חתם סופר/בבא בתרא/מד/א

חתם סופר בבא בתרא מד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דוקא מכר דה"ל יאוש ושינוי רשות כ' רשב"ם בלי אחריות וכ' תוס' דבאחריו' אין הפסד שיחזור על המוכר והסברא תמוה איך יחזור עליו והוא יאמר לו הרי כבר קנית ביאוש ושינוי רשות והר"י בן הרא"ש כ' בבית יוסף כיון דקיבל אחריות תו לא הוה שינוי רשות והוא תמוה כיון שמכרו מכירה גמורה רק קיבל אחריות עליו דאפי' לענין חמץ לא מיחשוב כשלו דאמרי' דהוה מקבל אחריו' חמצו של עכומ"ז בביתו של עכומ"ז וה"נ דכוותי'. ולא דמי למ"ש תוס' ב"ק ס"ו ע"ב סוף ד"ה שמע מינה וכו' באותן הקרבנות דאין הגזלן חייב באחריותן עכ"ל. התם מילתא אחריתא היא שהוא חייב נדרו לגבו' ורוצה לשלם נדרו ע"י בהמה זו שהקדיש והדין הוא שאין ההקדש פוטרו מאחריות נדרו עד שתקרב הבהמה ועד אותו זמן לא נפטר מאחריות נדרו א"כ לא קנה ההקדש קנין גמור בבהמה. אבל הכא שמכר מכירה גמירה בלי שיור רק שקיבל עליו אחריות מקחו לא מיקרי תו ברשותו אפי' לענין חמץ דכתי' לא ימצא מכ"ש הכא. אבל נ"ל דמיירי שהלוקח יודע שכבר נתיאש זה המערער וע"י מקחו יהי' שינוי רשות וכיון שידע כן למה הקפיד שיקבל זה אחריות הרי אין שום אדם יכול להוציאו מידו. וע"כ צ"ל כמ"ש בב"ק קי"ד ע"א א"א בממון שאינו שלו ואם יבוא מערער אחזירהו לו ואתה תקבל אחריות לשלם לי משום כן אפי' אי אח"כ אינו רוצה לנהוג מנהג חסידו' להחזיר כופין אותו לחזור אל המוכר שלו שקיבל אחריות כמ"ש תוס' וגם דברי ר"י בן הרא"ש צדקו דלא מיקרי שינוי רשות דלא כיון מעיקרא לקנותו קנין גמור אלא להחזירו לבעלי': יאוש ושינוי רשות כ' תוס' במסקנתם דיאוש מועיל בקרקע. ועיי' פלוגתא זו והירושלמי שהביאו ממנו ראי' בהתוס' ר"פ לולב הגזול גבי אוונכרי. ובמקום אחר פרשתי הירושלמי לפע"ד עפ"י השיטה דיש יאוש בקרקע. והיינו דהירושלמי מיירי באנס עכומ"ז שאנס שדה של ישראל. והכלל גבי כלאים בעי' ב' תנאים שתאסור. א' שתהי' הקרקע של ישראל דבשל עכומ"ז אין כלאי' נוהג עתו"ס מס' ע"ז ריש דף ס"ד ע"א. ותנאי השני' שיהי' התבואה של האוסר כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשו"ה עכומ"ז שאנס קרקע של ישראל ועדיין לא נתיאשו ה"ל קרקע של ישראל שנוהג בה כלאי' אמנם כבר נשתקע ממנה שם בעלי'. והעכומ"ז עושה כבשלו וזורע וקוצר ומאסיף שנה אחר שנה אעפ"י שהבעלי' לא נתיאשו ומצפי' לישועת ה' דמשו"ה ה"ל של ישראל ונוהג בה דין כלאי' שתאסור התבואה מ"מ לא נוכל לומר שהעכומ"ז אינו יכול לאסור שאינו שלו שהרי הכל שלו לפי שעה ונשתקע שם בעלי' ממנה וזורע את שלו בקרקע ישראל ואסור מן התורה. אמנם אם נתיאשו ולא נשתקע שמם אע"ג שעכומ"ז קנאה ביאוש ואין בקרקע דין כלאי' מ"מ הואיל ולא נשתקע שם בעלי' מחזי כשל ישראל ואסור מדרבנן. אך נתיאשו ונשתקע פשיטא שמותר לגמרי וגם בלא נתיאשו ולא נשתקע מותר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והואיל ולא נשתקע שם הבעלים ה"ל כזורע את של ישראל ואינו יכול לאסור שאינו שלו ומותר אפי' מדרבנן: ומסיימו תוס' דבקרקע אין רגילין להתיאש כשישראל גוזלה עכ"ל פי' גבי סיקריקין דעכומ"ז הוא ובנו עכומ"ז מתיאשי' משא"כ בישראל. וכ"כ בחי' רשב"א במס' נדרי' כ"ז ע"ב הא דאמרי' בירושלמי סוף בעלי זרוע ליפול היינו בישראל ולא באו"ה ונראה מטעם אחר כי ישראל הקב"ה נפרע ממנו מיד משא"כ בעכומ"ז מ"מ חילוק יש בין אלם ישראל לעכומ"ז. לפ"ז מ"ש ש"ך ח"מ סי' קי"א סק"ט בשם תשו' רשב"א סי' אל"ף ל"ט ט"ס הוא ברשב"א מ"ש עכומ"ז אלם וצ"ל גברא אלמא ובישראל מיירי ולא בעכומ"ז. ולפ"ז מ"ש ט"ז סי' קס"ג אהרמ"א בשם מהרי"ק שם דס"ל דנתיאשו מהחוב מפני אלמותו של שר והקשה הא טפי שכיח שיפלו בעלי זרוע משיתעשר העני כדמוכח משמעתין וממ"ש תוס' לקמן מ"ה ע"א ד"ה מאי נפקא מיני'. ואפ"ה אין עניות גורם יאוש מכ"ש אלמות שלא יגרום יאוש והחכם צבי בהגהותיו שם דחה לחלק בין קרקע למטלטלי' ולפי הנ"ל בלא"ה יש לדחות ולחלק בין ישראל אלם ליכא יאוש ובעכומ"ז אלם איכא יאוש:

ובלאה"נ נ"ל דמתוס' לקמן אין ראי' שנפילת בעלי זרוע שכיחי טפי מעושר די"ל שוים הם אך להפוסקי' דאין הנוגע חשוד אלא מחמת קורבא פסול. וא"כ התם אנו מאמיני' שיהודה המערער כוזב ומוציא הקרקע שלא כדין אך אין לקבל עדותו של שמעון מפני קורבתו שמעמידו בפני בע"ח ועל זה פריך ש"ס מאי קורבא איכא שהרי ככה יש לחשוב שהמערער הזה שלא כדין יפול דעתידי' בעלי זרוע ליפול כמו שיש לחוש שיתעשר זה כי שני החששות שוים הם וא"כ איזה קורבא יש לו ולמה לא נקבל עדותו כן י"ל ומיושב ג"כ ק' ט"ז. אלא באמת נ"ל שז"א דאפי' להפוסקים דמשום קורבא פסול הנוגע היינו להחמיר שאפי' במקו' שאין לו שום ריוח בדבר כגון משום לוה ולא ישלם וגם עתה עובר על לא תענה ברע ואין לו שום יתרת לזה אמרי' מ"מ קרוב הוא אצל עצמו. אבל מודי' הם היכי דמרויח מידי פסול נמי משום חשדא וא"כ אי ס"ד דמשום שיתעשר אית לי' הרוחא א"כ נחשדנו שמעיד שקר ואין יהודה אלם ואין סופו ליפול ושמעון מעיד עליו שקר כי הדין עם יהודה:

אך בלאה"נ נ"ל שאין הפי' מ"ש תוס' והראשוני' שאין לפוסלו משום שמא יתעשר כפשוטו כמו שהבינו האחרוני' והאריך והקשה על זה גם בקצה"ח בסי' ל"ז. דבודאי אם לא ימצא המלוה מה לגבות והוא ישאר חייב. מ"מ בכל יום ויום כשירויח פרוטה יתבענו וצריך לשלם. וכל מי שנגע יראת אלקי' בלבו מצמצם לעצמו ומשלם. אך הכא למה ניחוש דמעיד שקר שלא יצטרך אח"כ לקמץ ולשלם. למה יעיד עכשיו שקר על ספק הלא אם ירצה לעשות עול בקל יכול להבריח ולהשמיט בעניותו ולא ישלם וליכא חששא אלא שמא יתעשר ממש ויפלו לו נכסי' בפומבי' שלא יהי' יכול להעלים משו"ה יעיד שקר על זה כ' תוס' על חשש עושר גדול כזה אין לפוסלו לעדות ושפיר פריך מאי נפקא לי' מיני' וא"כ אפי' לפי הך ס"ד דמקשה דבעניו' יבריח נכסיו היינו משום דחשדי' שיעיד שקר נאמר המעיד שקר הוא מבריח נכסיו ג"כ ומאי נפקא לי' מיני'. אבל פשיטא דאין ליאש חוב מפני עניות דודאי יצמצם לעצמו וישלם וזה שכיח יותר מנפילת בעלי זרוע ולק"מ ק' ט"ז ומכ"ש למאי דמסיק דנחשד להעיד משום שלא ירצה להקרא לוה רשע. א"כ אין שום חוב יאוש מפני עניות משא"כ מפני אלמות ובזה מיושב ג"כ ק' ב"ח שבש"ך ח"מ סי' ע"ז סקי"ג ע"ש ולק"מ דלכשיהי' לו מעט לא ניחא לי' דלקרא לוה רשע. אבל כשאינו משלם מה שנתערב בעד חבירו הכופר שלא כדין לא מתקרי' לוה רשע ולא ישלם. וא"כ כשלא יעיד על חברו אלא הוא חייב הכל ה"ל לוה רשע ולא ישלם. אבל כשיעיד על חברו והוא חייב מטעם ערבו' לא מיקרי גבי אינשי לוה רשע ומשום זה יעיד שקר:

מדמי' מי מייאש. עיי' ב"ק קי"ד ע"א מתני' נטלו מוכסין את חמורו וכו' תנא ומחזירו לבעלי' הראשוני' דיאוש כדי לא קנה. ולכאורה תמוה הא הוי שינוי רשות. ותי' הראב"ד כיון דיאוש כדי לא קנה ה"ל שינוי רשות זה עדיין איסורא וע"כ אינו קונה גמור אלא צריך להחזירו לבעלי' אם ירצו ליתן לו דמיו אפי' היכי דליכא תקנת השוק. והק' רשב"א א"כ הא אין גוף החפץ קנוי לו אלא למשכון בעד דמי שיחזירו לו הבעלים. א"כ גבי אוונכרי אינינו לכם ורבים שגו בהבנת הראב"ד וק' הרשב"א ועיי' בשיטה מקובצת דב"ק שם ותמצא כדברי ודלא כהבנת באר הגולה סי' שנ"ג וכפות תמרי' בסוגי' דאוונכרי וקצה"ח סי' ל"ז. והנה נראה מפני ק' זו נקיט לו הרמב"ם שיטה אחרת בהיפוך דודאי החפץ קנוי לו אך הואיל ובאיסורא אתי לידו צריך הוא להחזיר לבעלים מותר הדמים מה שקנאו בזול מן הגנב כ"כ סמ"ע שנ"ג ועיי' עיקר דברי רמב"ם בזה רפ"ה מגניבה וכ' שם ה"ה דהראב"ד פליג עליו בזה והיינו משום דס"ל כשיטתו הנ"ל. והקשה הש"ך סי' קנ"ג משמעתין דאיך הניחא למ"ד רשות יורש כרשות לוקח הא נהי דמית גזלן מ"מ לא מייאש מדמי' גבי לוקח להרמב"ם. ולפמ"ש אני גם להראב"ד אינו מייאש מגוף החפץ אם יתן דמיו. ולחומר הק' נ"ל דהרי דין זה אינינו מבואר בשום מקום בש"ס אלא מהך ברייתא דקתני יחזיר לבעליו אחר יאוש ושינוי רשות ע"כ הכריחו דשינויי רשות הראשון הזה מיקרי באיסורא אתי לידי' וצריך לשלם מותר הדמי' לבעלי' למר או להחזיר החפץ בדמי' למר. ואמנם מברייתא זו אין הכרח כל כך לדין זה די"ל כמ"ש תוס' ב"ק ס"ז ע"ב דמשו"ה חשיב יאוש כדי ולא שינוי רשות התם גבי מוכסי' משום דבעל כרחו נותני' לו לא הוה השינוי רשות שאינו רוצה לקנותו. ולא מוכח מידי דין הנ"ל. ול"נ דהרמב"ם והראב"ד לא ניחא להו בתי' זה כיון דקיי"ל לקמן מ"ח ע"ב והילכתא תלוהו וזבין בכולהו הוי זביני' זביני אפי' שדה זו ולא ארצו זוזי וא"כ הכא שהוא לקח החמור הזה מידם אע"ג שבע"כ נעלו מהם עכ"פ הוה קנינו קנין אפי' למאן דס"ל סס"י ר"ה דוקא מכר באונס אבל אנסוהו לקנות לא קנה מ"מ היינו בזוזי אבל בחליפי קנה הקונה כמו שהארכתי בביאורי לישוב ק' החלקת מחוקק רס"י מ"ב. אע"ג דהכא נטלו חמורו בעל כרחו והוא לא יהיב להו בידיו מ"מ קנין חמור השני שלקחו בידיו והלך לו קנאו בע"כ ועדיף מפרדיסא לעיל מ' ע"ב דלולי מודעא קני' בע"כ וה"נ קנה חמורו בע"כ. ואע"ג דרמב"ם ס"ל בגזלן לא הוה זביני' זבינא דוקא באנס כבר ביארתי באר היטב דהיינו כשגזל כבר חפץ זה וחזר וקנאו ממנו באונס. אבל גזלן דעלמא שאנסו עתה למכור או לקנות חפץ זה מודה רמב"ם ודיעה זו יחסו סמ"ע להרא"ש בש"ע סס"י קנ"ט. מ"מ לפי האמור מיאנו בתי' תוס' ובררו דרך לעצמן דהך שינוי רשות הוה באיסורא וצריך להחזיר הדמי' או להחזיר החפץ בדמיו לבעלים. אמנם יודו הפוסקי' הנ"ל דלרבא דס"ל לקמן מ"ח ע"ב דבשדה זו ולא ארצו זוזי לא קנה באונס. א"כ שפיר י"ל טעמא דברייתא דיחזור החמור לבעלי' הראשונים משום דקנין באונס לא הוה שינוי רשות וממילא לא הוה מצי ש"ס למימר למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח מי ניחא כנ"ל דהיינו רבא שם ר"פ הגוזל ומאכיל ורבא לא יפרש הברייתא כרמב"ם וראב"ד הנ"ל. אבל לדינא י"ל דבריהם נכוני':

והנה בפני יהושע ר"פ הגוזל תמה מאוד על רמב"ם. א"כ יורש נמי לא קנה וצריך להחזיר מעותיו לבעלי' ומאי פטורי' לשלם ע"ש ובמקום אחר כתבתי. עפמ"ש ה"ה ספ"א מגזילה דלרמב"ם דעובר על לא תחמוד איך קונה באונס הא כל מה דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני ותי' ה"ה דס"ל לרמב"ם כיון דגלי רחמנא בשינוי מעשה דקונה אע"ג דעביד איסורא מ"מ הכא גלי רחמנא דמהני כמבואר ריש תמורה ה"ה לכל קניני' דגניבה מהני אפי' באיסורא ע"ש. וכן צריכי' לומר גבי שינוי רשות כיון דלרמב"ם מיקרי איסורא. א"כ בין במזיד בין בשוגג לא ה"ל להיות מהני לולי דגילה קרא בשינוי מעשה. וא"כ דיו בשינוי מעשה דקונה גוף החפץ אבל צריך ליתן מעותיו לבעלי'. ה"נ שינוי רשות אחר דמוכח מברייתא הנ"ל דמיקרי באיסורא אתי לידי' לא מהני אלא למה שגילה הכתוב לענין גוף החפץ אבל הדמי צריך להחזיר כנלע"ד הסברא וא"כ תינח היכי דהוא עביד איסורא אפי' בשוגג אמרי' לא מהני וצריך להחזיר הדמי' עכ"פ. אבל יורש נהי דבאיסורא אתי לידי' דיאוש כדי לא קנה מ"מ איהו לא עביד איסורא דנימא לא מהני דמשמיא הקנו לו ומודה רמב"ם דא"צ להחזיר דמים ושם הארכתי. דבהנ"ל י"ל גי' דתמורה שינוי קונה איכא ביניהו אביי ורבא דלהנ"ל היינו שינוי רשות ואין להאריך:

מפני שמעמידה בפני בע"ח לעיל מ"ג ע"א בתוס' ד"ה מפני וכו' הקשו תוס' תיפוק לי' משום תרעומו' ותי' בתי' השני במכיר שהיא שלו והקשה ש"ך סי' ל"ז סקכ"א א"כ לקמן בהס"ד נמי צריכי' למכיר שהיא בת חמורו ומה מקשה לר"פ ויפה תי' בתומי' דלהשמר מתרעומו' סגי במכיר שהוא קנאו מאחר ואפשר שהאחר גזלה והוא לא ידע ושוב אין לו תרעומו' אבל לר"פ שחוזר עליו לא מהני להנצל מזה אלא במכיר שנולדה בביתו ממש והמערער בעלילה בא עליו והוא נכון:

אך בלא"ה נ"ל דלמאן דפוסל עדו' משום תרעומו' היינו למסקנא דמשום לוה רשע ולא ישלם מיפסל י"ל ה"ה משום תרעומו'. אבל לפמ"ש תוס' ד"ה אי דאית לי' וכו' דהו"מ לשנויי דלמא עשאו אפותקי וכו' נמצא אין דין זה דלוה רשע מוכרח לפ"ז גם משום תרעומו' אין לפסול. והא דלא משני הש"ס משום חשש אפותקי י"ל נהי דרבין בר שמואל מיתרץ בהכי. מ"מ ברייתא דמכר לו בית דמתוקמא כדרבין לא מיתרצא באפותיקי דהא ה"פ דברייתא בית ושדה לעולם אין מציאות שיעיד אם מכר בלא אחריו' אבל פרה וטלית איכא חד מציאות שיעיד כשלא הי' לו ארעא מעולם. ואי ס"ד לא חיישי' ללוה רשע רק משום אפותקי א"כ בית ושדה נמי איכא מציאו' דיעיד כשקנה ומכר לאלתר דאע"ג דכ' לי' דאיקני ומישתעבד מ"מ א"א שעשאו אפותקי' שהרי לא הי' בידו רגע וא"כ יעיד. ומשו"ה הוצרך לאוקמא בלוה רשע וה"ה דניחוש לתרעומו'. אמנם כל זה מפני דקדוק קל של אביי שהקשה מפני שאחריותו עליו אינו דומה לשאר אחריות שבש"ס אבל לולי זה הדקדוק הוה מוקמי' ברייתא כרב ששת דהרי קיי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ולא מוכח כלל הך דתרעומו' לכן לא הוה להש"ס לומר כדמקשה אדר"פ ולטעמך הא פסול משום תרעומו' דאינו מוכרח אמנם לדינא י"ל דמשום תרעומו' מיפסול. מיהו לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם והראב"ד דמחזיר הדמי' א"כ מוכח לדינא דאוקומתא דברייתא דלא כרב ששת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף