חתם סופר/גיטין/ג/א

חתם סופר גיטין ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

האי קולא הוא חומרא. כ' תוס' בעדות אשה מתוך חומר וכו' רוצה לומר התם בעדות אשה אין מורידין יורשי' לנחלה על פי' דלענין ממון לא האמינו ע"א וחששו שמא חי הוא ויבוא ברגליו אך משום עיגונא הקילו והאמינו כאלו בודאי מת וקשה האי חומרא הוא דכשיבוא ויערער על נחלתו יהיה רע לאשה וחומר ותי' תוס' שלא תמצא עדים וכו':

חד אתי בעל ומערער פי' רש"י ואוקי חד לבהדי חד פי' לפי הס"ד דהשתא דלא הוה כע"א דנאמן באיסורין וגם לא עשאוהו רבנן כתרי בעריות דלא ידע ממידק דייק אלא דלא צריך אלא עדות כל שהוא סגי בחד וא"כ כי אתי בעל ומערער הוה חד גבי חד ומשני מדיק דייק וה"ל כתרי אבל לעולם בעלמא יסבור רש"י דעד קמא מהימן כתרי ועיין פנ"י והנלע"ד כתבתי. והנה עמ"ש תוס' בשמעתין דמשום לעז לא פסלינן לגט היינו לעז שיוציא הבעל ולולי הוא לא היה אדם מפקפק אבל לעז דעלמא בלא בעל כגון כ' כהן ואינו כהן דאפי' יאמר הבעל שהוא גרשה העולם ילעיזו שאינו המגרש אפשר פסול אפי' בדיעבד עיין תוס' ורא"ש לקמן פ' ע"א ועיין טוש"ע סי' קכ"ט סעי' יו"ד ע"ש ובס' גט פשוט סקמ"ו:

בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי. הרמב"ם בפ"ג מעדות הל' ד' דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"נ ולא בד"מ אלא מפי העדים שנאמר על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרים שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים שלא תנעול דלת בפני לוין ואין דנין בעדות שבשטר לא בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מפי כתבם עכ"ל. וכל הפוסקים חולקים וס"ל דלא מקרי עדות בכתב אלא מה שהעדים מעידים בכתב שנכתב שלא ברצון המתחייב אבל מה שהבעלים כותבים או מצוה לכתוב והעדים ברצון המתחייב זה דאורייתא ועיין לשון הרז"ה ספ"ד אחין ורמב"ן שם במלחמות ועש"ך ח"מ סי' כ"ח סקי"ד וסי' מ"ו סקל"ב. והנה הרמב"ן בסוף שורש ב' מהשגותיו על ס' המצות לרמב"ם הקשה משמעתין בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי וכו' הא מדאורייתא עדות שבשטר לאו כלום הוא רק חכמים הכשירו והם אמרו דבעי קיום ואם אינו מקוים אין כאן עדות לא דאורייתא ולא דרבנן. ותו קשי' גט גופא יוכיח דלר"מ עדי חתימה כתיבה באורייתא להדי' ולר"א נמי להרמב"ם מועיל ע"ח במקום עדי מסירה הרי מתירי' א"א לעלמא מפי כתבם. ותו בגיטין ל"ו ע"א פריך תיקון העולם דאורייתא הוא. וראיתי מ"ש בס' מגלת אסתר דמייתי לי' ש"ך סי' כ"ח וס' מרגניתא טבא על השרשים ומ"ש תומים סי' כ"ח ובספרו בני אהובה. ועמ"ש פנ"י ובקונטרס אחרון את הכל ראתה עיני ולקטתי מסברותיהם וחברתי מהם חי' א' עם הוספות נופך משלי ממה שחנני הש"י ואומר כי בקרא כתיב עפ"י שנים עדים יקום כבר כתבתי לעיל שכולל שני מיני עדות א' כל קיום דבר יהיה בפני שנים שהם גומרים הענין וכורתים וכדומה. והשני' שנים יעידו על כל דבר שכבר נעשה ונאמין להם שכך היה מעשה. וכתיב בקרא על פי ולא מפי כתבם ומסברא שזה שהקפיד מפיהם היינו בעד המעיד אבל עדות קנין וקיום כל דבר אדרבא כתיבה עדיפא השתא אם עושה המעשה בפני שני עדים הרואים מהני כ"ש כשמוסר לו השטר כתוב וחתום בעדים שקיים יותר דמעשה חתימת ידיו עדיף מראי' בעלמא אלא קנין ממון לא בעי עדים כלל משום דהודאת בע"ד כמאה עדים אבל לעולם כתבם עדיף מראייתם המעשה בעלמא. אך מה שהקפידה תורה מפיהם היינו לבוא להעיד לפני ב"ד על שום דבר דאינו דומה אם יחקרו וישמעו מה שמוציאים מפיהם יבורר האמת מן השקר אבל אם יכתבו יכולין להמתיק שקר תחת קן קולמוס וע"כ מפיהם ולא מפי כתבם. והנה גט ילפי' דבר דבר מממון דבעי עדים לעיקור כריתות ולזה בודאי מהני כתבם. ואמנם אח"כ מועיל הגט הזה בעצמו לראי' ג"כ ובכל מקום שתוציא גיטה חתום בעדים מאמינים שנתגרשה או שליח שמביא גט חתום מאמינים לו לגרשה בו היינו משום שמן התורה הרי הוא כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואין כאן חשש זיוף נמצא הגט שבידה או ביד השליח מודיע לנו שנתגרשה או שנעשה שליח דמאין בא גט חתום בעדים לידיהם אם לא מיד הבעל כיון דלא חציף לזיופא נמצא אין העדים החתומים מעידים מפי כתבם אלא אנחנו מעידים על פינו ולא על פי כתב שנודע לנו בברור שנתגרשה האשה דאלולי כן גט זה מנה לה וכ"כ להדיא הר"ן פ' המגרש בסוגי' דשלשה גטין פסולין במסקנת דבריו וע"ש. וצריך לומר מ"מ בשטר ראיות לא מהני זה כיון שתחלת השטר נכתב לראי' ומפי כתבם פסול והעדים החתומים לא ניתנו לכתוב מן התורה ע"כ אינו מועיל אלא בשטר קנין כגון גט וקדושין שהעדים ניתנו לכתוב מתחלה לקיים דבר ושוב הם לראי' ג"כ על דרך הנ"ל אבל עדי שטרי ראי' לא ניתנו לכתוב מן הדין ע"כ לא מהני מדאורייתא. ולקמן ל"ו ע"א הוה ס"ד דהעדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם דקאי אגטי נשים ואשטרות דעלמא וגט הוא דאוריית' ושארי שטרות הם דברי נביאים וכ' בספר וחתום ע"כ כולל כולם בחדא מחתא דאורייתא נינהו ולא דקדק להפריש ביניהם. ולפ"ז בגט אפי' אין העדים זוכרים או שכבר מתו מ"מ תנשא בגט זה דאנן העדים ולא החתומים כנ"ל:

והנה זה לי כשלשים שנה סדרתי קדושין על תנאי למי שאחיו נעלם. והושבתי ב"ד לקבל העדות על כל אשר נעשה ולפסוק פסק שאשה זו לא תזקק ליבם לכשיקימו כל התנאים הכתובים בקבלת עדות הנ"ל ואמרתי אם ניתן בידה רק כתב קבלת עדות וכמ"ש בנוב"י קמא. א"כ לאחר זמן כשתצטרך לו ה"ל מפי כתבם אבל במעשה ב"ד לא שייך מפי כתבם שכן משמע מלשון תוס' בבא בתרא מ' ע"א וקיום שטרות נמי מעשה ב"ד הוא וכל מעב"ד נכתב שלא ברצון המתחייב. והן עתה ראיתי דברי מ"ו הגאון בהפלא"ה בס' המקנה קידושין כ"ו ע"א שכתב בפשיטות אם מיד אחר המעשה מקיימים השטר בב"ד עפ"י עדים עצמם וכותבים קיום ב"ד תו לא מפי כתבם דמעב"ד כשר מפי כתב וכ' שזה כוונת הכתוב וכתב בספר וחתם והעיד עדים מיד לפני ב"ד שיהיה פסק ב"ד ושוב הוה עדות דאורייתא ואמרתי שישו בני מעי. ומאז אמרתי ליישב דברי רבינו סעדי' גאון דמייתי רמב"ן פ' שופטים עפ"י שני עדים ושלשה עדים יומת המת דדרשי' מיני' להקיש שלשה לשנים לעשות דינו כיוצא בהם ספ"ק דמכות ואין מקרא יוצא מידי פשוטו ופי' ר' סעדי' ב' עדים ושלשה מקבלים עדות העדות וכ' הרמב"ן עליו אין בקרא אלא עדים ולא דיינים. ותו טעה הגאון בדינו דהרי בד"נ קאי ובעי כ"ג לדונם ושלשה מה בעי הכי. והיה נ"ל לפי הנ"ל בעלמא בדיני ממונות אם אין העדים יכולים לבא לב"ד ולשלוח מכתבם ה"ל מפי כתבם. יעשו ב"ד במקומם ויעידו לפניהם והם יכתבו מה ששמעו ויחתמו בתורת ב"ד וישלחו לב"ד הפוסקים עפ"י אותו הכתב. וס"ל להגאון גם בד"נ כן אם שלשה שמעו מפיהם ודרשו וחקרו היטב וכותבים ושולחים לב"ד של כ"ג יעשו דין עפ"י זה נמצא שלשה הם מקבלי עדות וגם עדים דגבי העדים הם ב"ד מקבלים עדות ולגבי ב"ד הגדול הם רק עדים מעידים מה ששמעו ולא הוה מפי כתבם ולא עד מפי עד כיון דהוא מעשה ב"ד. וכעת הדרנא בי' בפי' כוונת הגאון ז"ל. ונתעוררתי יען ראיתי בסדור הגט בשם מהרש"ל בעל מום לא יהיה עד לגירושין ומביאו בד"מ וכ' שאין ראוי להתיר א"א לעלמא ע"י בעל מום. והוא דבר שאין לו שחר וכי לצבא מלחמה הוא צריך שלא יתיר בעל מום א"א לעלמא ע"כ אמרתי לפרש דרך פשוטו בפסק של הגאון ר' סעדי' באופן אחר. ודאי ג' דיינים שאינם יושבים עם הסנהדרין במושב א' אינם יכולין לקבל עדות ד"נ. אך אם מאותן סנהדרין אין בהם אלא שלשה המכירים ומבינים לשון העדים ושלשה אלה חוקרים ודורשים בלשונם העדים ומתרגמין הדברים לחבירו כיון שכולם במעמד א' איננו בכלל שלא ישמעו סנהדרין מפי תורגמן כיון שמהם מבינים וחוקרים במעמד הסנהדרין נמצא ג' אלו הוו עדים להעיד לאחרים מה שהבינו מהעדים וגם דיינים הם ואין זה בכלל אין עד נעשה דיין. וס"ל למהרי"ל כי היכי דדרשינן להקיש שלשה לשנים כך ע"ד פשוטו של מקרא שפירשו הגאון הנ"ל ג"כ מקשינן שנים לשלשה מה ג' אלו שהם מיושבי סנהדרין צריכין כולך יפה רעיתי ומום אין בך שהמום פוסל בהם ה"ה ב' עדי ד"נ מום פוסל בהם. ומעתה כ' מסברא גט שהוא כעין ד"נ להתיר א"א לעלמא צריכין עדים כעין ד"נ כלך יפה ומום אין בהם. כתבתי זה לפרש דעת קדוש עליון מהרי"ל זצ"ל אבל לדינא אין לחוש כ"כ לזה:

חדא מתלת גאיז. נ"ל היינו טעמא שכ' בד"מ ומייתי בש"ע קפידא לכתחלה לומר בפ"נ בלה"ק דוקא ואם אינו מכיר בלה"ק אומרים לו מלה במלה משום דבשארי לשונות הוה בפני נכתב יותר משתי תיבות כי בפני הנקודה קמץ פתח מורה כאלו נאמר בפני עצמי ונון של נכתב במקום נעשה מעשה הכתיבה ובשארי לשונות צריך להאריך וחיישינן דלמא גייז אע"ג דקיי"ל כרבא דלית לי' מיגז גייז מ"מ כל מה דאפשר לכתחלה לעשות ככ"ע שפיר דמי. ועוד נ"ל למסקנא לא צריכא למה שנדחקו רש"י ותוס' דחששא כרבה שמא אשכח ששמו כשמו דלא שכיח וגם לא כהתוס' דהרי הסופרים זהירים שלא ישליכו מה שכתבו להתלמד. אלא לפמ"ש רמב"ן ומבואר היטיב בב"י סי' קל"א משו"ה פוסל ראב"ד בדיעבד טופס גטין אטו תורף טפי במחובר ובחשו"ק משום דשכיח טפי שיכתוב טופס ומשתלי לכתוב גם תורף ע"ש. וא"כ לרבנן דהתם דהתירו טופס משום תקנת סופר א"כ נקל הוא לערער שברגילתו שכחו גם תורף משו"ה חשש רבה. אך רבא ס"ל מתני' דטופס ר"מ ולא תרי תנאי אליבא דר"א אבל למאי דקיי"ל כר"א אפי' טופס פסול כפסק רמב"ן וליכא למיחש דסופרי מיגמר גמירי. וא"כ ש"ס דהכא דקאמר רבה ורבא פליגי במיגז גייז ולא קאמר דפליגי בהנ"ל וגם רש"י ותוס' שנדחקו בטעמא דרבה היינו לפי שקלא דשמעתין דמתני' דמחובר אתי' כר"מ וחתמו ממש ומכ"ש מתני' דטופסי גטין ע"ש ותבין. א"כ ע"פ צ"ל לרבה טעם אחר וצ"ל דפליגי בגייז אבל למסקנא לא צריך. וי"ל גם רבא אית לי' גייז והא דלא אמר כרבה היינו משום טעם הנ"ל:

הכא אשה מהימני. ורבא לא חש להשיב אאשה ובע"ד משום דלא שכיחא. מ"מ ה"ל להזכיר זה ונ"ל משום דהא דפשיטא לי' דידענו לא מהני היינו משום דתנן רפ"ב בפנינו נחתם והמ"ל ידענו. וק' מאי קושי' מתני' נקטה לישנא דשייך בכל השלוחים אפי' באשה המביאה גט דלא מהני ידענו בתורת קיום ונקיט בפנינו נכתב דשייך בכל השלוחים אע"כ צ"ל רבה ס"ל כיון דלא שכיחא דאיתתא מייתי גיטה לא הוי לי' למינקט בפנינו נכתב משום אשה א"כ מכ"ש דלא ליחוש אתי לאחלופי משום אשה ולא חש להשיב. אמנם רבא לעצמו ס"ל איתתא בי תרי שכיחא דאתית עם חבורת אנשים ושפיר תנן בפנינו נכתב משום אשה המביאה עם עוד א'. אבל אשה יחידה המביאה גט לא שכיחא דאתתא בדברא לא שכיחי דבעי שימור ולא תתיחד בשדה. וכעין זה נ"ל ליישב מ"ש רבינו פרץ דלכתחלה יתנו בפני שלשה אע"ג דקיי"ל בפני שנים נותנו לה מ"מ טוב לתנו לה בפני ג' לבר משליח עמ"ש בש"ע. וטעמא בעי הא קיי"ל כר' יוחנן אלא י"ל הא דאמר ר' יוחנן לקמן ה' ע"ב אשה מידע ידיעי ולא סמכו עלה ע"ש היינו בצירוף דכל עצמה אשה לא שכיח דמייתי גיטא אבל זולת זה בודאי יש לחוש דיסמכו עלה כיון דאיכא שני' עמה כמ"ש רמב"ן בשמעתין. והשתא כיון דטעמי' דר' יוחנן משום אשה לא שכיח וטעמא דלא שכיח כי איתתא בדברא לא שכיח דהרי קיי"ל כרבא וא"כ דתנן בפ"ב בפנינו נחתם ולא ידענו ע"כ משום אשה דשכיחי עם אנשים. אבל אשה יחידית בדברא לא שכיחי. וא"כ בזמנינו דניידי ומצרכי מערסא לערסא ומשכונה לשכונה איתתא שכיחא ואיכא למיחש דלמא אתי למסמך עלה ע"כ יתננו בפני שלשה:

אטו הכא כי אמר ידעתי וכו'. כך הוא גירסת רש"י והקשו תוס' לא לשתמיט תנא למיתנא בשום מקום ידעתי במקום בפני נחתם והנה לולי דברי רש"י רפ"ב דמפרש גם למסקנא לרבא מהני ידעתי הייתי אומר באמת לא מהני ידעתי אך ה"ק רבא אי לא הוה אמרי' בפני נכתב רק נחתם והיה ניכר לעין כל שמשום קיום אומר כן אז היה חוכא וטלולא אי ידענא לא מהני ואז היה ידעתי מהני ואז לא הוה היכרא ואתי לאחלופי. אבל השתא שתיקנו בפני נכתב שוב לא מהני ידעתי החתימה שלא לומר ב' לשונות בפ"נ וידעתי החתימה אלא בפני נעשו גם שניהם ולק"מ קו' תוס' מכולה מתניתא. אלא דלא ניחא לרש"י רפ"ב בזה דא"כ תיקשי ארבה קו' תוס' היא גופא קשי' לימא כרבא משום קיום מיצטרך בפני נכתב משום איחלופי דליכא למימר משום דבכולהו מתניתא תנן בפני נחתם ז"א אלא למסקנא שתיקנו בפני נכתב אבל אי לא הוה מתקנו נכתב הי' ידעתי מהני אע"כ אין זה סברא דשפיר י"ל בשתי לשונות בפ"נ וידעתי החתימה תדע שהרי מהני שמעתי קן קולמסא בכתיב' ובפני נחתם דבחתימה לא מהני קן קולמסא כמ"ש כבר לעיל בביאור וה"ה דמהני שמעתי קן קולמסא בכתיבה וידעתי החתימה. וממילא למדנו תי' נמי לקו' תוס' מכולהי מתנייתא דתנן בפ"נ ולא תנן ידעתי. הרי ג"כ תנן בפני נכתב ולא תנן שמעתי קן קולמסא ה"נ נימא גבי בפ"נ וידעתי. והנה מ"ש תוס' דלרבה דוקא מידק דייק ולא בידעתי נראה היינו בענין לשמה אי אמר ידעתי שנכתב לשמה אינו מבואר ידיעה ברורה ומנא ידע השמע או ראה. אבל לענין קיום בודאי הוה ידעתי ידיעה ברורה כמו בפני שהרי ידעתי החתימה פי' שמכיר חתימת ידי העדים והיינו ממש ידיעה ברורה כאלו נכתב לפניו. ונראה היא גופא דידענו דלשמה לא דייק שפיר לאו מסברא ידעינן כן אלא הוכיח כן מדתנן בפנינו נחתם ולא תנן ידענו ש"מ ידענו לא מהני ומטעם הנ"ל. אבל לולי ההכרח ה"א גם בלשמה מהני ידענו. וכן מוכח ממ"ש תוס' סוף ד"ה אין כותבים במחובר וכו' אף למסקנא דרבה אית לי' דרבא כדפירשנו עכ"ל וכ' מהרש"א מר"מ עצמו מוכח ע"ש ולפמ"ש לא מוכח מדי מר"מ וק"ל:

מאן האי תנא וכו' עיין תוס' ועיין תה"ד סי' רכ"ח ובתשו' מהרי"ו סי' כ"ז והם גרסו בהרמב"ם פ"ג הלכה ח' גט שכתבו סופר לשמו ולשמה וחתמו עדים שלא לשמה כשר ע"ש ס"ל רב אשי פליג אדרבי אבא ומכשיר לר"א מזויף מתוכו אך המהרי"ו כ' הטעם כיון שכבר כתבו הסופר לשמה שוב אם כ' עדים סתם סתמא לשמו קיימו כיון שכבר נכתב לשמה. והנה נוסחתנו ברמב"ם ובכל נושאי כליו ובטור בשמו שהוא פסול רק אינו בטל אבל הוא פסול שהוא כמזוייף מתוכו ומוכח בהיפך מהנ"ל שאעפ"י שנכתב להדי' בפירוש לשמה מ"מ עדיין החתימה סתמא שלא לשמה קיימא. ועי' תוס' ריש זבחים שכ' אפי' אשה שזינתה מ"מ אין סתמא להתגרש בגט זה קיימא ועוד אפשר שידור עמה בעדים ולא יגרש אותה כלל. וכ' טה"ק שם דנפקא מיני' בין ב' התי' הוא חתימת עדים אחר שכבר נכתב הגט שסתמא לגרש בגט זה קיימא אלא שי"ל כתי' השני שאפשר שימלוך ולא יגרש אותה כלל ע"ש. מהמורם אומר אני אע"ג דלרבא דלא חייש לשמה א"כ אי אומר בפני נכתב הוה היכרא דגט שאני משטרות ולא אתי לאחלופי. ומהני ידענו בחתימה מ"מ לרבה דמשום לשמה י"ל אע"ג דאמר בפ"נ משום לשמה מ"מ יכירו העולם דבפני נחתם משום קיום דכיון שנכתב לשמה פשיטא שסתמא דחתימה לשמה קיימא ובפני נחתם ע"כ רק משום קיום ואתי לאיחלופא בקיום שטרות דעלמא. וצריך לתקן דידענו לא ליהני משום היכרא. והדרא קושי' תוס' לדוכתי' לימא בפ"נ משום לשמה ובפ"נ משום קיום וידענו לא מהני משום איחלופי. אלא י"ל כמ"ש רשב"א א"כ ה"ל לרבה להזכיר קיום בדיעבד והרי לא הזכיר קיום כלל ולא אמר אלא לשמה פי' בשלמא אי לרבה כתיבה וחתימה תרווייהו לשמה אע"ג דאית לי' נמי טעמא דקיום ונפקא מיני' בא"י גופי' מהגמוניא להגמוניא וכדומה מ"מ לא הזכיר רבה קיום בדבריו כיון דלא הוזכר ארץ ישראל במתני' שצריך בפ"נ ובפ"נ ולא יהיב טעמא אלא אמדינת הים שנזכר במשנתינו. אבל אי ס"ד בפ"נ משום לשמה ובפ"נ משום קיום ה"ל להזכיר טעמא דקיום. ולפ"ז לריב"ל דס"ל לקמן נמי טעמא דלשמה לדידי' שפיר י"ל בפ"נ משום לשמה ובפ"נ משום קיום:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף