חמש חנוכות/ה
|
< הקודם · הבא > |
כל בתי המקדש ההם, שהחנוכות שלהם עברו לפנינו בקוים כוללים וחטופים, כלו ואבדו מן העולם. גם הבית הזך והטהור של זרובבל ועזרא, שהגבורים החשמונאים החזירו לו קדושתו, אחרי שבאו בו פריצים ויחללוהו, גם הוא איננו כבר. ואם נשים לב, שהבית הזה האחרון קם בזמן שלא היה לישראל שלטון ומלכות ונבנה "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח ה'"; אם נשים לב שמלכי הגוים התאחדו בצדקת פזרונם עם נדבת לבם של ישראל ושכם אחד שאפו להקים את הבית ההוא, שה' צוה עליו; אם נשים לב, שמלכי הגוים הגינו על הבית בכל כח שלטונם; ואם נשים לב, לבסוף, לההוקרה ולרגשי הערצה שרחשו מלכי הגוים בזמן ההוא לתורת ישראל, שלשמה נבנה ההיכל ההוא - אז יתברר לנו, שמראש וראשון נועד בית ה' הזה האחרון לשמש בית מקדש של גלויות, יתברר לנו, שמראש וראשון היתה תעודת הבית ההוא לשמש מרכז התורה לעם ישראל בזמן היותו בשעבוד לעם אחר. ובעקב זה עלה בזמן הבית ההוא ערך התורה בעיני כל ישראל ובעיני העמים פי כמה, בראותם, שתורת ישראל בלי כח השלטון, בלי חיל השומר לראשה, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח ה' שבה לבד, היא נוחלת נצחון אחר נצחון על כל אויביה מסביב, ולא עוד, אלא, שמתקופת הבית הזה האחרון אנו למדים שקיום התורה אינו זקוק אפילו לקבוץ גלויות שלם דוקא, שהרי בזמן הבית ההוא נקבצו ובאו לארץ ישראל בלתי מיעוט העם, ורובו, רוב מנין ורוב בנין שלו נשארו יושבים בגולה, ובכל זאת היה בית־המקדש ההוא עומד וקיים, ותורת ה' ששכנה בו היתה שלטת בכל הארץ.
ולכן כאשר בהמשך הזמן נתרוקן הבית הזה מתעודתו ההיא, כאשר באו אחרי כן צאצאי החשמונאים וינצלו את נצחון אבותיהם הגבורים למטרות פוליטיות ותחת אשר אבותיהם נלחמו בחרף נפש בעד התורה ומקדשה עד ששמו אותה לשלטת היחידה בעם ישראל, נלחמו הם, צאצאיהם, בעד השלטון בבית הזה, בעד השלטון בארץ, בעד כסא המלוכה, כאשר הביאו, לבסוף את התורה ובית מקדשה לתוך סבך הפוליטיקה והסכסוכים שבינם לבין העמים ולתוך תחבולות מלחמת־אחים שבינם לבין עצמם - אז היו גם ימי הבית הזה האחרון ספורים.
וראה זה פלא, כשם שמשכן־העדות של משה לא נפל בידי השונא, אלא הבנין המפואר של שלמה שקם תחתיו, אותו שרף נבוכדנאצר באש, כמו כן הבית הצנוע הזה שבנה זרובבל לא נחרב בידי האויב, אלא ההיכל כליל היופי, שהוקם במקומו, הוא שנפל בידי הרומאים, ידי הורדוס העקובות מדם סתרו והרסו את הבית של זרובבל, והקים תחתיו היכל נהדר מלא פאר ויופי, וחשב לכפר בזה על הרציחות שעשה ועל דם נקי ששפך מימיו - ויבא הרומאי והפך את בנין הורדוס לערימת עפר.
ההיכלות נפלו, החנוכה לעולם עומדת. מלכות החשמונאים כלתה ואבדה מן הארץ, אבל נרות־חנוכה, שהאירו לנו, מקדמים אותנו בברכת שלום מדי שנה בשנה. הנרות הללו מזהירים אותנו לשמור את נר־מצוה ותורה־אור בבתינו בזמן שנר־אלקים כבה בבית ה' ובהיכלות. הלא המיסדים את חג החנוכה חשבו גם מראש רק על הבתים, על בתי ישראל בכל הדורות, ולא על ההיכלות ובתי־המקדש שבדורות ההם, בבתי ישראל דוקא נראה בעליל הנס והפלא של קיום תורת ה', אבל בבית ה', בהיכלות, באים הנרות של חנכה רק "משום פרסומא ניסא", כדי להגיד בחוץ מה שנעשה בבתי ישראל בפנים. עוד ארבעים שנה קודם חורבן הבית הזה האחרון גלתה סנהדרין, נושאי דגל התורה, מלשכת הגזית, והתישבה בתוך העם, עוד זמן רב קודם חורבן הבית כבר הסירו את התורה מתוך החיים המלכותיים, סברו, שממשלה ומלכות אינן זקוקות לתורה, יש להן על מי ועל מה לסמוך גם בלעדיה, סמכו על ערמומיות הדיפלומטיה ותחבולות־מלחמה. אז, בימים ההם מצאה התורה מפלט לה בבתי ישראל ובהם תשב עד עולם.
מלכות יהודה נפלה, בית־המקדש חרב וישראל הלכו בגולה, אבל "לכל מקום שגלו שכינה עמהם". השכינה של תורת ישראל גלתה עם עם ישראל, וגם בתוך הגולה, בתוך מצוקת הגלות, היו בתי ישראל פתוחים לרוחה לאכסניא של תורה. "בקרבך קדוש (אפילו) ולא אבוא בעיר", (הושע י"א, ט').
הנרות הללו של החשמונאים באים אלינו מדי שנה בשנה ומביאים לנו ברכת־שלום מאבותינו הגבורים לבניהם, שעודם תמימים עם תורת ה' אלקינו. אבל יחד עם זה הם מזהירים ומכריזים להמשיך את התעודה הקדושה שהתחילו האבות ההם. הם מזהירים ללחום את מלחמת תורת ה' בעוז ובאומץ הלב, ולא לפחוד את הצרות ולא להתפתות מן הטובות, ולשאוף תמיד לנצחון יותר גדול ויותר מזהיר של התורה ההיא, ולבנות לה מבצר עוז וחוף בטוח בכל בית בישראל.
מה שהנבואה הבטיחה לזרובבל, "לא בחיל ולא בכח, כי־אם ברוחי", נעשה לעיני המכבים מציאות ממש. הם ראו שהתורה־אור יכולה להתקיים גם בלעדי שמירה ותמיכה בכח מחוץ, גם בלי שלטון ומלוכה. הם ראו שהתורה היא "מנורת זהב כלה וגֻלה על ראשה ושני זיתים עליה, אחד מימין ואחד משמאל", זאת אומרת, שהזיתים, שמשקים את המנורה שמן ממנה היו, כמו כן התורה. את הכח האלקי, שמחיה ומקיים אותה, היא נושאת בקרבה, כי לולא זאת, "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה!" החשמונאים ראו בעיניהם, שפך קטן מלא שמן טהור מספיק להדליק את המנורה הטהורה, שתהא דולקת ודולקת עד עולם.
הניחו לאחרים לבנות היכלות מרהיבי עין, למען כפר בהם את מעשיהם הרעים והחטאים לה' ולאדם, הניחו להם לסגור את התורה בבתי־כלא המפוארים שהם בונים לה. הניחו לאחרים לפתוח לרווחה את בתי ה' שלהם לתרבות זרה, לרוחות רעות, המנשבות בעולם, ולתורות, אשר לא צוה ה'. אותנו קורא רוח הקודש של החשמונאים להאיר את בתינו בנר־מצוה ותורה־אור ולהמשיך את עבודת החנוכה הרביעית של החשמונאים עד שיצא כנגה צדקת התורה שלנו והאמת שבה, ועד שנהיה זכאים על ידי העבודה הזאת לחנוכה החמישית והאחרונה, שאותה חזה ברוח ה' יחזקאל בן בוזי בקבוץ גליות כל ישראל בארץ־ישראל ובהקמת הבית לעתיד לבא בירושלים עיר הקודש, ובהמלא כבוד ה' הבית". הנביא ההוא נבא, שמסביב הבית ההוא נקבצו ובאו כל בית ישראל "ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדש, המה ומלכיהם... בתתם ספם את ספי ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם (יחזקאל מג), ר"ל, לא יחצו עוד את התורה והחיים "בקיר" לשנים, לומר שם (בין מזוזות בית ה') התורה וכאן (בחיים) המדע, שם ה' וכאן אנחנו, אלא התורה והחיים יהיו לאחדים בידינו. ומכאן תצא תורת־חיים זו לכל העולם, "כי מים יוצאים מתחת מפתן הבית (בית ה') וגאו המים והיו לנחל אשר לא יעָבר" ושטפו המים, היוצאים מן הקודש, את כל החיים והיו כולם משקה ממעין התורה אשר לא יכזבו מימיו. "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עליהו ולא יתום פריו, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים (שם מ"ז).