אין שדרה בכלל חסר אלא בכלל שבורה ונטילה כדי שינטל מן החי וימות עיין לעיל לק"מ קו' תוס':

אמר עולא ח' טרפות וכו' לכאורה נראה דהל"מ בזה ללא תועלת כיון שלא פרט איזהו מקומן של הטרפות ומה נועיל בהודעת שמותן. ונלע"ד עפ"י מ"ש רמב"ם וכן הוא בש"ס לעיל ל"ז ע"א דמסוכנת בלי חסרון מותר ואפי' אין כמוהו חי' ויש בו חסרון דוקא הוא טרפה והשתא אתי' הל"מ לומר איזה חסרון שיהי' ואמר א' מאלו ח' לאפוקי חסרון שאינו יכול להמנות עם אלו כגון לקותא דרכיש אעפ"י שאין כמוהו חי' מ"מ אינו אלא מסוכנת ושרי'. ומיושב קו' ד"מ סי' כ"ט מ"ט מסר הל"מ דרוסה הא כתיבי בקרא ולק"מ דלא מסר ח' טרפות להודיע אסורים אלא לומר כל שאינו בסוג אלו אינו אלא כמסוכנת ושרי'. ודקאמר לאפוקי לקותא דרכיש ואנן קיי"ל כרכיש ואפ"ה נקיט רמב"ם ח' טרפות והקשה כן ב"י ולח"מ כיון דס"ל כעולא ממילא ליתא לדרכיש. ולפע"ד ליישב הנה רש"י פי' לקמן לקותא דרכיש מליא מוגלא וכ' הפוסקים לגי' רי"ף ורמב"ם לקמן כשר בריאת פסול בכוליא מוגלא פסול בזה ובזה לקותא. א"כ לקותא לאו היינו מוגלא אלא שנעשית הכוליא כבשר מת שהבאיש ורופא גוררו וזה פסול בין בריאה בין בכוליא עיין ביאור דבר זה בכ"מ ספ"ח מה' שחיטה. ונלע"ד דזה אזלא לשיטת הפוסקים דוקא ניטלה כוליא ביד כשרה אבל ע"י חולי טרפה ובשר שהרופא גורדו הו"ל כניטל כולה כידוע. והיינו טעמא נמי דמליא מוגלא טרפה בכוליא דע"י המוגלא סופו להבאיש כלו ולהנטל ולא דמי לריאה שאין המוגלא שוהה בתוכה ויוצא ע"י שיעול שקורין הוסטי"ן משא"כ כוליא וכבר כתבתי בזה במקום אחר. ומ"מ נ"ל אעפ"י שכן הוא מ"מ רכיש לא נתכוון אלא ללקותא דמליא מוגלא דאי ס"ד דנתכוון שהכוליא הבאיש ונעשה כבשר המת הו"ל למימר הכוליא שלקתה וכלשון הרמב"ם ספ"ח מה' שחיטה ומדנקט לקתה בכוליא משמע שאין הכוליא בעצמה נלקה והבאיש אלא שהבהמה לקתה בכוליא והיינו שהכוליא מליא מוגלא. ולא ס"ל דניטלה כוליא ע"י חולי טרפה וה"ה להבאיש הכוליא שאינה טרפה ולקיית המוגלא בעצמה טרפה ויפה אמר לאפוקי מלקותא דרכיש דפסיל מוגלא מחמת עצמו שהוא לקותא וזה ליתא אבל הוא פסולה כיון דניטל ע"י חולי טרפה והוא בכלל נטולה וכן לקותא דבשר שהבאיש ה"ל נטולה ומליא מוגלא סופו להבאיש וטרפה ויפה פסק רמב"ם וק"ל ואזדא לי' מ"ש תוס' מאן דלית לי' דרב עוירא כ"ש דרכיש דליתא:

ובמקום אחר כתבתי ליישב מה שדקדק בנב"י קמא אדאמרינן הלכתא כרכיש והוא שיגיע למקום חריץ ולית הלכתא כרב עוירא נימא הלכתא והוא שניקב בסומכי' ולפע"ד מדאמר רכיש בהאי לישנא לקתה בכוליא וה"ל למימר לקותא פסול בכוליא אע"כ רמ"ז אמתניתין ואלו כשרות בבהמה ואמר לקתה הבהמה בכוליא טרפה ולאפוקי עוף מפני שאין חריץ לכוליא שלו כמ"ש רמב"ם וא"כ ממילא מבואר בדבריו דמחלק בין הגיע לחריץ ללא מטיא לקותא לחריץ והלכתא כרכיש. משא"כ רב עוירא דלא רמיז לן לחלק בין בהמה א"כ אפי' בקולשא פסיל דאי ס"ד דוקא בסומכי' א"כ ניקב טחול בעוף כשר כיון שאין ניכר בו הבדל בין קולשא לסומכי' כמ"ש רמב"ם ג"כ וכן פסקינן בש"ע. וא"כ לית הלכתא כרב עוירא וק"ל:

והנה הרמב"ם כ' הואיל ואינו מפורש בקרא אלא דרוסה ע"כ החמירו בספיקא. ונדחקו והי' אפשר לומר לענין חשש תקלה החמירו בדרוסה טפי ומיושב ק' תוס' לקמן נ"ג ע"ב ד"ה שרקפא וכו'. אלא שרמב"ם רפי"ב משחיטה לא חילק בין דרוסה לשאר טרפות בזה:

אמר חייא בר רבא ח' טרפות יש בנקובה עיין פירש"י דלא ס"ל כרב עוירא והא דלא חשיב ניקב טחול בסומכי' דכולי עלמא מודים. היינו משום דיש לו גבול אם נשתייר כעובי דינר זהב ואינינו בגדר נקב כ"א קריעין כי כל נקב במפולש והא דחשוב ניקב הריאה היינו משום דאקרומי ריאה קפדינן והקרומים ניקבו במפולש ואה"נ לר"ש דבעי עד לבית הסמפנות אינינו בכלל ח' נקובי. ולפ"ז הא דפריך לעיל ועוד דרב עוירא נמי נקובי הוה. ע"ד ממ"נ פריך אי לרבנן לא ה"ל אלא י"ז כמ"ש תוס' ד"ה אפיק וכו' ואי לר"ש ואפ"ה קאמרת נקובי ח' הוה ומיחשבת נקב הריאה לסמפונות בנקובי א"כ דרב עוירא נמי ניקב הוא אפי' סגי בשיור דינר זהב כך צ"ל מיהו לפמ"ש לעיל המ"ל לעולם כרבנן וחסרון דאינו משלים להו לי"ח טרפות:

ריבר"י אומר אף ניקבה המרה כבר כתבתי לעיל דפליגי כיון דצבי ואיל אין להם מרה פליגי אי ילפינן מין מחברו כמ"ש סברא זו הרא"ש במשנתינו ושם בארתי:

ועדיין איוב קיים. כבר כתבתי לעיל דלר"ת דאדם דאית לי' מזלא לא מיטרף בכל הני טרפות היינו ע"י רפואה ואיוב לא עבדי לי' רפואה כמ"ש תוס' ד"ה יפלח. מיהו דבריהם אינם מוכרחים למאן דס"ל מליא מוגלא אפי' לא הגיע לחריץ טרפה וכן נבקעה הכוליא ע"י מכת חרב בכח וכן משמע לשון יפלח כפלח הרמון וא"כ לק"מ ק' תוס' ד"ה יפלח וק"ל:

הלכה כמ"ד כזית. נדחק רש"י דאיידי דאריבר"י כל הני מילי מייתי לי' הכא. וחתני הרבני המופלג מו"ה דוד צבי ני' אמר דשפיר שייך להכא דאי לאו דאריבר"י אר"י הלכה כריבר"י לא הוה ק' אהדדי דהלכה כזית האר"י הלכה כסתם משנה דהא עפ"י פי' הר"י מאורליינש עיקר הק' מאי קמ"ל דהלכה כזית הא הלכה כסתמא בתרא ופשיטא די"ל דלמ"ד כזית במקום מרה עיקר הטעם להגן על המרה כמ"ש רשב"א בתה"א וא"כ ה"א דאין הלכה כריבר"י דניקב המרה כשר הואיל ורבי' פליגי עליו כמ"ש מהרש"א וממילא לא בעינן כזית במקום מרה הכי הוה ס"ד וקמ"ל ר"נ הלכה כזית ולא הוה ק' ק' ש"ס אבל השתא דכבר אמר ריבר"י אר"י הלכה כריבר"י דניקבה המרה טרפה אע"ג דרבים פליגי א"כ ממילא הלכה כסתמא בתרא דבעינן כזית כבד להגן וקשי' והאר"י הלכה כסתם משנה ותרתי למה לי ונכון היא:

והאר"י הלכה כסתם משנה. יש כאן ג' שיטות. לתוס' ה"ל הני תרי סתמי בחדא בבא כבתרי מסכתא וכיון דגבי מחלוקת ס"ל הלכה כסתם משנה לחלוטין. א"כ הכא דסתרי סתמא ומאי אולמא ה"ל למימר ספיקא דדינא או לומר בעינן כזית אבל לא לומר הלכה כמ"ד כזית דמשמע מודאי ולא מספק. ומסיק אמוראי נינהו. ולפ"ז מאי דקיי"ל כאמורא דהלכה כסתם משנה. קושטא הוא דנשתייר כ"ש ספיקא הוא. אמנם שיטה ב' הר"י דאורליינש שבתוס' ס"ל ה"נ סתמא בתרא עדיף ומקשה מאי קמ"ל ר' יוחנן הא פשיטא דהלכה כסתמא בתרא ואי אינו סתמא מעליא משום טעם א"כ הא גופי' קשי' מ"ט פסק נגד סתמא קמא דמעליא ומסיק אמוראי נינהו והך אמורא לא ס"ל בפשיטות הלכה כסתם משנה ע"כ הוצרך לאשמעינן. וא"כ למאי דקיי"ל הלכה כסתם משנה פשיטא דבעינן הכא כזית כסתמא בתרא ולא מספיקא. שיטה ג' שיטת הרי"ף ורמב"ם ור"ן ורשב"א בתה"א דגרסי בשתי המשניות נשתייר כ"ש ופלוגתא בברייתא דתני' כזית ולפ"ז למאי דקיי"ל הלכה כסתם משנה נגד מחלוקת בברייתא הוה לר' יוחנן הלכתא בכ"ש. אך לדינא לא נפקא לן מידי דלקמן מ"ו ע"א איפסקא להדיא דבעינן כזית במקום מרה ובמקום חיותא:

והקשה בתורת חיים אי גרסינן בתרתי מתניתא כ"ש א"כ תרתי לי כמו שהקשו תוס' במתניתין סוף ד"ה ניקב הלב וכו'. ותירץ כיון דאיכא מ"ד כזית ה"א מאי ולא נשתייר ממנו כלום היינו כזית דפחות מהאי שיעורא ה"ל כלא נשתייר כלום קמ"ל רבי במתניתא בתרייתא ואלו כשרות כל שנשתייר כ"ש סגי ועמ"ש בסמוך אי"ה ועיין רפ"ב דביצה מאי כ"ש כזית פירש"י גבי ככר שלם קרי לי' כ"ש ע"ש וי"ל וק"ל:

אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. עכ"פ מבואר בשמעתין דרבב"ח ס"ל דר"י הלכה כסתם משנה וריבר"י ס"ל אין הלכה ומקשים מגטין פ"א ע"ב דס"ל לרבב"ח אר"י אין הלכה כסתם משנה ובב"מ ל"ג ע"א פריך אר"י בר יוסף הלכה כסתם משנה. וי"ל עפ"י מ"ש תוס' שבת פ"א סוף ע"ב. דתרי ענינים סתם משנה איכא. סתם ומחלוקת בתרי מסכתא דאין סדר ואפשר מחלוקת הוא בתרא וקמ"ל הך אמורא אליבא דר"י דהלכה כסתם משנה דמסתמא לא חזר רבי ממה שהחליט סתם. עוד ענין אחר סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דס"ל להך אמורא הלכה כסתם במשנה אלו דברי תוס' שם. ואבאר כוונתם בעזה"י דבירושלמי ספ"ב דתענית ובפ"ק דמגילה סוף ה' ד' פליגי אמוראי בהא ר' יוחנן לחד מ"ד השתא נגד מחלוקת במתניתין הלכה כסתם כ"ש נגד מחלוקת בברייתא ואידך מ"ד ס"ל לא דמחלוקת שבברייתא לא ידע רבי ואלו ידע הוה הדר בי' ע"ש. והשתא י"ל התם בגטין הא מחלוקת בברייתא ע"ש ס"ל לרבב"ח אין הלכה כסתם. ועיין תוס' מס' שבת ל"ט ע"ב ד"ה רבב"ח ע"ש דהתם מחלוקת בברייתא היא ולית לי' לרבב"ח הלכה כסתם. אמנם בשמעתין סתמא בשתי משניות דס"ל לרבב"ח הלכה כסתם נגד מחלוקת. והיכי דסתרי תרי סתמי הו"ל ספיקא ופריך שפיר ומשני אמוראי נינהו ור"י בר יוסף ס"ל אין הלכה כסתם בתרי משניות אלא במשנה ומחלוקת בברייתא. ולק"מ מב"מ ל"ג ע"א ולא מגטין פ"א ע"ב דהתם מחלוקת בברייתא הוא:

ואפי' להרי"ף וסיעתו דה"נ סתם בתרי מתניתין ומחלוקת בברייתא מ"מ זיל בתר טעמא משום דתלינן רבי לא ידע המחלוקת והכא ע"כ ידע דאל"כ תרתי משניות דסגי בשיור כ"ש למה לי כקו' ת"ח הנ"ל וצ"ל כתירוצו דידע איכא מ"ד כזית ושלא נטעה לא נשתייר ממנו כלום היינו פחות מכזית קמ"ל נשתייר ממנו כ"ש כנ"ל א"כ ידע מהברייתא ואפ"ה סתים מתניתין דלא כוותי' ובהא בודאי למ"ד הלכה כסתם משנה נגד מחלוקת במשנה כ"ש בברייתא כק' ירושלמי ושפיר פריך ש"ס:

ולכאורה י"ל בזה קו' מהרש"א דלא מקשה אדר"י בר יוסף אר"י הלכה כריבר"י הארבב"ח הלכה כסתם משנה ולהנ"ל א"ש התם דפלוגתא דמרה בברייתא היא והתם לא אמר כבגטין פ"א ע"ב אבל הכא פריך שפיר ולפ"ז למסקנא צ"ל אמוראי נינהי ריבר"י ס"ל לא א"ר יוחנן הלכה כסתם לא נגד מחלוקת בברייתא כבמרה ולא במחלוקת במתניתין כבכבד וקשי' מב"מ ל"ג ע"א הנ"ל. מיהו תי' מהרש"א לחלק בין רבים פליגי ומתניתין סתם יחידאי נמי א"ש ועיין היטב ביבמות מ"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה סתם וכו' ובחי' רשב"א וריטב"א שם:

ניקב הקורקבן וכיס קיים יל"ד הל"ל ב' עורות יש לקורקבן ניקב זה בל"ז כשר. וי"ל דאין כל קורקבן נקלף ע"כ לא שייך להחליט ב' עורות יש לקורקבן. אבל היותר נראה דאין כיס נקרא קורקבן אלא כיס הקורקבן ומתניתין ניקב הקורקבן תנן אבל כיסו אין בו טרפות כלל וקמ"ל דסתימת הכיס מועיל לניקב הקורקבן כמו סתימת הכבד למרה וסתימת הדופן לריאה ואפ"ה בעי מיני' ניקב הכיס וקורקבן קיים אפ"ג דאין שום טרפות בכיס מ"מ ניחוש דלמא המאכל נכנס לתוך בשר הקורקבן ומרקיבו ומסיק דכשר. ולפ"ז פשוט אפי' נרקב הכיס כלו ואינינו מ"מ כשר בבשר לחוד אע"ג דכ' הרא"ש בושט היכי דכלו לקוי אין חברו מגין הכא אין טרפות בכיס עצמו ולא בעי הגנה ועיין תשובת נב"י קמא מ"ש בזה:

אי חליף טרפה. יש פוסקים דוקא חליף אבל להרא"ש אפי' שניהם לבנים נמי טרפה דא' לקוי ובכלו לקוי אין חברו מגין ע"ש ומקשים מ"ש מריאה דאיגלד כאהינא סומקי דכלו לקוי וחברו מגין לקמן מ"ו סוף ע"א ועט"ז ונה"כ סי' ל"ג ולפע"ד לק"מ התם אין הטרפות מחמת הקרום עצמו אלא שהקרומים מגינים על הסמפונות ומשו"ה לר"ש בעינן עד שתינקב לבית הסמפונות. ונהי לרבנן מיטרף בניקב הקרום מ"מ בהגנת קרום א' סגי להגן על הסמפונות. אבל הכא בושט הטרפות מחמת הקרומים מחמת עצמן נהי אנקב כ"ש חברו מגין מ"מ אכלו אינו מגין ופשוט לע"ד:

ויל"ד להרא"ש למה לי' למימר חיצון אדום ולקבוע להם מקום חיצון ופנימי לימא א' לבן וא' אדום לומר הא שניהם לבנים טרפה כ"ש חליף דגרע טפי. וי"ל אי הוה אמר הכי ה"א לעולם שניהם לבנים כשר ואפי' חליף נמי כשר והא דאמר א' לבן וא' אדום לומר אפ"ה ניקב זה בלא זה כשר ולא תימא כיון שא' אדום אין לו בדיקה באדום שלו קמ"ל אפ"ה ניקב זה בלא זה כשר או כהתוס' דיש לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב או לרש"י בניקב מחמת חולי וקמ"ל אעפ"י שא' אדום מ"מ ניקב זה בלא זה כשר ומכ"ש שניהם לבנים דאית להו בדיקה טפי הכי הוה סד"א קמ"ל חיצון אדום וכו' לקבוע להו מקום זה חיצון וזה פנימי לומר דאי חליף טרפה וה"ה שניהם לבנים להרא"ש כנ"ל ועיין גם בזה בנב"י שם:

קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. מאריכות לשונו של רש"י משמע דהוה ס"ד קרום דק הוא דלא הוה קרום אבל קרום עב הוי קרום כי היכי דלא תיקשי מניקבה ריאה ודופן סותמה ומרה וכבד סותמה. משו"ה מייתי רש"י מדאמרינן זהו פסול שחוזר להכשרו למעוטי שעלה מחמת מכה בריאה ש"מ שאינו חוזר להכשרו כלל אפי' ע"י סתימה עבה אע"כ ריאה ודופן סותמה וכדומה שאני דהוי סתימה דמעיקרא אבל סתימה דלאחר זמן לא יועיל אפי' סתימה עבה. והראב"ן כ' טעם לקרום בושט משום שאינו סתימה מעליתא כיון דאכלה בי' ומתנדנד תמיד אין סופו להתקיים ומביאו בת"ח ע"ש. משמע דס"ל דוקא בריאה אין פסול חוזר להכשרו אבל בשארי טרפות חוזר חוץ מושט משום דאינו מתקיים מטעם הנ"ל:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דאלעיל קאי ניקב זה שלא כנגד זה דמטרפינן משום זימנין דמתרמי אהדדי פי' ואז בשעה דמתרמי מיטרפי ושוב אינו חוזר להכשרו. והוה סד"א כשמצינו עתה קרום עלה נימא מסתמא עלה הקרום קודם שהי' מזדמנים אהדדי ואז לא הי' עדיין טרפה והוה קרום מעליא ושוב אפי' מזדמנים לא מיטרפה כיון שכבר עלה הקרום. וכה"ג קיי"ל בכשבר העצם ושבר אל שבר יחדיו ידובקו אמרינן מסתמא לא יצא לחוץ דאל"ה לא הי' מתרפא כ"כ ה"א ה"נ נימא הכי קמ"ל דאפי' הוה הכי מ"מ לא מתקיים כיון שמתנדנד תמיד וק"ל:

למאי נ"מ לספק דרוסה. עיין היטב מ"ש לעיל פ"ב בזה שיטת רש"י ותוס' ואין צורך לכפול הדברים ועפ"י שיטת רש"י י"ל דמקשה למאי נ"מ אין לו בדיקה מבחוץ הא אפי' יש לו בדיקה מבחוץ הא חיישינן שמא הבריא ונתרפא ולמאי נ"מ יש לו בדיקה בפנים הא א"א למשחטה דלמא במקום נקב קשחיט ומשני לס' דרוסה דליכא משום מקום נקב קשחיט כפירש"י ולא שייך נמי שמא הבריא. ומיהו להא דחששא דשמא הבריא הומ"ל שבלע מחט לפנינו כמ"ש ס"פ במה מדליקין. ולענין במקום נקב קשחיט הומ"ל בעוף ושוחט הקנה ומהפכו לושט אלא עדיפא מיני' משני:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף