חמדת ישראל/מלכים/ט

חמדת ישראל מלכים ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) ז"ל הר"ם ז"ל בפ"ט ה"א על ששה דברים נצטווה אדה"ר על ע"ז ועל ברכת השם וכו' אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממ"ר והדעת נוטה להן. מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטווה עכ"ל. הנה ד' אלו סתומין וחתומין וא"י מה כוונתו של רבינו ז"ל בזה ועיינתי בהם הרבה לירד לסו"ד רבינו ז"ל ולא עלתה בידי. ולחומר הנושא אולי י"ל דכוונתו כיון דחזינן דכל אלו נשנו בהר סיני ואנחנו חייבים בהם מכח מה שצוה הקב"ה עוד הפעם אותם המצות ע"י מרע"ה א"כ לאיזה תועלת נצטווה אדה"ר ובניו במצוות אלו אחר שבלא"ה הדעת נוטה להם הרי יקיימו את המצות גם בלי ציווי וא"כ למה נצטווה. ואפי' א"נ שזה ל"ק די"ל דאדם נצטווה במצוות אלו להיות מצווה ועושה מ"מ יקשה למה נאמרת ונשנית ואי כדי שיהי' המצות אלו נשארת בב"נ גם לאחר מ"ת בתורת ציווי בזה בוודאי יקשה דלמ"ל זאת כיון דבאמת קיבל מהם הציווי אח"כ כמו שדרשו חז"ל על הקרא דראה ויתר גוים עמד והותר להם ובפרט כאן דהדעת נותן א"כ מוטב שיהי' בלי ציווי שיקיימו ג"כ כיון דהדעת נותן להם ואין סברא דהי' להגדיל שכרם וא"כ מדנאמרו כל המצות אלו בסיני נראה קצת מסברא דלא נאמרו מקודם לב"נ לזאת כתב הר"ם ז"ל שמכלל ד' תורה יראה שנצטווה על אלו. ועי' ב"ק (ד' פ"ז ע"א) גדול המצווה ועושה ובשטמ"ק שם בשם ר"ם דה"ד בז' מצות דב"נ שאילו לא נכתבו ראוין הי' לכתוב. וכוונתו נראה דבאמת מסברא צריך להיות אינו מצווה ועושה גדול רק בז' מצות אלו כיון דאפי' בלא מצוה צריכים לעשותה מצד הדעת א"כ זה שעושה באינו מצווה א"ז זכות כלל לכן גדול המצווה ועושה שיש לו פיתוי היצה"ר שלא לעשותו משא"כ האינו מצווה אין לו שום מניעה שלא לעשות דפיתוי יצר א"כ כיון דאינו מצווה וגם עשי' גופי' אינו זכות כיון דהשכל מחייבו. ובחי' ביארנו דזה באמת כוונת הגמ' ב"ק (דף ל"ח ע"א) ראה ויתר גוים ראה שאין מקיימין ז' מצות עמד והתיר להם. איתגרי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר אמר מר ברי' דרבנא לומר שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה עכ"ד הגמ'. ולכאו' תמו' הא אכתי איכא עול בחיקו ית' ח"ו שנימא לענין עונש יהי' נענשין כמצווין ועושין ושכר לא יקחו אלא כאינן מצווין. לכן נראה דבאמת זה א"א לפטור ב"נ מז' מצוות כיון דזה יסוד קיום העולם ובלעדי זה לא יתכן ישוב העולם רק דהכוונה דעמד והתיר להם היינו מפני שקב"ה ראה שאין בכחם לעמוד נגד פיתוי היצר ולהיות מצווים ועושים לכן התיר להם הציווי כדי שיהי' בנקל להם לעשות את הז' מצות הנ"ל וזה הי' תכלית מה שהפקיע הקב"ה אותם הציווי כדי שיהי' בנקל להם לעשות את הז' מצוות א"כ מובן ממילא שאם לא יקיימו נענשין כיון דהתכלית ל"ה לפוטרן עיד"ז וכשמקיימין אינן נוטלין שכר יותר מאינו מצווה ועושה:

ועפי"ז מובן היטב כוונת הר"ם ז"ל הנ"ל דיש סברא גדולה לומר כיון דכל אלו קבלה הן בידינו ממ"ר ע"ה היינו דנשנית בסיני עוד הפעם והדעת נוטה להם א"כ יהי' יותר נקל לב"נ לקיים בלא ציווי א"כ היה נראה מזה דלא נצטווה ב"נ דאל"כ למה נשנית לזאת כ' הר"ם ז"ל דז"א דמכלל ד"ת יראה שעל אלו נצטווי והא דנאמרת ונשנית היינו שישארו לב"נ בתורת ציווי והגדיל שכרם שיהי' בכלל מצווין ועושין וכמ"ש הר"ם ז"ל לעיל ספ"ח דאם אינו מקיים הז' מצות מצד ציווי הבוי"ת אינו מחסידי אוה"ע וצ"ע בזה כוונת הר"ם ז"ל [ובד' הר"ת ז"ל במ"ש דגדול המצווה ועושה היינו רק בז' מצוות אלו י"ל הסבר הד' עפמ"ש במק"א לת' ד' כמה גדולי האחרונים שכ' טעם דאין לברך על מצות שכליות כיון דל"ש בזה א"ק במצותיו וציונו דגם בלי ציווי היינו עושים המצוות האלו. אך לכאו' זה תמו' דאדרבה א"כ צריך לברך כיון דהמצוה העיקרת לעשות המצוה בשביל הציווי. אך ביארנו די"ל לפמ"ש הפוסקים דל"ש לברך על ביטול חמץ כיון דמהני בלב ועל המחשבה לא תקנו ברכה א"כ ה"ה במצות שכליות עיקר המצוה הוא המחשבה לעשותה בשביל שציוה אותנו הקב"ה דגוף המעשה גם בלי המצוה היינו עושים כיון שהדעת מסכים לזה וא"כ עיקר המצוה הוא המחשבה וע"ז ל"ש ברכה. ומעתה י"ל דזה כוונת ר"ת ז"ל דבאמת בכל המצות אינו מצווה גדול יותר כיון דאינו מצווה ועושה אמנם ז"ד בכל המצות אבל בז' מצות דהשכל מחייב לעשותן א"כ עיקר המצוה הוא לעשות בשביל הציווי וזה אין בכח האינו מצווה לעשות כיון דהוא באמת לא נצטווה א"כ ממילא אינו עושה מצוה כלל לכן מצווה ועושה גדול ועי' בזה]. אמנם יהי' איך שיהי' ז"ב דנהי דנצטווה על ז' מצות אינו מכח אותו ציווי שנצטוונו בה אנחנו במ"ת ואינם כלולין כלל באזהרות שנתנו לישראל וזה מוכח מכל הסוגיא דנאמרת ונשנית כמובן לכל מעי' ועפ"ז יפלא בעיני על רבינו הכו"פ ז"ל בסי' כ"ז סק"ב שכ' לת' ד' הר"ם ז"ל דלא פסק מא"מ וס"ל דמפרכסת אסור לב"נ דהוא משום דהר"ם ז"ל ס"ל דאזהרת אבמה"ח מקרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת והוי אזהרה מיוחדת לב"נ ול"ש בזה מא"מ כיון דעכו"ם לאו בני שחיטה הם אמנם הגמ' בחולין קאי אי ילפינן מאזהרת אכל תאכל ולא אבמה"ח ולדידהו אין הפירוש דשם איכא אזהרת אבמה"ח אלא רמז דב"נ נצטוו על אבמה"ח באותה אזהרה שנאמרה לישראל דהיינו ל"ת הנפש עם הבשר ולכן אע"ג דנכרים לאו בני שחיטה הם מ"מ א"א לחלק הלאו לשנים ונאמר דלישראל אחר שחיטה ל"ה אמה"ח ולב"נ הוי אמה"ח כיון דתרווי' מחד קרא הוא את"ד. ולפ"ד יצא לנו דבאמת דששה מצות שנצטוו ב"נ מכח ציווי דאדם הכוונה רק לרמז שנכללו באזהרת דישראל. ולענ"ד הדבר תמי' לומר כן ומלבד שכ"כ דמדקרי לה נאמרת ונשנית ע"כ דאזהרת חליקות הן דאל"כ הרי הוצרכו לכתוב האזהרות במ"ת כיון דכל אלו המצות של ב"נ היא ג"כ מכח אזהרות אלו. מלבד זאת יש להעיר לפ"ד הר"ם ז"ל דכל לאו הכולל יותר מעשה ל"ה לאו הנל"ע א"כ גזל אמאי הוה נל"ע הא ב"נ ג"כ מוזהר על לא תגזול ועשה דוהשיב ל"ש בב"נ. א"ו דאין ב"נ מצווה כלל על הלאו דלא תגזול הנאמר לישראל ואזהרתם מכל עץ הגן ולא גזל וזה הוי אזהרה גמורה ולא רמז ואם כי ראי' זו יש לדחות בכמה אופנים מ"מ נראה כמ"ש. וכ"נ מוכח מהא דאמר רבא ר"פ א"נ. למ"ל דכ' רחמנא לאו בגזל וכו' וקשה הא צריך למיכתב לאו בגזל דאל"כ הו"א דב"נ מותר לגזול ישראל כמו דמותר ליקח רבית מישראל. וגם בזה יש לפלפל הרבה דבלא"ה קשה למ"ד גזל עכו"ם אסור והא רבית מותר לקחת מעכו"ם וצריך למכתב לאו דגזל דאל"כ יהי' גזילו מותר. ואין רצוני להאריך בזה. כי כל מעי' יראה בזה שפשטות הד' היא כמו"ש דאזהרת ישראל וב"נ חלוקות המה ויתבאר עוד בעזהי"ת לקמן רק מפני שהוא יסוד הראשי לדיני ב"נ אמרנו להעיר בזה ר"פ:

ב)

הוסיף לנח אבמה"ח שנאמר אך בשר בנפשו דמו ל"ת נמצאו ז' מצות עכ"ל. עי' בכ"מ שכ' לת' ד' הר"ם ז"ל דס"ל כיון דאדה"ר הוזהר באכילת בשר ממילא ע"כ דלא נצטווה על אמה"ח כיון דכל בשר הי' אסור לו ע"ש אמנם האחרונים כתבו להעיר מהא דמבואר בזבחים (דף קט"ז ע"א) דקרבנות שהקריב הבל הי' שלמים וא"כ ע"כ דבשר שלמים הי' מותר לו וא"כ שוב צריך אזהרת אמה"ח לאבר מדולדל בחי' עי"ש ובכו"פ שם כ' באמת לתלות הד' בפלוגתא זו ע"ש אמנם לענ"ד נראה בזה דהנה הרמ"ה על סנהדרין כ' לת' הקושיא הנ"ל דאיך אפשר דנצטוו אדה"ר על אמה"ח כיון דהי' אסור באכילת בשר ותודה"ק דנהי דאמרי' דאדה"ר לא הותר לו אכילת בשר מ"מ לא נאסר לו ג"כ רק דהכוונה דכל הנבראים הם של גבוה וצריך היתר להתירם לאדם ובשר לא הותר לו וממילא הי' אסור לו מצד שהוא של גבוה אבל באזהרת מיתה ל"ה ע"ז אמנם באבמה"ח נוסף לו אזהרה שיתחייב מיתה ע"ז והיא דבר נפלא למבין ועי' היטב בלשון רש"י ז"ל סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) ד"ה כירק עשב שכ' וז"ל שהפקרתי לאדם לאכול וכו' נראה דג"כ הרגיש בכוונת הרמ"ה ז"ל דהפירוש הוא דלא הותר לו היינו שהקב"ה לא התיר לו זה להיות אוכל לאדם. והא דהוכרח רש"י ז"ל לפרש דאזהרת אבמה"ח הי' על נוטל אבר ממילא כמו"ש התוס' היינו משום דס"ל דא"נ דכל בשר לא הותר לו ולא הופקר לו לאכילה אע"ג דלא הוזהר ע"ז בפירוש מ"מ חייב מיתה משום גזל דהוי גזל גבוה וכ"נ ברור דעת הר"ם ז"ל דגם הוא ז"ל ס"ל כפירוש הרמ"ה ז"ל רק דאעפ"כ הכריח דאדה"ר לא נצטוו על אבמה"ח דסברת רש"י ותוס' לחלק בין מיתה מאלי' להמית ברי' ל"ה ניחא לי'. וא"כ יהי' איך שיהי' כיון שבשר אינו בכלל האוכלין אשר הפקירו לו ממילא חייב מיתה משום גזל גבוה וז"נ מאוד בעזהי"ת:

ומעתה מובן היטב שבשר שלמים שפיר הי' יכולין לאכול דהרי כל איסור דאכילת בשר הי' משום גבוה א"כ ז"ד בכל בשר שאם הוא של גבוה אסור באכילה וצריך היתר שיהי' משל אדם משא"כ שלמים דמשלחן גבוה קזכי והתורה אמרה דזה היא המצוה לאכול של גבוה א"כ פשיטא דגם אדה"ר היה יכול לאכול אותו בשר ומעתה לק"מ קושיות הכו"פ דממ"נ אם הבשר נתקדש ע"י זריקה וניתר לאכילה להיות משלחן גבוה ע"כ דאהני לי' שחיטה וא"כ אינו אמה"ח ואי דלא אהני ליה זריקה ואינו בכלל בשר קדשים אחר זריקה שוב אסור מצד אכילת בשר דמה דאינו המצוה לאכול משל גבוה הי' אסור לאדה"ר [ועי' זבחים (דף פ"ו ע"א). ונראה דאפי' למ"ד דפרשו מחיים הזריקה מתיר היינו רק בקרנים אבל הבשר כיון דהוא רק משלחן גבוה לאכילה ואינו משלו לשום דבר והמקדש בו אשה אינה מקודשת א"כ מה שפירש מחיים פשיטא דאינו מותר ע"י זריקה ולא נפיק מכלל קודש להיות מותר בשאר הנאות כיון דקדשים צריכים שחיטה לאכילה וזה שפירש ל"ה בכלל שחיטה אין הזריקה יכול להתיר הבשר והבין היטב] אמנם לכאורה יש לעיין בזה מהא דמבואר במד"ר מובא ברש"י ריש ויקרא בקרא דאדם כי יקריב קרבן אדם למה נאמר מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. מבואר מזה דגם בהמות הי' משל אדה"ר ולכאו"נ מד' רש"י הנ"ל שלא הפקיר הבהמות לאדה"ר וכן מד' הר"ם והרמ"ה ז"ל מבואר להיפוך דכל איסור בשר לאדה"ר הי' משום דלא נפק"ל מכלל גבוה להיות של אדם וא"כ מבואר להיפוך:

אך באמת א"ש מאוד עפ"מ דכ' החת"ס בת' חאו"ח סי' ק"פ דבקרבן דלא כתיב ולקחתם לכם א"צ שיהי' שלו אלא שלא יקריב קרבנו של אחר אבל כל שאינו של אחר אע"ג דאינו שלו לא אימעט שלא יהיה כשר להקרבה נמצא דמה דפסול גזל להקרבה היינו משום דרשות אחר מעכב עליו שלא יוכל להיות של גבוה א"כ אז דהי' הכל של גבוה ול"ה של אחר כיון דגם לבניו הי' אסור אכילת בשר א"כ שפיר הי' יכול להקריב וכוונת המדרש דהכל היה שלו לא קאי על אדם דמהכ"ת לומר כן ופשיטא דאם אדם גזל דבר שזכה בו בנו הי' חייב מיתה מצד גזל ומוכרח כן לדעת הר"ם ז"ל דמה שלא שייך באדם ל"ש לומר דנצטוו ע"ז אם כן למה נצטווה אדה"ר על הגזל רק דכוונת המדרש על הבהמות להקרבה דבזה ל"ש באדה"ר גזל כיון דהכל הי' משל הקב"ה ולא הופקר לאדה"ר ובניו שיהי' יכולין לזכות בה וא"כ ממילא ל"ש בזה גזל ה"ה אתם לא תקריבו מן הגזל והיינו מה שיהי' רשות אחר מעכב עליו וכד' החת"ס ז"ל ויהי' ראי' גדולה לד' מד' המדרש ודו"ק:

ג) שם בר"ם ז"ל בא אברהם נצטווה יתר על אלו במילה עכ"ל נראה דכוונת הר"ם ז"ל במ"ש יתר על אלו דלא נימא כיון דנצטוה הוא ובניו במילה ונבדלו מכל האומות שוב הי' להם דין ישראל לכל דבר וא"כ שוב נ"ל דהי' מותר לגזול מעכו"ם למ"ד גזל עכו"ם מותר מה"ת א"כ לכאורה ע"י שנצטווה במילה נשתנה אצלו דין גזל וכן בהרבה ענינים. ועי' חגיגה (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה תחילה לגרים שכ' בזה"ל שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפנינו עכ"ל נראה להדי' מדבריהם ז"ל דזה שנצטווה על המילה היינו מצד גירות ונכנס לכלל ישראל לכן כ' הר"ם ז"ל דיתר על אלו נצטווה במילה אבל מז' מצות הקודמת לא נשתנה בו דבר להקל והר"ם ז"ל לשיטתו דגזל עכו"ם אסור מה"ת א"נ דאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר מן התורה היינו רק לאחר מתן תורה אבל מקודם הי' עליו כל דינו ב"נ להחמיר ורק במ"ת נבדלו ישראל מב"נ בז' מצות בהרבה ענינים כיון שנתקדשו במתן תורה ונזדככו מזוהמתן ויש הרבה להאריך בענינים אלו ואכ"מ:

הוספה

על מ"ש אי האבות יצאו מכלל ב"נ והנה בענין זה יש להאריך הרבה ועיין בפנים בכמה דוכתין שכתבנו בזה. ועי' באור החיים פ' בא בקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות שכ' בזה"ל אלא נתכוונו לומר שהוא יתן בידם מקנה הראוי לזבחים ואנחנו נעשה לד' לצורך עצמינו וכו' גם בזה ל"ק אמרו זבחים ועולות לתנא שאמר שאין מקבלין מהאה"ע אלא עולה ולא שלמים והרי מקרא מלא דיבר הכתוב כאן זבחים ועולות ולדברינו לא קשה עכ"ל מבואר מד"ק דישראל לא היה בכלל ב"נ ולכן הם היו מותרין להקריב גם זבחים ותמהני מאוד שלא הביא גמרא מפורשת בזבחים (דף קט"ז ע"א) דמקשינן באמת למ"ד דב"נ אין מקריבין שלמים מקרא זה דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ותרצינן זבחים לאכילה ועולות להקרבה ומוכרח מזה אחת משני אלו או דהגמרא סבירא ליה דפירוש הקרא היה שמ"ר אמר שיקריבו עבור פרעה או דגם ישראל היה להם דין בני נח ולא היו מקריבין אלא עולות ועי' ברש"י ז"ל דמבואר להדי' דלמ"ד בקושיות הגמרא משום דגם ישראל היה להם דין ב"נ עכ"פ ד' האוה"ח ז"ל תמוהין שלא הביא ד' הגמרא הנ"ל ועי' בפי' הרמב"ן ז"ל שם בסדוה"ק שכתב גם כן פירוש הקרא כן. ולפירוש זה מוכח להדיא דישראל היה להם דין בן נח:

איברא לכאורה קשה טובא א"נ דישראל קודם מתן תורה היה להם דין ב"נ מהא דמבואר בסוכה (דף כ"ה ע"ב) ר"י אומר אם נושאי ארונו של יוסף היה כבר היה יכולין ליטהר וברש"י ז"ל שם שכ' בזה"ל ונושאי ארונו של יוסף נמי כבר עברו עליהם עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו משחנו בהר חורב בר"ח סיון כדכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו משם עד עשרים באייר של שנה הבאה עכ"ל ותמוה דלפי"ז למה צריך לומר כבר היה יכולין ליטהר ת"ל דלא היה צריכין טהרה כלל כיון דזה שנשאו את ארונו של יוסף היה קודם מתן תורה וממתן תורה ואילך בעת שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים לא נשאו את הארון וא"כ אמאי היה צריכין טהרה הא מבואר בפסחים (דף צ"ב) דגר שנתגייר בערב פסח מה"ת טובל ואוכל את פסחו לערב לכ"ע וא"כ ה"נ כיון דלאחר מתן תורה לא נשאו ארונו של יוסף ולא נטמאו כלל למה היה צריכין טהרה:

אמנם נראה דזה תלי' בפלוגתא דתנאי דהנה ביבמות (דף מ"ו ע"א) ס"ל לר"א דגר שמל ולא טבל הר"ז גר שכן מצאנו באבותינו שמלו ולא טבלו ופי' רש"י ז"ל בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל ב"נ לקבל התורה ולקבל פני השכינה עכ"ל נראה דר"א ס"ל דמיד כשיצאו אבותינו ממצרים היה בכלל גרים וזה היה ע"י המילה שמלו את עצמם במצרים והיה להם דין ישראל גמור ולכן בזה שנשאו את הארון אח"כ בר"ח סיון נטמאו והי' צריכין טהרה. אמנם לר"י דס"ל דאין גר עד שימול ויטבול וס"ל דהי' טבילה באבותינו קודם מתן תורה א"כ קודם לזה היה בכלל ב"נ ועיי"ש בתוס' ד"ה כי פליגי במל ולא טבל שנתקשו בדעת ר"ע כמאן ס"ל ובתוס' ישנים שם הנדמ"ח בש"ס דפוס ווילנא שכ' בשם רבינו נתנאל ז"ל דר"ע ס"ל דמדאכלו פסח במצרים ע"כ דמלו וטבלו במצרים והיו גרים גמורים מיצ"מ ואילך אמנם ר"י ס"ל דבפסח מצרים לא הי' גרים עד מתן תורה ועי' בתוס' ישנים שם בד"ה ור"י טבילה באמהות מנ"ל. היו"ל מזה שכתבנו דקודם יצ"מ היה להם דין ב"נ לכ"ע ולכן מקשי' מינה בזבחים למ"ד דב"נ אין מקריבין זבחים מקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים. ואע"ג דמ"ר אמר שיקריבו זה לאחר יצ"מ מ"מ מקשה הגמ' שפיר כיון דכמות שהי' עתה שעדיין לא מלו וטבלו היה בכלל ב"נ ולא היה לו לומר בפשיטות שיקריבו זבחים אמנם לאחר יצ"מ לר"א ור"ע היה להם דין ישראל כיון דמלו וטבלו לשם יהודית וקבלו עליהם המצות שנצטוו אז וזה דעת ר' יוסי הגלילי בסוכה דנושאי ארונו של יוסף הי':

אך מה שיש עוד לעי' בזה דא"נ דבאמת נושאי ארונו של יוסף היו מחמת טומאה דקודם מתן תורה א"כ רוב ישראל הי' טמאים ל"מ א"נ דעכו"ם מטמאים באוהל ג"כ א"כ נטמאו מיד במצרים במכות בכורות [ובאמת יש לומר עפ"ז בפי' ד' ראב"ע ברכות (דף ט' ע"א) נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן בלילה הזה וכו' שנתקשה בזה הצל"ח מנ"ל למדרש על סוף זמן אכילה דילמא על תחילת זמן ולהנ"ל י"ל דזה מסברא שלא הי' המצוה שיאכלוהו דוקא בטומאה ומחצות ולהלן נטמאו א"נ דהי' להם דין ישראל ויש לפלפל הרבה בזה לפ"ד התוס' ישנים הנ"ל דר"ע ס"ל דהי' אז גרים גמורים ואעפ"כ ס"ל דאכלו את הפסח כל הלילה אע"ג שנטמאו ע"י מיתת הבכורים כנ"ל וי"ל בזה עפ"מ דמבואר בריש מס' שמחות ובילקוט בהעלותך בשם הפסוקתא דמכות בכורים אע"ג דהי' בלילה לא מתו אלא ביום ועיי"ש בנחלת יעקב שנתקשה הסמוכות למס' שמחות ועיי"ש מ"ש עפ"י דרכו ולדברינו י"ל בסיגנון הנ"ל באופן אחר דס"ל כר"ע דהי' אוכלין כל הלילה וקשה הא נטמאו בטומאת מת וע"כ משום דגוסס כחי וא"כ א"ש הסמוכות. והעירני לזה כ' אהו' ב"ד ותלמידי האברך המופלג ושנון כ"ש מו"ה שמעון נ"י ואכמ"ל בזה] אך אפי' א"נ דלא נטמאו אז מ"מ בביזת הים שהיה לאחר שפלטן הים כשהיה מתים ונטמאו במגע ומשא [ועי' בילקוט ובת"י שהיו גוססין על שפת הים אך בודאי מתו מיד] ונראה דזה נכלל בכוונת ר"י כיון דבאמת הרבה מישראל היו ט"מ רק משום דזה היה כשיצאו ממצרים והי' להם זמן ליטהר א"כ מה"ט גם נושאי ארונו של יוסף הי' יכולין ליטהר ועי' באו"ח ר"פ חוקת שכ' להדי' דישראל במצרים אע"ג שהי' ט"מ מקודם מ"מ הי' להם דין גר שנתגייר בער"פ והי' פסח הבא בטהרה [וכיון לזה בני ז"ל בסוף הקונטרס בית יהודא] נראה מבואר מדבריו דעד אז היה להם דין ב"נ ומפסח ואילך כיון דמלו לשם גירות היה להם דין ישראל וצ"ל דמ"ש בקרא דגם אתה תתן בידינו היינו דס"ל כמש"ל כיון דמ"ר אמר כן על אחר יציאת מצרים ואז יהי' להם דין ישראל והא דהגמ' מקשה למ"ד זה מקרא הנ"ל היינו משום דהגמרא קאי לר"י דגם לאחר יצ"מ לא היה להם דין ישראל ובזה ניצל אותו צדיק ממ"ש לתמוה עליו מגמרא הנ"ל ויש עוד להאריך בכ"ז ואכ"מ:

ד) שם בר"ם ז"ל והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום עכ"ל עי' בלח"מ שתמה על הר"ם ז"ל אמאי לא כתב דאברהם קיים הכל כמבואר ביומא (דף כ"ח) ואי משום דלא קא חשיב אלא מה שנצטווה אמאי חשיב ביצחק דהפריש מעשר. ולפענ"ד נראה דהר"ם ז"ל לא קחשיב אלא מה שהוסיפו למצוה להם ולבניהם אבל מה שהם בעצמם קיימו כל התורה מזה אינו מדבר הר"ם ז"ל כלל וכוונת הר"ם ז"ל במ"ש דיצחק הפריש מעשר היינו שהוסיף מצוה זו על בניו כמו בתפילות דאבות תקנו על בניהם ג"כ ונוסיף עוד מצוה לזרעו של יצחק. ולכן מ"ש הר"ם ז"ל דיעקב הוסיף גה"נ והתפלל ערבית הכוונה ג"כ כנ"ל דהוסיף עוד שני מצות גה"נ ותפלת ערבית על תפלות הקודמת כמבואר מד' ביצחק שהוסיף תפלה אחרת לפנות היום נראה דקיים גם תפילת שחרית וז"נ פשוט בכוונת הר"ם ז"ל. והנה בלח"מ הקשה על מ"ש רבינו ז"ל דיעקב הוסיף גה"נ ממנ"פ הא לר"י נצטווה יעקב על גה"נ ולרבנן בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו וכבר העירו האחרונים בזה שאשתמיט לי' ד' הר"ם ז"ל בפי' המשניות פ' גה"נ שם שנראה מבואר מדבריו ז"ל דגם לרבנן הי' נוהג גה"נ מקודם אלא שאנחנו אין אנו נזהרין בו מכח המצוה הקודמת אלא ממה שצוה הקב"ה לישראל במ"ת ע"י מרע"ה:

אמנם לא ביארו היטב דעת הר"ם ז"ל בזה דהנה לכאורה דבריו בפי' המשניות קשין קצת דמ"מ כיון דהי' האיסור נוהג מקודם אמאי לא יהי' איסור חמור עכ"פ אמנם באמת כוונתו שם כמ"ש כאן דלרבנן לא נצטווה יעקב על גה"נ אלא שהוא בעצמו הוסיף מצוה זו והי' מקיימין אותה עד מתן תורה מכח מצות יעקב ורק בסיני נאמר ע"ז ציווי הקב"ה ולכן ל"ה איסור חמור כיון דמקודם מ"ת ל"ה הדבר נאסר כלל וז"ב בדעת הר"ם ז"ל:

ועפי"ז א"ש מה שהעיר בני החריף ז"ל ע"ד הר"ם ז"ל בפי' המשניות מד' הגמ' חולין (דף צ"א ע"א) ואמר ריב"ח וכו' הכן טול גה"נ בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ ולד' הר"ם ז"ל הרי לכ"ע אסור גה"נ לבני יעקב. אמנם להנ"ל א"ש דהרי לרבנן כל האיסור הי' מכח מצות יעקב עליהם וא"כ הוא רק מכח כיבוד אב מוטל על בני יעקב לשמוע בקולו ומה שהוא מכח מצות כ"א וקבלתם שלא לאכול אין הטעם אוסר כמבואר במשנה דנודר מן הבשר מותר ברוטב א"כ לא הוצרך ליטול גה"נ בפניהם דאפי' נתבשל בגידו לא יאסר את הבשר. והגיד הרי בידם שלא לאכלו ולמה הי' צריך ליטול בפניהם ע"כ מחשש שמא יתבשל עם הגיד ויהי' נאסר בטעמו וא"כ מוכרח דגה"נ נאסר לב"נ כר"י:

ובפשיטות יותר נ"ל דאם אינו מצוה אלא מכח מצות יעקב אין להם לחוש ע"ז אצל יוסף דכבודו של מלך גדול מכ"א כמו שנראה מתוה"ק שאמרו תמיד עבדך אבי וכמו שהתירו על עצמם לשתות יין בסעודה זו אע"ג שקבלו ע"ע שלא לשתות יין מיום שמכרוהו וע"כ דמשום כבוד מלכות ל"ח לזה. ובחי' אמרנו לת' כעין זה קו' התוס' סוטה (דף ל"ו ע"ב) ד"ה איתשל נמי אדידך שהקשו הא אין מתירין שלא מדעתו ואמרנו דהכוונה הי' דבאמת הי' עליו מצות כ"א לבד השבועה אך כבוד מלך עדיף אך לכאורה כיון דפרעה ל"ה יכול שבעים לשון ל"ה יכול להיות מלך אך ז"א דאע"פ דהי' נכתב כן בנימוסיהם מ"מ כיון דלא ידעי מזה שא"י שבעים לשון ועשו אותו למלך יש בו כבוד מלכות ועי' בתוס' כתובות (דף י"ז ע"א) בד"ה מלך שמחל ע"כ וכוונתם כנ"ל ולכן הוצרך יוסף לומר לו מכח השבועה אמנם כשאמר לו פרעה זיל איתשל אשביעתך אמ"ל שפיר אם ס"ל דמהנה שאלה לשבועה א"כ ה"ה דיכול ליתשל אדידך ואע"ג דלזה צריך דעת פרעה מ"מ כיון דישנו בשאלה ואז יסתלק ממלכותו א"כ עשה דכיבוד המלך קיל דישנה בשאלה שוב חייב לקיים מצותו של אביו מכח כ"א והארכנו יותר ואכ"מ:

ב

ה) שם בר"ם ז"ל ה"ב ב"נ שעבד עכו"ם חייב וכו' ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיו"ב לנוי עכ"ל המפרשים ז"ל לא העירו מקור דברי רבינו ז"ל מנ"ל זאת דב"נ אסור בכל הרי פשטות הסוגיא דסנהדרין נראה דעל מה שישראל אינו נהרג אין ב"נ מוזהר כלל והנה בפשיטות נ"ל דטעמא דהר"ם כיון דפליגי אמוראי אליבא דר' יצחק דיליף מויצו עכו"ם אז אסור בב"נ עשוית עכו"ם לכן פסק דמספיקא אסור בכל ואינו נהרג עליו:

ונ"ל יותר לפ"מ דמבואר במכילתא מובא ברש"י עה"ת בפ' יתרו בקרא דלא יהיה לך שפירש הקרא לאסור קיום עכו"ם בביתו א"כ לריו"ח דיליף איסור עכו"ם מאלקים ומקרא דלא יהיה לך בוודאי אסור גם בב"נ עשיות צלמים וקיומם ואע"ג דהר"ם ז"ל להלכה פסק דלאו דלא יהיה לך היינו לאסור גוף עכו"ם וכמ"ש הרמב"ן עה"ת להכריח זה מ"מ לחומרא חשש לדעת המכילתא ולדעת המכילתא גם לריו"ח מוזהר ב"נ על עשיות עכו"ם [ובאמת לפ"ד המכילתא בפירוש הקרא דלא יהי' לך ארווח לן לת' קושיות הרמ"א בת' ס"ו שהקשה דאמאי לא מקשה בגמ' מא"ב בין ריו"ח לר"י ולהנ"ל נ"ל כו' דזה הוי ידע הגמ' דאיכא נפ"מ גדולה עכ"פ באיסור קיום עבוד"ז לב"נ דלריו"ח ג"ז אסור ולר"י אפי' א"נ דעשוי' אסור ה"ד עשוי' אבל קיום שרי לב"נ כיון דילפינן מועשו להם עגל מסכה והבין]. אך באמת כ"ז לא יספיק לנו לתרץ ד' הר"ם ז"ל במ"ש דב"נ אסור אפי' בעשוית צורות לנוי וזה תמו' מאד דמנ"ל זאת לאסור בב"נ הר"ז לא נשמע אלא מקרא דלא תעשון אתי ומנ"ל דגם ב"נ נכלל באיסור זה ולכאורה עלה בדעתי עפמ"ש הפנ"י בר"ה דאהרן עשה עגל היינו לנוי ולא עשה איסור כלל כיון דל"ה לשם עבוד"ז לא אסור אלא צורת אדם רק הערב רב עשו אותו אח"כ לעבוד"ז ועי' במנ"ח מצוה ר"ז שביאור דבריו וא"כ לפי"ז למאן דיליף דעשוי' אסור מחטא העגל מבואר דגם עשוי' לנוי אסור וצדקו ד' הר"ם ז"ל:

אך באמת ז"א דהרי א"נ דעשו העגל לנוי א"כ באמת ל"ה איסור בעשוי' א"כ לא יתכן לומר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה דאסור בעשוי' הא באמת ל"ה שום איסור בעשוית העגל וע"כ דהגמ' ס"ל דנעשה לשם עבוד"ז וא"כ אין הוכחה מזה אלא לאסור עשוית עבוד"ז כמבואר בגמ' עשה עבוד"ז ולא השתחוה לה אבל בעשוית צורות לנוי א"י שום מקור מנ"ל לאסור בב"נ:

ולכאורה מדברי הגמרא ר"ה (דף כ"ד ע"ב) דמקשינן בגמ' על ר"ג איך הו"ל צורת חמה ותי' שאני ר"ג דאחרים עשו לו ועי' בתוס' שם דאע"ג דאמירה לעכו"ם שבות מ"מ במקום מצוה שרי נראה מוכח דאין ב"נ מוזהר ע"ז מה"ת דאל"כ איכא לפנ"ע דאו' אך באמת א"ז קושיא דהר"ם ז"ל לשיטתו דלא פסק כלל להלכה דלא יושיט אמה"ח לב"נ וע"כ צ"ל בדעתו דס"ל כמ"ש הפנ"י בת' ח"ב ס"ג דליכא לפ"ע להלכה במכשיל לב"נ מטעם ראה ויתיר גוים ע"ש וא"כ א"ש פירוש הגמ' בפשיטות [ואדרבה נ"ל דהר"ם ז"ל לשיטתו דב"נ אסור בעשוית צורות לנוי הכריח מסוגי' זו דל"ש לפ"ע בב"נ ולכן השמיט הברייתא דלא יושיט וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ בזה] ויש לעורר בזה עוד לד' אהע"ז ז"ל דנהי דא"ש במקדש מ"מ על ב' שבותין גזרי גם במקדש א"כ נראה דה"ה לצורך מצוה וכ"כ האחרונים בזה א"כ אכתי קשה לדעת הר"ם ז"ל הא הכא באמירה לעכו"ם איכא ב' שבותין א' מצד איסור דידי' וא' מצד איסור לפנ"ע דמדרבנן עכ"פ אסור אפי' לפ"ד הפנ"י הנ"ל:

אך באמת ז"א דמלבד די"ל דדעת הר"ם ז"ל דפירוש הגמרא דאחרים עשו לו היינו בלתי ידיעתו וקנה אח"כ מעכו"ם וכמ"ש הרא"ש פ"ג דעבוד"ז דמ"ג מלבד זאת לולא דמסתפינא הייתי אומר שמפירוש הר"ח ז"ל הנדמ"ח נראה קצת דאינו מפורש כפירש"י וכל הראשונים בהא דאחרים עשו לו דהיינו נכרים והכוונה דהעכו"ם מותר לעשות צורות לנוי רק דפירוש כפשיטו דאחרים היינו ישראל וס"ל דאיסור עשוית צורות לנוי הוא רק לעצמו אבל לאחרים מותר לעשות אפי' ישראל לצורך ישראל אחר אם אינו עושה לצורך עכו"ם אינו איסור אלא בעושה לעצמו וטעמא דמילתא כיון דחזינן דבעשוית עכו"ם איכא לאו מיוחד לעושה לאחרים ע"כ דיש חילוק בזה בין עושה לעצמו ובין עושה לאחרים ואינו נלמד זמ"ז א"כ י"ל דבאיסור עשוית צורות לנוי כיון דליכא אלא חד קרא א"כ לא נשמע אלא עושה בידו לעצמו ולפי"ז י"ל דא"ח כלל בין ישראל לעכו"ם דלעצמו תמיד אסור ולאחרים תמיד מותר:

איברא דלקושטא דמילתא ז"א דדווקא בעכו"ם כיון דהקיום ג"כ אסור יש מקום לומר דלא אסרה תורה אלא עושה לקיימו אבל עושה לאחרים אינו נכלל באיסור עשוי' לכן צריך בזה קרא מיוחד משא"כ באיסור צורות כיון דקפדה התורה רק על מעשה הצורות אבל הקיום אינו אסור מה"ת כלל רק משום חשדא כמבואר בסוגיין א"כ אין סברא לחלק כלל בין עושה לעצמו ובין עושה לאחרים. וד' הר"ח ז"ל מ"ש דדווקא הוא עצמו אסור לעשות אבל אחרים שרי הכוונה דרק על עשוי' קפיד קרא לא על הקיום וכיון דעשו לו אחרים מותר לקיימו וצ"ע עוד בכ"ז. יהי' איך שיהי' אע"פ שמד' הגמ' א"ר נגד שיטת הר"ם ז"ל אך מקום של דברי הר"ם שכ' לאסור עשוית צורות לב"נ ל"ז למצוא. וד' יאיר עיני:

והנה יש להסתפק לדינא לד' הר"ם אי ב"נ מצווה בלאו דל"ת תועבה אל ביתך. וא"נ דלאו זה עיקרו לאסור הנאת עכו"ם והבאה לבית אינו אסור כלל מה"ת לא מבעי' לי דזה פשיטא דאיסור הנאה בעכו"ם אינו אסור לב"נ. אמנם לפ"מ דנראה סתמא דש"ס במס' עכו"ם (דף כ"א ע"א) ובתוס' שם ד"ה אף במקום שאמרו להשכיר וכ"נ מר"מ ז"ל פ"י ה"ד דלאו זה אף במקום דאינו נהנה מעכו"ם א"כ י"ל כיון דלהר"ם ז"ל אסור בכל ה"ה דאסור בזה להכניס עכו"ם בתוך ביתו. והנה לר"י דס"ל במכילתא דלאו דלא יהי' לך בא לאסור קיום עכו"ם וכ"כ דלפי"ז לר"י דיליף עכו"ם מאלקים גם לב"נ אסור קיום עכו"ם בביתו וא"כ פשיטא דנכלל בכלל לאו דל"ת תועבה אל ביתך. והנה שם בע"ז (דף כ"א) במשנה מבואר פלוגתת ר"מ ור"י בענין שכירות בתים ואח"כ איתא במשנה אף במקום שמשכירין לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עכו"ם שנאמר ל"ת תועבה עכ"ל המשנה ובגמ' שם מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי וסתמא כר"מ דאי כר"י בכל דוכתי' מוגרי. מבואר מד' הגמ' דלולי זאת דנאמר במשנה הלשון במקום שאמרו להשכיר ה"א דאתי' כר"י ג"כ. ולדידי נראה פשוט דהעכו"ם נכלל בלאו דל"ת תועבה כנ"ל:

ולפי"ז נ"ל דפירוש המשנה משום שנאמר ול"ת תועבה אין הכוונה דישראל עובר ע"ז הלאו דזה דחוק כיון דאין הישראל דר בו ומה"ט כ' תוס' באמת דהוא רק איסור דרבנן וע"ש. אמנם לדברינו י"ל דהכוונה במשנה משום דהעכו"ם עובר על לאו זה במה שמכניס עכו"ם לביתו א"כ עיד"ז שמשכירין להעכו"ם גורם להעכו"ם לעבור בהלאו הנ"ל והוי בכלל לפנ"ע דאסור מדרבנן עכ"פ לכ"ע ואע"ג דאמרינן דסתמא כר"מ מ"מ בפירוש המשנה נראה דאין נפ"מ בין ר"מ לר"י ויהי' מוכח מזה דב"נ אסור בלאו דל"ת תועבה:

ואם כנים דברינו בפירוש המשנה ממילא ארווח לן שמעתתא טובא מה שתמהו בתוס' אמאי היום משכירין להם בתים. ולהנ"ל א"ש כיון דעיקר האיסור מצד לפנ"ע נגעה בה א"כ היום שדרים אנו בין העכו"ם ואם לא ישכור לו ישראל ימצא דירה אצל עכו"ם ובכה"ג אף היכא דשייך לפנ"ע דאו' מותר מה"ת [ואפי' לפ"ד המל"מ בה' מו"ל החולק על פנ"מ מ"מ בב"נ ל"מ לדעת הסוברים דאינו עובר על לפנ"ע א"כ בוודאי כן הוא אך אפי' א"נ דעכו"ם מצווה על לאו דלפ"ע מ"מ זה שעכו"ם אחר יעבור על לפנ"ע אינו עושה זאת לעוברי דנהרי דנימא דישראל עובר על לפנ"ע והבין כי קצרנו] מכ"ש הכא דאינו אלא מסייע קצת כיון דגם היום הוא דר באיזהו דירה ויש לו עכו"ם שם וא"כ נהי דיש בזה סרך איסור דלפנ"ע מ"מ בזה"ז דיוכל למצוא הרבה דירות אצל עכו"ם מקילין בזה ולענ"ד הוא הערה נכונה ועי' היטב בכ"ז וברמב"ן עה"ת פ' יתרו בקרא דלא יהי' לך ותבין דברינו:

אמנם כ"ז לפלפולא אבל לקושטא דמילתא כיון שכל הראשונים לא פירשו כן ח"ו להמציא פירוש חדש בפרט שכ"כ בחי' לס' המצות שנראה עיקר דעת הר"ם ז"ל דלאו דל"ת תועבה היינו במכניס ליהנות ממנו ובב"נ כיון דמותר ליהנות מעכו"ם אינו בכלל הלאו דל"ת תועבה וז"פ:

הן אמת שראיתי לאיזהו מחברים שנסתפקו בזה אי ב"נ מותר ליהנות מעכו"ם אך לענ"ד אין בזה ספק כלל דהרי מבואר בתוה"ק פ' וישלח שאמר יעקב לבניו הסירו את אלהי הנכר מקרבכם ועי' ברש"י ז"ל שהי' בידם משלל של שכם נראה מבואר דב"נ אינו מוזהר באיסור הנאת עכו"ם ואפי' לפמ"ש שם הרמב"ן ז"ל דכבר ביטלו היינו משום דהי' קשה לו כיון שיעקב רצה להחמיר בביעור עכו"ם כדין ל"ה מספיק קבורה אבל זה גופא שלקחו בני יעקב בכלל השלל גם עכו"ם זה ל"ה קשה לו כלל וע"כ בב"נ אינו מצווה ע"ז וכ"נ מבואר מלשון הר"ם ז"ל כאן שלא הוזהרי אלא בהרחקות מעשיות עכו"ם ועבודתה אבל בהנאת עכו"ם אינן מוזהרין:

ולכאורה יש להעיר מהא דאמרי' במס' עכו"ם (דף נ"ג ע"ב) אמר ר"י אמ"ר ישראל שזקף לבינה וכו' כתחילה של א"י מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם וכו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטל בעלמא סגי להו ועי' בתו"ח שהעיר בזה הא מיד כשזכה בהן אברהם נעשה עכו"ם של ישראל ושוב ל"מ ביטול ותי' מצד דאיסורא לא ניחא לי' דליקני ולכאו' לפ"ד ל"ה איסור אצל אאע"ה כלל כיון דלא הוזהרו שלא ליהנות מעכו"ם וא"כ הדר"ל קושית התו"ח דנעשה עכו"ם של ישראל וא"כ אח"כ במתן תורה כשנאסר להם הנאת עכו"ם הרי ממילא האשירות חייבין שריפה דביטול ל"מ בהו:

אך באמת נראה דלק"מ דנהי דקיי"ל דעכו"ם של ישראל א"ל ביטול אפי' בקנאה מהעכו"ם ה"ד לפי האמת דאסורה בהנאה אמרי' כיון דקנאה ישראל ואסורה בהנאה שוב האיסה"נ שבו לא פקע משא"כ קודם שהוזהרו על איסור הנאת עכו"ם בוודאי הי' מהני ביטול בעבוד"ז של עכו"ם שבאה ליד ישראל ומלבד זה יש כמה תשובות בזה וא"צ להאריך:

ומה"ט אני תמה על הגאון בעל שבות יעקב ז"ל בח"ג סי' ל"ח דפשיטא לי' דמותר לגזול עבוד"ז מעכו"ם אפי' למ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת דכתיב ואשריהן תשרפו באש ורחל אמנו שגנבה התרפים יוכיח דליכא איסור בזה את"ד. ולענ"ד א"י שום היתר בזה כיון דלעכו"ם מותר ליהנות בו וה"ה ככל ממונו ואמאי יהי' מותר לגזול ממנו הא אינו מצוה על ישראל שיבער העבוד"ז של עכו"ם וכיון שכן ה"ה גזל גמור ולומר כיון דלישראל אסור בהנאה וא"ז באיסה"נ ממילא א"י לקנותו ואינו נעשה גזלן ז"א דכמו שכ' הר"ן ז"ל דמהני זכי' שלו להיות עכו"ם של ישראל כיון דעבוד"ז של עכו"ם מהני ביטול אינה אסורה בהנאה בהחלט ה"ה דקונה אותה להתחייב באחריות. ומ"ש הראי' מרחל הנה באמת מבואר בזוה"ק דעברה על לא תגנוב. אך כוונתה הי' להציל את אבי' מעכו"ם ואעפ"כ נענשה ע"ז. ועי' בפנים יפות לבעל הפלאה ז"ל שם דג"כ פשיטא לי' דאיכא איסור גניבה וזה בוודאי א"ל לפמ"ש החכ"צ דאפי' למ"ד גז"נ אסור מה"ת היינו רק משום שלא ירגיל לגזול אצל ישראל א"כ בעכו"ם דאצל ישראל בוודאי מותר לגזול הימנו שוב גם אצל העכו"ם מותר ז"א דמ"מ שייך שלא ירגיל על דברים המותרים לישראל ופשיטא שאסור לגזול חמץ בפסח מעכו"ם הכלל כי לענ"ד ד' השב"י אינן ברורין בזה וצ"ע:

ובעיקר הד' שכ' הר"ם ז"ל להלכה דב"נ מצווה על עשיות עכו"ם עי' במד"ר שמות פ' ט"ו דאיתא שם בזה"ל ד"א החודש הזה לכם אמר הקב"ה איני מצוה לעכו"ם על עבוד"ז אלא לכם שנאמר לא תעשו לכם אלילים עכ"ל מבואר דפשיטא לי' להמדרש דב"נ אינו מצווה על עשיות צלמים אמנם אין קושיא מזה כיון דהוא פלוגתא בגמ' ועי' בכ"ז:

ג

ו) שם בר"ם ז"ל ה"ג ב"נ שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד וכו' משא"כ בישראל עכ"ל עי' בכ"מ שתמה על הר"ם ז"ל אמאי פסק כר' מיאשי' כיון דר"י נפחא פליג עליו ובלח"מ כ' לתרץ דהר"ם ז"ל ס"ל כד' התוס' דקושית התוס' למ"ל לרבנן איש איש ה"ד לר"י נפחא אבל לר' מיאשי' א"ש דג"כ יליף לה מאיש איש לרבות עכו"ם. אך דל"נ דקנקב שם ד' אתי למעט לכן צריך כגר וכאזרח דדווקא ישראל נתמעטו ממיתה אבל לא ב"נ ומעתה כיון דלר' מיאשי' אתי' הברייתא ככ"ע לכן פוסק הר"ם ז"ל כוותי'. אתד"ק:

אמנם לענ"ד צ"ע בזה לפמ"ש הג' תבואות שור ז"ל בחי' בכור שור לסנהדרין נ"ו להכריח שדעת הר"ם ז"ל דעל הכנוין ליכא כרת כ"א אזהרה בלבד וממילא צ"ל דהא דכ' בתוה"ק איש איש כי יקלל אלוקיו ונשא חטאו דהיינו כרת כמבואר בפסחים צ"ג ע"כ דהאי קרא לא קאי על כנוין כלל רק ג"כ על שם המיוחד רק דהקרא אתי להורות לענין שם בשם דזה ל"ב שם המיוחד עיי"ש בתבואות שור ותמצא מבואר כן וא"כ ליכא למימר דהר"ם ז"ל מפרש כתוס' דר"מ אליבא דרבנן ג"כ דריש מאיש איש לרבות ב"נ כיון דלחכמים ל"א קרא לאזהרת כנויין כלל וא"כ ע"כ הפירוש הסוגיא דקושיות דאיש איש למ"ל היינו לתרווייהו וא"כ הדר"ל קושיות הכ"מ על הר"ם ז"ל ומה שנלענ"ד לת' דעת הר"ם ז"ל בהקדם לבאר ד' רש"י ז"ל בסוגיין שכ' בזה"ל לא נצרכא האי איש איש אלא לרבות הכנויין שיהי' הנכרים מוזהרים על ברכתן כישראל דאי מהתם ה"א שם המיוחד דוקא דכתיב ד' דהאי אלקים דבהאי קרא לאזהרת עכו"ם דרשינן לי' לקמן עכ"ל מבואר מד' רש"י דסתם ד' ר"י נפחא אליבא דר' יוחנן דיליף מאלקים איסור עבוד"ז וצ"ע מה כוונת רש"י ז"ל בזה ואטו לר"י לקמן דס"ל דדרשינן דינים מאלקים ל"צ איש איש לרבות כנויין לכן נלענ"ד בזה דהנה התוס' נתקשו על ר"י נפחא אמאי קאמר דוקא אליבא דר"מ דמחייב ישראל על כנויין הא אפי' לרבנן דס"ל דעל כנויין באזהרה ג"כ י"ל דאיש איש אתי לרבות עכו"ם ובעכו"ם אזהרתן זו מיתתן ותי' דאין סברא לרבות עכו"ם למיתה מאותו קרא דכתיב בישראל כיון דבישראל ליכא מיתה ולכאו' סברתם אינה מובנת כל הצורך אמנם בחי' הר"ן ז"ל הוסיף ביאור כיון דכל הקרא הזה אתי למעט ישראל ממיתה אין סברא דנימא דמאותו קרא נתרבה ב"נ למיתה על כנויין כיון דאותו קרא עיק' למעט ולא יתכן לעשות בקרא אחד שני הפכיין עי' היטב בחי' הר"ן ז"ל ותראה שזה כוונת דה"ק:

ומעתה אומר אני שזה דוקא לריו"ח דיליף מאלקים על איסור עכו"ם שפיר צריך לרבות מאיש איש דב"נ מצווה על הכנויין א"כ שפיר תליא בפלוגתת ר"מ וחכמים אי ישראל ח"מ על כנויין משא"כ לרי"צ דיליף מאלקים דינים מדכתיב ונקרב בעה"ב אל האלהים וכ"כ לעיל בשם הרמ"א בת' דלרי"צ ב"נ מוזהר על כל הדינים כישראל דלגמרי ילפינן ב"נ מישראל לענין דינים ומעתה נ"ל דה"ה דבאזהרת אלהים לא תקלל ג"כ נכלל ב"נ דג"ז בכלל דיני ישראל שלא לקלל הדיינים וא"כ ה"ה דב"נ נכלל בלאו זה וממילא נכלל גם באיסור כנויין דג"כ הוא בכלל אזהרת אלקים לא תקלל ושוב אמרי' דגם לחכמים חייב ב"נ מיתה על הכנויין כיון דב"נ אזהרתן זו מיתתן וכיון דנכלל באזהרה זו שוב ממילא חייב מיתה ג"כ כקו' התוס' ובזה ל"ש תירוצם כיון דהך קרא לא אתא למעט ממיתה ואדרבה הא בהאי קרא גם אזהרת שם המיוחד נכלל בו דחייב עליו גם ישראל מיתה ולכן מוכרח רש"י ז"ל לפרש דכל השו"ט בגמ' היינו רק לריו"ח דיליף דינים מויצו ואלקים אתו לאיסור עבוד"ז אבל לרי"צ דיליף דינים מאלקים אז ל"צ איש איש כלל רק דממילא אמרי' דב"נ חייב על הכנויין [וע' לקמן (ד' נ"ו ע"ב) בגמ' כמאן אזלא הא דאמר ר"י אמר רב אלקים אני לא תקללני אלקים אני לא תמיתני אלקים אני יהי' מוראי עליכם כמאן כי"א מבואר ג"כ דרב ס"ל דב"נ מוזהר על הכנויין ויליף מאלקים דינים]:

ומעתה לפ"מ שהכריח הרמ"א ז"ל בת' שהלכה כרי"צ. ובח' עה"ת כתבנו ראי' גדולה שדעת הר"מ ז"ל להלכה כרי"צ לפמ"ש בחי' הר"ן ז"ל דלר"י דס"ל דילפינן דינים מויצו ונלמד מדכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וב"ב ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ב"נ מצווה על הצדקה דג"ז נכלל בכלל ויצו וא"כ לפ"מ שפסק הר"ם ז"ל דאין ב"נ מצווה על הצדקה ע"כ דיליף דינים מאלקים וא"כ ממילא שפיר פסק הר"ם ז"ל דב"נ מוזהר על הכנויין וי"ל יותר כיון דחזינן דרב ס"ל דאפי' אם ילפינן מאלקים איסור עבוד"ז ג"כ דרשינן מאלקים כנויין רק דר"י נפחא ס"ל כיון דלא דרשינן מזה אלא עבוד"ז אין ענינו לברכת השם כלל ואינו מרבה איסור כנויין בברכת השם א"כ ז"ד לריו"ח אבל לרי"צ דיליף דינים מאלקים שפיר יש מקום גדול לומר דנכלל בכלל אזהרת אלקים לא תקלל כרב דיליף הכל מאלקים וז"ב בדעת הר"ם ז"ל ובאמת אני מתפלא על מרן הכ"מ והלח"מ ז"ל שהוקשו על הר"ם ז"ל ולא הרגישו כלל בד' ר"י אמר רב דס"ל דמאלקים מרבינן איסור ברכת השם ומדכתיב אלקים לא תקלל מבואר דרב ס"ל דב"נ חייב אף על הכנויין ופסק להלכה כרב וצע"ג:

ויש עוד להעיר ראי' לר"ם ז"ל דב"נ מוזהר על הכנויין לפ"מ שחקר המל"מ לקמן פ"י ה"ז דנראה מתוה"ק דב"נ חייב לקיים שבועתו ואסור לישבע על שקר ממה דמצאנו באברהם ואבימלך. ויצחק ואבימלך. גם אברהם שהשביע לאליעזר וע"כ דחייבין לקיים שבועתן וע"כ דמצד ברכת השם נגעה בה ועיי"ש ולפי"ז א"נ דב"נ אינו מוזהר על הכנויין א"כ נראה פשוט דנשבע לקיים איזהו דבר בכנויין ג"כ אינו מחויב לקיים דעובר על השבועה לא גרע ממברך את השם בהדיא וא"כ בשבועת אבימלך ואברהם דמבואר בתורה דהי' בשם אלקים ואיזהו תועלת הי' בשבועה. הן אמת דאינו מבואר בתוה"ק אלא שהשביע אבימלך לאברהם בשם אלקים אבל מסתימת הדברים נראה דגם אבימלך נשבע בשם אלקים כמבואר בתוה"ק דנשבעו שניהם וא"כ יהי' מוכח דב"נ מוזהר בברכת השם על הכנויין ג"כ אך לפי"ז יקשה לרי"צ נפחא דס"ל אליבא דרבנן אין ב"נ מוזהר על הכנויין ומה תועלת היתה בשבועת אבימלך ומלבד זה גוף ד' המל"מ דשבועת שקר להבא יהי' בכלל ברכת השם דחוק טובא כיון דבשעה שנשבע לא הוציא שקר מפיו אין הסברא נותנת דאם אח"כ עובר על השבועה יהי' בכלל ברכת ד' ונראה יותר כמ"ש האחרונים דהוא בכלל דינים שלהם שחייבין לקיים שבועתן וא"כ אין מזה ראי' כלל לברכת ד' ודו"ק:

ד

ז) שם בר"מ ז"ל ה"ד ב"נ שהרג נפש אפי' עובר במעי אמו נהרג עליו עי' בכ"מ מקורן של דברים דפסק כר"י דלמד מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה עוברין. והנה בת' נוב"י מה"ת חו"מ סי' ס"א הקשה הגר"י פוק ז"ל מנ"ל זאת דהך קרא נאמר לב"נ הא אדרבה כל שנאמרת ולא נשנית לישראל נאמר ולא לב"נ וא"כ הסברא נותנת דישראל יהי' חייב על העוברין ולא ב"נ והשיב לו הנוב"י ז"ל כיון דגם לישראל אסור עכ"פ ול"ש בזה מא"מ א"כ שוב אמרי' דלב"נ נאמר עיי"ש:

אך לענ"ד גוף הדבר צ"ע אם אמנם שכ"כ התוס' בד' נ"ט דגם לישראל לא שרי להמית עוברין מנ"ל זאת להתוס' ואי משום הקושיא דמא"מ הלא משום קושיא זו יש לומר דכל הקרא לישראל נאמר כמו דהכריח הגמ' כלל זה משום מא"מ וראיתי בס' זכותא דאברהם ממרן הגאה"ק מטשעכנאוו ז"ל שכ' ע"ד התוס' הנ"ל בזה"ל ואני מוסיף ע"ד שיש אפי' חיוב מיתה לשמים על העוברין דהא לא גרע מהוצאת זרע לבטלה שחייב מיתה לשמים כדילפינן בנדה פ"ב מפסוק ויהי ער בכור יהודה וכו' שחייב ומכ"ש על העוברין עכ"ל וע"ש שכ' בזה לת' ד' המדרש דהמילדות הי' נענשין בדיני שמים אם היו שומעין לפרעה להמית העוברין ולפי ד"ק יצא לנו מקור נפתח בהא דישראל אסור להרוג עוברין במעי אמו אך באמת תמיהן לי ד"ק דהרי איסור זה דמוז"ל הוא איסור אחר והוא מטעם מצות פו"ר וכמ"ש תוס' יבמות (דף י"ב ע"ב) ד"ה שלש נשים ובתוס' סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) ד"ה והא פו"ר ואדרבה א"נ דאיסור עוברין יש בו איסור דהשחתת זרע א"כ לפמש"כ תוס' דזה תליא במי שמצווה על פו"ר א"כ יש סברא גדולה לומר דשופך דם אדם באדם דאתא לחייב על עוברין כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמר ולא לב"נ כיון דלאחר מ"ת ניטל מצות פו"ר מב"נ וניתן לישראל א"כ י"ל דחיובא דעוברין הוא ג"כ רק לישראל דמצווה על השחתת זרע ומלבד זה קשה טובא בעיני דאיך אפ"ל דחייב מיתה ביד"ש על עוברין הא מקרא מלא בתורה דמשלם דמי וולדות ויקשה לרנבה"ק אליבא דאביי דס"ל דמיתה ביד"ש ג"כ פוטר מתשלומין ואיך משכח"ל דמשלם דמי וולדות הא קלב"מ והרי מבואר בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה דלאביי גם בשוגג רנבה"ק פוטר מתשלומין דחיי"מ ביד"ש בשוגג ג"כ פטור ולא משכח"ל כלל דמי וולדות א"ו כדאמרן דהשחתת זרע ל"ש כלל אלא בזרע שלו והוא מטעם מצות פו"ר אבל בעוברין של אחרים אינו ענין כלל לאיסור השחתת זרע וא"כ הדרא ק"ל דמנ"ל דאיכא איסורא בישראל כיון דאמרי' דקרא לב"נ נאמר ואי משום מא"מ נימא כיון דנאמרה ול"נ כל הקרא רק לישראל נאמר ולא לב"נ וקושיות הגרי"פ ז"ל עצומה:

אמנם ראה זה מצאתי בחי' הרמ"ה סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) בד"ה אמר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו שכ' בזה"ל איתיבי' ר"ח לר"ה מהא דתנן באהלות פ"ז האשה שהוא מקשה לילד מחתכין את הולד במעי' ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחי' קודמין לחיו יצא רובו אין נוגעין בו שא"ד נפש מפני נפש דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הו"א זה עובר ודווקא כשיצא רובו אבל כ"ז שהוא מבפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו תורה שהרי לא חייבה עליו מיתה דכתיב ויצאו ילדי' ענש יענש עכ"ל מבואר מד' הרמ"ה ז"ל דהא דיצא רובו אין נוגעין בו הוא ג"כ מצד הדרשה דשופך דם אדם באדם דאל"ה ל"ה חייב עליו עד שיצא לאויר העולם לגמרי ולפ"ז צ"ל דבאמת הקרא הזה נאמר בין לישראל ובין לב"נ דהוי בכלל נאמרת ונשנית כיון דכתיב בתורה מכה כל נפש גם עובר הוי בכלל נפש ונהי דנתמעט נפל מדכתיב מכה איש אבל עובר לא נתמעט רק דבזה חלוק ישראל מב"נ לענין עובר שהוא במעי אמו לגמרי דבזה יצאו ישראל להקל שלא יתחייבו עליו מיתת ב"ד והטעם י"ל בזה כמ"ש הרא"ם ז"ל בפ' משפטים משום דרוב להבא ל"א לכן כ"ז שהוא במעי אמו ל"ח התורה לישראל מיתה עליו משום דכתיב בישראל והצילו העדה וכ"כ בזה בת' לפלפל בד' הרא"ם ז"ל משא"כ בב"נ חייב מיתה אף קודם לכן:

איברא דבאמת לשון הרמ"ה ז"ל שכ' אבל כ"ז שהוא בפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו התורה נראה להיפוך ממ"ש דבישראל כ"ז שהוא בפנים אינו בכלל נפש וא"כ הדרא ק"ל כיון דהך קרא דשופך דם האדם באדם ל"נ ונשנית קאי רק לישראל ונהי דנתמעט עובר שהוא במעי אמו לגמרי מדכתיב נפש עכ"פ צריך קרא על יצא ראשו כשיטת הרמ"ה ז"ל אם לא שנימא כיון דסתמא דקרא דשופך דם האדם באדם משמע אפי' עובר במעי אמו לגמרי ע"כ לא מפקעינן הקרא ממשמעותא וכיון דבישראל גלי קרא דא"ח אלא על מי שהוא בכלל נפש אמרי' דב"נ מצווה על העוברין כיון דליכא קרא למעט בב"נ ומצד מא"מ ג"כ ל"ש כיון דישראל עכ"פ מוזהר ע"ז אך כ"כ שא"י מנ"ל זאת דלישראל אסור מה"ת להמית עוברין וד' הג' בעל זכותא דאברהם צ"ע כנ"ל:

אמנם להצדיק את הצדיק גאון וקדוש כבעל זד"א ז"ל שלא לומר עליו ששגה בדבר פשוט ח"ו עלה בדעתי בדעת הגז"ל דס"ל דבאמת בכל עוברין איכא ח"מ ביד"ש דלא גרע מהשחתת זרע והא דמשלם דמי וולדות היינו משום דחזינן דצריך קרא ולא תקחו כופר לנפש רוצח הא לא"ה ה"א דמהני כופר לנפש רוצח ועי' ב"ק (דף פ"ג ע"ב) דדרשינן מזה ולא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שא"ח וא"כ נ"ל דה"ה עוברין כיון דאינן בכלל נפש אע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ הדמי וולדות הם כופר להמיתה ביד"ש וממילא ל"ש קלבד"מ כיון דאם משלם דמי וולדות ליכא ח"מ ביד"ש כלל וזה כפתור ופרח בעזה"י. ועי' בלשון הר"ם ז"ל פ"א מה' רוצח ה"ד ומוזהרין ב"ד וכו' שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה עכ"ל וכוונתו נראה דאפי' בהורג את עבדו של חבירו מ"מ החיוב מיתה היא בשביל שהרג אדם שנברא בצלם אלקים ול"ש בזה כופר דהיינו שנפשו אינו קניינו ולפי"ז נ"ל דבעובר שעדיין לא נברא שפיר מהני כופר ולכן כשמשלם דמי וולדות ליכא ח"מ ביד"ש ויש לעורר בזה מסנהדרין (דף ע"ד ע"א) דר"י ב"ש יליף דיכול להציל בא' מאיבריו א"נ להצילו בנפשו דאל"כ לא משכח"ל דמי וולדות דנימא קלבד"מ וקשה להנ"ל דדמי וולדות הם מכפרין על חיוב מיתה ביד"ש ובכפרה ל"א קלבד"מ ועי' בפנ"י ב"ק (דף כ"ו ע"א) ד"ה ויהי אדם חייב בכופר והבין היטב כי קצרנו מפני שכ"כ אריכות ד' בזה בחי'. ואולי י"ל דדווקא במזיד דאיכא ח"מ ביד"ש צריך כפרה ומכפרין הדמי וולדות אבל בשוגג א"צ כפרה ואין הדמי וולדות מכפרין כלל ושוב אמרי' קלבד"מ והתם לענין הוולדות שוגג הוי ויש להאריך בכ"ז אלא מפני שא"ז מענייני קצרתי וסמכתי על המעיין שיבין הד' לאשורן:

והנה יש לחקור בהא דקימ"ל דב"נ מוזהר על עוברין וכן ישראל אע"ג דאינו מוזהר איסורא איכא ואפי' בנשים דעל השחתת זרע אין מוזהרין מ"מ בעוברין מוזהרין באיסור עכ"פ כמו ב"נ דג"כ אין מוזהרין על השחתת זרע לאחר מתן תורה. מאימתי מתחיל החיוב שיהי' הולד בכלל עובר שיצא מכלל זרע ויהי' נחשב בכלל עיבור להיות ב"נ חייבין עליו ונשים מוזהרין והנה לכאו' הדבר פשוט כיון דקימ"ל דעד מ' יום מיא בעלמא היא ואינו בכלל עובר לשום דבר כמו לענין לידה ולענין תרומה בר"מ ז"ל פ"ח מה"ת הלכה ג' ולענין המזכה לעובר קנה כמבואר בש"ך חו"מ סי' ר"י סק"ד ועי"ש בש"ך דפשיטא לי' דבתוך מ' יום אינו בכלל עובר כלל א"כ נראה ברור דה"ה דאינו בכלל עוברין לענין שיהי' ב"נ מוזהר עליו ובאמת י"ל דממקומו הוא מוכרע לפ"ד ר"ת ז"ל בתוס' יבמות (דף י"ב ע"ב) ד"ה שלש נשים דמפרש פלוגתת ר"מ וחכמים בענין שלש נשים משמשות במוך היינו לאחר תשמיש והפלוגתא אם צריך לשמש במוך דר"מ ס"ל דהוה סכנה ולכן צריכה לשמש במוך ורבנן ס"ל דא"צ אבל מותר היא לכ"ע כיון דאשה אינה מוזהרת על השחתת זרעו וקשה לכמ"ש הפוסקים דעפ"י רוב הזרע נקלט מיד בשעת ביאה וא"כ אמאי יהי' מותר הא הו"ל עוברין ונהי דאשה אינה מוזהרת על השחתת זרע הא על עוברין אשה ג"כ מוזהרת ולאחר שנקלט הזרע ה"ה בכלל עובר א"ו דז"א דקודם מ' יום אינו בכלל עוברין רק בכלל השחתת זרע ולכן אשה דאינה מוזהרת על השחתת זרע אינה מוזהרת להשחית הזרע בתוך המ' יום:

אמנם חכם אחד העירני מד' הרמב"ן בתורת האדם מובא בר"ן פ' יוה"כ שכ' בדעת בה"ג ז"ל דס"ל דמאכילין לאם ביוה"כ משום סכנת הולד אע"ג דהוא בכלל עוברין ולית בי' משום הצלת נפשות מ"מ מחללין עליו את השבת מצד שיוכל להיות שישמור שבתות הרבה והוה בכלל ושמרו בנ"י את השבת חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. וכ' דלפ"ז אפי' בפחות ממ' יום מחללין עליו את השבת ומוכח מזה דגם בפחות ממ' יום הוי בכלל עובר וא"כ י"ל דה"ה בב"נ ההורגו חייב מיתה. אבל באמת ז"א כלום ואדרבה מלשון הרמב"ן ז"ל מבואר להיפוך וכוונתו פשוט כיון דטעמא דמחללין שבת בשביל עובר אע"ג דאינו בכלל נפש הוא משום שיוכל להיות ממנו ישראל שישמור שבתות הרבה וא"כ מה"ט ה"ה בפחות ממ' יום אע"ג דאין לו חיות כלל ופשיטא דאינו בכלל עוברין מ"מ מחללין עליו את השבת כיון דכבר נקלט הזרע אמרי' דרוב נשים מתעברות ויולדות אבל לענין שיהי' בכלל עוברין כיון דא"ל חיות כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בעצמו פשיטא דלא נוכל לומר דהוא בכלל שופך דם האדם דמזה דרשינן איזהו אדם שהוא בתוך אדם זה עוברין וצריך שיהי' בכלל אדם ואין ללמוד חיוב מיתה מהצלה והרי מד' תוס' ב"מ (דף קי"ד ע"ב) סוד"ה אמרי לי' נראה דאפי' במת ממש אם ברור לו שיחי' אותו ויהי' שומר מצוה מותר לחלל עליו את השבת וע"כ דהוא מטעמא דהרמב"ן הנ"ל דאע"ג דא"ל חיות כלל מ"מ מצד העשה ושמרו מותר לחלל עליו את השבת וא"כ מבואר דאין ללמוד זמ"ז וזה ברור ופשוט:

שוב חפשתי בספרים ומצאתי בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג שכ' להדיא דהך דשלש נשים משמשת במוך היינו אפי' לאחר שיקלוט הזרע שרי כיון דהוא לצורך וע"כ דכוונתו לשיטת ר"ת ז"ל דמשמשת במוך היינו לאחר תשמיש ומבואר כדברינו למעלה. ובאמת מוכרח כן דא"נ דמותר רק קודם שנקלט הזרע איך מותר לר"מ לשמש על סמך שתשמש במוך לאחר תשמיש כיון דעפ"י רוב נקלט הזרע מיד בשעת תשמיש ושוב תהיה אסורה לשמש במוך ולר"מ הרי סכנה הוא ואיך מותר לסכן אותה אלא ודאי כדאמרן. הארכנו בזה מפני שלא נתבאר הדבר בבירור בס' האחרונים ז"ל ודבר זה שכיח ונוגע להלכה אמרנו להציע חו"ד הקלושה עי' בשאילת יעב"ץ תראה שהוא ז"ל פליג על החו"י שס"ל ג"כ דעוברין ל"ג מהשחתת זרע והוא ז"ל כ' די"ל דז"א דומה להשחתת זרע עיי"ש היטב ואי"ה עוד נבאר בזה:

הוספה

עי' מה שהקשיתי על מרנא הגאה"ק בעל זכותא דאברהם ז"ל ומה שתירצתי בדבריו הקדושים וכתב לי ע"ז כבוד יד"נ הרב המובהק חו"ב החסיד מו"ה פנחס נ"י מפ"ק שבלא"ה י"ל ד' הגז"ל עפ"ד התוס' סנהדרין (דף ע"ט ע"א) בד"ה ומפקה מדרבנן שכ' וז"ל וי"ל דהא דפליגי עליו לאו משום דל"ל הקישא לענין ממון אחר בהדי מיתה וכו' אבל לענין דמי הנהרג דווקא פליגי משום דגלי קרא ונתת נפש תחת נפש ממון ועיי"ש בחי' הר"ן ז"ל וממילא י"ל כמו כן לרנבה"ק אליבא דאביי דיליף מיתה ביד"ש דפטור מאסון אסון ובאסון זה דבידי אדם דגלי קרא דחייב ממון עבור האשה כמו כן בהכה ילדים דאיכא חיוב מיתה ביד"ש נמי חייב לשלם עבור הוולדות דלענין דמי הנהרג עצמו גלי קרא דלא אמרינן הקישא דתנא דבי' חזקי' עכ"ד:

והנה לכאורה אין זה מספיק דברור הדבר דזה אינו אלא לר"ש דס"ל דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור וצ"ל דמה דכתיב בקרא ונתת נפש תחת נפש היינו ממון א"כ שפיר י"ל דלענין דמי הנהרג גלי קרא דבמקום מיתה היא מה שאין כן לרבנן דס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וקרא כפשטא דקאי על מיתה ממש א"כ מהכ"ת לחלק בין אותו ממון שנתחייב עליו מיתה ובין ממון אחר אדרבה מסברא החיצונה הוא להיפוך כיון דעל אותה עבירה יש עליו חיוב מיתה ליכא חיוב ממון ועי' בחי' הר"ן תמצא מבואר להדי' כן דרק לרבי אמרינן סברא זו ולפ"ז להלכה דקיי"ל לרבנן ולא גלי קרא כלל דממון יהיה תחת הנפש אם כן גם בכה"ג אמרינן קלבד"מ. אך יש לקיים דבריו עפ"ד התוס' ב"ק (דף ד' ע"א) ד"ה כראי אדם בשם הר"י ז"ל ועיי"ש במהרש"א ומהר"ם לובלין ובפני יהושע והארכנו בזה בחי' לב"ק ואכ"מ:

ח) שם בר"מ ז"ל וכן אם הרג טריפה עכ"ל עי' בכ"מ של"כ מקור לזה והנה בת' כ' דרך פלפול טעמו דהכריח כן מהא דקיי"ל דב"נ מצווה על העוברין דא"נ דהורג טריפה פטור אמאי יהי' חייב בעוברין הא איכא תרי מיעוטא דלמא נפל ודלמא טריפה ובכה"ג ל"א בת"ר א"ו דהורג את הטריפה חייב ולכן חייב על העוברין. ובחי' עה"ת כ' דיש ראי' לדעת הר"מ ז"ל מסנהדרין (דף נ"ז ע"א) דמקשינן למאן דדריש שפכ"ד מעל האדם דל"ל קרא דשופך דם האדם שנאמר לנח ובניו ותי' קטלייהו דקמגלי. וקשה טובא הא אזהרת שפכ"ד לאדה"ר הי' קודם החטא ואז ל"ה מיתה בעולם וא"כ נראה מסברא דאחר החטא שנולד באדם ההפסד והמיתה צריך לימוד חדש על שפכ"ד דכמו דלדידן בהורג את הטריפה פטור ה"ה אז כיון שנשתנה האדם ונולד בו דבר הממית ועלול למות בלא"ה מנ"ל מאזהרה הראשונה דבכה"ג חייב מיתה א"ו דמיד כאשר צוה הקב"ה על שפכ"ד אזהיר אותו אפי' על טריפה וא"כ ממילא ל"צ לימוד חדש על לאחר החטא והארכתי בזה בדברי המדרש מה שאמרו שקין ל"ה לו ממי ללמוד דהכוונה כנ"ל ואכמ"ל:

וי"ל עוד די"פ בדעת הר"מ ז"ל דב"נ נהרג בהרג טריפה לפ"ד המהרש"ל דמיעוט חי'. וא"כ נ"ל דתמיד איכא תרי מיעוטא. א' דילמא הנהרג הי' מהמיעוט. ועוד דילמא הוא ג"כ טריפה ובישראל ל"ש זה דעכ"פ א"א להרוג אותו מספיקא משא"כ בב"נ נ"ל דס"ל להר"מ ז"ל דמספק נהרג. ויש להאריך בזה גם בלשון הר"מ ז"ל פ"ב מה' רוצח ה"ח שנראה לפ"ר מלשונו דבהורג את הטריפה אינו פטור א"ד כשהרופאים אומרים בבירור שאין לו רפואה הא לא"ה נהרג משום דאמרי' דאדם א"ל מזלא והיא תימה וכבר נתעורר בזה בס' מנ"ח ולהנ"ל אולי י"ל דאל"ה אמרי' דילמא גם הוא טריפה ויש לדחות כמובן וא"ר להאריך בקונטרס הלז:

והעיקר נראה בדעת הר"ם ז"ל דס"ל דטריפה לא גרע מעוברין וכיון דב"נ מצווה על העוברין אע"ג דל"ל חיות עוד לגמרי ה"ה לטריפה דחייב עליו ומה שנ"ל יותר בזה בהקדם לתרץ תימה גדולה שתמהתי על הר"מ ז"ל בהלכה זו ומצאתי להג' בעמנ"ח שקדמני בזה במ"ש בכפתו ונתנו לפני ארי או הניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ"מ נהרג לפמ"ש הר"מ ז"ל בעצמו בפ"ב מה' רוצח ה"ב בכפתו ונתנו לפני ארי ליכא אלא חיוב מיתה ביד"ש וכ' הטעם לזה כיון דזה נלמד מקרא דמיד כל חי' אדרשנו וכיון דכתיב בי' לשון דרישה הרי דינו מסור לשמים וקרא זה הלא לב"נ נאמר וא"כ איך פסק הכא דב"נ חייב ע"ז מיתת ב"ד וכתבנו בחי' עה"ת לת' כיון דמצאנו בסנהדרין (דף פ"ב ע"ב) בכהן ששימש בטומאה דכיון דהי' חייב מיתה ביד"ש הי' הכהנים הורגין אותו ונהי דבכל ח"מ ביד"ש אסורים הב"ד להרוג אותו ופשיטא דהוי רוצחים אם הורגין אותו היינו משום דבישראל מהני תשובה שמכפר על ח"מ ביד"ש אסורים הב"ד להרוג אותו ופשיטא דהוי רוצחים אם הורגין אותו היינו משום דבישראל מהני תשובה שמכפר על ח"מ ביד"ש ולכן אסור להרגו משא"כ בב"נ דל"מ תשובה וא"כ היכי דמחויב מיתה ביד"ש שוב הב"ד הורגין אותו. ומעתה י"ל דה"ה והוא הטעם בהורג את הטריפה לפ"מ דנראה מד' הר"ם ז"ל בהל' רוצח הנ"ל שח"מ ביד"ש וכ"כ להדיא בתשו' מר"י ברונא ז"ל וא"כ ממילא דבב"נ נהרג דכללא הוא היכא דיש עליו ח"מ ביד"ש ממילא הב"ד הורגין אותו:

ולכאורה יש להעיר לפ"ז לפ"ד הג' בעל חו"י ז"ל וכיוון לזה גם הג' בעל זכותא דאברהם ז"ל דעוברין לא גרע מהשחתת זרע א"כ ל"ל דכתב רחמנא בב"נ שופך דם האדם באדם להורות על העוברין ת"ל כיון דהוי בכלל השחתת זרע וח"מ ביד"ש וא"כ ממילא הב"ד הורגין אותו. אך באמת א"ש דנראה דאע"ג דהר"ם ז"ל ס"ל דבב"נ היכא דח"מ ביד"ש הב"ד הורגין אותו היינו דיש רשות לב"ד להרוג אותו כיון דבלא"ה הוא בר קטלא ביד"ש אבל חיובא ליכא על הב"ד ונפ"מ דבישראל איכא איסורא ובב"נ רשות לב"ד להרוג אותו. אמנם בעוברין גלי קרא דהוא בכלל ח"מ דרוצח והב"ד חייבין להרוג אותו ואל"כ חייבין מיתה מצד מניעת הדין כמ"ש הר"ם ז"ל לקמן אך יש להעיר עוד בזה ממ"ש הר"מ לקמן בפ"י ה"ט לענין ב"נ שלמד תורה וב"נ ששבת ח"מ ביד"ש אבל אין הב"ד הורגין אותו עיי"ש מבואר להיפוך מדברינו דאע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ אינו נהרג בב"ד אך באמת כ"כ הלח"מ שם דהר"ם ז"ל ס"ל דאסמכתא בעלמא הוא והח"מ הוא רק מדרבנן עיי"ש ועי' במקומו מה שנכתוב עוד בזה:

ולפי"ז יצא מדברינו דבר חדש דמ"ש הר"מ ז"ל בכפתו ונתנו לפני ארי דנהרג עליו א"ד לרישא בחיוב מיתה דעוברין דשם חיובא על הב"ד להרוג אותו דהוי בכלל שפיכת דמים והכא הוא רק רשות מפני שח"מ ביד"ש וכ"נ מלשון הר"ם ז"ל דמחלק לה בתרי בבא. ועפ"ז יתבאר לנו מה שיש לתמוה לכאו' על רבינו ז"ל דלא כ' דב"נ חייב מיתה גם בשוכר להרוג דהרי לעיל בה' רוצח כ' גם ע"ז דח"מ ביד"ש וזה נלמד ג"כ מקרא דמיד איש אחיו עיי"ש וא"כ למה השמיט הר"מ ז"ל דין זה כאן והוא קושיא גדולה:

אמנם להנ"ל נראה עפ"מ שמחדש הגאון בעל זכותא דאברהם ז"ל דלדעת הר"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דב"נ נהרג על שלא עשו דין א"כ בב"נ שצוה להרוג את חבירו ח"מ מצד דינים דמה אם לא עשו דין בהורג את חבירו ח"מ מכ"ש זה שמצוה להרוג את חבירו בוודאי חייב על שלא שמר הדינים ודפח"ח. וא"כ שפיר השמיט הר"ם ז"ל ולא חשב לה הכא כיון דהכא החיוב מיתת ב"ד הוא רק רשות מצד דח"מ ביד"ש ובשוכר להרוג א"ח איכא ח"מ מדינא מצד דינים כנ"ל:

ועפ"ז א"ש מה שקשה עוד בסוגי' דסנהדרין (דף נ"ו) דאמרי' דכיו"ב בשפכ"ד לא תניא משום דלא משכח"ל עי"ש. וקשה לפ"ד הר"ם ז"ל דב"נ חייב גם בכפתו והניחו לפני ארי. אמנם ישראל פטור ממיתת ב"ד בזה א"כ שפיר משכח"ל כיו"ב דכותי בכותי וכותי בישראל ח"מ וישראל בכותי פטור וישראל בישראל אסור וז"א שפכ"ד ממש. אמנם להנ"ל י"ל כיון דבברייתא קתני דכותי בכותי חייב והיינו ח"מ ב"ד מדינא וזה ל"מ דכיו"ב דגם כותי בכותי אינו חייב מדינא מיתת ב"ד כנ"ל ובשוכר להרוג אינו כיו"ב דשפכ"ד רק דהחיוב מצד דינים כנ"ל ועי' ברמב"ן עה"ת פ' וישב ל"ז כ"ב דהא דאמר ראובן אל תשפכו דם וגו' שלומד אותם שאין עונש כשופך דם בידיו ולכאו' לדעת הר"ם ז"ל בב"נ הא אין נפ"מ אמנם לדברינו א"ש ועי' בכ"ז:

הוספה

עי' לעיל מ"ש לענין הורג את הטריפה העירני כ' יד"נ הרב המובהק מהר"פ הנ"ל דא"נ דהר"ם ז"ל ס"ל דגם על חבלה חייב ב"נ כמ"ש הרמב"ן ז"ל א"ש בפשיטות ד' הר"מ ז"ל דכ"כ האחרונים דהורג את הטריפה לא גרע מחבלה והיכא דחובל חייב מיתה גם הורג טריפה חייב ויפה העיר אך אינו מספיק לת' דברי הר"מ ז"ל דהוי ברור הדבר דאפי' א"נ דב"נ ח"מ על חבלה ג"כ הטעם כמ"ש הר"ן ז"ל דמ"ל חבל בממונו מ"ל חבל בגופו והוי בכלל גזילות וא"כ הדבר פשוט דאם הוא מדעתו ורצונו א"ח מיתה משא"כ מצד רוצח אין נפ"מ וא"כ הר"מ ז"ל דכ' דין דהורג את הטריפה בהדי אזהרת דשפכ"ד נראה דמטעם רוצח הוא ובעיקר דעת הר"מ ז"ל אם ב"נ חייב בחבלה נתבאר במקומו בעזה"י:

ט) שם בר"מ ז"ל וכן אם הרג רודף שיכול להצילו בא' מאבריו נהרג עליו משא"כ בישראל עכ"ל. הנה כוונת הר"מ ז"ל פשוטה כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל דבישראל אע"ג דח"מ ביד"ש מ"מ אין הב"ד הורגין אותו כמ"ש הר"ם ז"ל בפ"א מהל' רוצח משא"כ בב"נ נהרג בב"ד. ובאמת לפמ"ש הכ"מ שם הטעם דאין הב"ד הורגין אותו משום דל"מ לה התראה א"כ בב"נ דנהרג שלא בהתראה א"ש דב"נ ח"מ ע"ז. אמנם עיקר סברת הר"מ ז"ל צ"ע כיון דמתרין אותו והוא מקבל עליו ואומר אעפ"כ איך יכול להתנצל לומר שכוונתו להציל. ולענ"ד נראה טעם אחר בדעת הר"ם ז"ל עפמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תרכ"ז דא"צ לסכן עצמו בסכנת אבר בשביל להציל את חבירו דבכל סכנת אבר יש חשש מיתה לגמרי עיי"ש שהאריך בזה:

ומעתה א"ש מאוד ד' הר"ם ז"ל דלכן אין הב"ד הורגין אותו אע"ג דהי' יכול להצילו באחד מאבריו מ"מ דילמא גם עיד"ז הי' מת וכיון שכן שוב אינו ח"מ על הריגתו ומעתה ז"ד בישראל אבל בב"נ דעל הריגת טריפה ג"כ חייב א"כ ביכול להצילו בא' מאבריו אע"פ שיוכל להיות שגם ע"י חתיכת אבר הי' מת אח"כ מ"מ לא גרע מהורג את הטריפה דג"כ ח"מ:

ובדרך חידוד י"ל ביותר להסביר ד' הכ"מ בטעמא דידי דהנה זה בודאי מ"ש הרדב"ז ז"ל דבסכנת אבר יש חשש מיתה אין כוונתו חשש גמור דא"כ שוב יקשה לפ"ד הפוסקים דגם ספק מיתה פטור מתשלומין א"כ איך משכח"ל דמי וולדות וא"ל ביכול להצילו בא' מאבריו. הא ג"ז אינו ברור דלא ימות וע"כ דהוא רק מיעוט שימות ע"י סכנת אבר רק שאעפ"כ ס"ל לרדב"ז דא"צ לסכן עצמו בשביל חבירו אך לפי"ז כיון דבד"נ אזלינן בת"ר ג"כ שוב צריך להיות ח"מ בב"ד היכא דיכול להציל בא' מאבריו אך ע"ז י"ל כיון דבאמת סד"א בגמ' דמשום דכתיב והצילו העדה לא אזלינן בת"ר. אך האמת דאזלינן בת"ר משום המצ"ע דובערת הרע א"כ ז"ד בהורג סתמא אבל זה שהי' כוונתו להציל וא"כ אינו בבירור בכלל ובערת הרע ושוב ל"א בת"ר ואמרינן דלמא גם ע"י אחד מאבריו הי' מת וא"ש ד' הכ"מ משום דיוכל לומר שנתכוון להציל שוב א"א לענוש אותו מטעם הנ"ל א"כ ז"ד בישראל אבל בב"נ דאזלינן בי' בת"ר שוב ח"מ מדינא היכא דיכול להציל בא' מאבריו ועי' בכ"ז:

והנה מפשטות לשון הר"מ ז"ל מבואר דבאין יכול להציל בא' מאבריו גם ב"נ פטור אם הרג רודף. אמנם מה דיש לעי' בזה אם ז"ד ברודף אחריו להורגו אבל ברודף אחר חבירו להורגו והלך הוא והרג את הרודף אם פטור ממיתה או לא ומקום הספק אם בב"נ ג"כ המצוה להציל הנרדף בנפשו של רודף. והנה לכאו' ממקומו הוא מוכרע מדאמרי' בגמ' דל"מ בשפכ"ד כיו"ב אלא לר' יונתן ב"ש אבל לרבנן לא משכח"ל וקשה אמאי הא משכח"ל בא"י להצילו בא' מאבריו וברודף אחר חבירו להורגו וא"כ א"ש דכותי בכותי וכותי בישראל הרודף אחר אחר להורגו והלך הוא והרג הרודף חייב מיתה משא"כ ישראל בכותי פטור. אך באמת ז"א דמלבד דע"ז ל"ש לומר דישראל בכותי פטור הא ישראל בישראל ג"כ פטור ואדרבה הוא מצוה בא"י להציל מלבד זאת נראה דגם זה אינו כללא דכותי בישראל חייב דנראה פשוט דאפי' נימא דאין בב"נ מצוה להציל נרדף בנפשו של רודף מ"מ אם ישראל רודף אחר ישראל להורגו ובא כותי והצילו בנפשו של רודף דא"ח מיתה על הריגת ישראל ומצוה להורגו להציל הישראל ואע"פ שהוא אינו מצווה ע"ז מ"מ מצוה עשה להציל הישראל ואיך נוכל להורגו ובפרט דהוא בר קטלא ג"כ וא"כ בא"י להצילו בא' מאבריו וכן לרבנן אפי' ביכול להצילו בא' מאבריו כותי בישראל היכי דרדף אחר ישראל יהי' פטור וא"כ ל"ש למיתני בזה כיו"ב ומוכרח הגמ' לומר דאתי' כריב"ש ומשכח"ל ביכול להציל דאז שפיר כותי בישראל תמיד חייב:

אמנם בעיקר הדבר הנה לפ"ד הג' בעל זכותא דאברהם ז"ל נראה פשוט דיש חיוב על ב"נ להרוג ב"נ אחר שרודף אחר חבירו להורגו מצד דינים ואפי' להרמב"ן החולק על הר"ם וס"ל דא"ח מיתה מ"מ פשיטא דמחויב להציל ושלא להניח להרוג את חבירו כמו דהם מצווין לדונו אח"כ. אך בעיקר ד' הגז"ל יש לעי' אם מצות דינים שייך גם קודם שעשה עבירה שלא להניחו לעבור אולי מצות דינים הוא רק במי שעשה עבירה לדון אותו על העבירה שעשה. אמנם נ"ל טעם אחר כיון דב"נ נענש על המחשבה א"כ ב"נ שרוצה להרוג א"ח ה"ה בר עונשין בד"ש עכ"פ ושוב מותר להרוג אותו וגדולה מזו נראה ד' הרא"ה ז"ל בס' החינוך דב"נ מצווה בלאו דלא תתאוה כיון דהוא חלק מגזל על המחשבה דגזל גם ב"נ מצווה כמו שעתידין אנו לבאר במקומו אי"ה:

איברא דיש קצת להעיר מד' רש"י ז"ל בסוגיין שמדוקדק לשונו הזהב נראה שמפרש פלוגתת ריב"ש ורבנן בנרדף עצמו אי מותר להציל עצמו בנפשו של רודף היכי ביכול להציל א"ע בא' מאבריו של רודף עיש"ה נראה מדעתו ז"ל דבאחר אע"ג דמצוה להציל את הנרדף בנפשו של רודף מ"מ אין סברא דבזה יסברו רבנן דהיתר גמור הוא להרוג א"ח אע"ג דיכול להצילו בא"מ וא"כ לכאו' קשה הא גם לרבנן משכח"ל באחר דכותי בכותי וכותי בישראל אם יכול להציל בא"מ ח"מ משא"כ ישראל בכותי מותר וישראל בישראל אסור ביכול להציל בא"מ א"ו דבכותי ליכא מצות רודף כלל וא"כ באחר ל"ש לומר דיכול להציל דוקא דבאינו יכול להציל ג"כ ח"מ ובאינו יכול להציל ג"כ ליכא למימר כיון דבכה"ג ישראל בישראל היתר גמור הוא כנ"ל:

שו"ר להג' בעל המנ"ח ז"ל שכ' דתליא בהלימודים דרודף ניתן להצילו בנפשו דאם נלמד מהקרא דשופך דם האדם כמבואר בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) אז בוודאי גם בב"נ יש מצות רודף משא"כ א"נ דילפינן מוקצותה את כפה א"כ לא נשמע מצות רודף לב"נ אמנם יש להעיר קצת מהא דמבואר בסנהדרין שם דצריך לומר שבן ברית הוא וכו' נראה מבואר דאף אם ילפינן משופך דם האדם אמרי' דרק לישראל נאמרה ובאמת הסברא נותנת כן דבזה הדר"ל הסברא כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמרה ולא לב"נ ול"ש בזה מא"מ כיון דבישראל הוא מצוה ואמרי' דרק בישראל יש דין רודף ולא בב"נ ואסור להציל הנרדף בנפשו של רודף לבד הנרדף עצמו דזה מסברא דמותר להציל עצמו בכל אופן שיוכל. הכלל שד"ז צ"ע:

אמנם יהי' איך שיהי' אפי' א"נ דבב"נ שייך ג"כ דין רודף נראה דז"ד בשפכ"ד ובזה יש סברא גדולה דאפי' אם הרודף הוא ישראל ורודף אחר ישראל אחר להרגו אולי זה הנכרי מותר להרוג את הרודף להציל את הישראל אמנם בהא דקיימ"ל ברודף אחר נעה"מ דג"כ ניתן להצילו בנפשו בזה יש לעי' טובא אם ב"נ ג"כ מותר להרוג את הישראל הרודף אחר הערוה כיון דבזה אין הם נכללין באיסור כלל וכיו"ב בכל חיי"כ שב"נ אין מוזהרין עליהם כלל נהי דבישראל הרודף ניתן להצילו בנפשו מ"מ אם ב"נ הרגו נראה שח"מ. ואפ"ל כיון דניתן להצילו בנפשו וה"ה כל ישראל מצווין להרגו באותה שעה א"כ הוי גברא קטילא וגרע מטריפה דב"נ חייב עליו כיון דעכ"פ יכול לחיות י"ב חודש משא"כ בזה שעתה הוא בר קטלא וגם בזה צ"ע. עכ"פ תמה אני על הג' בעל או"ח ז"ל בס' כתנות אור פ' בראשית שכ' לת' קושיות השעה"מ על המל"מ שכ' להסתפק אם ברודף אחר העריות ניתן להצילו בנפשו בשבת והקשה השעה"מ הא יש לפשוט מקושיות הגמ' בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) דמקשינן על חיי"כ אמאי יש להם קנס הא ניתן להצילו בנפשו וקשה הא י"ל דהמשנה מיירי בבא על חיי"כ בשבת וכ' הגז"ל לת' דעכ"פ ניתן להצילו בנפשו ע"י ב"נ. ולענ"ד א"י מניין פשוט להגז"ל כ"כ דעכו"ם מותר להרוג ישראל הבא על ערוה מצד רודף ובפרט בשבת א"נ דל"נ להצילו בנפשו לגבי ישראל שיהי' עכו"ם מותר להרוג אותו וד"ז צע"ג לענ"ד:

ובאמת עיקר ד' האו"ח אף אם יהיבנא לי' דעכו"ם ג"כ מותר להרוג את הישראל הרודף אחר הערוה מ"מ אינם מספיקין לת' ד' המל"מ דהנה בלא"ה יש לעי' על קושיות השעה"מ דמה בכך דבשבת ל"נ להצילו בנפשו מ"מ כיון דנראה פשוט דאם הרגו בשבת ג"כ אינו נהרג עליו נהי דאסור מצד שבת זה ד"א גרם לו אבל עכ"פ צריך להיות בכלל ח"מ שוגגין. אמנם נראה דשעה"מ יפה הקשה לפמ"ש האחרונים דקנאים פוגעין בו ל"ש קלבד"מ כיון דאינה מצוה אלא רשות ל"ש קלבד"מ ולא מקרי מחויב מיתה אלא היכא שמצוה להורגו א"כ בשבת דמצד איסור שבת עכ"פ מצוה ליכא ושוב ל"ה בכלל ח"מ שוגגין וא"כ ממילא ה"ה בנכרי אע"ג דא"נ דהב"נ מותר להרגו מ"מ מצוה בודאי ליכא אצלו דהוא אינו מצווה להציל וא"כ משום זה לא מקרי קלבד"מ ודו"ק בכ"ז:

היוצא לנו מכ"ז שכתבנו שיש להסתפק אם בב"נ שייך דין רודף וכן אם מותר להרוג ישראל הרודף א"ח להרגו וכן אם ב"נ הורג ישראל שנגמ"ד למיתה אם ח"מ אם זה גרע מטריפה או לא. ובפשיטות י"ל בספק זה דפטור ממיתה דבאמת קשה מא"מ אך בטריפה א"ש דגם בישראל ח"מ ביד"ש משא"כ במי שנגמ"ד דבישראל ליכא איסורא ועי' בר"מ ז"ל פ"ד מסנהדרין ה"ח אמנם אם הורג אותו בשבת נראה לכאו' דחייב הב"נ מיתה כיון דלפי האמת אין רציחה דוחה שבת א"כ היום אינו בר קטלא והר"ז דומה לטריפה שחייב עליו ב"נ. אך מת' הרשב"א אלף ת"ה סי' שי"ז שכ' דלכן לא מקשינן בגמ' על גוף המיתת ב"ד דאיך סד"א שידחה שבת הא איכא נ"נ כיון דאיכא עצה להמית ע"י נכרי נראה דפשיטא לי' דאפי' א"נ דרציחה א"ד שבת מ"מ הנכרי מותר להרוג את הישראל שנגמ"ד וא"ח מיתה מצד הורג את הנפש דאל"כ ליכא עצה ע"י נכרי כיון דאמרי' דא"ד ע"י ישראל שוב גם נכרי אסור להרגו מצד הורג את הנפש ודוח"ל כיון דעושה בשליחות הב"ד אינו חייב מיתה כיון דא"ש לנכרי וצ"ע בזה. וי"ל בזה גם בקושיות הפוסקים למ"ד מילה בנכרי כשרה אמאי דוחה שבת הא אפשר בנכרי ולהנ"ל י"ל דבאמת בכל מילה איכא חובל אך בישראל כיון דהמצוה מוטלת על הכל ליכא איסור חובל משא"כ בב"נ הא איכא איסור חובל. אך נ"ל דז"א כיון דעומד לחבול אין הנכרי עושה איסור בהחבלה א"כ ז"ד בחול וכן בשבת לפי האמת דדוחה שבת אבל א"נ דמילה א"ד שבת כיון דאיכא עצה ע"י נכרי שוב לא יהי' עצה כלל כיון דבלא הנכרי אינו עומד לחבול היום אלא למחר שוב אסור הנכרי למולו מצד שחובל את התינוק ואיכא לפנ"ע דאו' במה שמצוה לנכרי למולו וזה לא מקרי אפשר לקיים ב' ושוב דחי שבת ויש לפלפל בזה ואכמ"ל:

ה

י) שם בר"מ ז"ל ה"ה שש עריות אסורות על ב"נ וכו' ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכר עכ"ל ועי' בכ"מ שכ' שהר"מ ז"ל סובר דהא דאמרי' בגמ' ודבק ולא בזכר אין הלימוד מודבק רק מדכתיב אשה דרשינן למעט זכר ומדכתיב אשתו דרשינן למעט אש"ח ולכאו' יש לעי' כיון דצריך הך באשתו למידרש ולא באשת חבירו מנ"ל למעט זכר דלמא כל הקרא להכי אתא ונראה דהר"מ ז"ל סובר כיון דחזינן דמאשתו נתמעט אשת חבירו ולכאו' אמאי לא נתמעט פנוי' ג"כ מה"ט ונימא וידבק באשתו ולא במי שאינה אשתו וע"כ צ"ל דפנוי' כיון דיכולה להיות אשתו ל"ש לומר ודבק באשתו ולא בפנוי' כיון דראוי' להיות אשתו וכיון דממעטינן מזה מי שא"ר להיות אשתו ה"ה דממעטינן מזה זכר שא"ר להיות אשתו:

ובזה מובן היטב ד' הפסקי תוס' קדושין (דף כ"א) אות ל"ח שכ' דאפי' בכותית פנוי' איכא בישראל איסור עשה דודבק באשתו ולא בכותית ולהנ"ל מובן היטב כיון דא"ר לו להיות אשתו הרי היא ג"כ כמו אשת חבירו ועיקר המיעוט הוא ודבק באשתו ולא בא"ח הוא מה"ט וא"כ ממילא כותית לישראל תמיד איכא עשה דודבק. וראיתי להמחברים שהקשו דא"כ הדר"ל קושיות התוס' שם דלמ"ל קרא דאשת אפי' אשת איש ת"ל דאין אישות לכותי ואי משום ודבק הא גם בפנוי' איתא איסור ודבק:

ולענ"ד לק"מ דכוונת הפסקי תוס' לדעת רש"י ז"ל דס"ל דגם ביאה ראשונה אין מותר אלא לאחר כל המעשים וזה הרבותא דאע"ג דיש אישות לב"נ וה"ה קנינו של עכו"ם הותרה ביפ"ת אבל בפנוי' ליכא איסור כלל כיון דכבר נתגיירה והרי אינה כותית כלל ועי' בתוס' חולין (דף ק"ט ע"ב) ד"ה נדה דם טוהר שכ' בזה"ל בסילק של פ' פרה יסד ר"א הקליר וכו' ומא"א יפ"ת לאיש וכנגד כותית לא פירש והכל עשה עפ"י הירושלמי ופירש בזה הג' מלבוב ז"ל בשם אביו הג' ז"ל דכוונתו כירושלמי דביאה ראשונה אסורה ג"כ ואינו מותר אלא לאחר כל המעשים א"כ באמת כותית א"ל היתר דיפ"ת אינה כותית אבל א"א ה"ה דהיתה קנינו של עכו"ם וזה כוונת הפסקי תוס' ג"כ ובאמת לשיטת ר"ת ז"ל דב"ר מותר במלחמה יהי' מוכרח דבפנוי' כותית ליכא עשה דודבק:

אמנם לד' רש"י ז"ל שפיר י"ל כן והסברא נותנת כנ"ל דכל שא"ר להיות אשתו נתמעט מזה הן א"א הן כותית ולכאו' יש להעיר א"כ גם בחיי"ל יהיה איסור עשה דודבק אך באמת ז"א כיון דעכ"פ קידושין תופסין א"ד לא"ח ולכותית ולזכר והיא בת הוי' לו כמות שהיא עתה ולא נתמעט שצריך שתהיה ראוי' לקיימה רק כל שהוא בת תפיסת קדו' לו ה"ה בכלל ודבק באשתו. ולפי"ז י"ל מה שמקשין לד' הר"ם ז"ל דס"ל דא"ח בחיי"ל אלא בקידש ובעל א"כ נימא בהקידושין כל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ כיון דבקדושין ג"כ איסורא איכא ועיד"ז יהיה מתוקן האיסור דביאה דהוי בלא קידושין ולהנ"ל א"ש דא"נ דחיי"ל ל"מ הקדושין שוב לא תהיה בת הוי' וא"כ שוב יהי' איסור עשה דודבק וא"כ שוב ל"ש בזה ל"מ כיון דלא נתוקן האיסור דיהי' איסור עשה ויש לפלפל בכ"ז ואכ"מ ול"כ אלא ר"פ מה שנראה לפ"ד הפסקי תוס' הנ"ל דלא נתמעט מודבק באשתו דווקא א"א אלא כל אשה שא"ר ואינה בת הוי' לו. איברא דבעיקר הד' שכתבנו דהא דקתני אשת לרבות א"א י"ל אפי' א"נ דב"ר אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים צ"ע טובא דאחר שנתגיירה ה"ה כקטנה שנולדה ופשיטא דפקע האישות ואפי' בלא מלחמה א"א נכרית שנתגיירה מותרת לינשא ואפי' אם נדחק בזה כיון דהגירות אינה ברצון מ"מ כיון דמדינא הוי גירות גמור אינה א"א ובפרט לפרש בזה ד' הפייט אסר לנו א"א שרי לן יפ"ת דהכוונה יהיה שאינה מותרת אלא לאחר כל המעשים ואעפ"כ קרי לה א"א דא"כ יותר הו"ל למינקט גרושה בחי' בעלה כמו דנקטי בגמ' דידן:

אמנם לענ"ד נראה בכוונת התוס' חולין הנ"ל דנראה דאפי' א"נ דב"ר מותרת במלחמה מ"מ ל"ש לומר דהוי א"א אלא דווקא למ"ד דל"מ גירושין בב"נ אבל למ"ד דמהני גירושין בב"נ וגירושין שלהם הוא בדעת שניהם שכל שירצה אחד מהם לפרוש מחבירו פקע האישות כמבואר בר"מ ז"ל לקמן ה"ח א"כ כיון דישראל קונה אותה בכיבוש מלחמה פשיטא דזה לא גרע מהיכא דהיא מפקעת עצמה ברצונה מבעלה:

ויש להסביר הדברים יותר דהנה באמת צריך להבין הפלוגתא בזה אם מהני גירושין בב"נ או לא דמסברא נראה לכאו' כיון דחזינן דבישראל צריך קרא להתיר ע"י גירושין וא"כ בב"נ מנ"ל דמהני גירושין אך האמת היא דזה תלי' בקנין ב"נ באשתו אם הוא קנה"ג כמו שיש לישראל באשתו או רק ק"פ כמו שקונה אדם למעשה ידיו דא"נ דהיא קנה"ג וזה לא פקע בכדי וצריך קרא להתיר ולפי"ז בב"נ דליכא קרא להתיר ממילא ל"מ הגירושין משא"כ א"נ דא"ל קנה"ג באשתו א"כ מסברא דיכולין להתפרד זמ"ז ונראה דזה כוונת הר"מ ז"ל כיון דחזינן דמהני גירושין ע"כ דא"ל אישות רק קנין למעשה ידיו ולכן אין נפ"מ כלל באיסור א"א וכמו דל"ה גזל במה שגוזל אשתו של הב"נ ממנו מטעם כיבוש ה"ה דליכא איסור א"א מה"ט וז"ב לענ"ד. אמנם לדעת הסוברים בירושלמי דבב"נ ל"מ גירושין א"כ שפיר אם אמרי' דב"ר מותרת במלחמה הוי רבותא דמותר א"א ומעתה י"ל דזה כוונת התוס' דלכן נקט ר"א הקליר נגד א"א יפ"ת ול"נ גרושה בחי' בעלה משום דס"ל כירושלמי דל"מ גירושין בב"נ וא"כ יפ"ת יותר רבותא מגרושה בחי' בעלה אמנם גמ' דילן ס"ל דמהני גירושין וא"כ אפי' א"נ דב"ר מותר במלחמה ג"כ אין רבותא כלל ביפ"ת א"א דג"כ הוי גרושה בחי' בעלה דכיבוש הישראל לא גרע ממה שהולכת מהבעל ברצונה ועי' בכ"ז ומה שנכתוב לקמן אי"ה בה"ט כי שם נתבארו הד' היטב בעזהי"ת:

יא) שם בר"מ ז"ל ונאמר אחות בת אבי אך לא בת אמי ותהיה לי לאשה עי' בכ"מ ז"ל שכ' דבזה פסק הר"מ ז"ל כר"א משום דפשטא דקרא מסייעא לי' ואע"ג דשני ר"ע לא ניקום וניסמוך אשנויא דחיקא עכ"ל:

ותמהני דהרי לפמ"ש מרן ז"ל בר"ד דלר"א דדרש מאת אביו אחות אביו ומאת אמו אחות אמו ה"ה דאחותו מן האב אע"פ שאינה מן האם אסורה לו מכ"ש דאחות אביו וא"כ גם לר"א צריך לת' הקרא דאל"כ הא אחותו בת אביו ג"כ אסורה ליה אך באמת ד' מרן ז"ל צ"ע בזה דמכל הסוגיא נראה דלר"א ג"כ אינה אסורה אלא אחותו מאמו וכמו שפירש"י ז"ל בקושיא מקרא הנ"ל דהקושי' רק לר"ע אבל לר"א ל"ק אעפ"י שבאמת לכאו' צ"ב כיון דחזינן דתוה"ק אסרה אחות האב וא"כ גילתא תוה"ק דלענין זה אית ליה שאר האב א"כ נימא מכ"ש אחותו מאב:

ולכאורה עלה בדעתי דרך פלפול דהנה באמת בעיקר ד' הר"מ והיא מד' רש"י ז"ל דאחותו נלמד במכ"ש מאחות אביו ואחות אמו צ"ע לכאו' הא אין עונשין מה"ד וצ"ל כמ"ש הפוסקים דבב"נ עונשין מה"ד והטעם כתבנו במק"א לפמ"ש הטעם דאעמה"ד דדילמא אית ליה פירכא לק"ו ומעתה ז"ד בישראל דכתיב והצילו העדה חוששין לזה ומה"ט הוה ס"ד דלא ניזול בת"ר בד"נ בישראל משא"כ בב"נ דלא כתיב והצילו העדה עונשין מה"ד ומעתה י"ל דז"ד באחותו מאמו אבל באחותו מאביו כיון דהכא איכא עוד חשש דילמא לאו אביו הוא ורק מצד רוב אתה בא לחייבו ושוב גם בב"נ אמרי' אעמה"ד דהוי תרי מיעוטא א' דלמא לאו אביו הוא ועוד דלמא יש להק"ו פירכא ולכן אפי' לר"א אין ב"נ חייב אלא באחותו מאמו דווקא:

איברא דלקושטא דמילתא ז"א. דהרי מקור פלוגתת אביי ורבא בעונשין מה"ד היא בבתו אי ילפינן מק"ו דבת בתו כמבואר בסנהדרין (דף ע"א ע"א) ושם בתו ג"כ רק מצד רוב ואעפי"כ למ"ד דעונשין מה"ד גם בכה"ג עונשין מה"ד ואם כי שם י"ל קצת דבתו מאנוסתו ע"כ לאו מתורת רוב דליכא בזה רוב בעילות אחר הבעל וצ"ל באמת בחבושין בבית האסורין ולפי האמת הוי זה כוודאי וא"כ שפיר י"ל דבזה עונשין מה"ד אמנם מהא דמבואר בסנהדרין (דף נ"ד ע"א) הבא על אביו חייב שתיים ומייתי לה בק"ו מאחי אביו נראה לכאו' להיפוך דהא אביו הוא רק מצד רוב:

אך באמת ג"ז יש לדחות כיון דמיירי בישראל ולענין קרבן ובזה ל"ש והצילו העדה שפיר ס"ל דעונשין מה"ד אף היכא דהחיוב רק מצד רוב. ומהא דמבואר במכות (דף ה' ע"ב) דאם ה"א באחותו עונשין מה"ד ה"א דה"ה בע"ז דהרגו נהרגין ג"כ מכח ק"ו אע"ג דלכאו' בע"ז ג"כ איכא עוד מיעוט דילמא זה דאסהודי בי' טריפה היא וא"כ א"נ בכ"מ עונשין מה"ד הכא אין עונשין:

אך באמת א"ז ראיה לפמ"ש הנתה"מ בסי' ל"ו דבטריפה ל"ש והצילו העדה א"כ אותו מיעוט דלמא טריפה הי' יש גם על העדים שי"ל דלמא הם טריפה ושוב ל"ש והצילו העדה ושוב עונשין מה"ד אך אע"פ שיש לפלפל בכ"ז מ"מ לקושטא דמילתא פשטות השמיעות נראין דלמ"ד עונשין מה"ד אין נפ"מ אם הח"מ מצד רוב או מצד וודאי לכ"נ דלכן לר"א ל"א ק"ו באחותו מכח אחות אביו כיון דאחות אביו אינה אסורה אלא מן האב דווקא א"כ אמרי' דיו דגם אחותו מן האב אינה אסורה אלא כשהיא אחותו מן האם דווקא ואע"ג דאם אמרי' דיו מופרך הק"ו צ"ל דס"ל לר"א דגם בכה"ג אמרי' דיו ובאמת בעיקר הדבר דאמרינן בב"נ עונשין מה"ד יש לעי' הרבה עיקר ראיות המפורשים מב"ק (דף ל"ח ע"א) דאמרי' בגמ' דמשה נשא ק"ו בעצמו דמה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמם לכ"ש ומזה הכריחו דבב"נ עונשין מה"ד:

ולפענ"ד אין בזה ראיה כלל דענין זה שהולכין למלחמה על אומה זה אינה בגדר עונש לב"נ שעליהם נאמר על חרבך תחי' ואם כי מרע"ה ידע מכח הק"ו שינצח אותם אבל בכ"ז אין זה בגדר עונש כיון דהוא יצא עליהם למלחמה ויש בידם להציל את עצמם ובידם ספק אם ינוצחו או ינצחו אין זה אצלם כלל בגדר עונש שזה חיותם אבל לעונש בלא מלחמה שפיר י"ל דאין עונשין מה"ד. ועי' בחי' הר"ן ז"ל בסוגיין שכ' דלר"א כיון דס"ל דאחות אביו ואחות אמו אסורה שוב מרבינן מאיש איש עריות דחיי"כ ולכן מרבינן אחותו עיי"ש נראה מזה שנשמר מד' רש"י ז"ל דהוא מכח ק"ו רק מרבינן מאיש איש אך א"י דעת הר"ן ז"ל דאחותו מן האב לר"א אם אסורה לו ולא מצאתי גילוי לזה בד' ז"ל ובדעת הר"ם ז"ל דפסק בזה כר"א יש להעיר דהוא מטעם דהיה קשה לו קושיות התוס' ב"ב (דף קמ"א ע"א) ר"י אומר בת הי' לו ובכל שמה שהקשו (ברמ"ס) [בפד"מ] דא"כ למ"ל אנסבה ליצחק ומזה הוכיח הר"ם ז"ל דאחותו מן האב אסורה והלכה כר"א בזה ועי' היטב בכ"ז:

ו

יב) שם בר"מ ז"ל ה"ו ב"נ חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו ה"ה אמו מ"מ עכ"ל הנה בגמ' דילן נזכר על קושיות הגמ' אמו היינו אשת אביו ותרצינן אמו מאנוסתו ולא נזכר מפותתו ועי' בבנין שלמה בשם הפר"ד שכ' דבדוקא נקטה הגמ' כן דבמפותתו לא משכח"ל לפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ק דקידושין דשמואל ס"ל דקונה אפי' שלא בכוונה לשם אישות וא"כ במפותתו תמיד ה"ה אשתו ועי' בב"ר פי"ח ס"ט. ולפי"ז נראה דהר"מ ז"ל הוסיף בכיוון מפותתו להורות דאפי' מפותתו אינה אשתו וא"כ יהיה מוכרח מד' הר"מ ז"ל היפוך הירושלמי:

אמנם לענ"ד נראה דז"א דבודאי מודה שמואל דאם שניהם לא כיוונו לשם אישות אלא לשם זנות דודאי אינו קונה אותה ואינה אשתו ואם בא עלי' אחר אח"מ מצד א"א ומה דקאמר שמואל בב"נ קונה בלא כוונה היינו אם היא מתכוונת להקנות א"ע לו בזה ס"ל לשמואל אע"ג דהוא אינו מתכוון לקנותה מ"מ קונה אותה כיון דקימ"ל דבדעת אחרת מקנה א"צ כוונה לקנות וכבר התעורר הג' בנו"ב גם בישראל בקדושי קטן אמאי ל"מ מטעם דבדעת אחרת מקנה א"צ כוונה לקנות והרי האשה מקנית עצמה לו ותי' האחרונים משום דהוי כי תלקח והתורה כ' כי תקח אשה צריך שיהי' הקיחה מצדו וא"כ בב"נ דל"כ כי יקח אלא והיא בעולת בעל א"כ אם היא מקנית עצמה לו קונה אותה אפי' בלא כוונה וה"ה אשתו. ולפי"ז יצא לנו מזה דבב"נ מהני בעולת קטן ג"כ לעשותה לאשתו מה"ת. וא"ש בזה מה שיש להקשות על מה שהיתה תמר חייבת שריפה מצד שומרת יבם הא ער ואונן מתו כשהיו קטנים כמבואר ברמב"ן ז"ל עה"ת ועי' בבע"ת עה"ת הטעם דנענשו אף כשהיו קטנים משום דבזה תלי' בדעת והארכנו בזה במק"א א"כ הרי לא היתה אשתו כלל ואיך היתה זקוקה ליבם ולהנ"ל א"ש דבב"נ דל"ב שיהי' הלקיחה מצדו דווקא שוב גם אשת קטן הוי אשתו מה"ת מטעם ד"א מקנה כנ"ל. איברא דיש להעיר בזה לפמ"ש הקצוה"ח בסי' ער"ה סק"ד דהטעם דבד"א מקנה ל"צ כוונה לקנות הוא משום זכיי' ובעכו"ם ל"מ עיי"ש א"כ נסתר זה אך לפ"ד המ"ב בת' דנכרי לנכרי יש שליחות א"ש:

אמנם בל"ז י"ל לפ"ד המחנ"א דאע"ג דא"ש לעכו"ם בפועל יש שליחות ולפ"ז י"ל דהכא כיון דא"נ דמהני הקנאה שלה ה"ה אשתו וקניי' לו ושוב הוי כפועל ואמרי' דבאין כאחת ובלימוד התלמידים אמרתי דלכאו' י"ל עפ"מ דמבואר במנחות (דף צ"ג ע"ב) דאשתו דכגופו דמי' עדיף גם מעבד עי"ש לענין סמיכה ע"י אשתו וא"כ י"ל אף דא"נ דגם בפועל נכרי אין שליחות מ"מ אשתו כגופו דמי' מהני גם בב"נ וא"כ הכא כיון דעיד"ז שמקנית עצמה לו ה"ה נעשית אשתו ושוב מהני הזכיי' וקונה אף בלא כוונה אך י"ל דעיקר ד"ז אם בב"נ ג"כ שייך אשתו כגופו דמי' תלי' אי יש קה"ג לב"נ באשתו דאם אין לו קה"ג ל"ש לומר אשתו כגופו ולא עדיף מפועל וכ"כ לעיל דזה תלי' אם יש גירושין בב"נ או לא והנה יש להכריח דשמואל ע"כ סובר דמהני גירושין בב"נ דאל"כ ל"ש לומר דהוי זכי' ומהני בד"א מקנה כיון דא"י לגרשה כשירצה א"כ א"ז זכות עבורו מה שמקנית עצמה לו ואם כן א"נ דכוונת שמואל משום ד"א מקנה וזה משום זכיי' ע"כ דס"ל דמהני גירושין בב"נ וא"כ ע"כ אין לו קה"ג ושוב ל"ש אשתו כגופו ושוב אמרי' א"ז לעכו"ם וא"כ ל"מ ד"א מקנה:

שו"ר בפר"ד בפנים בדרך האתרים ד"א שכ' בהדיא כן דמד' הר"מ ז"ל נראה מבואר היפוך ד' הירושלמי דלד' הירושלמי במפותתו ה"ה אשתו נראה שלא ניחא לי' לומר בפירוש הירושלמי כדברינו דס"ל דבנכרי ל"מ ד"א מקנה וע"כ דס"ל לירושלמי דל"צ כוונה כלל לקנות אך לא אדע א"כ אמאי באנוסתו לא תהי' אשתו ומה בכך שלא הי' רצונה בזה ואולי י"ל דבאנס אותה כיון דעובר על איסור גזל וכמו שכ' הר"מ ז"ל בשכם שנתחייב מיתה מה"ט וכיון שיש עבירה בביאתו לא יוכל לקנותה בזה אמנם במפותה מרצונה אע"פ שלא היתה כוונת שניהם לשם אישות אלא לזנות בעלמא מ"מ נעשית אשתו ויהיה נפשט מזה ספק הפר"ד המובא בהגהת מל"מ (כיון) אם ב"נ בא על ערוה וכיוון לקנותה אם קונה אותה או לא ולהנ"ל מוכרח מזה דהיכא דהיא ביאת איסור ל"ק וראי' מירושלמי דל"צ כוונה לקנות כלל ומ"מ באיסור ל"ק אך בעיקר הדבר נלענ"ד ברור כדאמרן דהירושלמי מודה דאם שניהם לא כיוונו לשם אישות אינה נעשית אשתו בע"כ וראי' ברורה לזה מיהודה שחשב לתמר לקדשה ורצה לבוא עליה וקשה הא היא א"א וכן איך בא עלי' יהודה והניח אותה שתזנה אח"כ עם אחרים הלא נעשית אשתו א"ו דבזונה ואין כוונתה להקנות לו לשם אישות אינה נעשית אשתו בע"כ וכוונת שמואל בירושלמי הוא כדאמרן וד' הפר"ד צ"ע לענ"ד:

יג) שם בר"מ ז"ל וחייב על אשת אביו אפי' לאחר מיתת אביו עכ"ל לכאו' צ"ע כיון שכ' בהלכה הקודמת דב"נ חייב על א"א ועל אשת אב ע"כ דקאי לאח"מ דאל"כ ת"ל דהוא א"א כמבואר בסוגי' וא"כ למה כפל הר"מ ז"ל כאן לומר דחייב אפי' לאח"מ ונראה דכוונת הר"מ ז"ל לומר דל"ת דדוקא בחי' אביו אע"ג דכבר גירש לאשתו מ"מ חייב על אשתו משום א"א כיון דאביו קיים וחייב בכבודו אסור לבוא על אשת אביו אע"פ שעתה אינה אשתו מ"מ כיון שהיתה אשתו חייב עלי' אבל לאחר מיתת אביו לא יהי' חייב על א"א קמ"ל הכא דגם לאח"מ חייב עלי' דאין החיוב משום כיבוד אב רק דגזה"כ הוא דבזה חייב על שאר האב אע"ג דבשאר עריות אינו אסור כ"א בשאר האם לענין אשת אביו גזה"כ דחייב עליו משום ערוה לכן אפי' לאח"מ אביו חייב עלי' ויותר נ"ל לפמ"ש מרן הכ"מ ז"ל דהא דקימ"ל דב"נ הבא על אשת חבירו שלא כדרכה א"ח עלי' ה"ד בא"ח אבל בשאר עריות חייב אפי' בשלא כדרכה וא"כ ה"ה באשת האב חייב אפי' שלא כדרכה וא"כ י"ל באמת דהא דב"נ חייב על אשת אביו היינו רק בעוד הוא אשת אביו ומשום כ"א נגעה בה וא"ל דת"ל דחייב משום א"א די"ל דנפ"מ בבא עליה של"כ דא"ח משום א"א אלא משום אשת אב. אך לכאו' עיקר ד' הכ"מ תמוהין מסוגי' הנ"ל דנראה דאין נ"מ אלא לאח"מ וע"כ דבכל עריות פטור שלא כדרכה דאל"כ אמאי לא תי' בגמ' כן דנפ"מ על של"כ:

ובחי' עה"ת כתבנו דהנה באמת יש לכאו' להעיר לפ"מ דמבואר במס' ב"ק (דף ל"ב ע"א) דהטעם דאשה חייבת בעריות אע"ג דאינה עושית מעשה משום דהנאה חשוב מעשה ועי' בתוס' שם (דף ל"ב ע"א) ד"ה איהו קעביד מעשה א"כ בשלא כדרכה דאין האשה נהנית וא"כ לא תהי' חייבת אך כ"כ האחרונים דמקור הד' דאשה חייבת אף בשלא כדרכה היא משום היקש דמשכבי אשה כתיב ואתרבי שלא כדרכה כמבואר ברש"י סנהדרין (דף ס"ו ע"ב) ד"ה למעוטי מעשה חידודין עיי"ש ומעתה י"ל דז"ד בישראל אבל בב"נ דליכא לימוד לחייב אשה בשלא כדרכה באמת אינה חייבת אלא בכדרכה וא"כ נ"ל דלכן תי' הגמ' לאח"מ שיהי' א"ש החיוב גם עליה מצד אשת האב אבל בחיים ממנ"פ כדרכה חייבת משום א"א ושלא כדרכה באמת פטורה לגמרי. איברא דלקושטא דמלתא ז"א דנראה פשוט דדוקא בישראל דעל לאו שאב"מ אין לוקין משום דא"ד ללאווי דחסימה לכן צריך טעם דאשה חייבת בעריות וצ"ל דהנאתה אחשבה רחמנא כמעשה משא"כ בב"נ דל"צ מעשה כלל וא"כ אין נפ"מ בין איש ואשה כלל ול"צ כלל לטעמא דהנאה הוי מעשה ולכן גם שלא כדרכה חייבת וז"פ:

אמנם בפלפול התלמידים אמרתי לת' ד' הכ"מ ונקדים לת' מה שמקשין האחרונים על הג' פנ"י ז"ל בחי' קדושין שכ' לחדש דמיתת הבעל אינו מתיר בב"נ כיון דליכא לימוד בב"נ דמיתת הבעל מתיר ותמהו עליו מסוגיין דמבואר דאשת אב צריך קרא על לאח"מ מבואר מזה דלאח"מ ליכא איסור א"א אך כ"כ מה שקשה דלמה צריך הגמ' לת' לאח"מ ת"ל דנפ"מ שלא כדרכה וא"ל דנפ"מ לחיוב דידה ז"א דגם היא מוזהרת אפי' שלא כדרכה דבב"נ ל"צ מעשה לחיוב כנ"ל אמנם נראה להעיר בדבר חדש דאפי' א"נ דבכל העריות גם האשה חייבת אף שלא כדרכה מ"מ הכא באשת אב י"ל דמוכרח הגמ' לת' לאח"מ משום חיובא דידה דבשלא כדרכה לא היתה הוא חייבת דהנה לכאו' יש לעיי' דהא דחייבת גם היא על איסור דא"א אם בא עלי' בן בעלה הא באמת י"ל דלמא לאו אביו היא וכל החיוב שעליו הוא רק משום רוב והנה ידוע ד' הרמב"ן ז"ל בהא דשלח שליח לקדש אשה סתם ומת השליח בדרך דאסור בכל הנשים דילמא קידש השליח קריבתה של זו והקשה הרמב"ן ז"ל נוקמה הקרובות בחזקת פנוי' ותי' דאין החזקת של קרובות שאין אנו דנים עלי' כעת מהני לדידה וא"כ הכ"נ בשלמא הוא שפיר חייב מיתה מצד רוב אבל איך נוכל לחייב אותה מיתה דילמא לאו אביו הוא וא"כ לא זינתה עם בן בעלה ואיך מהני רוב שלו לחייב אותה וכ"כ החת"ס בתשו' דגם ברובא אמרי' הך סברא אך באמת א"ש בפשיטות דהרמב"ן ז"ל לא קאמר אלא כיון שאין אנו דנים על הקרובות השתא משא"כ הכא כיון דאנו דנים גם עליו ואזלינן בת"ר וא"כ שוב גם היא חייבת מכח אותו רוב כנ"ל אמנם יש לעי' לפמש"כ דנראה מד' הר"ם ז"ל שחילק בתרי בבא הדין דאשת אב דחייב אפילו לאח"מ וע"כ צ"ל דס"ל דבחי' האב י"ל דהחיוב משום כיבוד אב כנ"ל אך צ"ע הא ב"נ אינו מצווה על כ"א כמבואר בסוגיין דז' מצות שהוסיפו במרה אמנם נראה דנהי דלא נצטוו מקודם על מצות כ"א להיות מצוה ביחוד כמו שנצטוו בה ישראל מ"מ היו מצווין בהם מצד דינים שגם היא בכלל נמוסי המדינה לירא מאב ואם ושלא לבזותם וכמו"ש הרמב"ן ז"ל כיו"ב לענין אונס ופיתה דהכל נכלל בכלל דינים. וראי' לזה דב"נ מצווה על כ"א ממה שאמרו רז"ל דאליפז בן עשו שביקש להרוג את יעקב מכח מה אעשה לציווי של אבא וע"כ דנצטוו ג"כ על כ"א [ואע"פ שהתם קשה דמ"מ לעבור עבירה אסור לשמוע אך כ"כ בחי' עה"ת דבאמת מלבד הציווי הי' ירא אליפז דאביו יהרגנו אם לא ישמע לו והנה בב"נ קימ"ל דיעבור ואל יהרג רק בשפכ"ד כתבו הפוסקים כיון דהוא מסברא דמה חזית דדמא דידך סימק טפי לכן גם בב"נ יהרג ואל יעבור ומעתה י"ל דזה כוונת אליפז כיון דאני אנוס דאבי יהרגני ואי משום דמה חזית הא בדידי איכא כ"א ג"כ וא"כ שוב ל"ש מה חזית וא"כ שוב אמרי' יעבור וא"י ויש לדחות כמובן והארכנו בחי' בזה ואכ"מ]:

ומעתה אומר אני כיון דהא דב"נ הי' מצווה על כ"א הי' מצד דינים דנימוס דבני אדם לכבד אב ואם שוב ל"ש בזה החשש דילמא לאו אביו הוא דאפי' אם באמת לאו אביו הוא מ"מ כיון דכל העולם מחזיקין אותו לאביו ה"ה פורץ נמוסי המדינה ועובר על דינים וחייב מיתה ול"צ בב"נ כלל רוב וז"נ בסברא. ומעתה הדרא ק"ל איך הוא חייבת מיתה דלמא לאו בעלה הוא וא"ל דאזלינן בת"ר הא רוב שלו ל"מ לדידה כלל וא"ל כיון דאנו דנין אותו לחייב מיתה מכח רוב ה"ה דגם היא חייבת ז"א כיון שכתבנו שנראה מד' הר"ם ז"ל דבחי' האב יש לומר דחייב מיתה על א"א מכח כ"א ול"צ לבוא לקורבה כלל וא"כ אפי' אם לאו אביו הוא באמת חייב עליו דבכ"א ל"צ לבוא לרוב וא"כ עליו א"צ לדון מתורת רוב וא"כ שוב היא אינה חייבת:

אך י"ל דאה"נ דמשום זה תי' הגמ' לאח"מ דשוב ל"ש כ"א וע"כ החיוב שעליו היא ג"כ מצד קורבה וא"כ אנו צריכין לדין הרוב עליו וממילא גם היא חייבת מיתה מכח הרוב כנ"ל ומתורץ ד' הכ"מ דליכא למימר בחי' האב ונפ"מ שלא כדרכה ז"א דא"כ היא לא תהי' חייבת כיון דבחי' האב יש חיוב עליו מכח כ"א ובזה א"צ לבוא לרוב וא"כ שוב ליכא לחייב אותה דדילמא לאו אביו היא ורוב שלו ל"מ לדידה כיון דאין אנו דנין עליו ולכן מוכרח הגמ' לת' לאח"מ וממילא מת' ד' הפנ"י ג"כ דשפיר י"ל דמיתת הבעל אינו מתיר בב"נ ורק דכוונת הגמ' לאח"מ ואע"ג דאכתי איכא איסור א"א מ"מ נפ"מ בשלא כדרכה כמו"ש הכ"מ הנ"ל והכא שוב א"ל דאין היא חייבת דדלמא לאו אביו היא ז"א דלאח"מ דשוב ליכא כ"א וא"כ החיוב דידי' ע"כ מכח קורבה וגלי רחמנא דלענין זה שאר האב הוי שאר ואזלינן בת"ר וממילא גם היא חייבת מכח הרוב ועיין היטב בזה כי הוא פלפול נחמד ואם לקושטא דמלתא כמה תשובות יש בזה בכ"ז העליתי עה"ס כי עכ"פ הוא בכלל פטפוטי דאו':

יד) שם בר"מ וחייב על הזכור בין קטן ובין גדול וכו' עי' בכ"מ שמסופק בדעת הר"ם ז"ל אם כוונתו אפי' על קטן פחות מבן טי"ת ודינו חלוק מישראל א"ד דכוונתו על פחות מבן י"ג והנה לכאו' לפ"מ שכ' האחרונים לפ"ד הר"ם ז"ל דל"נ שיעורין לב"נ ה"ה שיעורי קטנות וגדולות ל"נ לב"נ ותלי' עיקר בדעת וכיון דקי"ל דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר מתק"ח והוא מבן ט' ואילך א"כ בב"נ תמיד הוי בר חיובא וא"כ א"נ דהר"ם ז"ל סובר דבן ט' צריך גם בב"נ א"כ מה זה שכ' אחד גדול וא' קטן בשלמא בישראל הוי רבותא אע"ג דהנשכב ל"ה בר עונשין משא"כ בב"נ כיון דהוא בן ט' ממילא הוא בר עונשין ג"כ וא"כ אינו קטן כלל וע"כ דכוונת הר"ם ז"ל על קטן פחות מבן ט' ובאמת הסברא נותנת כן כיון דכל סברת רב דאם הנשכב פחות מבן ט' אין השוכב חייב הוא משום דכל דליתא בשוכב ליתא בנשכב דמקשינן להדדי א"כ זה שייך רק בישראל אבל בב"נ לא דרשינן דרשות כאלו כמבואר בת' מהרי"ל סי' קס"א דהיקש לא נאמר לב"נ וא"כ מסברא כיון דפחות מבן ט' עכ"פ בכלל נשכב איתא חייב השוכב עליו מצד משכב זכר כיון דהוא בכלל זכר ונראה יותר דאפי' בנשכב פחות מבן ג' דבזה גם לשמואל פטור בישראל השוכב מ"מ בב"נ חייב כיון דלענין זכר אין נפ"מ כלל בנשכב רק דילפינן מדכתב ואת זכר ל"ת משכבי אשה דצריך שיהי' הנשכב עכ"פ בן ג' כיון דבאשה פחות מג' ל"ה ביאה (מבת) כלל א"כ כ"ז שייך למידרש בישראל אבל בב"נ כיון שבא על הזכר אפי' בן יומו הר"ז נהרג אם השוכב בר עונשין ולכן כ' הר"מ ז"ל סתמא בדין זכר כבהמה וא"ל ע"ז מצד מא"מ דבישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דבישראל ג"כ אסור אפי' בקטן ממש כמבואר בר"מ ז"ל פ"א מא"ב הי"ד דלוקה מ"מ עי"ש. איברא דמה שכ' להכריח דע"כ כוונת הר"מ ז"ל על קטן פחות מב"ט דב"ט הרי הוא כגדול כיון דהוא בר עונשין הנה ד"ז אינו ברור בשיטת הר"מ ז"ל ועי' לקמן פ"י ה"ב שנראה לכאו' להיפוך ומ"ש שם בעזה"י ומלבד זה לאו כללא הוא דכל בן ט' הוי בכלל בר דעת וא"כ אין הכרח לדברינו אמנם בכ"ז נראה מסברא כמ"ש וצ"ע:

טו) שם בר"מ ז"ל ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו על הריגת בהמה אלא ישראל עי' בכ"מ שכ' בעיא דל"א ופסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא עכ"ל ולענ"ד צ"ע דלשון רבינו ז"ל שכ' שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל נראה דלא אתא עלה מטעם דהוא ספק. ולולי דמסתפינא מרבותיי הייתי אומר בדעת הר"ם ז"ל דהנה איבעיות הגמ' הוא אי צריך תרוויי' תקלה וקלון ובב"נ תקלה איכא קלון ליכא א"ד תקלה אע"פ שאין קלון ועי' ברש"י ז"ל שם הטעם דבעכו"ם ליכא קלון משום דלא חס רחמנא על קלונו עיי"ש. ומעתה נאמר דהא דפשיטא לי' לגמ' דתקלה איכא היינו א"נ דחס רחמנא על תקלתו אבל א"נ דאינו חס רחמנא על תקלתו ה"ה דגם תקלה ליכא ולפ"ז א"ש דעת הר"ם ז"ל להלכה דהשמיט הברייתא דאסור להושיט אבמה"ח לב"נ מצד לפנ"ע וע"כ דס"ל דלהלכה אין אנו מוזהרין מה"ת שלא להכשיל לב"נ וכמוש"ל בזה וא"כ ממילא נראה דגם על תקלתו ל"ח רחמנא וא"כ ממילא לא הזהרו כלל בהריגת בהמה והסוגיא אזלא א"נ דהישראל מצווה על לפנ"ע שלא להכשיל ב"נ אבל הר"ם ז"ל להלכה שפיר פסק בפשיטות דאין הבהמה נהרגת וז"נ לכאו'. אמנם בעיקר הד' כ"כ בחי' על הס' המצות בלאו דלפ"ע שאינו ברור בדעת הר"ם ז"ל דישראל אינו מצווה דלפנ"ע לב"נ ע"ש שכ' לחלק בין מכשיל במזיד למכשיל בשוגג לכ"נ עיקר בד' הר"מ ז"ל שפסק כירושלמי דסוגיין דפשיטא לי' במסקנא דתרוויי' בעינן תקלה וקלון ור' שמעון הביא ראי' לזה דאל"כ חרש בבהמה בשבת תהי' הבהמה נסקלת א"ו דתקלה בלא קלון אין הבהמה נהרגת ומעתה כיון דבב"נ ליכא קלון אלא תקלה פסק הר"מ ז"ל דאין הבהמה נהרגת ודו"ק:

ז

טז) שם בר"מ ז"ל ה"ז אין ב"נ חייב על א"ח וכו' בד"א בב"נ שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה או שלא כדרכה חייב טרם שנבוא לבאר דעת הר"מ ז"ל בד"ז נקדים מה שיש לדקדק בלשונו הזהב שכ' לדקדק בד"א בב"נ שבא על "בת נח" שלכאורה הלשון קשה והול"ל בפשיטות בד"א בב"נ שבא על אשת עכו"ם אבל ב"נ שבא על אשת ישראל ומובן ממילא דהיא ישראלית דא"ק תופסין בעכו"ם חייב אף שלא כדרכה וראה בסו"ד הר"ם ז"ל במ"ש דאם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הר"ז כמו שבא על אשת עכו"ם חבירו. נקט באמת אשת ישראל ואשת עכו"ם ואמאי הכא משנה הלשון ונקט בת נח וישראלית [והנה לכאו' עלה בדעתי דהי' קשה לי' לר"ם ז"ל דהרי כל הלימוד היא מדכתיב והיא בעילת בעל והרי התם כבר נימול אברהם ונכנס לכלל ישראל וא"כ אמאי אמר הקב"ה דווקא והיא בעילת בעל א"ו אף דאברהם נכנס לברית ע"י מילה מ"מ שרה לא נכנסה לברית לכן כ' הר"ם ז"ל להורות זה. אך ז"א מכמה טעמים דמלבד דאין לחלק בין אברהם ושרה בזה מלבד זאת כיון דנשאת קודם שנכנס לברית א"כ נעשית אשתו רק ע"י בעולה ושפיר קאמר הקב"ה והיא ב"ב ועוד יש כמה תשובות בדבר ואכמ"ל]:

לכ"נ שדבר גדול השמיעני הר"מ ז"ל בדקדוק לשונו דנהי דקיי"ל דא"ק תופסין בעכו"ם וישראל הלוקח לו עכו"ם לאשה פשיטא דאינה אשתו מ"מ ה"ד להיותה אשתו לכל דבר כאשת ישראל אבל קנין האישות שהיה בב"נ קודם מ"ת זה לא נפקע מישראל גם לאחר מתן תורה והבא על בת עכו"ם לשם אישות יש לו קנין בה ואם בא עלי' ב"נ חייב מיתה מצד ודבק שקנין זה שהיה לישראל בבת נח קודם מ"ת לא נפקע אח"כ רק לישראל במ"ת נתחדש הלכה שאשתו היא שלו לגמרי וא"א להפרד ממנה אלא בגט ודבר זה היא רק בישראלית אבל בב"נ א"ק תופסין להיות צריכה גט אבל מ"מ יש לו קנין בה לחייב מיתה את ב"נ הבא עליה עד שתתפרד מבעלה ברצונה או ברצונו כמו בב"נ:

ועפ"ז מדוקדק היטב לשון הר"מ ז"ל דלקמן בבא עליה אחר שנבעלה כתב סתמא אשת ישראל להורות דאין נפ"מ אם היא ישראלית או לא דאפי' אם היא עכו"ם ג"כ חייב עליה מיתה אמנם הכא שבא לחייב מיתה אף שלא כדרכה וכן בנערה המאורסה מדקדק בלשונו למינקט ישראלית דבזה תליא עיקר אם היא ישראלית הנישאת לישראל דבזה גלי קרא דיש אירוסין וכן חייב עליה אף שלא כדרכה משא"כ אם היא נכרית אע"ג דהיא ארוסת ישראל א"ח עלי' דבנכרים ליכא אלא בעולה וכן אינו חייב עלי' אלא כדרכה כיון דמצד ודבק קאתינן עלה א"ח אלא בכדרכה ובאמת כבר ישב על מדוכה זו הגאון בעל שבות יעקב ז"ל ח"א סי"כ שחקר בישראל שנשא נכרית אם יש לו קנין באשתו ודבריו שם אינם מבוררים כל צרכן דהאריך לברר שיש לב"נ קנין על אשתו והיא למותר ועיקר החקירה היא כדאמרן אם לאחר מ"ת נשאר קנין האישות לישראל בבת נח מה שהיה לו בה קודם לכן ובזה אינו מברר כלום אמנם מלשון הר"ם ז"ל כאן ראי' גדולה לזה ומה שהעיר השבו"י מצד אעל"מ מלבד שאינו ברור בד' הר"מ ז"ל דפוסק בזה כרבא מלבד זאת כ"כ הפמ"א דהיכא דהאיסור אינו על שניהם ל"ש אעל"מ וה"נ עלי' ליכא איסור שלא להנשא לישראל ושוב מהני הקנאתה להיותה אשת ישראל כנ"ל נכון בס"ד בכוונת הר"ם ז"ל:

ועתה נבוא לבאר ד' רבינו ז"ל במ"ש דעל אשת ישראל חייב גם שלא כדרכה והנה מרן הכ"מ ז"ל כ' דטעמו דר"מ ז"ל דכמו בנכנסה לחופה ולא נבעלה נידון בדיני ישראל ה"ה בבא על אשת ישראל של"כ אע"ג דבדינא דידי' א"ח מ"מ נידון בדיני ישראל אך הרגיש בעצמו דא"כ למה צריך ר' יוחנן לומר ל"נ אלא לנעה"מ אמאי ל"ת דנפ"מ על של"כ ותי' בדוחק. אמנם לענ"ד קשה מאוד אם זה כוונת הר"ם ז"ל א"כ הול"ל דשל"כ נידון בחנק ומסתימת ד' נראה דשל"כ הדין שוה לכדרכה נידון בסייף וע"כ דאין זה מטעמא דנידן בדיני ישראל:

לכן נלענ"ד דכוונה אחרת להר"מ ז"ל בד"ז ואקדים מה דקשיא לכאורה בסוגיין דקאמרינן ל"נ אלא לנעה"מ או נכנסה לחופה ול"נ דלדידהו לית להו דדיינן להו בדינא דידן וקשה דנהי דאצלם ליכא אלא קנין ביאה מ"מ כיון דבישראל גם קידושין הוי קנין ועיד"ז שבא עלי' הרי אוסר אותה לבעלה וגוזל אותה מבעלה ואמאי לא יתחייב משום גזל ואם בא עלי' באונס באופן דאינה נאסרת על בעלה בוודאי איכא גזל שגוזל אותה ובועל אותה שלא מרצונה וכמ"ש הר"ם ז"ל לקמן הי"ד בטעם שנתחייב שכם מיתה עיי"ש וע"כ צ"ל כיון דלדידהו נעה"מ לית להו וא"ז קנין כלל וא"כ גם גזל ליכא לדינא דידהו כיון דלשיטתם אינו גוזל כלל כיון דעדיין לא קנה אותה בעלה וא"כ נהי דנאסרת עליו מ"מ א"א לחייבו מצד גזל וכן השיב לי בזה מורי הגאון האדיר קדוש ישראל הרב מסאכטשאוו שליט"א ומעתה ז"ד בנעה"מ או בנכנסה לחופה ול"נ משא"כ בבא על אשת ישראל לאחר שנבעלה דאז גם לשיטתם הוי קנוי' לו ועיד"ז שמזנה עמה הרי אוסר אותה על בעלה וגוזל אותה ממנו וא"כ שוב ח"מ מצד גזל. ומעתה מובן היטב דברי הר"מ ז"ל דפסק סתמא דבאשת ישראל חייב אף שלא כדרכה דהכוונה מצד גזל דבאונס הרי הוא גזל לגבי דידה וברצון כיון שנאסרת על בעלה ה"ה גוזל אותה מבעלה וח"מ מצד גזל ולכן מיתתו בסייף וא"צ לבוא לדינא דידן וזה יישוב נכון בדעת הר"מ ז"ל:

אמנם כן עיקר הד' שכתבנו לת' דלכן בנעה"מ ל"ש לחייב משום גזל כיון דאצלם עוד לא קנה אותה א"כ ע"פ דינא דידהו גם משום גזל אין לחייבו קשה טובא בעיני דא"כ נימא כן דכל עכו"ם הגוזל חפץ מישראל אשר קנה בכסף מחבירו ולעכו"ם אינו קונה אלא במשיכה א"כ בדיניהם אינו של ישראל זה אלא של ישראל המוכר וא"כ אם המוכר יצוה לגזלו נימא דלא יתחייב מיתה כיון דבדינא דידהו הרי לא גזל כלל וזה אינו מסתבר כלל וע"כ צ"ל דמה שאינו גזל אצלם מפאת שאצלם א"ז קנין בזה ל"ש לומר דדין שלהם נשתנה כיון דגם בדין שלהם הדין דגוזל מחבירו ח"מ רק דהם יש להם קנינים אחרים וא"כ הכ"נ כיון דבישראל בנעה"מ ג"כ הוי קנין ובזה שבועל אותה אוסר אותה לבעלה הוי גזלן ויתחייב מיתה מצד גזל אם לא שנימא כיון דאצל ב"נ אין האשה נאסרת על בעלה בזנות א"כ א"ז גזל כלל בדינא דידהו א"כ נהי דאשת ישראל נאסרת על בעלה מ"מ אין לחייבו מצד גזל כיון דאצלם אין ביאה זו שהיא מרצונה גזל כלל וא"כ ה"ה לאחר שנבעלה אע"ג דגם בדינא דידהו ה"ה אשתו מ"מ אין לחייבו מצד גזל כיון דאצלם א"ז גזל וא"כ נסתרו דברינו:

אך באמת ד"ז צ"ע לדינא אם בכה"ג לא יהיה נידון בדיני ב"נ כיון דגזל מישראל דאשה משועבדת לבעלה לתשמיש ועיד"ז שבועל אותה מפקיע אותה דנאסרת לבעלה וא"כ הוי גזל גמור ומה בכך דאצלם זה ל"ה גזל כיון דאינה נאסרת עפ"ז מ"מ הרי בגוזל ממנו את אשתו הוי בכלל גזל כמבואר בסוגי' דיפ"ת הוי בכלל גזל א"כ בישראל כיון דבזה שבועל אותה הרי אוסרה על בעלה א"כ צריך להיות ח"מ מצד גזל. ולכאו' עלה בדעתי להביא ראיה דגם בכה"ג אין לחייב הב"נ בדינא דידהו כיון דאצלם א"ז גזל מהא דמבואר במס' עכו"ם (דף נ"ט ע"ב) אמר ר"א האי עכו"ם דנסכא לחמרא דישראל בכוונה שרי למשקל דמי' מ"ט מיקלי' קלי' ומחויב לשלם מטעם מזיק וקשה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' וישלח דעכו"ם המזיק ממון ישראל ח"מ א"כ לדעת רש"י דאמרי' בב"נ קלבד"מ הרי פטור לשלם מטעם מזיק אמנם להנ"ל א"ש כיון דאצלם א"ז היזק כלל דיין שנתנסך לעכו"ם אינו אסור בהנאה לב"נ דאינו מצווה על איסור הנאת תקרובת עכו"ם א"כ בדינא דידהו הרי לא הזיק כלל ול"ש לחייב אותו מיתה כיון דצריך לדון אותו בדינא דידן ובדינא דידן המזיק א"ח מיתה אלא תשלומין:

אך באמת ז"א דמלבד דגוף ראי' זו יש לדחות בכמה אנפין כמו שיתבאר ענין קלבד"מ בב"נ בה"ט בעזהי"ת. מלבד זאת נראה דהכא הוי מזיק אף בדינא דידהו נהי דלהם אינו נאסר ע"י ניסוך מ"מ כיון דנאסר לישראל הרי ממילא אינו שוה כמות שהי' שוה קודם לכן דהי' ראוי לישראל ג"כ וזה הוי בכלל מזיק כמו מדמע תרומה בחולין ומסברא נראה כדאמרן לעיל דזה הוי גזל כיון דבישראל הפסידו נהי שאצלם א"ז הפסד מ"מ ח"מ מצד גזל וכן מוסכם בפי המפורשים דב"נ המזנה ברצון את אשת ישראל באופן דנאסרת על בעלה ח"מ מצד גזל ולת' הקושיא אמאי בנכנסה לחופה ולא נבעלה וכן בנעה"מ אינו חייב משום גזל ע"כ צ"ל כדאמרן לעיל כיון דאצלם לא קנה אותה ע"כ בדינא דידהו לא גזל כלל וסברא זו מוכרחת בלא"ה דאל"כ אמאי לא יתחייב משום א"א ג"כ אע"ג דאצלם עדיין אינה א"א מ"מ דבישראל קידושין הוי קנין וכ"ש חופה דמשוי אותה לנשואה גמורה א"כ ה"ה בא על א"א וע"כ צ"ל כיון דהם אין להם אלא בעולת בעל לא נוכל לחייב בדינא דידהו מצד א"א ה"ה דמצד גזל אין לחייבם כיון דבדיניהם אינה א"א הרי לא גזל כלל וא"ז דומה לשאר ענייני קנינים וצ"ע טובא בזה לחלק העניינים:

ומה שיש להעיר עוד בענין זה דלכן א"ח מיתה מצד גזל בנעה"מ ואפי' בנכנסה לחופה ול"נ דהנה באמת דעת ר"ת ז"ל דביאת כותי אינה אוסרתה על בעלה כלל מה"ת דכביאת בהמה היא ואפי' לפ"ד הריב"ם ז"ל האוסר כ"כ האחרונים דהוא מטעם דעכ"פ מתכוונת למעול מעל בבעלה והוי בכלל ומעלה בו מעל וכמ"ש המהרי"ק בחי' כיו"ב לענין אומר מותר דאסורה על בעלה מטעם הנ"ל:

ומעתה י"ל כיון דכ"ז דמפורש בתורה דנאסרה אשה לבעלה מכח ומעלה בו מעל הוא רק כשכבר נבעלה לבעלה כמבואר בתוה"ק כי תשטה אשה תחת אשה ומעלה בו מעל א"כ בארוסה י"ל דאינה נאסרת באומר מותר וה"ה ביאת כותי אינה אוסר בארוסה וא"כ ליכא למימר מצד גזל ומוכרח לומר מצד דינא דידן:

אך באמת ז"א דהרי מראיות הריב"ם ז"ל נגד שיטת ר"ת ז"ל מבואר דס"ל דגם ארוסה שנבעלת לכותי אסורה לבעלה ועי' היטב בתוס' ישנים יומא (דף פ"ב) ד"ה חוץ כי שם מבואר היטב שיטת ר"ת וריב"ם ז"ל וד' התוס' אלו אשתמיטתי' להג' בעל חת"ס ז"ל חאה"ע ס"ט ואכמ"ל בענין זה. ובאמת בלא"ה בעיקר הקו' שהקשינו דיהי' ח"מ עכ"פ מצד גזל יש לתרץ בפשיטות דנפ"מ כשזינתה בעודה ארוסה ברשות הבעל דמצד גזל אין לחייב אותו כיון דהוא ברצון הבעל א"כ החיוב רק מצד עריות וזה רק משום דדנין אותו בדינא דידן. אך לפ"ז ה"ה גם בשלא כדרכה אם הוא ברצון הבעל א"א לחייב מצד גזל וצריך לבוא לדינא דידן:

ויש להוסיף בזה לפמ"ש הר"מ ז"ל לקמן דבב"נ הפורד מרצונם הוי גירושין ול"צ גירושין בכתב א"כ אם ישראל יאמר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם ואח"כ יבעול אותה ב"נ או אם היא תרצה להפרד מבעלה אם יש לחייבו מצד דינא דידהו דהרי בדינא דידהו שוב אינה א"א וכמו דאמרת בארוסה כיון דדינא דידהו ל"ל א"א לחייבו מיתה כ"א מצד דינא דידן א"כ ה"ה בכה"ג דבדינא דידהו כשהוא רוצית להפרד מבעלה הרי כבר נפקע האישות ואינה ערוה כלל ומגמ' דלא תי' נפ"מ אלא לנעה"מ נראה דבכה"ג ל"צ לבוא לדינא דידן וצ"ל דדווקא נעה"מ או נכנסה לחופה ול"נ כיון דבדינא דידהו א"ז בגדר א"א כלל לכן א"א לחייבו מצד א"א דדינא דידהו אבל היכא שנבעלה לבעלה שנעשית א"א עפ"י דיניהם ג"כ נהי דעפ"י דיניהם הותר הקשר ברצון אחד מהם ה"ד אצלם אבל בישראל כיון דהחמירה תורה דלא הותר הקשר עוד והרי עדיין א"א היא אף לפי דיניהם ולכן ח"מ מצד א"א ויש בזה פנים לכאן ולכאן וצ"ע היטב בכ"ז לברר העניינים:

טו"ב) שם בר"מ ז"ל ואם היתה נעה"מ נסקל עלי' כדיני ישראל בא עלי' אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הר"ז בחנק כדיני ישראל עכ"ל. הנה מדקדוק לשון רבינו ז"ל במה שכופל לכתוב את החיוב מותר וכדיני ישראל נראה דס"ל דאינו ח"מ אלא כדיני ישראל והיינו בעדה ועדים והתראה וזה כדעת הירושלמי פ"ק דקידושין ה"א דאיתא שם במה הוא מתחייב בדיניהן בדיני ישראל אין תימר בדיני ישראל בשני עדים וכ"ג דיינים ובהתראה ובסקילה. ואין תימר בדינהון בע"א ובדיין אחד ושלא בהתראה ובסייף וכו' אין תימר בדיני ישראל ונתגייר חייב אין תימר בדיניהם נתגייר פטור מפני שנשתנה דינו עכ"ל הירושלמי. מבואר מד' הירושלמי דזה פשיטא לי' דא"א להפריד בין הדביקים לומר דח"מ ישראל וכדינו בע"א ודיין אחד זה א"א דאם נידון בדיני ישראל צריך להיות בד"י לגמרי:

אמנם מד' רש"י ז"ל בסוגיין וכן דעת הרמ"ה והר"ן ז"ל בחי' מבואר להיפוך דלמאי דאסיקנא ל"נ אלא לנעה"מ היינו דלענין זה נידון בד"י דמיתתו בסקילה אבל לענין עדה ועדים והתראה נשאר בדינו דנהרג בע"א ודיין א' [ועי' במראה הפנים שכ' שכ"נ מסוגיות הש"ס ואיפשטא בעיות הירושלמי וא"י משמעות לזה בש"ס וגם לא הרגיש כלל שהירושלמי לא נסתפק בזה כלל להפריד בין הדביקים רק דעיקר ספיקו דהירושלמי דאע"ג דבד"י חייב סקילה מ"מ נוכל לחייב אותו סייף אם נבוא לחייב אותו בדיניהם ובאמת הסברא נותנת כן כיון דבארוסה בד"י חייב סקילה וקלה בחמורה מישך שייכה א"כ יש לחייבו בסייף ובזה יש לחייבו בכל חומר דינן ולכן הירושלמי לא נסתפק כלל בנכנסה לחופה ול"נ דבזה נראה א"נ דסייף חמור מחנק לא נוכל לחייב אותו בסייף מה שאינו חייב כלל בד"י ופשיטא דאינו חייב אלא חנק ובד"י דוקא אמנם בארוסה דעפ"י דין ישראל חייב סקילה שפיר יש מקום להסתפק שיתחייב סייף הקלה ויהי' נידון לגמרי בדיניהם אמנם שיהי' נידון בסקילה ובדיני ע"פ ע"א ודיין אחד זה לא נסתפק הירושלמי כלל ודו"ק]:

ועיין בחי' הר"ן ז"ל שכ' ראי' ברורה לד"ז מהא דמבואר בסנהדרין (דף ע"א ע"ב) דמקשינן בגמ' על הא דב"נ שבא על אשת חבירו ונתגייר פטור עשה כן בישראל ונתגייר חייב ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני ותי' אשתני דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני ומקשינן בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא א"א מעיקרא סייף והשתא חנק ומתרצינן בנעה"מ דאידי ואידי בסקילה מבואר מד' הגמ' דעכ"פ דינו אשתני אף בנעה"מ וע"כ כדעת רש"י ז"ל דאע"ג דדינו בסקילה מ"מ ל"צ אלא ע"א ודיין אחד וא"כ מבואר כן בגמ' א"ד ז"ל. ולכאורה הוא ראי' ברורה אמנם שלא לעשות מחלוקת בין בבלי וירושלמי וגם הסברא הוא קשה הבנה כיון דבדינו אינו מתחייב כלל רק בד"י א"כ ל"ש בזה קושית הגמ' מיגרע גרע וא"כ מסברא צריך שיהי' נידון בד"י ועי' בתו"ח סנהדרין בסוגיין שהרגיש בזה:

לכן נלענ"ד דאין ראיות הר"ן ז"ל מוכרחת כ"כ דהנה זה נראה ברור דאפי' נימא דאינו נידון בסקילה אלא בד"י היינו בשני עדים והתראה וב"ד של כ"ג מ"מ ל"צ תורת עדות כמו שצריך בישראל וזה מוכרח דהרי בישראל קיי"ל דעדות שאאיל"ה ל"ה עדות והכא א"א שיהי' עדות שאיל"ה כיון דאם יתזמו העדים ג"כ לא יתחייבו מיתה כיון שרצו להרוג רק עכו"ם וא"כ אפי' א"נ דיהי' צריך דוקא שני עדים בני ברית וכשרים מ"מ תורת הזמה ל"ש בהן וממילא אם יאמרו א"י בחקירות העדות קיימת כמבואר בסנהדרין (דף מ"א ע"ב) דזה שמעכב א"י בחקירות הוא רק משום שיהי' בהם תורת הזמה וכיון דהכא בלא"ה ל"ש הזמה כלל א"כ א"ז מעכב וא"כ תמיד הוי אשתני דינו דעתה צריך עדות שאיל"ה וקודם ל"ה צריך ויש עוד הרבה נפ"מ בזה כגון לענין עד נעשה דיין דהוא מטעם שלא יקבלו הזמה על עצמן וא"כ בב"נ דל"צ עדות שאיל"ה הי' עד נעשה דיין וגם נפ"מ דיהי' כשרים עדי טריפה כיון דבלא"ה לא מקטלי וא"כ י"ל דמש"ה הי' פשיטא לגמ' דדינא אשתני דאפי' א"נ דצריך עדה ועדים והתראה מ"מ נפ"מ גדולה לדינא כיון דל"ה צריך מקודם תורת עשאיל"ה ולכן תי' הגמ' דבעי תרווייהו דגם המיתה אשתני אבל זה מודה גם גמ' דילן דצריך עדה ועדים והתראה ודעת הר"ן ז"ל נראה דס"ל דאע"ג דאין העדים חייבין מדין הזמה כשיזומו מ"מ צריך שיהי' שייך בהו תורת הזמה וכל מה שפוסל בישראל כיון דאינו בתורת הזמה ה"ה דפוסל בב"נ היכא דנידון בד"י וא"כ שוב לא אשתני דינו כלל:

אמנם לענ"ד עיקר הד' צע"ג אפי' אם בא לידון בד"י אם צריך דוקא עדים בני ברית כיון דדעת הג"ה אשר"י פ"ק דגיטין ס"י דעכו"ם כשר אפי' לישראל מד"ת ואפי' להחולקין היינו מטעם דאינו אחיך א"כ בעכו"ם דל"ש פסול זה נראה דכשר עכו"ם להעיד לו ובזה ל"ש כיון דנידון בד"י צריך דוקא עדים ישראלים כיון דבאמת גם עכו"ם עד כשר ולישראל פסול מצד דבר אחר מה שאין שייך פסול זה אצלו והוי כמו קרוב לאחד שאינו נפסל לאחר משום זה והבין היטב. ואדרבה לדעת הפוסקים דפסול ילה"ז הוא מצד חשש משקר א"כ טוב יותר עדים עכו"ם דאם יתזמו כשכבר נהרג עפ"י עדותן יהי' ח"מ מצד גורם להרוג את הנפש משא"כ עדים ישראלים לא יראו כלל מהזמה. ויש להוסיף כיון דכ"ז דעדים כשרים להעיד הוא משום חזקת כשרות דלא יעברו על לאו דלא תענה והתם ריעך כתיב וא"כ כשמעידים לב"נ לית להו חז"כ כלל וא"כ לב"נ אין עדים ישראלים כשרים יותר מעדי ב"נ וא"כ נראה פשוט דל"צ עדים ישראלים דוקא ותמיד הוי אשתני דינו אף א"נ דנידון בד"י לענין עדה ועדים והתראה:

ועיין בטור חו"מ סי' ת"ח שכ' דשור של עכו"ם שנגח לשור של ישראל שאין דנין אותו אלא בעדים כשרים נראה דס"ל דצריך עדים ב"ב דוקא והוא מד' הרא"ש ב"ק (דף ט"ו ע"א) ולענ"ד צע"ג דאפי' א"נ דכוונתם בנזקי שור דוקא כיון שהם אין דנין ע"ז וצריך לבוא לדינינו שוב צריך עדים כשרים מ"מ לא אדע אמאי לא יהי' כשרים עדים עכו"ם ואמאי כשרים יותר עדים ב"ב לענין ב"נ כיון דליכא לאו דל"ת וצ"ע. ועי' בשער המשפט סי' ת"ח מ"ש בזה ולפ"ד בביאור ד' הרא"ש יהי' ג"כ מוכרח דלא ס"ל כשיטת רש"י והרמ"ה והר"ן הנ"ל ומצאתי שקדמני בזה המחברים אמנם ביאור הענין זה לא מצאתי עוד בשום מקום וד' יאיר עיני:

ובעיקר הד' בדעת הר"מ ז"ל דפשיטא להו להתו"ח ולהמראה פנים דס"ל דצריך לגמרי דיני ישראל לענ"ד אינו ברור וכנראה מגירסתם בר"מ ז"ל הי' כתוב לפניהם נסקל בדיני ישראל. ולפ"ז נראה כדבריהם אמנם ממ"ש בר"מ ז"ל לפנינו "כדיני ישראל" אינו מוכרח שכוונתו להיותו נידון לגמרי בדיני ישראל ודו"ק. ועי' בחינוך מצוה קצ"ב בסודה"ק שכ' בזה"ל ומן הדומה שאעפ"י שלא הי' כשרים להעיד על ישראל ראוים היו להעיד זע"ז וכן הורה זקן עכ"ל. ולכאורה דבריו אינם מובנים דמה זה ספק הא פשיטא דעכו"ם כשר לב"נ משא"כ לישראל ועי' במנ"ח שנתקשה בדבריו ונדחק בכוונתו. ולענ"ד אולי י"ל בכוונת דה"ק בשנדקדק בלשונו הזהב שכ' שלא "היו" שלכאורה אין ביאור לזה וכן בסוף ראויים היו להעיד שתיבת "היו" למותר לכן נראה דכוונתו אם העידו עדות שב"נ בא על אשת ישראל פלוני שעדותן נוגעת לישראל ג"כ והו"א כיון דלישראל עדותן בטילה וא"נ לאסרה על בעלה ה"ה דבטל לגבי העכו"ם דעדות שבמ"ק בטלה כולה קמ"ל דל"א כן בב"נ כיון דא"צ בזה משפטי העדות ל"ש בזה למיפסל מצד עדות שבמ"ק בטלה כולה ויהי' דבריו מדוקדקין היטב כנלענ"ד לפי חומר הנושא:

ח

ח"י) שם ה"ח ב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עלי' הר"ז נהרג עלי' משום א"ח וכו' עי' היטב בסוגיא ובד' רש"י וחי' הר"ן ז"ל ומשם יתבאר לך שדעת הר"מ ז"ל כמ"ש הר"ן ז"ל דב"נ אין לו קה"ג בעבדו ואין דינו כעבד כנעני של ישראל שדינו לענין זה כבהמה דאין לו חייס כלל כמבואר בד' הר"מ ז"ל פי"ד מא"ב הי"ט אלא ה"ה כפועל וא"כ ממילא דיש לו קנין באשתו וה"ה אשת חבירו אמנם ביד האדון להפריד את שפחתו ממנו כיון דהוא שפחתו נהי דהוא נתנה להעבד להיות מיוחדת לו מ"מ אימת שירצה יכול להפריד אותם אמנם בכל זאת כל זמן שאין מפריד אותם זה מזה ה"ה אשת העבד וממילא חייב ע"ז משום א"ח וכמו דבכל אשת חבירו הרי בידה להפקיע את עצמה מבעלה מ"מ כ"ז שלא הפקיע את עצמה פשיטא דגם היא חייבת מיתה משום א"א שזינתה ה"ה הכא אע"ג דביד אדונה להפקיע אותה מהעבד מ"מ כ"ז שלא הפקיע אותה נהרג משום בא על אשת חבירו ועי' היטב בחי' הר"ן ז"ל בד"ה ב"נ שייחד שפחה לעבדו שמבואר מדה"ק דס"ל דאין ביד רבו להפקיע אותה ממנו כ"ז שירצה יעיי"ש נראה דס"ל דאל"ה ל"ה חייב עלי' אמנם מד' הר"ם ז"ל למעי' היטב מבואר כדאמרן:

ובאמת אני מסופק טובא לדעת הר"מ ז"ל אם ב"נ יהי' חייב על שפחה כנענית של ישראל המיוחדת לעבדו של ישראל כיון דע"כ וש"כ של ישראל הרי דינם כבהמה ממש ואין להם חייס כלל א"כ גם לגבי ב"נ ל"ש לחייב אותו משום א"ח וצע"ק בלשון הר"ם ז"ל פי"ד מא"ב הנ"ל שכ' בזה"ל לפי שאין אישות אלא לישראל או לעכו"ם על עכו"ם אבל לא לעבדים על העבדים ולא לעבדים על ישראל עכ"ל ומדלא כ' ולא לעבדים על עכו"ם נראה דעל עכו"ם יש להם אישות ועכו"ם חייב אם בא על שפחה המיוחדת לע"כ אפי' של ישראל וצ"ע בכ"ז:

ט

יט) שם בר"מ ז"ל ה"ט ב"נ חייב על הגזל וכו' ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש עכ"ל עי' בכ"מ ז"ל ותודה"ק נראה דהי' קשה לו ב' קושיות א' מנ"ל להר"מ ז"ל ד"ז דגונב נפש ג"כ חייב ב' אמאי לא חשוב יפ"ת דחשוב לה בברייתא וכ' שחדא מתורצת בחברתה דזה שנקט הר"ם ז"ל גונב נפש כוונתו על יפ"ת שזה היא בכלל גונב נפש ולכאו' הד' תמוהין מאוד שמה ענין יפ"ת שכ' רש"י ז"ל דזה הוא מה שגוזל אשת חבירו במלחמה וגוזל את חבירו לגונב נפש שעיקרו היא מפאת גניבת הנפש לבדו ולא מצד שגוזל דבר מחבירו ועלה בדעתי שכוונת הגז"ל כיון דהר"ם ז"ל פסק דאם ברצונה להתפרד מבעלה ה"ה גירושין וא"כ ע"כ האיסור דיפ"ת היינו באין רצונה להתפרד והוא נוטלה בע"כ לאשה וא"כ שוב הוא בכלל גונב נפש אך באמת לאחר העיון גם זה לא יתכן לומר דאיש הלוקח אשה בע"כ להיות אשתו יהי' בכלל גונב נפש ולא אמרו בתליי' וקדיש אלא דעשה שלא כהוגן אבל לא שיהי' בזה דררא דאיסור גונב נפש:

אמנם מה שנלענ"ד לעיקר בדעת הר"ם ז"ל דהנה לכאו' צע"ג בהא דמקשינן בגמ' על יפ"ת נימא מא"מ דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ותי' התם לאו בני כיבוש נינהו ותמי' מאוד הא מבואר בגיטין (דף ל"ח ע"א) דעכו"ם בני כיבוש הם וקונים אנשים בכיבוש מלחמה. אך האמת בזה כמ"ש הראשונים ז"ל דהפירוש היא דעכו"ם לאו בני כיבוש הם שיוכלו לקנות קנה"ג ע"י כיבוש מלחמה וממילא אין מפקיעין את הקנה"ג שיש לב"נ באשתו ולכן אסורה להם יפ"ת במלחמה כיון דאין בכחם להפקיע האישות שיש לב"נ באשתו וממילא איכא איסור גזל ג"כ:

ומעתה אומר אני שזה דוקא אם אמרינן דעכו"ם ל"מ גירושין וכ"כ לעיל שזה טעמו של דבר דס"ל דעכו"ם יש לו קנה"ג באשתו וא"כ שפיר אמרי' דעכו"ם לאו בני כיבוש הם ואסורה להם יפ"ת במלחמה משא"כ הר"ם ז"ל להלכה דפסק כמ"ד דמהני גירושין בב"נ וע"כ דס"ל דב"נ אין לו קנה"ג באשתו וא"כ נראה ברור דכמו דהיא בעצמה יכולה להפרד ממנו ה"ה דב"נ הקונה אותה ע"י כיבוש מלחמה יכול להפריד אותה מבעלה וכמו שכ' הר"מ ז"ל לעיל מני' בשפחה שלו דיכול להפריד אותה מעבדו כשירצה וא"כ אין כאן לא גזל כיון דקונה ע"י כיבוש מלחמה ולא אישות כיון דקונה אותה הרי יכול להפריד אותה מבעלה וממילא הוי גירושין וא"כ גם בב"נ מותרת יפ"ת ולכן הר"מ ז"ל להלכה השמיט דין דיפ"ת מברייתא ולא זכרו כלל דלהלכה ב"נ מותר ביפ"ת כמו ישראל:

ועפ"ז נסתר מה שראיתי להגאון בעל ראש יוסף בחי' ז"ל לחולין (דל"ג) שכ' לת' דעת הר"ם ז"ל דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ וקשה נימא מא"מ וכ' לת' דהנה התוס' הקשו נימא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו כמו דאמרי' לענין יפ"ת דלאו בני כיבוש הם אך י"ל דבאמת עיקר הוכרח הסוגיא דהיכא דאיכא סברא לחלק ל"ש מא"מ היא רק מכח קושיא דיפ"ת ולכאו' בלא"ה יש לת' דמיפ"ת ל"ק כיון דאינו מותר בישראל אלא לאחר כל המעשים וא"כ הוי כמו קטנה שנולדה ואין כאן אישות כלל ול"ש להקשות מא"מ וע"כ צ"ל דהגמ' דמקשה מיפ"ת ס"ל דב"ר מותרת במלחמה וא"כ שפיר קשה מא"מ ומוכרח הגמ' לת' שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש ומבואר היכא דאיכא סברא לחלק ל"ש מא"מ משא"כ ר"פ ס"ל דב"ר אינו מותר אלא לאחר כל המעשים א"כ ל"ק מיפ"ת וא"כ אין לנו הוכרח לסברא זו דהיכא דיש סברא לחלק ל"ש מא"מ לכן ס"ל דמפרכסת מותר לב"נ דבכל גווני אמרי' מא"מ דב"נ יהי' חמור מישראל ומעתה הר"מ ז"ל להלכה דפסק דב"ר מותר במלחמה וא"כ קשה מיפ"ת נימא מא"מ והי' לו הוכרח לת' הגמ' שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש הם וא"כ ה"ה במפרכסת ל"ש מא"מ כיון דלאו בני שחיטה הם את"ד אמנם עפ"ד נסתרו דבריו דהרי הר"מ ז"ל לא פסק כלל ד"ז דיפ"ת אסורה לב"נ:

ובאמת ד' הגז"ל בלא"ה נפלאו ממנו כיון דהר"מ ז"ל ס"ל דמהני גירושין לב"נ א"כ אע"ג דס"ל דב"ר מותרת במלחמה מ"מ כיון דהיא יכולה להפרד ברצונה הטוב א"כ פשיטא דישראל דהם בני כיבוש וקונים אותה לגמרי קנין הגוף גמור פשיטא דישראל יכול להפריד אותה אח"כ מהעכו"ם וכמו"ש הר"מ ז"ל בעכו"ם המוסר שפחתו לעבדו כנ"ל וא"כ מה דת' הגמ' שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש אין הכוונה משום דישראל בני כיבוש לכן התירה התורה רק דהכוונה כיון דישראל בני כיבוש וקונים אותה א"כ הר"ז גירושין שמפריד אותה מבעלה וזה מהני גם בב"נ בשפחה שלו כנ"ל וא"כ ל"צ כלל לומר דהיכא דאיכא סברא לחלק לא אמרי' מא"מ רק משום דבאמת נתגרשה גירושין אשר מועיל גם בב"נ. א"כ גם להר"מ ז"ל במפרכסת י"ל מא"מ אע"ג דבישראל איכא מתיר שחיטה מ"מ כיון דאכתי חי הוא דמפרכסת ה"ה כחי' ואעפ"כ התירה התורה לישראל צריך להיות מותר גם בב"נ וא"ר מיפ"ת דהתם בכה"ג דישראל קנאה בכיבוש מלחמה גם לב"נ נפקע האישות ופשיטא דגם ב"נ מותר לבוא עלי' אח"כ אם ישראל קונה אשת עכו"ם בכיבוש מלחמה ומפרידה מבעלה כיון דקונה אותה הרי יכול להפרידה מבעלה כנ"ל ול"ש בזה מא"מ כלל וא"כ נסתרו כל דבריו ביישוב ד' הר"מ ז"ל:

אמנם בעיקר הדברים נלענ"ד דעת הר"מ ז"ל כדאמרן דס"ל דגם ב"נ מותר ביפ"ת כנ"ל ועיי"ש בד' הגז"ל שמתבאר מדבריו עוד דא"נ דל"מ גירושין בב"נ אפי' א"נ דב"ר אינה מותרת במלחמה אלא לאחר כל המעשים ג"כ שייך מא"מ וכל הטעם משום דאיכא סברא לחלק דישראל בני כיבוש הם ולענ"ד נראה ברור כמש"כ לעיל אוק"י דא"נ דב"ר אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים אין לך גרושה גדולה מזו כיון שנתגיירה ופשיטא דגם לב"נ אינה אסורה אח"כ מצד עשה דודבק אם לא בא עלי' הישראל לשם אישות דאישות דעכו"ם נפקע ע"י הגירות וא"כ ל"ש בזה כלל מא"מ כיון דגם לב"נ מותרת ואע"ג דהיא אסורה לבעול לו כיון דהוא ישראלית מ"מ הב"נ אינו מוזהר ע"ז ובלא"ה זה היא איסור אחר אבל אישות העכו"ם פשיטא דנפקע ואינו חייב עלי' מיתה כשבא עלי' אחר גירות הכלל כי כל דברי רבינו הגז"ל לא נתבררו בזה ולענ"ד נראה כמושכ"ל ומ"ש הר"מ ז"ל דב"נ מצווה על גונב נפש היא פשוט כיון דגם גונב נפש נכלל בכלל גניבה ולכן גם ב"נ מצווה ע"ז:

והנה הר"מ ז"ל כ' ע"ז משא"כ בישראל ותמה מרן ז"ל בכ"מ הא גם ישראל מוזהר בלאווין אלו וכ' לת' דאע"ג דישראל ג"כ מוזהר על כובש שכר שכיר מ"מ אינו מוזהר משום לאו דגזל אלא משום לאו דלא תעשוק ש"ש אתד"ק. ותמי' לי מאוד הלא מבואר בב"מ ר"פ א"נ דלאו דגזל מוקמינן באא"ע לכובש ש"ש ואם אמנם כי נראה דעת הר"מ ז"ל דלא נעקר מפשטא לגמרי וגם גזל בכלל וכמו שהאריך בזה הג' חכ"צ בת' ס' מ"מ פשיטא דבכובש שכר שכיר איכא גם הלאו דגזל כמבואר בר"מ ז"ל פי"א משכירות ה"ב הכלל שד' מרן ז"ל צע"ג. והיותר פלא על הלח"מ ז"ל לעיל ה"ד בסו"ד שכ' על מרן ז"ל שנדחק בזה ולא הרגיש בהא דאמרן ועיינתי בהגהות שנדמ"ח בווארשא ולא מצאתי בשום מקום להעיר בזה ע"ד מרן ז"ל וד' יאיר עיני להבין דעת קדושים:

כ) שם בר"מ ז"ל וכן חייב על פחות משו"פ וב"נ שגזל פחות מש"פ ובא אחר וגזלה ממנו שניהם נהרגין עלי' עכ"ל. הנה מסתימת לשון הר"מ ז"ל שכ' סתמא דב"נ שגזל ובא אחר וגזל ממנו נהרג עלי' ול"כ דז"ד בגזל מישראל נראה דס"ל דאפי' בגוזל מנכרי ובא נכרי אחר וגזלה ממנו ג"כ נהרג עליו וצ"ל דס"ל דאמרי' בב"נ קלבד"מ וכיון דנהרג לא ניתן להשבון והא דנקט הר"מ ז"ל דוקא הדין בגזל פחות מש"פ ע"כ צ"ל משום דבגמ' מבואר המימרא על פחות מש"פ גם הר"מ ז"ל נקט לה הכא אך באמת הענין קשה להבין כמו שנתקשו תוס' על רש"י ז"ל דאמאי נימא בב"נ קלבד"מ הא כדי רשעתו רק בישראל כתיב ומנ"ל דאין עושין בב"נ שתי רשעיות:

וראיתי ברדב"ז שנדמ"ח בר"מ ד' ווארשא שכ' בזה"ל לא ידענא מאי קמ"ל דכיון שהנכרי הראשון קנה אותה שהרי נהרג עלי' פשיטא דשני נהרג שהרי גזל וי"ל דאע"ג דאיכא בעינא מיחייבי תרווייהו ועדיין צ"ע עכ"ל מבואר מד' ז"ל דפשיטא לי' כ"כ דבב"נ אמרי' קלבד"מ עד שתמה על הר"מ ז"ל מאי קמ"ל והוא פלא. עכ"פ מבואר מד' הרדב"ז ז"ל שג"כ למד בדעת הר"מ ז"ל דהפטור מצד קלבד"מ אך באמת הדבר צע"ג מאיזה סברא נאמר כן בב"נ ובאמת ברש"י ז"ל לא נזכר כלל דבב"נ אמרי' קלבד"מ רק בעירובין (דף ס"ב) כ' רש"י ז"ל הטעם דוהשיב את הגזילה בישראל כתיב מבואר מד' רש"י ז"ל כיון דבעכו"ם לא כתיב והשיב אמרי' דאינו חייב בהשבה רק שקשה כיון דבב"נ ל"ש קלבד"מ א"כ מה בכך דלא כתיב בנכרי והשיב מ"מ כיון שהדבר הוא של חבירו והוא גוזלו ממנו ממילא חייב להחזירו אמנם ד' רש"י ז"ל נראה עפמש"כ האחרונים להסביר דברי רב בסנהדרין בבא במחתרת דס"ל דאמרי' בדמים קננהו ואפי' איתא בעינא א"ח להחזיר וכ"כ המפורשים בטעמו של דבר דרב ס"ל דגנב וגזלן קונים לגמרי את הגזילה רק דיש עליהם עשה דוהשיב אבל הגזילה נעשה שלו ולכן כל היכא דשייך חיוב מיתה מיפטר אפי' באיתא בעינא:

ומעתה א"ש מאוד הא דב"נ נהרג ול"נ להשבון כיון דבב"נ לא כתיב והשיב א"כ אמרי' דקונה הגזילה וה"ה שלו לגמרי ואין הפטור מצד קלבד"מ דבב"נ ל"ש קלבד"מ כנ"ל רק דממילא פטור כיון דל"כ ביה עשה דהשבה אין עליו שום חיוב השבה:

ועפי"ז יש לת' קושיות התוס' שהקשו מהא דב"ק (דף קי"ד) במשנה דנטלו מוכסין את חמורו וכו' הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים וקשה הלא ר"א מוקי לה בליסטים עכו"ם וא"כ למה צריך הטעם דיאוש בעלים ת"ל דנימא דקלבד"מ וממילא הרי הן של העכו"ם וקנאם הישראל מדינא ולהנ"ל י"ל עפמ"ש במק"א להסביר ד' רבא בסנהדרין דאמר מסתברא מילתא דרב בששיבר וכו' דנראה דס"ל דגנב אינו קונה הגניבה וצ"ל באיזהו סברא פליגי וכתבנו דהסברא דזה תליא בהא דפליגי עולא ור"י בכל היכא דאיכא ממון ומלקות אי מילקא לקי אי ממונא משלם. דהנה לכאורה יש לעי' למה צריך והשיב גבי גזל ת"ל דבלא"ה ידעינן דצריך להשיב וע"כ דא"ל קרא דניתקו לעשה הו"א דלקי. אך לכאו' קשה הא זה ממילא ידעינן דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי ועי' בריטב"א (מכות דף ט"ז) בשם הרמ"ה ז"ל דבאמת עיקר קרא דוהשיב היא לגלות דבגזל ממונא משלם מילקא לא לקי אך ז"ד למ"ד מילקא לקי ממונא לא משלם משא"כ למ"ד דבלא"ה ממונא משלם מילקא לא לקי א"כ ל"צ קרא לזה לכן נראה דבאמת להך מ"ד אמרי' דקרא דוהשיב אתי לאורי' דרק מצות השבה יש עליו אבל בלא"ה הגניבה שלו דמיד שגנב קנאו דכל גנב קנה הגניבה רק תוה"ק רמיא עליו מצ"ע להשיב ולכן שפיר צריך קרא דוהשיב דליכא בזה חיוב ממון כלל וא"כ א"ל קרא ה"א דלקי ושפיר צריך קרא דהתורה אמרה דגזל הוי נל"ע דוהשיב ולא לקי:

ומעתה מבואר מזה דדין זה דגנב קונה הגניבה הוא רק למ"ד דממונא משלם מילקא לא לקי דלפ"ז מוכרח מדכתבה התורה חיוב השבה ע"כ דגנב קונה הגניבה לגמרי וממילא בב"נ דל"כ והשיב ה"ה שלו לגמרי וליכא חיוב השבה כלל משא"כ למ"ד מילקא לקי ממונא לא משלם אינו מוכרח דגנב קונה את הגניבה לגמרי ומסברא אמרי' דאינו קונה אלא לענין חיוב אחריות ומעתה ל"ק כלל מהמשנה דנטלו ליסטים את כסותו כיון דסת"מ ר"מ ור"מ ס"ל לוקה ומשלם וא"כ לדידי' צריך קרא דוהשיב להיות לאו הנל"ע דאל"ה הי' לוקה ומשלם וא"כ מסברא דאינו קונה את הגניבה וא"כ ה"ה דב"נ אינו קונה ושפיר צריך לבוא לטעמא דיאוש בעלים וסברת רש"י ז"ל ל"ש אלא למ"ד דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי דלדידי' מוכרח דגנב קונה לגמרי את הגניבה רק דבישראל יש עליו חיוב השבה ולפ"ז בב"נ דליכא עשה ממילא פטור לגמרי ואין כוונת רש"י כלל מצד קלבד"מ:

אך לפ"ז לדעת הר"מ ז"ל דפוסק להלכה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם א"כ שוב אמרי' דגנב אינו קונה את הגניבה וא"כ שוב קשה מ"ט דהר"מ ז"ל דב"נ השני נהרג דמצד דקלב"מ קשה לפטור ב"נ כנ"ל וצע"ג לענ"ד ובאמת ד' הרדב"ז הנ"ל צ"ע ביותר שת' דכוונת הר"מ ז"ל על איתא בעינא וע"ז כ' ועדיין צ"ע דנראה מד' דאפי' בדאיתא בעינא פשיטא דאמרי' קם לי' בדרבה מני' ואין זה רבותא כלל דב"נ השני נהרג והוא תמוה הא באמת באיתא בעינא ל"א קלבד"מ ונראה דכוונת הרדב"ז ז"ל כיון דהר"מ ז"ל ס"ל דאפי' דאיתא בעינא ג"כ הב"נ השני נהרג ע"כ דמה"ת אפי' באיתא בעינא קניא לי' ורק דרבנן תקני שיהי' מחזיר באיתא בעינא וכמו"ש הרז"ה ז"ל וא"כ ז"ד לגבי ישראל שייך תקנה זו משא"כ בעכו"ם שגזל מעכו"ם בוודאי אף באיתא בעינא פטור לגמרי דל"ש לומר דעשו חכמים תקנה בגזל מעכו"ם שיחזיר לי' וא"כ כיון דהר"מ ז"ל קאי על פחות מש"פ א"כ שוב איכא רבותא אפי' באיתא בעינא כיון דבגזל מישראל ל"ש השבה כלל דמחיל ובגזל מעכו"ם הרי אמרינן קלבד"מ אפילו באיתא בעינא:

ובאמת יש לעי' דב"נ שגזל מישראל שוה פרוטה דלא מחל רק מצד קלבד"מ מיפטר וכיון דמדרבנן עכ"פ מחויב לאהדורי כמו ישראל הבא במחתרת אם נהרג העכו"ם השני שגזלה ממנו אם אזלינן בתר דאורייתא או בתר דרבנן ומד' הר"מ ז"ל דנקט הדין רק בפחות מש"פ אע"ג דנראה דמצד קלבד"מ קאתי עלה כיון דלא נקט בגזל מישראל דווקא כנ"ל נראה דבפרוטה יהי' חילוק בין גזל מישראל או מעכו"ם והסברא כנ"ל כיון דמחויב לאהדורי מדרבנן עכ"פ שוב ל"ה שלו ושוב אין הב"נ השני נהרג עליו. ובפלפול התלמידים אמרנו להעיר בלא"ה דבגזל מישראל ש"פ ל"ש למיפטריה מצד קלבד"מ דהנה לכאורה קשה הא דקיי"ל רק בד"מ מהני תפיסה לפ"ד הר"ם ז"ל דהעדים שרצו לחייב תפיסה והוזמו חייבין לשלם מדין הזמה כיון דבקל יוכל לתפוס הו"ל כאילו רצו לחייב ממון וא"כ כל תפיסה הא הוי ב' רשעיות אך באמת א"ש דזה אין הב"ד מחייבין אותו וכדי רשעתו נאמר על הב"ד שהב"ד א"י לחייבו משום ב' רשעיות אך הא גופא קשיא לפ"מ דנראה מסברא דקלבד"מ ל"ש אלא דווקא א"נ דפטור לא יהי' מחויב אבל אם אפי' נפטור אותו ג"כ יהי' מחויב א"כ שוב א"ז רשעה כלל מה שהב"ד מחייבין ול"ש לפטרו מצד קלבד"מ וא"כ ה"נ כיון דמהני תפיסה וא"כ א"ז רשעה כלל מה שהב"ד מחייבין אותו וא"כ בטל כל דין קלבד"מ:

אך באמת א"ש עפ"מ שהעלה מורי גאון ישראל ז"ל בספרו ישועת ישראל דנהי דקלבד"מ מהני תפיסה מ"מ יכול המזיק לחזור ולתפוס ממנו וכיון שכן ל"ש לומר דקל יוכל לתפוס כיון דהוא יכול לחזור ולתפסו וא"כ שפיר אמרי' קלבד"מ ומעתה נראה דז"ד בישראל לישראל משא"כ ב"נ שגזל מישראל אע"ג דח"מ יפטור מצד קלבד"מ מ"מ פשיטא דמהני תפיסה דלא עדיף מישראל ופשיטא דאם הישראל יתפוס ממנו יהיה שלו לגמרי ואם הב"נ יחזור ויתפוס ממנו יהי' דינו כגזלן ולא מבעי' לדעת הפוסקים דאפי' בגזל גמור אפי' למ"ד ג"נ אסור מה"ת אין על הישראל מצות השבה וכיון שגזלה ה"ה שלו א"כ הכא וודאי כן הוא אך אפי' א"נ דמחויב בהשבה היינו גזל אבל הכא כיון דמהני תפיסה ומותר לתפוס בוודאי ה"ה שלו ובפרט לפי טעם הח"צ דאיסור ג"נ משום שלא ירגיל לגזול מישראל א"כ הכא ליכא דררא דגזל וה"ה שלו וא"כ אפי' אם אמרי' קלבד"מ ג"כ יתחייב ב' כיון דבקל יוכל לתפוס הוי כחיוב גמור וא"כ א"ז רשעה כלל מה שהב"ד מחייבין אותו ב' ושוב ל"א קלבד"מ בגזל מישראל פרוטה כנ"ל ולכן אע"ג דבא הר"מ ז"ל לפטור מצד קלבד"מ מ"מ נקט הדין בגזל פמשו"פ שבזה הדין שוה בין גזל מישראל ובין גזל מעכו"ם כנ"ל כיון דישראל מחיל כנ"ל ויש לפלפל עוד בזה ואכ"מ:

הוספה

עיי"ל שהארכנו בענין אי בב"נ אמרינן קלבד"מ והעירני בד' הרדב"ז ז"ל שנראה מדבריו דפשיטא ליה דב"נ אינו חייב בהשבה וכעת מצאתי בשטמ"ק ב"מ (דף י' ע"ב) בד"ה מאי בינייהו א"ב כהן שאמר לישראל כתב בזה"ל יש להקשות דלימא א"ב ישראל שאמר לעכו"ם צא וגנוב כליו ורבים כאלה. ונאמר דאה"נ שיש הבדילים אחרים אבל הגמרא נקט הני לפי שמביא בהם חידוש גדול והוא שאפי' שזה הישראל נראה כעובר משום ולפנ"ע לת"מ א"ל עונש כלל מהר"י אבוהב ז"ל עכ"ל:

ולכאורה תמוה מאוד מה מקשה הא אפילו א"נ דלחומרא יש שליחות לעכו"ם מ"מ הכא בגניבה דגם העכו"ם מצווה פשיטא דלא עדיף מישראל ושוב אמרינן אין שליח לדבר עבירה כיון דגם הוא בר חיובא. אמנם א"נ כמ"ש הרדב"ז בפשיטות דבב"נ ל"ש השבה כלל א"ש דהרי מבואר בסוגיין דאם הי' הדין דאשה ועבד אינן בני תשלומין כלל אע"ג דעל הלאו בוודאי מוזהרין אינן בכלל בני חיובא והמשלח חייב א"כ ה"ה בעכו"ם כיון דליתא בהשבה א"נ יש שליחות לחומרא הוי בכלל אינו בר חיובא ואמרינן יש שלד"ע. איברא דגם תי' קשה להבין מה שתי' מהר"י אבוהב ז"ל דנקט הוי משום דאיכא לפ"ע הא בזה שאומר לנכרי צא וגנוב ג"כ איכא לפנ"ע ואדרבה שייך בזה יותר לאו דלפנ"ע מכהן שאמר לישראל צא וקדש לי א"ג דעיקר העבירה הוא הביאה ואולי כוונת המהר"י אבוהב כמ"ש בת' פני יהושע הביאנו דבריו בפנים בכמה דוכתין כיון דראה ויתר גוים עמד והתיר להם שוב ליכא לאו דלפנ"ע אך לפ"ז גם הקושי' א"ש כפשטא דלפי האמת דעמד והתיר להם אין הם מוזהרין בז"מ כלל ותמהני שלא מצאתי עוד מי שהרגיש בד' השטמ"ק הנ"ל:

כא) והנה זה איזה שנים כתבתי תשו' בעניינים אלו לכבוד יד"נ עוז הרה"ג המובהק מוהר"ש נ"י אבד"ק וויערשאוו והנני להעתיקה בזה וז"ל שם יקרת מכתבו קבלתי וע"ד וכו' ועתה הנני להשיב לו עד"ת היקרים הבאים במכתבו ואתנהלה לעטו ע"ס דבריו בריש דבריו אמר מר לחדש בהא דחינוך סובר דעכו"ם עובר בלאו דלא תחמוד ה"ד בחומד דבר של ישראל אבל בחומד דבר מעכו"ם ליכא לאו דלא תחמוד כיון דבאמת אין זה בכלל גזל דקרא וכ' לתמוה על המנ"ח שכ' להיפוך בלי ראי' ועפ"ז מת' את קושיתו דל"ל בזה כיו"ב כיון דכותי בכותי מותר אתד"ק:

והנה לכאורה עלה בדעתי להעיר עפי"ד כת"ה בדבר חדש דהנה בת' הקשיתי קושיא גדולה לפ"ד החינוך הנ"ל דעכו"ם עובר בלאו דלא תחמוד והוא בכלל גזל א"כ יקשה לשי' רש"י מובא בתוס' עירובין (דף ס"ב) דבב"נ אינו ניתן להשבון מצד קלבד"מ לפ"מ דנראה ברור דאפי' א"נ בב"נ קלבד"מ מ"מ ז"ד כשחייב מיתה אבל היכא דאינו אלא ח"מ שוגגין לא מיפטר כיון דגם ישראל אינו פוטר אלא מצד הקישא דתנא דבי' חזקי' וכבר כ' המהרי"ל בת' סי' קצ"א דהיקש לא נאמר לב"נ ומעתה יקשה עפ"מ דכתבו האחרונים לפרש ד' הירושלמי בהדליק גדיש בשבת דעל כל שבולת ושבולת איכא ח"מ דהוי ח"מ שוגגין וכ"כ הרשב"א ז"ל וא"כ יקשה איך אפ"ל דעכו"ם פטור מצד קלבד"מ היא מצד כשרוצה לקחתו חייב מיתה מצד לא תתאווה ונהי דגם על גזל איכא חיוב מיתה מ"מ כיון דנתחייב מיתה מקודם הוי זה רק ח"מ שוגגין וזה אינו פוטר בב"נ והארכתי לפלפל בזה ואכ"מ:

אמנם לפ"ד כת"ה י"ל דשיטת רש"י בב"נ שגזל ב"נ דאז ליכא לא תחמוד ושפיר מיפטר מצד קלבד"מ אבל בגזל מישראל אה"נ דל"ש קלבד"מ והי' מת' בזה קושיות התוס' על רש"י ז"ל עיי"ש. ועפ"ז י"ל דבר נכון בסוגי' דאוונכרי לת' ד' רש"י שם במ"ש דווקא דסתם כותים גזלי ארעתא מישראל ועפ"י הנ"ל י"ל דהיה קשה לרש"י ז"ל למה צריך ר"ה לומר מצד דיהיה יאוש וש"ר ת"ל דאם יחתוך העכו"ם יהי' חייב מיתה מצד גזל ואמרי' קלבד"מ [וס"ל כשיטת הרז"ה ז"ל דמה"ת באיתא בעינא ג"כ אמרי' קלבד"מ] לכן כ' רש"י דסתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל ובישראל ל"ש למיפטר מצד קלבד"מ כיון דעבר מקודם על ל"ת וכבר נתחייב מיתה שוב הוי בעת הגזילה ח"מ שוגגין ויש להאריך הרבה בזה עד"פ. אך באמת בעיקר הדבר אני תמה על מעכ"ת שהרי המעי' בד' החינוך נראה ברור שדעתו להיפוך שהרי מדמי לעריות וכ' דכמו דשם הם בכלל כל העריות כן הכ"נ דכוותי' רק שבישראל הרבה להם ובב"נ כ"ז נכלל בצווי אחת עיי"ש בדברינו ומעתה לד' כת"ה גם בעריות נאמר כן דאינו מצווה אלא בעריות דישראל וד"ז מבואר הפיכו א"ו דכוונת החינוך כמ"ש המנ"ח ז"ל:

ובאמת מעודי אני מתקשה בד' רבינו החינוך דמדמי זה לעריות ולענ"ד הקלישה א"י ענין כלל דהרי התם אמרי' דבכל עריות נזהרו משא"כ הכא דלא תחמוד הוא רק הרחקה מנ"ל דנצטווה על הרחקה דגזל ולדידיה נימא דב"נ נצטווי על קריבה דעריות ג"כ דהיא בכלל הרחקה וכן בהנאת עכו"ם דהיא מצד הרחקה כמ"ש החינוך בעצמו ועפ"כ ב"נ אינו מצווה א"כ נראה דה"ה על לא תחמוד וצע"ג לענ"ד עכ"פ דעתו ז"ל נראה דאפי' בעכו"ם עובר בלא תתאווה ולא כד' ר"ת:

ומה שנראה לת' ד' החינוך בהקדם לת' מה שהקשה במנ"ח אמאי בפ' לא תחמוד לא כתב החינוך דנוהג גם בב"נ והמתין עד הלאו דלא תתאווה לכן נלענ"ד דהנה הלאו דלא תתאוה הוא על מחשבה דגזל והנה ב"נ נידון על המחשבה ומעתה הוא באמת פרט מגזל ונהי דהוא מחשבה בעלמא מ"מ ב"נ כיון דנידון גם על מחשבה שפיר אמרי' דמצווה על לאו דלא תתאווה משא"כ הלאו דלא תחמוד שבב"נ ל"ש ריבוי לאווין וא"כ ע"כ א"נ דב"נ מצווה על לאו דלא תחמוד היינו אפי' ביהיב דמיה והיכא דיהיב דמי' באמת אינו גזל רק הרחקה מגזל ובזה באמת מודה החינוך דב"נ אינו מצווה ולכן ל"כ אלא בלאו דלא תתאווה דב"נ מצווה אמנם יש לעי' עוד בזה עפמ"ש במק"א דבעבירות שבין אדם לחבירו גם ב"נ אינו נענש על המחשבה כיון דבזה אין המחשבה מגרע כלל וא"כ אין מחשבת עבירה דלא תגזול פרט מעבירות גזל וג"כ הוי רק הרחקה והדרק"ל:

ולכאורה נלענ"ד ראי' דגם ב"נ אינו נענש על מחשבה בחטא שבין אדם לחבירו מהא דמבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) דמגבי' יד על חבירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה ריעך וקשה מ"ר מישראל קודם מ"ת במצרים שהי' להם דין ב"נ נענש על המחשבה ג"כ א"כ יש לקרותו רשע גם על מחשבת איסור משא"כ בישראל ועי"ש בגמ' דזעירי אמר"ח נקרא חוטא ונראה דהוא מטעם הנ"ל אך הא ר"ח אמר לעיל מני' דב"נ שהכה את ישראל ח"מ מוכח דס"ל דהי' להם אז דין ישראל מדקאמר שהכה ישראל דווקא וכ"פ הר"מ ז"ל אמנם בחי' הר"ן שם כ' באמת דישראל ל"ד דאז הי' להם דין ב"נ עיי"ש ולהנ"ל י"ל דהר"ן ז"ל הכריח זה מדר"ח הנ"ל דס"ל דנקרא חוטא ולא רשע וע"כ דא"ר מישראל דקודם מ"ת מטעם דאז הי' להם דין ב"נ וב"נ חייב גם על מחשבה וא"כ הא דאמר דב"נ שהכה את ישראל ח"מ ע"כ ישראל ל"ד כמו"ש הר"ן ז"ל אך מדלא הכריח הר"ן כן נראה קצת דבב"נ ג"כ לא מקרי רשע במחשבה בחטא שבין אדם לחבירו וא"כ שפיר דייק מני' דע"כ הרמת יד הוא איסור בפ"ע ולא חלק מאיסור הכאה:

אמנם לקושטא דמילתא נלענ"ד דא"ר מכאן כלל דנהי דקיי"ל דב"נ נענש על המחשבה וישראל א"נ על המחשבה מ"מ ז"ד לענין עונש אבל בחומר העבירה בודאי לא קילי ב"נ מישראל אלא דרחמנא חס על ישראל ואינו מענישם על המחשבה משא"כ בב"נ וא"כ א"ש הגמ' בפשיטות דמדקרי לו מ"ר רשע בהרמת יד א"כ מוכרח דהמרים ידו נקרא רשע דלענין זה שיהי' נקרא רשע אין לחלק בין ישראל לב"נ ואדרבה ישראל חמור קדושתן מב"נ ואם ב"נ נקרא רשע מכ"ש ישראל וז"ב. ובעיקר הד' אי ב"נ נענש על המחשבה בחטא שבין אדם לחבירו עי' ברש"י פ' תבוא במקרא בכורים ובמש"כ בחי' עה"ת בפ' ויחי אמנם בכוונת רבינו החינוך ז"ל נראה דברינו נכונים בעזהי"ת:

ובחי' כ' להעיר לפ"ד הפוסקים דבקרקע ג"כ איכא הלאו דלא תגזול מה הדין בעכו"ם הגוזל קרקע אי איכא חיוב מיתה. ולכאורה יקשה ממה דמבואר בתוה"ק דהוכיח אברהם את אבימלך אודות הבארות אשר גזלו עבדי אבימלך וא"נ דבגזל קרקע ח"מ אמאי לא המותם ובפרט לפ"ד הר"מ ז"ל דבני שכם נתחייבו מיתה על שלא עשו דין בחמור א"כ הכא אם אין אבימלך עושה דין חייב הוא מיתה ולא מצאנו כלל שהומתם אבימלך. ונראה בזה עפ"מ דמבואר במס' עכו"ם (דף ע"א ע"ב) דאי אמרי' משיכה בעכו"ם אינו קונה אינו נהרג אלא משום דצערה לישראל אבל בעכו"ם אינו נהרג ע"ש א"כ נראה דה"ה בגזילת קרקע תליא אם גזל מישראל ח"מ דנהי דקרקע אינו נגזלת מ"מ הא צערה לישראל אבל בגזל מעכו"ם אינו נהרג וראי' לזה מדלא קאמר הגמ' בסנהדרין כיו"ב על גזילת קרקע דכיון דאינה נגזלת ל"ש לומר דהוי גזל גמור א"ו דרק מישראל חייב אבל לא מכותי ול"ל כיו"ב. ועפי"ז יש לתרץ ד' רש"י הנ"ל במה שפירש דגזלי קרקע מישראל דהי' קשה לרש"י ז"ל ת"ל מצד קלבד"מ וע"כ דמיירי בגזלי מישראל וא"כ נתחייב מיתה אז על גזילת קרקע כיון דצערם וא"כ בעת שחתכם מן המחובר ליכא למיפטרה מצד קלבד"מ דהוי חמ"ש כנ"ל משא"כ בגזלי מעכו"ם דלא נתחייב על גזילת קרקע א"כ קנאו מצד קלבד"מ ול"צ לומר מצד יאוש וש"ר:

ועפ"ז יש לעורר על הקצוה"ח סי' שפ"ה שכ' לתרץ בהא דמוקי לה בסוגיא דרבוצה בישראל מומר ואמאי לא מוקי לה בכותי. והב"י תי' משום דכותי לא ציית דינא והוא ז"ל כ' לת' דבעירובין (דף ס"ב) אמר ר"י ב"נ נהרג על פמשו"פ ול"נ להשבון ופירש"י משום דאזהרתן זו מיתתן וקלבד"מ ולהכי ל"נ להשבון וא"כ הכא במנסך כיון דטעמא דחייב הוא משום דאגבי' קניא וב"נ בהגבהתו נמי קלבד"מ וא"כ לא משכח"ל לחייב בב"נ כלל אתדה"ק:

ועפ"י הנ"ל י"ל דאדרבה כיון דגם על הגבהה נתחייב מיתה א"כ שוב אין המיתה דבשעת הניסוך פוטרו מתשלומין כיון דהוי ח"מ שוגגין כנ"ל וא"כ שוב ל"ש לפוטרו מצד קלבד"מ דנהי דלא נוכל לחייבו על הגבהה מצד קלבד"מ הא נוכל לחייבו על הניסוך מצד מזיק וכמ"ש הרשב"א בכתובות (דף ל"ד ע"ב) בהא דאמר רבה גנב בשבת וטבח בשבת פטור והקשה הא אפי' טבח בחול ג"כ אמרי' קלבד"מ על הגניבה ואם אין גניבה אין טו"מ ותי' דהי' מחייבין אותו על הטביחה דהוי גניבה חדשה א"כ הכ"נ דכוותי' דמחייבין אותו על הניסוך דהוי מזיק מחדש וכמבואר במס' עכו"ם (דף נ"ט ע"ב) עיי"ש והוא הערה גדולה:

אך נ"ל להצדיק ד' הקצה"ח דהרי התוס' הקשו על רש"י ז"ל הא באיתא בעינא ל"א קלבד"מ וע"כ דס"ל לרש"י כשיטת הרז"ה דגם בעין אמרי' מה"ת קלבד"מ וא"כ שוב אין לחייבו מצד מזיק אח"כ כיון דכבר קנאה ודוקא בקרקע כיון דאינה נגזלת י"ל כנ"ל משא"כ במטלטלין והבין. [אך בעיקר ד' הב"י שהקשה דלוקמה בכותי צ"ע לפמש"כ הוא בעצמו בפי"ג מהמא"ס הכ"ח דבעכו"ם אין טעם לפוטרו בשוגג וא"כ ל"מ המשנה לאוקמה בכותי ובפרט לחזקי' דס"ל דמד"ת שה"ז ורק מצד כדי שיודיע וכיון דעכו"ם א"נ לאסור כלל נראה פשוט דל"ש בי' כדי שיודיעו וצ"ע עוד בזה ואכ"מ]:

ומ"ש כת"ה בענין גונב עמ"ל או ב"נ חייב עליו והובא בשם המנ"ח דב"נ אינו מוזהר ע"ז. לכאו' יש לה"ר לזה מהא דב"ב (דף ט"ז ע"א) דרש רבא מ"ד וברכת אובד עלי תבא שהי' גוזל שדה של יתומים וכו' וכבר נתקשה בזה המהר"ם שי"ף ר"פ א"נ הא ג"ז אסור דהוי כמו גונב ע"מ לשלם תשלומי כפל ולפי הנ"ל י"ל דאיוב הי' ב"נ וב"נ אינו מצווה ע"ז כמו דאינו מצווה בעמ"ל. אך באמת לעיל מיני' (דף ט"ו ע"א) נראה דרבא סובר דאיוב ישראל הי' דסובר דבימי מרגלים הי' עיי"ש וא"כ נסתר זה:

אך בעיקר הד' דפשיטא לי' למהר"מ שי"ף ז"ל דגם בגוזל ע"מ להשביח איכא איסור כמו בגונב ע"מ לשלם כפל וכן כ"ת במכתבו פשיטא לי' דגם בגוזל ע"מ למיקט איכא איסורא אני איני יודע מנ"ל זאת והרי פשטות הסוגי' דלא משכח לאוקמא הלאו דלא תגזול אלא בכובש ש"ש ולעבור עליו בב' לאוין ולא מוקי לה בגוזל ע"מ למיקט וע"מ להשביח נראה דבגזל ליכא איסורא בכה"ג. ולכאורה עלה בדעתי דליכא לאוקמי' בגזל ע"מ להשביח דעל איסור זה ל"ש דיהי' חייבין בהשבה כיון דהיסוד של הלאו בגוזל ע"מ להחזיר א"כ אין השבה תיקון הלאו וא"כ כיון דכ' רחמנא והשיב את הגזילה לתקן הלאו דגזל ע"כ דאינו מיירי בגוזל ע"מ להחזיר ומוכרח לאוקמי בכובש ש"ש. אך א"נ כן באמת יקשה לפ"ד הר"מ ז"ל דבלאו כולל יותר מעשה ל"ה ניתק א"כ ל"ל דהלאו איכא אף בעמ"ל דא"כ איך הוי גזל הנל"ע:

ובאמת צ"ע גם בגניבה לפ"ד החינוך דנראה להדיא דעתו בגונב ע"מ להחזיר אח"כ איכא הלאו דלא תגנובו עי' בדבריו בפ' קדושים א"כ אמאי לא ילקה בכה"ג על גניבה וא"ל דהוי ניתן לתשלומין כיון דהלאו אפי' בגונב ע"מ לשלם ואין בו תורת ממון כלל. ואולי י"ל עפמ"ש הריטב"א בחי' מכות (דף ט"ז) בשם הרמ"ה דהפירוש בהלאו שניתן לתשלומין הוא משום דקיי"ל דהיכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ולא לקי ואע"ג דבכל דוכתי אמרי' להיפוך מ"מ כיון דהכי גלי קרא דצריך לשלם שוב אמרי' דלא לקי מצד קלבד"מ א"כ י"ל דה"ה בגונב ע"מ לשלם לא לקי מה"ט כיון דעכ"פ צריך לשלם וצ"ע בכ"ז. אך בגזילה כיון דהתורה כתבה והשיב להיות לאו הנל"ע וא"כ ע"כ ליכא הלאו בעמ"ל דא"כ הלאו כולל יותר מעשה:

אך באמת גם בזה יש לעי' כיון דעכ"פ לא ילקה מצד דהוי לאו הניתן לתשלומין דהיינו מצד קלבד"מ א"כ שוב לא מקרי לאו כולל יותר מעשה ודוקא אם כולל יותר באופן דילקה על הלאו מקרי הלאו כולל יותר מעשה וכמדומה לי שכ"כ האחרונים כן. ועוד בלא"ה מוכרח דבגזילה ליכא איסור בעמ"ל דא"כ לר"מ דס"ל לוקה ומשלם א"כ בגוזל עמ"ל יהי' לוקה כיון דל"ה נל"ע דהלאו אפי' במקום עשה וא"כ הלאו כולל יותר מעשה ול"ה גזל לדידי' נל"ע וד"ז וודאי אינו וע"כ כדאמרן דבגזל ליכא איסור מה"ת בעמ"ל ובע"מ להחזיר:

ומה שהקשה כ"ת לפ"ד תוס' ב"מ (דף ע') דנסתפקו אי ב"נ מצווה על רבית דהוי בכלל גזל א"כ אמאי לא אמר הגמ' כיו"ב על רבית דהוה כיו"ב ויהי' א"ש כל הברייתא כיון דגם עכו"ם בעכו"ם אסור כמו גזל ויפה הקשה. אמנם לענ"ד נראה מכאן ראי' לד' הגאון בפלתי ז"ל על הל' רבית שכ' בנותן רבית למומר ליכא לאו דלא תשיך כיון דהפקעת הלוואתו מותר א"כ כשנותן לו רבית אינה אלא מתנה בעלמא ומותר ליקח ממנו כיון דגם החוב א"צ להחזיר לו עיי"ש ומעתה ליכא למימר כיו"ב על רבית דכותי בישראל יהי' מותר ליקח רבית כיון דהפקעת הלואתו של עכו"ם מותר א"כ כשנותן לו הישראל רבית הוה מתנה בעלמא ומותר העכו"ם ליקח ממנו ולא מצי קאי על כיו"ב וז"נ לדעתי בעזהי"ת:

י

כב) שם בר"מ ז"ל ה"י וכן חייב על אבמה"ח ועל בשר מה"ח אכ"ש שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד עכ"ל. ותמי' לי מאוד תיבת "וכן" שכ' הר"מ ז"ל איך שייך זה להא דלעיל דמיירי מגזל והר"ז אזהרות בפני עצמן דחייב גם על אבר ובשר מה"ח וע"כ צ"ל דכוונתו על מה שכ' לעיל מיני' דגזל חייב בפחות מש"פ ע"ז בא עתה להוסיף דכמו דגזל נהרג על פמשו"פ ה"ה דבאבמה"ח ובשר מה"ח חייב בכ"ש דלא נתנו השיעורין לב"נ:

אך לכאו' זה תמו' מאוד וכי מה ענין זל"ז דהרי בגזל הטעם דפחות מש"פ הוה אצלו ממון ואינו מוחל משא"כ באבר ובשר מה"ח דאמרי' דהוא מטעם דל"נ שיעורין לב"נ וא"כ מה ענין זל"ז. אמנם לאחר העיון נראה שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל בזה דהנה כבר חקר המחנ"א בדיני גזילה בטעמא דמילתא דפחות מש"פ ל"ה גזל אי הוא רק משום דמחיל. ולפ"ז היכא דחזינן דאינו מוחל אסור מה"ת והוה גזלן גמור ומחויב בהשבה א"ד דפחות משו"פ לאו ממון הוא. אמנם האמת בזה דתוה"ק ירדה לסו"ד של ישראל דפמשו"פ מחלי ואינו ממון אצלם ולכן אפי' אם אחד עומד וצווח שאינו מוחל בטלה דעתו ולכן בפחות משו"פ ממילא ל"ה גזל גמור ומעתה סובר רבינו ז"ל כיון דחזינן דבב"נ ל"א דבטלה דעתו וכיון דהוא אינו מוחל פחות משו"פ הוי אצלו ממון וב"נ הגוזל ממנו ח"מ ה"ה דחייב על אבר ובשר מה"ח בכ"ש דהנה כ"כ הפוסקים דבח"ש איכא תמיד אחשבה שהוא מחשיבו לאכילה בזה שאכלו אך בישראל קיי"ל דלא מהני מחשבתו שיתחייב עלי' מלקות ואמרי' דבטלה דעתו משא"כ בב"נ כמו דנהרג על פמשו"פ מצד דאצלו הוא ממון כן ה"ה דנהרג על כ"ש של אבר ובשר מה"ח כיון דהוא מחשיבו לאכילה וז"ב מאוד בדעת הר"מ ז"ל לענ"ד:

ובזה א"ש מה שתמה הג' בעל שאג"א על הר"מ ז"ל דלפ"ד דס"ל דב"נ חייב בכ"ש א"כ למה לי זה דב"נ מצווה על אבמה"ח ת"ל דחייב תמיד על המשהו בשר משום במה"ח ולהנ"ל א"ש כיון דכל הטעם דחייב להר"ם ז"ל דכ"ש הוא מצד דאכל כ"ש אחשבי' לאוכל א"כ ז"ד כשאינו אוכל אלא משהו בשר אבל כשאוכל אבר שלם דשוב אינו מחשיב את המשהו בשר בלחוד א"ח משום בשר מה"ח כיון דהבשר לחוד לא אחשבי' לאוכל רק בצירוף הגו"ע ועל הגו"ע אינו שייך איסור בשר מה"ח לכן צריך לטעמא דאבמה"ח וחייב בזה גם כן על ח"ש מצד דמה שהוא אוכל הוא מחשיב וחייב מצד אבמה"ח וז"נ בעזהי"ת:

ובאמת עלה בדעתי לומר סברא זו באופן אחר לפמש"כ רבינו מאיר ז"ל דר"ש דס"ל כ"ש למלקות הוא מצד אחשבה הוא רק בעינא אבל לא בתערובות וה"ה בשוגג לקרבן ל"ש אחשבי' כיון דהוא שוגג על הדבר אינו מחשיב ולכאו' צריך ביאור כיון דעכ"פ אכלו במזיד נהי דהוא לא ידע שהוא חלב מ"מ הא אחשבה לאכילה ואמאי לא יהי' חייב קרבן וצ"ל בכוונת ר"מ ז"ל דהא דס"ל לר"ש כ"ש למלקות מצד אחשבה אין הטעם מצד דאחשבה לאכילה רק דהטעם משום דהיתה מחשבת איסור ג"כ מצטרפין המחשבה להמעשה איסור שאכל והו"ל כאילו אכל שיעור שלם ומעתה ז"ד במזיד דאיכא מחשבת איסור אבל בשוגג דליכא מחשבת איסור וגם אכילה ל"ה כיון דלא אכל אלא פחות מכשיעור לכן מודה ר"ש דאינו חייב קרבן וז"ב ומוכרח בפירושא דרבינו מאיר ז"ל ומעתה י"ל דה"ה בב"נ כיון דבב"נ קיי"ל דנענש על המחשבה ג"כ א"כ י"ל דזה כוונת הר"מ ז"ל דבב"נ ל"ש שיעורין כיון דאחשבה והו"ל מחשבת איסור עכ"פ ותמיד נהרג ע"ז וכמו לר"ש בישראל דלוקה בכ"ש מצד דמצטרפין מחשבת איסור למעשה אכילה ואע"ג דאנן לא קיי"ל כר"ש ה"ד בישראל אבל בב"נ כיון דקיי"ל דנענש על המחשבה כ"ע מודים דנהרג בכ"ש:

ולפ"ז יצא לנו דין חדש דהא דסובר הר"מ ז"ל דל"נ שיעורין לב"נ ה"ד בהי' מזיד על אכילת איסור אבל בשוגג באומר מותר דפסק הר"מ ז"ל לקמן פ"י דב"נ נהרג עליו מ"מ ה"ד באכל כשיעור דעשה מעשה איסור אבל באכל פחות מכשיעור כיון דכל החיוב מצד דהי' מחשבת איסור וכיון דהכא הי' שוגג באומר מותר אינו נהרג עליו ולפ"ז א"ש בפשיטות קושיות השג"א ז"ל דשפיר צריך אזהרה מיוחדת לאמה"ח דנפ"מ בהי' שוגג באומר מותר על ב' איסורין ואכל אבמה"ח כזית בצירוף גו"ע דמצד במה"ח אינו חייב כיון דבשוגג ל"ש לחייבו על המחשבה ושוב גם בב"נ צריך שיעור:

אמנם לאחר העיון נלענ"ד עיקר כהסברא הראשונה שכתבנו בכוונת הר"מ ז"ל דבב"נ לא נתנה התורה כללים בשיעורין רק הניחה התורה על מחשבתו וכיון שהוא אוכל פחות הרי הוא מחשיב זה המעט לאכילה הוי אכילה לדידי' וכיון שהוא אכילת איסור נהרג עליו ואפי' אם הוא שוגג דאומר מותר בזה ול"ה מחשבת איסור מ"מ נהרג עליו כיון דשוגג זה אינו פוטרו ממילא חייב מצד דאכל אכילת איסור דמחשבתו משוי לי' אכילה ודוקא בישראל מחשבתו גרידא לא משוי לי' אכילה אלא משום דמצרפינן המחשבת איסור להאכילה שאכל ולכן בשוגג דליכא מחשבת איסור ליכא קרבן לר"ש משא"כ בב"נ שיעור האכילה תלי' בדעתו של זה ולכן אפי' בשוגג נהרג עליו כמו באכל שיעור שלם והא דצריך איסור דאמה"ח הוא כמוש"ל באינו אוכל המשהו בשר לבד רק בצירף גו"ע דא"א לחייבו על פחות ממה שמחשיב לאכילה אם הוא פחות מכזית ודו"ק היטב בזה:

ועפ"ז שכתבנו ממילא יובן שמה שכ' האחרונים לחדש עפ"ד הר"מ ז"ל אלו שכ' דל"נ שיעורין לב"נ דה"ה דשיעורי קטנות וגדלות דהם הלל"מ אין ב"נ בכלל זה ולדברינו אין ענין זל"ז ועיקר כוונת הר"מ ז"ל הכא כיון דב"נ מחשיבו לפחות מכשיעור חייב אף בפחות מכשיעור משא"כ בזמן החיוב י"ל דדינו כישראל ועפ"ז יש לת' מה שמקשין האחרונים לד' הר"מ ז"ל דל"נ שיעורין לב"נ א"כ מה מקשינן בגמ' בסוגי' דחזקי' לר"א מאמה"ח דתני' לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ משום לפנ"ע מבואר דאמה"ח מותר בהנאה וקשה הא י"ל דמיירי בח"ש דאע"ג דח"ש אסור מה"ת מ"מ איסור הנאה שבו דהוא רק איסור עשה מאותו י"ל דח"ש מותר בהנאה מה"ת וא"כ אי לאו מצד לפנ"ע דב"נ גם בכ"ש אסור מה"ת שפיר הי' מותר ליתן לב"נ:

ולהנ"ל י"ל עפ"מ שנלענ"ד להעיר דלפי דעת הסוברים דבאיסור דרבנן ליכא לפנ"ע דאו' ה"ה השולח לחבירו איסור ח"ש אפי' לר"י ליכא לפנ"ע דאו' לפמש"כ הח"צ דטעמא דר"י כיון דאוכלו אחשבי' א"כ בשעת השילוח עדיין אינו מושיט לו איסור ול"ש בזה לפנ"ע דאו' וא"ד למושיט כוס יין לנזיר דמושיט לי' מיד בשעת השטה דבר האסור משא"כ אם מושיט לו ח"ש וז"נ בסברא ומעתה לפמ"ש דגם בב"נ כל האיסור דח"ש הוא ג"כ מצד שמחשיבו ע"י אכילתו א"כ אינו עובר בלפ"ע דאו' בזה שמושיט לו כיון דקודם שאוכלו אינו איסור תורה כנ"ל וא"כ ע"כ דמיירי בשיעור שלם ומקשה הגמ' שפיר ת"ל דאסור מצד הנאה:

ויש להסתפק עפ"י דברינו הנ"ל לפ"מ דנראה מד' הר"מ ז"ל פ"ג מה' מילה ה"ז וביתר ביאור בתשובותיו סי' ס"ח דב"נ יכול לקיים המצות של ישראל ויש לו שכר כאינו מצווה ועושה עיי"ש ועי' לקמן פ"י ה"י ומש"נ שם בעזה"י אם רוצה לקיים מצות אכילת מצה אם צריך לאכול כזית דוקא או אפי' בפחות מכזית מקיים מצוה זו כיון דאמרי' דל"נ שיעורין לב"נ ומחשבתו משוי לי' אוכלא ה"ה דמקיים בזה מצות אכילת מצה אע"ג דבישראל צריך כזית היינו משום דבישראל גזה"כ שאין אכילה חשיבה פחותה מכזית משא"כ בב"נ א"ד דאין שכר מצוה בידו אם לא יאכל כזית כמו שצריך לקיים המצוה בישראל. ויש להעיר בזה מד' הר"מ ז"ל פ"ט מק"פ ה"ז שכ' המאכיל כזית מן הפסח וכו' או לגר תושב או לשכיר הר"ז עובר בל"ת נראה מזה דהלאו הוא רק כשמאכילו כזית דוקא וא"נ דגם לענין מצוה דינו דב"נ בכ"ש א"כ הכא דהתורה אמרה דלמצוה זו אין לו שום שייכות ואדרבה אסור להניחו לעשות מצוה זו דאכילת פסח א"כ הי' נראה דה"ה בפחות מכזית אם מאכילו עובר הישראל בלאו כיון דבב"נ גם פחות מכזית חשיב אכילה והרי מקיים מצות פסח וזה הוא הלאו שישראל לא יאכילו מפסח שיקיים הנכרי מצות פסח [ובאמת הענין מובן דפסח ושבת חדא הוא וב"נ שהם תחת המזל אין להם שייכות לפסח דהוא מורה על השגחה והארכנו בזה במק"א ואכ"מ] ומוכח מזה דלענין קיום מצוה אינו מקיים בפחות מכשיעור הניתן לישראל לכן אין אוסר להאכיל לב"נ פחות מכשיעור וכבר ראיתי שהעירו מחברים ע"ד הר"מ ז"ל הנ"ל אך לא ביררו הד' לאשורן:

ויש להעיר עוד עפ"ד בחולין (דף ג' ע"ב) דחותך כזית בשר ונותן לו אם אכלו מותר לאכול משחיטתו והקשה בראש יוסף שם סוד"ה לשון הרשב"א ז"ל לד' הר"מ ז"ל דל"נ שיעורין לב"נ א"כ מסתמא כותים ג"כ נזהרים בפחות מכשיעור ג"כ ולמה צריך דוקא ליתן לו כזית בשר אמנם לדברינו י"ל כיון דהא דחייבין בפחות מכזית הוא מצד דמחשיבו לאוכל בזה שאכלו א"כ הכא שאנחנו מכריחין לו לאכול כדי שנדע ששחטו כדת א"כ א"ר שמחשיבו לאוכל דהוא רוצה לאכלו כדי שנאמין לו וא"כ ל"ח אוכל גם לדידי' ולכן צריך כזית דוקא דהוא שיעור אכילה בעצם ויש לפלפל הרבה בעניינים אלו כמו"ש במקומות מפוזרים בחידושינו ואכמ"ל:

כג) שם בר"מ ז"ל ומותר הוא בדם מן החי עכ"ל לכאו' צ"ע מה בעי הכא בד"ז דהכא אכתי לא בא הר"מ ז"ל לבאר דיני אבמה"ח ובמה"ח כ"א לענין זה שאסורין בכ"ש ול"צ שיעורין א"כ אמאי כ' כאן ד"ז דמותר בדם מה"ח ונראה דכוונתו דלא נימא אע"ג דלהלכה אינו מוזהר בדם מה"ח מ"מ יהי' אסור משום דמחי אתי וכיון דהוזהר על אבר ובשר מה"ח ה"ה דיאסר בדמו דהוא מכח הבשר והאברים ובפרט לפ"מ שביאר לעיל מני' דנאסר אפי' במשהו א"כ י"ל דיהי' נאסר בדם מה"ח לכן קמ"ל בזה דב"נ מותר בדם מה"ח דנהי דאסור בכ"ש היינו בגוף האיסור אבל בהיוצא מן האיסור בזה לא הוזהרו ב"נ כיון דחזינן דבישראל צריך דרשה מיוחדת הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקופה שלהן א"כ בב"נ דל"ל הך דרשה אמרי' דהמתמצה מגופן אינו אסור כלל וז"ב ומוכרח לפי הלכה דקיי"ל דב"נ מותר בדם מה"ח ועי' בתוס' פסחים (דף כ"ב ע"א) ד"ה והרי דם שכ' להסתפק אי דם בכלל בשר ובאבן עוזר כתב שם להוכיח בראיות דדם הוי בכלל בשר עיי"ש ולכאו' מכאן מבואר דדם ל"ה בכלל בשר דחזינן דב"נ אסור בבשר מה"ח ומ"מ מותר בדם מה"ח א"כ מבואר דדם אינו בכלל בשר ותמהנו שלא העירו מזה:

ואולי י"ל דהנה באמת מסברא י"ל דדם אינו בכלל בשר כיון דכתיב לשון אכילה ודם משקה היא ועי' פנ"י פסחים שם בשם הר"ן אך י"ל כיון דמצאנו גם בדם לשון אכילה א"כ י"ל דגם דם נכלל בלשון אכילה דקרא והא דכתבה התורה בלשון אכילה להורות דצריך כזית דאין אכילה פחותה מכזית או דצריך שיהי' כד"א דוקא לכן אמרי' דדם בכלל בשר ומעתה ז"ד בישראל מה שאין כן בב"נ דאסור בכ"ש וכפ"מ שביארנו הטעם מצד אחשבה ה"ה דאסור בשלא כד"א כיון דהתורה גלי דבב"נ ל"א בטלה דעתו א"כ גם שלא כד"א חייב וא"כ שוב אמרי' מסברא מדכתבה התוה"ק אך בשר בנפשו לא תאכלו בלשון אכילה אינו כולל את הדם שהיא משקה ולכן מותר בדם מה"ח וא"ש סמיכות ד"ז להא דלעיל דב"נ אסור בכ"ש עכ"פ מבואר מזה דבב"נ אינו אסור היוצא מה"ח ומה"ט נפלאתי על הג' בעל הפלאה ז"ל כפי המובא ממנו בת' חת"ס חיו"ד סי' צ"ד שהורה בעוף חי שפרח לתוך קלחת של חמאה רותחת ומתה שם דאסר החמאה לב"נ. ונראה דסברתו עפמ"ש התוס' לחד תירוצא דעיקר דרשה דהטמאים אתי להורות דלא נימא דעל המשקה א"ח אבל אם בא לאוכל כאוכל דמי עי' בחולין (דף קי"ב ע"ב) והד' עתיקין בס' האחרונים א"כ ה"נ כיון דהחמאה הו"ל אוכל וטעם הבא לחמאה אסור גם לב"נ:

אך באמת כמה תשובות בדבר א' דסברת התוס' ל"ש אלא במה שהוא אוכל באמת והמחה אותו למשקה דה"א דא"ח משום דהוה שלא כד"א וכמ"ש הרשב"א חולין (דף ק"כ) משא"כ דם דהוה משקה בעצם והוי כדרך א"נ דב"נ חייב על טע"כ צריך להיות חייב גם בדם מה"ח. ב' דאפי' באוכל שהמחה ג"כ ל"צ קרא בב"נ לפמשכ"ל דחייב גם על שלא כד"א א"כ א"נ בב"נ טע"כ ל"צ קרא דהטמאים כלל. ג' דזה גופי' דנימא דחמאה רותחת הוי אוכל צ"ע כיון דבעצם הי' משקה דחלב הוי משקה ועתה כשנעשה רותח ונעשה משקה ג"כ ל"ה אוכל ובאמת כבר העירו המחברים בזה ע"ד הגז"ל אך לא ביארו כל הצורך בזה ולא העירו מד' הר"מ הנ"ל. [

ובחי' לח"א כתבנו שבאמת הגז"ל הי' יכול להתנצל על הוראתו אף א"נ דבע"ח אינו מפליט מ"מ כיון דחלב גופא ג"כ צריך להיות אסור משום אבמה"ח וכל ההיתר משום מא"מ וא"כ הכא דהחמאה אסורה לישראל מה"ת מצד בליעת נבילה כיון דמתה בתוך החמאה הרותחת ונאסרה מה"ת מצד טע"כ דנבילת עוף וא"כ ל"ש מא"מ ושוב החמאה אסורה מדינא לב"נ מצד אמה"ח. אך לקושטא דמילתא ז"א וברור הדבר דמה שנאסר אח"כ לישראל מטעם אחר ל"ש לאסור משום זה לב"נ כיון דכבר הותר לב"נ משום מא"מ נהי דאח"כ נאסר לישראל מטעם אחר מ"מ לב"נ נשאר בהתירו הקדום ולכן שפיר הי' מוכרח להתנצל משום בליעת אבמה"ח דעוף וראי' ברורה לזה מהא דמבואר במס' בכורות (דף ו' ע"א) דבב"ח לר"ש מטמא טו"א כיון דס"ל דמותר בהנאה הוי בכלל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כיון דמותר לנכרים וקשה אמאי לא יהי' אסור מצד אבמה"ח כיון דנאסר לישראל משום בב"ח וע"כ כדאמרן ובזה נסתרין דבריו מה שמפלפל בחולין (דף צ"ח ע"א) בהא דסמכינן על קפילא ארמאה בטעימת בב"ח וכ"ת נדחק לת' והד' ברורין כמ"ש ואם כי אינו כדאי לעלות הד' על ספר לרוב פשטותן בכ"ז מפני שהח' הנ"ל האריך בזה בספרו ששלח לי אמרתי לרשום מש"כ לו בזה] ועי' לקמן מה שנכתוב בזה בעז"ה:

הוספה

עי' לעיל מ"ש לענין טע"כ בב"נ וכבוד יד"נ הרב מוה"פ הנ"ל נ"י העירני שיש לה"ר דבב"נ אינו אסור טע"כ מדנדחקו התוס' בסנהדרין לת' הא דאדה"ר נצטווה על אמה"ח אע"ג דהי' אסור באכילת בשר בלא"ה והר"מ ז"ל מה"ט פסק דאדה"ר לא נצטווה כלל על אמה"ח וקשה הא נפ"מ דמצד דלא הותר לו אכילת בשר עניינו רק מצד גזל גבוה א"כ פשיטא דאינו אוסר בתערובות כי טעמו ל"ש לאסור דעצמות הדבר אינו אסור לו משא"כ מצד אמה"ח אסור גם הטעם וא"כ איכא נפ"מ גדולה לדינא בזה שנצטווה על אמה"ח דבגזל ל"ש לאסור מצד טע"כ כיון דסוף כל סוף לא גזל א"ו דפשיטא לרבותינו הראשונים ז"ל דל"ש טע"כ בב"נ ויפה העיר בזה:

יא

כד) שם בר"מ ז"ל הי"א אחד האבר או הבשר וכו' אבל העוף יראה לי שאין ב"נ נהרג על אמה"ח ממנו עכ"ל. התמי' מפורסמת דהיא היפוך משנה ערוכה דהרי מבואר במשנה דאכל אבמה"ח ממנה [מעוף טמא] אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה וע"כ לב"נ קאי כיון דהישראל אינו מוזהר על אבמה"ח וטומאה ליכא בעוף טמא וא"כ מבואר מזה דאף מפרכסת אסור לב"נ וכ"ש אמה"ח של עוף בחי' ומ"ש מרן הכ"מ לת' דהר"מ ז"ל הוציא מהמשנה דין שלו הנה אף דנסבול כל הדוחק שלו בפירוש המשנה דכולה בב"נ לא אדע מה יענה מרן ז"ל למה דמקשינן בגמ' אח"כ על רב דס"ל דאמה"ח צריך כזית ממשנה הנ"ל דאכלה אינו סופג את הארבעים אמאי לא ילקה מצד טמאה וקשה דלמא רב ס"ל כר' שיזבי דהמשנה קאי על ב"נ ואינו לוקה על טמאה דב"נ אינו מוזהר על איסור טומאה ופשטות הסוגיא נראה דר"ש ור"מ בפ' לא פליגי כלל בפירוש המשנה דרישא בישראל וסיפא בב"נ לכן לולא דמסתפינא מרבותי הייתי בוחר לי דרך לעצמי בשיטת הר"מ ז"ל מה שלא מצאתי עוד מי שקדמני בזה ומקודם נדקדק בלשון הר"מ ז"ל דהתחיל דב"נ מוזהר על אבמה"ח ועל בשר מה"ח וסיום דבריו דאמה"ח של עוף הוא דב"נ אינו מוזהר ושביק לבמה"ח הלא דבר הוא ובטח יש כוונה בזה:

לכן נלענ"ד בזה דהנה הרשב"א ז"ל בחולין (דף קכ"ט) הקשה בהא דאמר ר"י דבשר מה"ח אסור לב"נ ומנ"ל לר"י זאת כיון דר"י ס"ל דלישראל אינו אסור מצד אמה"ח כ"א מצד טריפה א"כ ב"נ דאינו מוזהר על טריפה מנ"ל דמוזהר על בשר מה"ח ותי' כיון דאזהרת ב"נ מדכתיב אך בשר בנפשו דמו ל"ת וזה כולל שפיר גם בשר מה"ח עי"ש ובלח"מ מ"ש בזה. אמנם לענ"ד תמי' לי מאוד הא ר"י יליף אזהרת אמ"ה בסנהדרין (דף נ"ו) מקרא דאכל תאכל ולא אמ"ה א"כ הדרה ק"ל כיון דיליף מיני' אמה"ח איך יליף מיני' במה"ח כיון דלר"י במה"ח הוא בישראל מכח איסור דבשר בשדה טריפה וכיון דחזינן דב"נ אינו מוזהר בלאו זה דבשר בשדה טריפה א"כ ע"כ דלא ילפינן מאכל תאכל אלא אמה"ח לחודא ולא במה"ח ובפרט לפמש"כ הג' בעל כו"פ ז"ל הבאנו דבריו לעיל אות א' דאם ילפינן מאכל תאכל אמרי' דהתורה בא לרמז דב"נ ישנו בכלל איסור דאמה"ח לישראל ואזהרת ב"נ הוא ג"כ מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר א"כ פשיטא דב"נ אינו מוזהר על במה"ח כיון דלר"י אינו בכלל לאו זה אזהרת במה"ח ועל אזהרת טריפה אינו מוזהר א"כ הדרה ק"ל מנ"ל לר"י דב"נ מוזהר על במה"ח לכן נלענ"ד דקושיא חדא מתורצת בחברתא דבאמת ר"י לשיטתו דיליף אזהרת אמה"ח מאכל תאכל נשאר לו קרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת למדרש על במה"ח לב"נ וס"ל לר"י דבאמת אין ללמוד מקרא אך בשר בנפשו תרוויי' וגם מאכל תאכל אין ללמוד תרוויי' כיון דאסורין חלוקין הם לשיטתו לישראל לכן יליף אזהרת אבמה"ח ובמה"ח לב"נ מתרי קראי והא דמקשינן בסנהדרין (דף נ"ז ע"א) ואידך ותי' האי למשרי שרצים הוא דאתי ולא תי' דבא למיסרי במה"ח י"ל דהגמ' רוצה לת' אף א"נ כר"ל דבמה"ח ג"כ נכלל באזהרת אבמה"ח כיון דר"י ג"כ ס"ל כר' יוחנן דרשינן אבמה"ח מאכל תאכל ויכול להיות דסובר כר"ל בזה דבמה"ח ואבמה"ח חדא הוא לכן מוכרח הגמ' לת' דלהתיר שרצים אתא משא"כ לר' יוחנן לשיטתו י"ל בפשיטות דצריך קרא לבמה"ח וז"פ:

ואם אמנם כי הר"מ ז"ל להלכה נראה דס"ל כמ"ש הרשב"א והלח"מ ויליף מאזהרת אך בשר בנפשו תרין אסורים אבמה"ח ובמה"ח מ"מ ר"י דיליף אמה"ח מאכל תאכל ומשם לא נשמע במה"ח כנ"ל ע"כ מוכרח דס"ל דבמה"ח ילפינן מאך בשר בנפשו וצריך שני אזהרות על ב' איסורים אלו. ומעתה אומר אני דלר"י דיליף אזהרת אבמה"ח מאכל תאכל אין עוף בכלל אזהרת אבמה"ח דהרי רש"י ז"ל פירש שם דלכן דרשינן מאכל תאכל ולא אבמה"ח דבהמה בחי' אינה עומדת לאכילה אלא לגדל וולדות עכ"ל. ומעתה ז"ד בהמה אבל עוף כיון דבחי' אינו עומד אלא להטיל ביצים וכבר השריש לן הג' חת"ס ז"ל בת' חיו"ד סי' י"ט דא"נ דאבמה"ח של עוף אסור לב"נ ה"ה דביצים אסורים משום אבמה"ח דהוי אבמה"ח גמור א"ל דנימא כשהותרה נבילה הוא וביצתה הותרה או מצד מא"מ עכ"פ קודם מתן תורה פשיטא דלדעת הגז"ל א"נ דאבמה"ח של עוף נאסר לב"נ גם ביצים הי' אסורים לו וא"כ שוב ליכא אכל תאכל ולא עוף חי שא"ר לאכילה אלא להטיל ביצים דהא א"נ דאינו מותר לאכילה גם הביצים אסורין וז"ב ומוכרח לפ"ד הגז"ל וא"כ ע"כ דאין אבמה"ח של עוף כלל באזהרת ב"נ וא"כ לר"י אין ב"נ מוזהר על אמה"ח של עוף אך ז"ד באבמה"ח אבל בבשר מה"ח כיון דאזהרת בשר מה"ח ילפינן מקרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת וכיון שגם עוף בכלל בשר א"כ פשיטא דב"נ מוזהר גם על בשר מה"ח של עוף א"כ ד' הר"מ ז"ל ברורים להלכה דאע"ג דמה שנוגע להלמודים דאמה"ח נקט הקרא דאך בשר בנפשו גם על אבמה"ח וכמ"ש הרשב"א ז"ל מ"מ להלכה כיון דלר"י מוכרח דאמה"ח ילפינן מאכל תאכל ולא נשמע מקרא דאך בשר בנפשו אזהרת אמה"ח א"כ לדידי' אין ב"נ נהרג על אמה"ח של עוף. אך ז"ד על אמה"ח של עוף דהיינו משהו בשר וגו"ע משלימין לכזית אבל על בשר מה"ח של עוף מודה הר"מ ז"ל דב"נ נהרג עליו וכמבואר במשנה דטהרות הנ"ל ושפיר כ' יראה לי דב"נ אינו נהרג על אבמה"ח ממנו מפני שלדעת ר"י הוא כן. אמנם אם אוכל כזית בשר מה"ח מן העוף מודה הר"מ ז"ל דנהרג עליו משום בשר מה"ח דבזה אין לחלק בין עוף לבהמה וא"ש ד' הר"מ ז"ל מכל הקושיות שיש עליו בזה:

ועפ"ז יש לת' גם ד' מרן הכ"מ ז"ל שכ' דר' שיזבי ס"ל דכל המשנה איירי בב"נ ותמהני עליו דא"כ מאי מקשה בגמ' מאכל אמה"ח ממנה אינו סופג את המ' הא בב"נ ליכא איסור טמאה ולהנ"ל א"ש כיון דעל בשר מה"ח של עוף גם ב"נ מוזהר א"כ בס"ד דגם אמה"ח צריך כזית א"כ שפיר מקשינן בגמ' הא גם ב"נ נהרג ע"ז ותי' במשהו בשר וגו"ע משלימין לכזית דבכה"ג אין ב"נ מוזהר על אמה"ח של עוף וכיון דאינו חייב משום במה"ח כיון דאינו מחשיב את המשהו בשר גרידא כנ"ל שפיר אינו נהרג ע"ז ואין שחיטתה מטהרתה נפ"מ לאזהרת בשר מה"ח:

איברא בעיקר היסוד שכתבנו יש לגמגם בו הרבה א' שכ"כ לעיל שד' החת"ס ז"ל תמוהין ונראה דאין ב"נ מוזהר בביצים כמו דאינו מוזהר בדם מן החי. ב' שאפי' לפ"ד החת"ס ז"ל מ"מ שפיר י"ל גם בעוף דאינו עומד לאכילה כ"א להטיל ביצים להוציא אפרוחים והאפרוחים יהי' לאכילה לאחר שימותו וא"כ נסתרו דברינו לגמרי אך בכ"ז המעיי' בלשון רש"י ז"ל בסנהדרין הנ"ל שכ' דלכן דרשינן מאכל תאכל ולא אמה"ח משום דבהמה בחי' לאו לאכילה עומדת וכו' ומדנקט בהמה נראה ג"כ דס"ל דבעוף ל"ש סברא זו לומר דמחיים אינו עומד לאכילה והרי מבואר בריש ביצה דאיכא תרנגולת העומדת לאכילה ועי' בזה בתב"ש סי' סק"א שכ' מסברא דה"ה עוף מותר לשחוט בסכין של עכו"ם וכ"כ שם בת' דיש לה"ר לזה מד' התוס' במקומו שהקשו על הא דאמרי' בשוחט בשבת בחוץ לעכו"ם דתיקן להוציא מידי אמה"ח אע"ג דקלקולו יתר על תקונו וקשה מאי קושיא הא בסוגי' דרבוצה אסיקנא דמיירי בחטאת עוף ובעוף י"ל דל"ה מקלקל בשחיטה א"ו כד' התב"ש מ"מ נלענ"ד דבעוף אין להחליט איסור אמה"ח מצד דאינו עומד לאכילה כפ"מ דמבואר בריש ביצה הנ"ל א"כ נראין דברינו נכונים דאם ילפינן מאכל תאכל לא ממעטינן אלא אבמה"ח של בהמה וכנראה מדקדוק לשון רש"י סנהדרין הנ"ל וא"ש דברינו בשיטת הר"מ ז"ל:

כה) והנה בת' לח"א כתבנו איזהו הערות בענין זה אי ילפינן אזהרת אמה"ח מאכל תאכל או מקרא דאך בשר בנפשו ולזאת אמרתי להעתיק אותה כאן וז"ל שם אהו' יד"נ מכתבך קבלתי ומרוב הטרדות אשיב לך בקצרה הנה יסו"ד נשען ע"ד הג' בית יצחק נ"י שנדמ"ח שכ' לחדש דאע"ג דאמרי' דבהמה בחי' לאו לאיברים עומדת ה"ט כיון דאיסור אמה"ח אינו חל עד שיוולד אע"ג דמתחילת יצירה נוצרת לאיברים מ"מ אז ליכא איסור אבמה"ח ומעתה לפמ"ש הראשונים דטעמא דמילתא כיון דב"פ ניתר בשחיטת אמו ולכן אינו חל איסר אמה"ח עד שיוולד וא"כ ז"ד בישראל אבל בב"נ דאסור ב"פ א"כ חל איסור אמה"ח בתחילת היצירה בעת היותו איברים ושוב לא נפקע איסור אמה"ח ול"ש בזה לומר דבחי' לאו לאיברים עומדת ועפ"ז א"ש קו' התוס' בחולין (דף ק"ג ע"א) בד"ה מר סבר שהקשו דלמה צריך לומר מצד ב"א ת"ל דאפי' אם לאו לאיברים עומדת ג"כ חל על טריפה מצד שמוסיף לב"נ ולהנ"ל א"ש דלב"נ אסור מקודם דלב"נ אמרי' בבירור דלאיברים עומדת וא"כ עתה אינו מוסיף כלל א"ד הגאון נ"י כפ"מ שהעתקתי בשמו:

ולכאורה עלה בדעתי להעיר בזה דאפי' א"נ כדבריו מ"מ קושיות התוס' אינה מתורצת דהרי התוס' הקשו על ר"י ואיהו יליף לה איסור אמה"ח מאכל תאכל ומבואר ברש"י ז"ל דטעמא דמלתא דבחי' אינה עומדת לאכילה וא"כ נראה ברור דז"ד לאחר לידה אבל קודם שנולד ליכא איסור אבמה"ח לב"נ וא"כ הקשו תוס' שפיר וד' המחבר נ"י י"ל א"נ דאיסור אבמה"ח לב"נ מאך בשר בנפשו דמו ל"ת אבל לר"י נראה פשוט דגם בב"נ ליכא איסור אבמה"ח קודם שנולדה אך מה דיש לעיי' לפ"ד רש"י הנ"ל דלכן דרשינן מאכל תאכל ולא אבמה"ח כיון דבחי' אינה עומדת לאכילה אלא לגדל וולדות וא"כ לכאורה יש לעי' בבהמה טריפה לפ"מ דקיי"ל דטריפה אינה מוליד א"כ לא יהי' בטריפה איסור אבמה"ח לב"נ כלל ואפי' א"נ כיון דכבר חל איסור אבמה"ח על הבהמה בעוד שלא היתה טריפה ואמרי' דזה לא הותרה לאכילה שוב האיסור לא נפקע מ"מ בטריפה מתולדה בוודאי י"ל דלא חל ע"ז איסור אמה"ח כיון דמעולם לא היתה ראוי' לגדל וולדות וא"כ בלא"ה ל"ק קושיות התוס' כיון דהכא מיירי בנטרפה עם יציאת רובה וא"כ נטרפה מיד בשעה שנולדה ושוב ליכא איסור אמה"ח כלל לב"נ וא"כ שפיר מוכרח הגמ' לומר מצד איסור ב"א וע"כ דקושיות התוס' א"נ דאיסור אמה"ח הוא מקרא דאך בשר בנפשו ואע"ג דר"י יליף לה מהך קרא מ"מ מודה דגם מקרא דאך בשר בנפשו נשמע איסור אמה"ח וא"כ שוב י"ל כמ"ש ד' המחבר שיחיו דלב"נ דאינו מותר הולד בשחיטת אמו חל איסור אמה"ח קודם שנוצר ולכ"ע לאיברים עומדת:

אמנם גוף ד' המחבר נ"י אחר מחכת"ה אינם מובנים כלל דנראה פשוט דל"צ לטעמא דב"פ מותר בשחיטת אמו אלא לענין שלא נימא דאיסור אבמה"ח חייל מיד כשנוצר לגמרי אפי' עודו במעי אמו דבן ט' חי ה"ה כילוד וא"כ הוה בכלל לא תאכל הנפש עם הבשר ולכן צריך לבוא לטעם כיון דניתר בשחיטת אמו אינו חל עליו איסור אבמה"ח משא"כ טרם שנוצר לגמרי וניתן בו נפש החיוני נראה פשוט דל"ש איסור אבמה"ח כלל כיון דאינו בכלל לא תאכל הנפש עם הבשר דאין בו עוד נפש כלל וכן בב"נ דהלימוד מאך בשר בנפשו דמו ל"ת ג"כ ל"ש אלא כשכבר יש בו הנפש החיוני וזה רק כשנברא לגמרי וכלו לו חדשיו אבל מקודם לכן נראה פשוט דל"ש איסור אמה"ח כלל וא"כ נסתרו ד' המחבר. ויען כי המחבר הוא אדם גדול לא אוכל לדון אותו שלא בפניו ואין הס' לפני ולא ציינת לי מקום הד' [שוב כ' לי הח' הנ"ל המקום בס' ב"י יו"ד סי' מ"ג אות ו' ועיינתי שם וראיתי שכ"כ אך לא נתיישבתי בדבריו] ואי"ה אשיב לעי' בזה ובאמת גם במה שכתבנו דא"נ דילפינן איסור אבמה"ח מאכל תאכל יש לומר דל"ש אמה"ח לב"נ בנולדה טריפה מבטן יש לפקפק קצת דא"כ גם בנעשית טריפה אח"כ לא יהי' איסור אבמה"ח והסברא שכתבנו לחלק כיון דכבר חל האיסור שוב לא פקע אינו מחוור כיון דכל אזהרת האיסור מצד אכל תאכל ולא דבר שאינו עומד לאכילה א"כ עתה כשנעשה טריפה וה"ה עומד לאכילה צריך להיות מותר ונפקע האיסור אבמה"ח [ובדרך פלפול יש להעיר בד' רש"י ז"ל יבמות (דף מ"ט) דס"ל דא"נ דא"ק תופסין בסוטה ה"ה דצריך להיות נפקעה כשזינתה והד' עתיקין בס' אחרונים אמנם א"צ לזה כלל] ובפרט למה דקיי"ל דמפרכסת ג"כ אסור לב"נ זה בוודאי קשה טובא כיון דכבר מפרכסת ה"ה עומדת רק לאכילה וא"כ אמאי יהיה אסור לב"נ ומש"ל די"ל דמודה ר"י דיש איסור אמה"ח גם משום הקרא דאך בשר בנפשו קשה טובא דא"כ אמאי לא תי' הגמ' כן בסנהדרין (דף נ"ז) דמקשינן על ר' יוחנן ור"י דלמה לי קרא דאך בשר בנפשו הא נשמע אזהרת אמה"ח מקרא דאכל תאכל הא נפ"מ למפרכסת וטריפה כנ"ל וע"כ דז"א דמאן דיליף אזהרת אמה"ח מאכל תאכל ל"צ קרא דאך בשר בנפשו לאמה"ח לב"נ וא"כ הדרא ק"ל:

ולכאורה עלה בדעתי דמכאן ראי' לד' הג' בעל כו"פ ז"ל שכ' לת' דעת הר"מ ז"ל דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ וקשה הא בגמ' אמרינן מא"מ ותי' הגז"ל דאין כוונת הגמ' מצד מא"מ דיש לדחות כיון דלאו בני שחיטה הם רק דעיקר הכוונה כיון דילפינן אזהרת אבמה"ח מאכל תאכל והנה בקרא זה לא נכתב אזהרה על אבמה"ח רק דמרמז על קרא הנאמר לישראל לא תאכל הנפש עם הבשר ורמזה התוה"ק האיסור בקרא זה וכיון שכן כל אזהרת אבמה"ח לב"נ הוא מקרא הנאמר לישראל וכיון שכן א"א למיפלג הקרא לשנים ומה שאינו בכלל אבמה"ח לישראל גם לב"נ אינו אמה"ח ולכן הר"מ ז"ל דפסק להלכה דאוסר אבמה"ח לב"נ מקרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת שפיר ס"ל דמפרכסת אסור לב"נ אתד"ק. ואני בחדושי גמגמתי עליו דמפשטות הסוגי' דסנהדרין א"נ כן רק דאכל הוא עצם אזהרת ב"נ ולא אזהרה דל"ת הנפש עם הבשר דאל"כ איך חשוב אבמה"ח נאמרית ונישנית ובזה יש לדחוק כמובן:

אמנם מה שיש לעיין לדבריו ז"ל אמאי ב"נ יהיה מוזהר על אבמה"ח מן הטמאה וזה מוסכם אליבא דכ"ע וקשה למאן דיליף מאכל תאכל ואסורו לב"נ הוא רק מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ולישראל אינו אסור משום אבמה"ח בטמאה מצד דבשרו אסור א"כ קרא זה לישראל אינו סובל איסור אבמה"ח בטמאה וא"כ נהי דבב"נ ל"ש דרש זה מ"מ איך אפשר למיפלג הקרא בתרתי אמנם לדברינו הנ"ל ד' הגז"ל לענין מפרכסת נכונים ממנ"פ דא"נ כדברינו דאזהרה הוא מאכל תאכל בוודאי מפרכסת מותר כיון דמפרכסת א"ל עומדת לאכילה גדול מזו וא"כ אם ילפינן אזהרת אבמה"ח מאכל תאכל אין שום סברא לאסור מפרכסת לב"נ אפילו בטמאה דל"ש מא"מ:

ובזה י"ל בדרך פלפול לת' את ד' הר"מ ז"ל התמוהין שפסק דאין ב"נ מוזהר על אמה"ח של עוף ותמו' ממשנה ערוכה דטהרות דאכל אמה"ח מעוף טמא אינו סופג את המ' ואין שחיטתה מטהרתה לב"נ ולהנ"ל י"ל עפמ"ש בחידושינו דטעמא דר"מ ז"ל דס"ל דאין ב"נ נהרג על אבמה"ח של עוף היינו משום דחושש לדעת הסוברים דאזהרת אבמה"ח מאכל תאכל ולדידהו אין סברא למעט אמה"ח של עוף כיון דמבואר בריש ביצה דיש תרנגולת העומדת לאכילה וא"כ אין להחליט מאכל תאכל ולא אמה"ח של עוף ונהי דלהלכה פסק דאזהרת אבמה"ח מאך בשר בנפשו דמו ל"ת מכל מקום לענין זה שיהיה בני נח נהרג עליו חשש דילמא הלכה כר' יוחנן ור"י:

ועפ"ז תמצא טו"ט בדקדוק לשון הר"מ ז"ל פ"ט ממלכים הי"ב י"ג שלא כתב חיובא במפרכסת לב"נ רק איסורא עיין היטב בלשונו הזהב ותראה שכן הוא והוא מטעמא שכ' למעלה דאם ילפינן מאכל תאכל אין סברא לאסור מפרכסת ולכן אפי' במפרכסת מטמאה ג"כ נראה מלשון הר"מ ז"ל למדקדק בדברינו דרק איסורא איכא כמו באבמה"ח של עוף ותרווייהו חד דינא אית להו. ומעתה ל"ק מהמשנה הנ"ל כיון דמבואר במשנה דבטמאה אין שחיטתה מטהרתה ע"כ דס"ל להמשנה בפשיטות דמפרכסת הוא לגמרי בחיובא לב"נ וע"כ דילפינן אזהרת אמה"ח מאך בשר בנפשו וא"כ שפיר אמרינן דב"נ מוזהר על אבמה"ח של עוף משא"כ הר"מ ז"ל להלכה דחשש לסברת ר' יוחנן ור"י שפיר פסק בתרווייהו הן באבמה"ח של עוף הן במפרכסת דרק איסורא איכא לב"נ:

אך באמת זה רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא ז"א כלום דאיך יפליגי ר' יוחנן ור"י על משנה ואם מוכרח מהמשנה דאיסור אבמה"ח נשמע מקרא דאך בשר בנפשו ומפרכסת ואבמה"ח של עוף אסור לב"נ איך אפשר ליפלוג ע"ז ובעיקר ד"ז דס"ל להר"ם ז"ל דאין ב"נ נהרג על אבמה"ח של עוף י"ל גם להיפוך עפמ"ש הרדב"ז בפירושו הנדפס בד' ווארשא בטעם הדבר דס"ל להר"ם ז"ל דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ח של עוף הוא משום דכתיב אך בשר בנפשו ועוף אינו בכלל בשר א"כ ז"ד אם ילפינן מקרא דאך בשר משא"כ לר' יוחנן ולר"י דילפינן מאכל תאכל ולא אבמה"ח אין נפ"מ בין בהמה לעוף:

ועפ"ז יש לחזק קו' הכו"פ שהזכרת במכתבך על הר"מ ז"ל דס"ל דאין ב"נ נהרג על אבמה"ח של עוף מה יענה לקו' הגמ' פסחים (דף ע"ג ע"א) דמקשינן משוחט בשבת בחוץ לעכו"ם מאי תיקן ותרצינן להוציאו מידי אבמה"ח וברש"י ז"ל לב"נ ולדעת הר"מ ליכא תיקן דב"נ אינו מוזהר ועפ"י הנ"ל הקו' עצומה ביותר דמרא דהאי שמעתתא דהברייתא מיירי בחטאת עוף היא ר"פ כמבואר בחולין (דף מ' ע"ב) ור"פ נראה דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ כמבואר בחולין (דף ל"ג) דקיבלה מני' דראב"י דטעמא קאמר וא"כ ע"כ דלא יליף אבמה"ח מאכל תאכל דאל"כ מה בכך דלאו בני שחיטה הם מ"מ לאחר שחיטה ליכא איסור אבמה"ח על הבהמה כיון דאינו עומד אלא לאכילה כנ"ל וכיון שכן מוכרח לד' הרדב"ז ז"ל דאינו נהרג על אבמה"ח של עוף וא"כ איך מקרי לה ר"פ בחטאת העוף ויקשה מאי תיקן. הן אמת כי לכאורה עלה בדעתי בפשיטות כיון דמודה הר"מ דאסור מה"ת א"כ שפיר הוי תיקן לב"נ שיהי' מותר באכילה אמנם באמת לשון רש"י ז"ל בפסחים שכ' דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ שאם אכלו אינו נהרג עליו נראה דלענין היתר אכילה ליכא תיקן. ובאמת דבריו צע"ג דאמאי לא פירש כפשוטו דמותר לו באכילה:

ועלה בדעתי עפמ"ש במק"א דיש לחקור לדברי הר"ם ז"ל בפ"ט ממלכים ה"ב שכ' דאין ב"נ נהרג אלא על עכו"ם גופא אבל לא על הרחקות של עכו"ם מ"מ אסור בכל עיי"ש וא"כ י"ל דה"ה בהנאת עכו"ם אסור ב"נ וא"כ שפיר מוכרח רש"י ז"ל לומר דהתיקן הוא רק לענין שאינו נהרג ואין להקשות דא"כ אמאי לא פירש רש"י דהוי תיקון לישראל שאינו לוקה אם הותרו בו משום אבמה"ח ז"א דמ"מ כיון דמחיים ל"ה אסור משום תקרובת עכו"ם וע"י השחיטה נעשה תקרובת עכו"ם [ובא הכל כאחת בעוף וחצי קנה פגם] א"כ לא תיקן כלל ע"י השחיטה דנהי דהוציא מידי אבמה"ח הכניסו באיסור חדש תקרובות עכו"ם דהוא ג"כ בכ"ש וא"כ לישראל ליכא תיקון כלל ושפיר מוכרח רש"י ז"ל לומר דהתיקון הוא לב"נ לענין שאינו נהרג וכיון שכן הדר"ל הקושי' על הר"ם ז"ל דלשיטתו ליכא תיקון כלל אך באמת ז"א שנראה ברור דב"נ אינו מצווה בהנאת עכו"ם ואין זה מגדרי הרחקה שאוסר הר"מ ז"ל דהיא רק במידי דעשוי' אבל לא בהנאת עכו"ם:

ואם אמנם כי מדברי החת"ס בת' חאו"ח סי' קע"ט לפ"מ שמפרש ד' הר"ן במס' עכו"ם דהא דאמרינן גזירה דילמא מגבהה והדר מבטלה דתליא אם יש בו דין ממון לב"נ אמרי' יש זכייה באיסה"נ ולפ"ז מדהוסיף הר"ן ז"ל הטעם דיכול להתבטל ע"י עכו"ם נראה קצת שגם לו אין לו דין ממון קודם ביטול וע"כ דס"ל דעכו"ם אסור ליהנות מעבו"ז קודם ביטול אך כ"כ במק"א שד' הגז"ל תמוהין בזה וכוונת הר"ן ז"ל עיקר כיון דא"ז איסה"נ בהחלט לישראל אם ל"ה זוכה בו קודם שביטלו העכו"ם וכן בחמץ לדידן דקימ"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר אבל מה שהוא היתר הנאה לב"נ זה אינו מעלה ואינו מוריד ומצאתי שהגז"ל בעצמו בתשו' שאח"ז בסי' ק"פ בסוף הת' פירש ד' הר"ן כדברינו ואותה תשו' כתב באחרונה ות"ח כ"ז שמזקינן וכו' הכלל הדבר ברור בד' הר"ם ז"ל דב"נ מותר בתקרובות עכו"ם א"כ בלא"ה ל"ק על הר"מ ז"ל ומלבד זה ד' הרדב"ז ז"ל תמוהין מאוד דא"כ בישראל ג"כ לרשב"ג לא יהיה חייב על אבמה"ח של עוף ואם כן נמצא פלוגתא חדשה באבמה"ח דלרשב"ג יהיה נוהג בבהמה וחי' ולא בעוף ומסוגיא לא נראה כן ועי' בחולין (דף ק"ב):

ובאמת דברי הרדב"ז צע"ג שמדמה זה לנדר דתליא בלשון בני אדם וכוונתם למה שהוא בלשון התורה וברור הדבר דבלשון התורה העוף בכלל בשר כמבואר בתורה הקדושה על השליו הבשר עודנו בין שיניהם ועי' בת' הרדב"ז ז"ל עצמו סי' אלף מ"ב מה שכתב לחלק בין נדרים לקידושין ועיי"ש. הכלל שדברי הרדב"ז צ"ע לענ"ד. ויש לקיים דברי הרדב"ז ז"ל ולא מטעמו אלא על פי מה שכתבתי לעיל בשם הכו"פ דאם הלימוד מאכל תאכל הוא רק רמז לקרא דאזהר בה ישראל היינו הלאו דלא תאכל הנפש עם הדם וא"כ ממילא אם ילפינן מאכל תאכל דינו לגמרי כישראל ומוזהר גם באבמה"ח של עוף משא"כ אם ילפינן מאך בשר בנפשו י"ל דב"נ אינו מוזהר אלא בבהמה וחי'. אך כ"כ למעלה שדברי הכו"פ גם כן אין מוסכמין ויש לפלפל עוד הרבה בזה. אך הנני מוטרד מאוד כעת בעסקי העיר לכן קצרתי באמרים רק במה שנוגע לדבריך ואולי לעת הפנאי אשיב אדבר בך ואתה שלו' וכו' עכ"ל הת' שכ' לח"א. ולפמש"ל בדעת הר"מ ז"ל דמודה דאיכא איסור בשר מה"ח לב"נ א"ש קושיות הכו"פ שמוזכר בסוף התשובה בפשיטות ויש איזהו דברים במכתב זה שנכתבו בקיצר נמרץ אבל המעי' היטב יובנו הד' לאשורן:

יב

כו) שם הי"ב השוחט את הבהמה אפי' שחט בה ב' סימנים כ"ז שהוא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אבמה"ח עכ"ל. עי' באחרונים שרוצים לומר דגם הר"מ ז"ל מודה דאמרי' מא"מ רק דכוונתו דכ"ז שהיא מפרכסת דאסור לישראל מצד ל"ת על הדם וזה לדעת הר"ם ז"ל אסור מה"ת אסור לב"נ משום אבמה"ח והג' בעל שערי שמחה ז"ל הוסיף בזה בטו"ט מה שיש לדקדק בלשון הר"ם ז"ל שסיים דאבר ובשר הפורשין ממנה אסורין משום אבמה"ח ולא כתב בשר מה"ח ג"כ כמו שהתחיל בתרתי אבר ובשר ועפ"י הנ"ל י"ל דדעת הר"ם ז"ל כדעת רש"י ז"ל דנהי דקיי"ל דבהמה בחי' לאו לאברים עומדת אבל לבשר עומדת גם בחי' וא"כ י"ל דמודה הר"ם ז"ל דאמרי' מא"מ אך באיסור אבמה"ח ל"ש לומר דהשחיטה התירה אותו לישראל כיון דל"ה אסור כלל עוד משום אבמה"ח וא"ל דהשתא כשנשחטה הרי לאברים עומדת ומותר באכילה וא"כ הרי התירה השחיטה לישראל איסור אבמה"ח ז"א דגם השתא ל"ש לומר דהיתר איסור אבמה"ח לישראל דבלא"ה אסור מצד ל"ת על הדם ואין איסור אבמה"ח חל על איסור דל"ת עה"ד דחל ג"כ מחיים משא"כ איסור בשר מה"ח דהי' אסור מחיים ועתה נפקע איסורו ע"י השחיטה שפיר שייך לומר מא"מ לכן כ' הר"ם ז"ל דכ"ז שמפרכסת אסור משום אבמה"ח דבזה ל"ש מא"מ א"ד והנה בחי' ליו"ד הארכנו להשיב עליו ואכ"מ:

אך באמת גוף הדברים לומר בדעת הר"מ ז"ל דאינו אסור אלא כ"ז שלא מתה לגמרי אבל אח"כ מותרין החתיכות שפרשו ג"כ דכיון דאז מותרין לישראל לגמרי ע"כ דליכא איסור אבמה"ח לישראל וע"כ דהשתא אמרי' דהשחיטה התירה אותן לישראל ה"ה לב"נ זה אינו מחוור כלל וברור הדבר שדעת הר"ם ז"ל דהני חתיכות שפרשו אסורין לעולם משום אבמה"ח לב"נ דאל"כ מה זה שהוסיף "אבר ובשר הפורשין ממנה" הול"ל סתמא דכ"ז שהיא מפרכסת אסורה לב"נ [ולחדד התלמידים. אמרנו לעורר עפ"ד של הגז"ל די"ל עפ"ז דאפי' א"נ דאסור לעולם משום אבמה"ח לב"נ ג"כ ל"ש להתיר משום מא"מ דהנה נראה מסברא דהיתר דמא"מ ל"ש אלא מה שהותר ע"י שחיטה ולכן אמרי' מדהותר לישראל ה"ה לב"נ משא"כ מה דמותר מטעם אחר ל"ש מא"מ:

ומעתה י"ל דהנה המפורשים הקשו איך משכח"ל אבמה"ח שיהי' אסור לישראל הא בשר חי הוי שלכד"א ומבושל יהי' מותר מטעם דאבמה"ח איתקש לדם ודם שבישלו מותר ה"ה אבמה"ח עי' פסחים סוגיא דחזקי' דלר"א מוכרח לומר כן דאבמה"ח איתקש לדם ואין היקש למחצה. אמנם י"ל דהכא ל"ש היתר דאין היקש למחצה להתיר אבמה"ח מבושל כיון דאפי' א"נ כן מ"מ יהי' אסור עכ"פ מצד ח"ש בשר מן החי דאסור לישראל מצד בשר בשדה טריפה ולא איתקש לדם כלל וא"כ אין להתיר לגמרי בשום אופן ושוב ל"ש ההיקש ומעתה ז"ד מה שפירש קודם שחיטה אבל מה שפירש לאחר שחיטה כיון דאיסור בשר מה"ח הותר בשחיטה שוב אף א"נ דאח"כ כשמתה הבהמה ונפקע איסור דל"ת עה"ד חל איסור אבמה"ח גם לישראל מ"מ לא משכח"ל איסורא מה"ת דחי הוי שלכד"א ובבישול מותר מצד ההיקש. והכא באמת יהי' מותר לגמרי. ושוב מקשינן לדם כנ"ל וא"כ ל"צ לומר כלל דלישראל הותר איסור אבמה"ח ע"י שחיטה ושוב ל"ש מא"מ ועל מה דמותר לישראל מכח דלא משכח"ל אכילה ל"ש מא"מ ולא משכח"ל איסור אבמה"ח לישראל כ"א בעוף דרכוך והוי כד"א אף בחי וע"כ דהשחיטה מתיר ושייך מא"מ. אך בעוף באמת דעת הר"מ ז"ל דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ח ממנו ואע"ג דאיסורא איכא מ"מ י"ל דבמפרכסת מודה הר"ם ז"ל דבעוף גם איסורא ליכא משום מא"מ כנ"ל:

ועפ"ז א"ש קו' הג' ז"ל מקאליש בתשו' רעק"א סי' קס"ה שהקשה על הא דאמרי' בשוחט בשבת בחוץ לעכו"ם דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ הא אין התיקן מיד כיון דאסור לישראל מצד עכו"ם ל"ש מא"מ וא"כ מפרכסת אסור לב"נ ואין התיקן מיד והג' רעק"א ז"ל תי' לו כיון דהשחיטה מתיר לישראל להוציא מיד"נ הוי בכלל שחיטה המתרת לישראל ושייך מא"מ א"ד. ואכתי תוקשה לד' הר"ם ז"ל דל"ל מא"מ כלל וא"כ קשה מה תיקן ולהנ"ל א"ש דבעוף אע"ג דהר"ם ז"ל מודה דאיכא איסור לב"נ כנ"ל מ"מ מפרכסת מותר לב"נ דבעוף ע"כ השחיטה מתיר לישראל איסור אבמה"ח כנ"ל ויש לדחות כ"ז בכמה תשובות כמובן לכל מעי' אעפ"כ העליתי עה"ס לעורר לבב התלמידים]:

אמנם בעיקר הדבר שהחליטו הכל בדעת הר"ם ז"ל דס"ל הלכה דל"א מא"מ ומפרכסת אסור לב"נ לכאו' מדקדוק לשון הר"ם אינו נראה כן דהרי יש להרגיש על הר"ם ז"ל שכ' הלכה זו שני פעמים כמבואר לקמן הי"ג שכ' עוד הפעם הלכה זו כצורתה וכבר הרגיש בזה מרן הכ"מ ז"ל ועוד יש לדייק מה שיש שינוי גדול בלשון הר"ם ז"ל דכאן בהלכה שלפנינו כתב השוחט את הבהמה אפי' שחט בה שני הסימנים וכו' ולא הזכיר דהשוחט הי' ישראל אמנם לקמן כ' ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנים הר"ז אסור לב"נ משום אבמה"ח לכן הי' נראה לכאורה בדעת הר"מ ז"ל דבאמת מודה דאמרי' מא"מ והיכא דהוי שחיטה המותרת לגמרי בישראל ה"ה דמתיר לב"נ מצד מא"מ רק דהכא כוונת הר"ם ז"ל בשחט ב"נ ומקודם נבאר דמד' הר"ם ז"ל לקמן דהוסיף אפי' שחט ישראל נראה כדעת הש"ך יו"ד ס"ב דמודה הר"ם ז"ל בעכו"ם אע"ג שאינו עובד עבוד"ז ג"כ שחיטתו פסולה מצד דאינו בר זביחה דלפ"ד הפוסקים דלהר"מ ז"ל גם שחיטת ב"נ כשירה מה"ת א"כ מה נפ"מ אם שחט עכו"ם או ישראל כיון דהכא איירי בדיני ב"נ וזה הוא ב"נ שאינו עובד עבוד"ז א"כ לענין שחיטה דינו כישראל ושחיטתו מתרת הבשר באכילה לישראל א"ו דמודה הר"ם ז"ל דשחיטתו פסולה:

אמנם נראה לענ"ד בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דהבדל יש בין עכו"ם העובד עבו"ז ובין ב"נ המקיים ז' מצות דעכו"ם העובד עבו"ז שחיטתו נבילה ואינה שחיטה כלל וממילא איכא גם לישראל איסור אבמה"ח כ"ז שמפרכסת כיון דהשחיטה לא התירה כלל משא"כ בב"נ שאינו עובד עבו"ז נהי דשחיטתו ל"מ היינו רק דהשחיטה אינו מתיר האיסור דאינו זבוח דהרי לדעת הר"מ ז"ל איכא עשה דשאינו זבוח מלבד איסור דאבמה"ח ואיסור זה דשאינו זבוח אינו ניתר אלא ע"י מי שהוא בר זביחה משא"כ איסור דאבמה"ח כיון דגם ב"נ נכלל באיסור דאבמה"ח שפיר השחיטה מתיר איסור זה לישראל וא"כ י"ל דבדקדוק הר"מ ז"ל נקט כאן השוחט סתמא ולא שוחט ישראל דהכא מיירי בבהמה טהורה דאם הי' שוחט ישראל כיון דמותר לגמרי לישראל והוי שחיטה מעלי' גם לב"נ מותר ול"ש מא"מ משא"כ בשחט עכו"ם נהי דלישראל מותר האיסור דאבמה"ח מ"מ כיון דהאיסור דאינו זבוח אינו מותר ע"י שחיטת העכו"ם והבשר אסור לישראל ל"ש מא"מ ולכן אסור לב"נ אבר ובשר הפורשין בעודה מפרכסת אמנם לקמן בהי"ג דמיירי בטמאה שפיר כתב דאפי' שחט ישראל שני סימנים מ"מ כיון דבטמאה ל"ש שחיטה לישראל שפיר אסור מפרכסת לב"נ ולפי"ז יהי' דברי הר"מ ז"ל מכוונים לגמרי לברייתא והכא מיירי דשחט ב"נ דל"ש מא"מ כיון דגם לישראל אין השחיטה מתיר לגמרי ואסור לישראל מצד אינו זבוח:

אך בעיקר דברינו בדעת הר"מ ז"ל לחלק בין עכו"ם העובד עבוד"ז לבין ב"נ המקיים ז' מצות לומר דבב"נ כיון דאינו מצווה בעשה דוזבחת אין השחיטה מתרת את האיסור דאינו זבוח אבל מוציאה מידי אבמה"ח ומיד"נ אף כי יש מקום לזה בסברא ויהי' מתורץ בזה ד' הר"מ ז"ל במ"ש וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' שחיטת עכו"ם שאינו עובד עבוד"ז שחיטתו נבילה דכוונתו בפשיטות דחכמים גזרו שיהי' לו דין נבילה אף לענין טומאה ושיהי' לגמרי כשחיטת עכו"ם שעובד עבוד"ז בכ"ז כיון שד' כל הפוסקים להיפוך נראה דס"ל דכמו שלדעת הריב"א ז"ל דס"ל דוזבחת היא רק תיקון הלאו דאבמה"ח או דנבילה א"כ פשיטא כיון דדרשינן דדוקא מי שהוא בר זביחה כשר לשחיטה א"כ עכו"ם שאינו בר זביחה לא מהני השחיטה כלל ה"ה לד' הר"מ ז"ל אע"ג דס"ל דזבחת הוא עשה בפ"ע וממילא איכא איסור דשאינה זבוח מ"מ כיון דדרשינן מוזבחת שצריך שיהי' ב"ז שוב לא מפלגינן בזה רק לענין איסור עשה דשאינו זבוח רק דאמרינן כיון דאינו בכלל העשה א"כ ממילא הוא נבילה ול"ה שחיטה כלל או דלא דרשינן כלל הך דרשה ושוב שחיטת עכו"ם כשרה לגמרי מה"ת כ"נ ד' הפוסקים ז"ל ובטלה דעתי נגד דעתם הרחבה מני ים. [ובאמת א"נ כן יש להוסיף להסביר הד' בשחיטת ב"נ אע"ג דמתיר איסור אבמה"ח מ"מ ל"ש בזה מא"מ כיון דנשאר איסור אינו זבוח שזה אינו מותר ע"י מי שאינו מצווה על הזביחה א"כ י"ל כיון דבהמה בחי' לאו לא"ע גם עתה א"ח איסור אבמה"ח לישראל על איסור א"ז וא"ל דיחול מצד מוסיף לב"נ ז"א דא"נ דחלה הרי יהי' מותר ע"י הזביחה וא"כ יהי' מותר לב"נ ג"כ מצד מא"מ וא"כ א"ז מוסיף כלל ושוב א"ח כלל ול"ש כלל מא"מ כיון דלישראל אין הטעם דמותר ע"י שחיטה רק דא"ח כלל וכבר העיר כיו"ב הג' בעל שערי שמחה ז"ל. אך יש לפלפל בזה עפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לה"ש להוכיח שד' הר"מ ז"ל דלאו על עשה חל א"כ ל"ש בזה א"א חע"א והארכנו בכ"ז בחי' ליו"ד ואכ"מ]:

אך יהי' איך שיהי' כיון דנראה מבואר מלשון הר"מ ז"ל כאן דיש חילוק בין שחיטת עכו"ם אף על פי שאינו עובד עבוד"ז לשחיטת ישראל א"כ שוב י"ל כדברינו דהכא מיירי בשחט עכו"ם וה"א דנהי דלישראל אינו מתיר מצד דאינו ב"ז מ"מ ה"ד לישראל דמצווה על מצות שחיטה צריך שיהי' ב"ז משא"כ לעכו"ם יהי' מהני שחיטתו להתיר איסור אבמה"ח ולומר בזה ג"כ מא"מ לישראל שרי ולעכו"ם אסור ע"ז כ' הר"מ ז"ל דבזה ל"א מא"מ כיון דאותה שחיטה גם לישראל אינה מתרת כלל א"כ אותה חתיכה בשר אסור לישראל ג"כ מצד אבמה"ח משא"כ בשחט ישראל מודה הר"מ ז"ל דבטהורה כיון דמותר לישראל ה"ה דמותר לב"נ ודוקא במפרכסת מטמאה כ' אפי' שחט ישראל:

ובאמת אין הדבר זר כ"כ להעמיס פירוש זה בד' הר"מ ז"ל דהרי המהרש"ל ביש"ש פ"ב דחולין שלהי סי' טו"ב כ' גדולה מזו לפרש בדעת רבינו ז"ל דס"ל דחילוק הוא אם היתה בהמת ישראל דאז אמרי' מא"מ משא"כ בהמת עכו"ם כיון דעכו"ם לא נצטווה על השחיטה אע"ג דשחט לו ישראל אינו מתיר לו השחיטה ועיי"ש ודבריו צ"ע דסוף כל סוף כיון דלישראל נראה מסברא דמותר הבהמה אפי' אם היתה בהמת עכו"ם וכיון דישראל מותר בה שוב שייך מא"מ עכ"פ נראה מזה עד כמה נדחק המהרש"ל ז"ל להעמיד שיטת הר"מ ז"ל כהלכה דיסבור מא"מ ואם כן יותר מסתבר לפרש כדברינו בדעת הר"מ ז"ל:

אמנם כן בעיקר הדבר אי הרמז"ל סובר הסברא דמא"מ לכאו' יש להכריח מזה דהרמז"ל סובר דב"נ אינו נהרג על אמה"ח של עוף וק' לדידי' א"כ איך אמרי' דאזהרת אבמה"ח גם ב"נ מצווה משום דנאמרת ונשנית דילמא נשנית להורות דגם בעוף איכא אזהרת אמה"ח וא"כ ל"ה בכלל נו"נ וא"כ אמאי ב"נ מצווה ע"ז נימא דרק לישראל נאמרה וכבר העיר בזה הג' רעק"א בח' יו"ד וע"כ צ"ל כיון דכל זה דאמרי' דנאמרת ול"נ רק לישראל נאמר ולא לב"נ הוא משום מא"מ וכיון דהרמז"ל סובר להלכה דל"א מא"מ א"כ אף א"נ דלא הוי בכלל נאמרת ונשנית מ"מ מסברא אמרי' דאזהרת ב"נ נשארת בב"נ וכיון דל"ש לומר דרק לב"נ נאמרה כיון דהוזהרו ישראל אח"כ לאחר מתן תורה ג"כ באזהרה זו וא"כ שפיר אמרי' דבין ב"נ ובין ישראל נכללין באזהרת אבמה"ח וא"כ מוכרח מזה דהרמז"ל סובר דל"א מא"מ וזו ראי' נכונה לכאו'. אמנם לאחר העיון ראיתי שזה אינו מוכרע ל"מ א"נ כמוש"ל דהא דהרמז"ל ס"ל דב"נ אינו נהרג על אבמה"ח של עוף היינו משום שחושש לד' ריו"ח דילפינן אזהרת אמה"ח מאכל תאכל והנה נראה ברור דאם ילפינן אזהרת אמה"ח לב"נ מאכל תאכל ל"ה אמה"ח בכלל נאמרת ונשנית. א' לפ"מ שהעיר הפמ"ג בפתיחה לה"ש דאפי' לר"ל דח"ש מותר מה"ת מ"מ בעשה שאינו זבוח אסור ח"ש מה"ת דבאכילת רשות לכ"ע ל"צ שיעור וא"כ נראה דה"ה אבמה"ח דילפינן מאכל תאכל ולא אבמה"ח ל"צ שיעור וא"כ אם לא היתה נשנית אח"כ בלשון אזהרה דלא תאכל הנפש עם הבשר והי' אסורן של ישראל מאכל תאכל ל"ה צריך כזית דאע"ג דלאחר מתן תורה נתחדשה הלכה דצריך שיעורין מ"מ ז"ד בלשון אזהרה אבל לא באכילת רשות וא"כ שוב ל"ה נאמרת ונשנית אך אפי' לפמש"כ האחרונים להשיג על הפמ"ג ז"ל בזה מ"מ נראה ברור דאם לא היתה נשנית והי' אזהרת אבמה"ח לישראל מקרא דאכל תאכל ל"ה לוקין ע"ז דכללא דישראל אינו לוקה כ"א על אזהרה גמורה ולא על לאו הבא מכלל עשה ואע"ג דב"נ נתחייב ע"ז מיתה מ"מ עתה דנתנה תורה ונתחדשה הלכה דישראל אינו לוקה בלא אזהרה ה"ה במה שנצטווה מקודם מתן תורה:

ואם אמנם כי בחי' לס' המצות מל"ת א' כתבנו דיש סברא לחלק בין אזהרת שמקודם מתן תורה למה שנזהרו ממתן תורה ואילך עיי"ש מ"ש לענין לשאב"מ מ"מ לקושטא דמילתא צ"ע בזה ויש להעיר ממה דנסתפק מ"ר ע"ה במגדף אם ח"מ ולכאו' אינו מובן הספק כלל כיון דברכת השם הוא מז' מצוות ב"נ א"כ מה בכך דל"נ עדיין לישראל מ"מ הא אדרבה כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמרה ולא לב"נ וא"כ חייב מיתה בבירר וע"כ צריך לומר דעיקר ספיקו הי' כיון דבאמת מגדף הוי לאו שאב"מ א"כ נהי דמוכח מדל"נ דלישראל נאמרה מ"מ י"ל דאין ע"ז העונש הקדום שהי' ב"נ חייבין עליו דישראל במתן תורה יצאו להקל דבא"מ אינם חייבין אף מלקות מכ"ש מיתה ואם כי בדרך פלפול יש לדחות וי"ל כיון דמודעה רבה לאורייתא וכפ"מ שנראה מד' התוס' הי' יכולין לחזור בפשטות מקבלת התורה וכ"כ להדי' בת' מר"מ בר ברוך סי' תתקל"ח וא"כ י"ל דבאמת הי' זה ספק של מרע"ה דילמא המגדף חזר מקבלת התורה וא"כ יש לו דין ב"נ וכיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמרה ולא לב"נ ושוב אינו ח"מ מצד ברכת השם [ובזה א"ש מה דיש להעיר בהא דמקלל דהניחהו במשמר לפ"מ דמבואר בירושלמי פ' ד' מיתות ה"ח דמקשה ר"י ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין לי' עי"ש דמספק אין לבזות לאדם וכבר העירו בזה ולהנ"ל א"ש דכל הספק היא דילמא חזר בו מקבלת התורה והוא ב"נ ושוב א"ח לכבודו]:

אך פשטן של דברים נראה כדאמרן וא"כ ה"ה באבמה"ח א"נ דאזהרת ב"נ מאכל תאכל א"כ נראה דל"ה נאמרת ונשנית כיון דצריך לגופו להורות דאיכא אזהרה לישראל ולוקין עליו אך אפי' א"נ כמו שכ' הרדב"ז וכן תפסו כל הפוסקים דאין נפ"מ בהלמודים ואפי' אי ילפינן אזהרת אבמה"ח מאך בשר בנפשו דמו ל"ת ג"כ אין ב"נ נהרג על אבמה"ח של עוף מ"מ נלענ"ד שלפ"ד הג' רעק"א ז"ל עצמו לא יתכן לומר על אבמה"ח דהוי נאמרת ונשנית והוא עפמ"ש הג' רעק"א בדו"ח לפסחים דכ"ד לחדש דבאבמה"ח כיון דחייבה תורה על גו"ע אע"ג דלאו אכילה הוא ה"ה דחייב גם על שלכ"א עיי"ש דכל אמה"ח הוי שלא כד"א ועיי"ש וא"כ נראה פשוט דאם לא הי' אזהרה מחודשת לישראל ה"א אע"ג דנאמרה לב"נ היינו דב"נ חייבין גם שלא כד"א אבל בישראל דניתנה תורה ונתחדשה הלכה דא"ח אלא כדרך אכילה א"כ ממילא ליכא מלקות בישראל וא"כ א"ל דנשנית אזהרה לישראל ל"ה ידעינן מסברא דישראל ילקו על אזהרת אבמה"ח דמנ"מ אם אין לוקין מצד לאו שאב"מ דאמרי' דצריך אזהרה חדשה לישראל או מצד דל"ה כדרך אכילה וא"כ אבמה"ח ל"ה נו"נ וא"כ לכאו' הקו' עצומה אליבא דכ"ע מנ"ל דב"נ נזהרים באיסור אמה"ח הא כיון דנאמרת ול"נ לישראל נאמר ולא לב"נ:

ועלה בדעתי דבאמת מוכרחין אנו לומר דבאמה"ח ל"צ כלל להיות נאמרת ונשנית כיון דכל הסברא דנאמרת ול"נ רק לישראל נאמרה היינו משום דלא נוכל לומר לב"נ נאמרה ולא לישראל מצד מא"מ כנ"ל ומעתה י"ל דבאמה"ח ל"ש הסברא דמא"מ כלל לפמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת בפ' בראשית דאיסור אבמה"ח היינו דמקודם לאדה"ר לא הותר לו בשר באכילה כיון דגם בבע"ח יש נפש החיוני לא הותר לצורך אדם שאין לו יתרון גדול עליהם אמנם אח"כ במבול דנצלו רק בזכות אדם לכן הותר לאדם אכילת בע"ח אך לא הותר לו אלא הבשר אמנם נפש הבע"ח נשארת באיסורם ועיי"ש. ומעתה י"ל דז"ד בב"נ אבל בישראל שנתעלו למעלה למעלה בקבלת התורה ה"ה דגם נפש הבהמה הותר להם ועכ"פ אין סברא דישראל יהי' חמור באיסור אבמה"ח מב"נ ואדרבה יש יותר סברא לאסור בב"נ כיון דהוא אינו חשוב כמו הישראל לא הותר בעבורו נפש הבהמה [ועי' ברמז"ל פי"ב מהא"ב ה"י אך שם בעכו"ם מיירי ודו"ק והארכנו בזה במק"א בד' הר"י מיגא"ש ב"ב (ד' כ' ע"א) שס"ל דלהמית ברי' לצורך ברי' אחרת אסור משום צעבע"ח ודוקא לצורך אדם הותר ואכמ"ל] וזה מוכרח לדידן דס"ל דישראל אינו מוזהר שלא כד"א וא"כ יקשה הא אמה"ח הי' צריך להיות נשנית לגופו להיות ישראל לוקה עליו וע"כ צ"ל אע"ג דנאמרת ול"נ מ"מ כיון דל"ש מא"מ וא"כ אמרי' דאזהרת ב"נ נשארת לב"נ ואזהרה שנאמרה אחר מתן תורה לישראל. לישראל נאמרה. וז"ב ופשוט:

אך לפ"ז יסתער עלינו הקו' מגמ' ערוכה חולין (דף ל"ג ע"א) דמבואר דר"פ הי' רוצה להקשות על מימרא דראב"י מכח מא"מ וקשה הא באמה"ח מוכרח דל"ש הסברא דמא"מ כיון דנאמרת ול"נ ואעפ"כ ב"נ מוזהרין עלי' וא"כ מוכרח דל"ש מא"מ באמה"ח. אך באמת א"ש כיון דשם אזלה כל הסוגי' אליבא דר"ל דאיהו ס"ל ד"ז דשחט הקנה ואח"כ נקבה הריאה כשרה והנה כ"כ האחרונים דלר"ל לשיטתו דס"ל בסו"פ גה"נ דחייב באיסורין על הנאת מיעיו אין נפ"מ בין כדרך אכילה לשלא כד"א ובכל איסורין חייב גם שלא כד"א וא"כ לשיטתו שפיר הוי נאמרת ונשנית כיון דגם ישראל מוזהר שלכ"א וא"כ שוב י"ל דגם באבמה"ח אמרי' מא"מ:

ולפ"ז יצא לנו תי' מרווח לשיטת הרמז"ל דלהלכה מוכרחין אנו לומר דבאמה"ח ל"א מא"מ [ולא נעלם ממנו ד' התוס' שם סוד"ה אחד עכו"ם דר"ל ע"כ לית לי' כלל הסברא דמא"מ אך אני כותב כעת לשיטת הרמז"ל ואינו מוכרח לדידי ד' התוס' כמו"ש האחרונים ואכמ"ל] אך עיקר יסוד הד' לומר דאליבא דאמת אבמה"ח ל"ה נו"נ וכל הסוגי' דסנהדרין (דף נ"ט) יהי' רק אליבא דר"ל דישראל ג"כ מוזהר שלכ"א דכל אסורין קשה בעיני מאוד וגוף ד"ז לומר דלר"ל חייב גם שלכ"א כ"כ במק"א שיש לדחות וגם מ"ש בפשיטות דב"נ חייב גם שלכ"א אע"פ שכ"כ הג' בעל מנ"ח ז"ל בפשיטות כיון דל"נ שיעורין לב"נ ה"ה שלכ"א. אך בני ז"ל העירני דלכאו' אין דמיון זל"ז דשיעורין שאני דהיא הלל"מ ואמרי' דל"נ שיעורין לב"נ אבל שלכ"א י"ל דגם ב"נ פטור אמנם לפמ"ש לעיל אות כ"ב בטעמו דהרמז"ל דל"נ שיעורין לב"נ א"ש דבריו דדא ודא אחת הוא ובכל העניינים הנ"ל יש לפלפל הרבה ונמצא הרבה מזה בחי' ליו"ד וכאן לא העתקתי אלא מה שהעירותי כעת איזה הערות חדשות בעזהי"ת לעורר לבב המעי' בהלכות אלו וישמע חכם וגו':

יג

כז) שם בר"מ ז"ל הי"ג כל שאסור על ישראל משום אבמה"ח אסור על ב"נ ויש שב"נ חייבין עליו ולא לישראל וכו' עי' בכ"מ שכ' דכוונת רבינו ז"ל להורות דבשני דברים אלו יש לב"נ חומר יותר מישראל. א' במה דאסורין באבמה"ח גם מטמאה וב' דגם מפרכסת אסור להם משום אבמה"ח. וראיתי להג' במנ"ח שהעיר שיש לחשוב עוד חומר שיש בב"נ לפ"מ דפסק הר"מ ז"ל דכ"מ שנאמר ל"ת א' איסור אכילה וא' איסה"נ במשמע א"כ גם בב"נ דנשמע בהם אזהרת אבמה"ח מקרא דאך בשר בנפשו ל"ת צריך להיות אבמה"ח אסור להם בהנאה ואע"ג דלישראל מותר מטעם דאבמה"ח איתקש לדם זה ל"ש בב"נ והר"מ ז"ל אינו סובר מא"מ א"כ איכא עוד חומר דבב"נ אסור אבמה"ח בהנאה עי' בד' במצוה י"ד. והנה בפשיטות בדעת הר"מ ז"ל אין לדבריו מקום כלל דהר"מ ז"ל פסק כר"א אליבא דר"י וילפינן איסה"נ בכל איסורין שבתורה מאותו וא"כ ז"ד בישראל אבל בב"נ אמרי' כפשטא כיון דלדידי' לא תאכל משמע רק איסור אכילה וז"פ ובלא זה י"ל לפ"מ שהעיר רעק"א ז"ל דאיך אפ"ל דאבמה"ח אסור בהנאה דא"כ איך מותר לעשות מלאכה בבע"ח וצ"ל דקושיות הש"ס למ"ד בהמה בחי' לאו לאברים עומדת א"כ ל"מ לפמ"ש הג' בית יצחק נ"י הבאנו דבריו לעיל אות כ"ה דבב"נ לכ"ע לאברים עומדת א"כ בב"נ ע"כ מותר בהנאה מדנתן הקב"ה את הבהמות לנח ובניו למלאכה אמנם בל"ז לפ"ד רש"י ז"ל דאע"ג דלאו לאברים עומדת מ"מ לבשר עומדות ואיכא בשר מה"ח על הבהמה בחי' וכיון דבב"נ תרוויי' מקרא דאך בשר בנפשו ל"ת נשמע א"כ הוכרח דלא באה התורה לאסרה בהנאה לב"נ כיון דב"נ מוזהר גם על במה"ח ובחי' עה"ת פ' בראשית כתבתי בזה ד"נ ואעתיק אותם כאן וז"ל שם בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) מבואר דתנא דבי מנשה יליף לה אזהרת אבמה"ח מן קרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת ומקשינן בגמ' ואידך ותי' האי למישרי שרצים הוא דאתי ועי' לקמן (ד' נ"ט ע"א) בתוס' ד"ה אף דם מה"ח שהקשו דמכאן נראה דרבנן מודים דעל אבמה"ח צריך קרא זה והא רבנן ילפי מאכל תאכל:

ולכאורה עלה בדעתי להעיר לת' קו' התוס' עפמ"ש התוס' פסחים (דף כ"א ע"ב) ד"ה כ"מ שנאמר דאע"ג דס"ל לר"א כ"מ שנאמר ל"ת ל"ת א' איסור אכילה וא' איסה"נ במשמע אבל היכא דל"כ בי' אזהרה אין ראי' לפרש איסה"נ א"כ לכאו' י"ל דלנח הוסיף הקב"ה איסה"נ באבמה"ח ולכן אמרו בלשון אזהרה משא"כ מאכל תאכל ל"נ איסה"נ באבמה"ח וצ"ל דהכא מקשה הגמ' ואידך לחזקי' דס"ל דל"ת לא משמע הנאה אבל הגמ' לקמן (ד' נ"ט) י"ל דאזיל אליבא דר"א ושפיר צריך הך ל"ת אזהרת אבמה"ח לאסרו בהנאה אך לקושטא דמלתא ז"א דמלבד דבב"נ כיון דנתחייב מיתה מקרא דאכל תאכל הו"ל לדידי' אזהרה והוי כמו דכתיב בישראל בלשון אזהרה ופרט לפ"ד הכו"פ דאם ילפינן מאכל תאכל אמרי' דעיקר איסורו מקרא דישראל וא"כ גם בב"נ כתיב אזהרה:

אמנם מלבד זה כ"כ המהרי"ל בת' סי' קס"א דאפי' לר"א דל"ת הוא איסה"נ מ"מ אבמה"ח לב"נ ע"כ לא אסרה רחמנא בהנאה דא"נ דהי' איסה"נ א"כ יקשה דאף לקושטא דמילתא דילפינן מהיקש דאבמה"ח לדם דמותר בהנאה מ"מ לב"נ יהי' אסור דלב"נ ל"ש להתיר מכח ההיקש וא"ל מצד מא"מ כיון דאסור עכ"פ לישראל באכילה ל"ש מא"מ עיי"ש וא"כ הקשו תוס' שפיר דלרבנן ל"צ כלל הך אזהרה דאך בשר בנפשו לאבמה"ח כיון דב"נ אינו אסור בהנאת אבמה"ח כלל:

אך לפי"ז ק"ל קושיא גדולה דהנה לכאו' יש להעיר דמאי מקשינן בגמ' שם על אבמה"ח למה נשנית הא י"ל דנשנית להורות דאבמה"ח אסור בהנאה דאזהרת ב"נ ל"ה אלא על אכילה כנ"ל אך ז"א דהרי באמת אבמה"ח מותר בהנאה ומקשה הגמ' שפיר אך לפ"ז תקשה בפסחים דמקשינן לר"א והרי אבמה"ח דכתיב ל"ת הנפש עם הבשר ותניא מניין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ ת"ל לפ"ע לת"מ הא לכלבים שרי וקשה עפ"י הנ"ל דלמה מצריך הגמ' להקשות מדיוקא אמאי לא מקשה דעדיף מני' כיון דאמרת דאסור להושיט אבמה"ח לב"נ א"כ אבמה"ח אסור לב"נ וא"כ ע"כ דנאמרה ונשנית וא"כ ע"כ דמותר בהנאה. דאל"כ אמאי אסור לב"נ הא י"ל דנשנית לגופו לאיסה"נ דאבמה"ח והיא קושיא גדולה לענ"ד. [שו"ר בת' מהרי"ל בפנים במ"ש לת' את ד' השואל שכ' ג"כ להעיר מהך דנאמרת ונשנית ואולי כוונתו לדברינו וצ"ע הרבה בדבריו ואין הפנאי מסכים אתי כעת להעמיק בדה"ק]. אך יש לת' בפשיטות עפ"מ דמבואר בב"ק (ד' מ"א) דמקשינן בגמ' וממאי דהאי לא יאכל את בשרו וכו' להיכא דסקלו מיסקל דאסר בהנאה כדר"א וכו' ותרצינן אי ס"ד האי לא יאכל איסה"נ הוא וכתב רחמנא לא יהנה עיי"ש א"כ הכ"נ אפי' א"נ דאבמה"ח אסור בהנאה הוי ג"כ נאמרה ונשנית דל"ל דנשנית רק לאיסה"נ דא"כ לכתוב לא יהנה אך באמת יש עוד לעי' בזה דהנה האחרונים הקשו בהא דמקשינן התם לכתוב לא יהנה הא נפ"מ לענין מלקות דמצד הלימוד דאותו אתה משליך לכלב אינו לוקה כיון דהוא רק לאו הבא מכלל עשה משא"כ אם הי' כתיב בפירוש לא יהנה הי' לוקה וא"כ י"ל דלכך כתבה התורה בלשון אכילה שלא ילקה בהנאת שור הנסקל אך באמת א"ש לפמש"כ הה"מ בטעם הר"מ ז"ל דאין לוקין על הנאה כיון דהוי שלא כדרך הנאה בדבר העומד לאכילה דהנאתו אכילתו וא"כ אפי' אי יכתוב לא יהנה ג"כ לא ילקה ומקשה הגמ' שפיר. ומעתה ז"ד בשור הנסקל משא"כ באבמה"ח דחייב על משהו בשר גו"ע ואכילה הוי שלכ"א וא"כ פשיטא דאם יכתוב לא יהנה יהי' לוקין על הנאה כיון דגו"ע אין עומדין לאכילה א"כ הנאה הוי כדרך הנאה א"כ הדרה ק"ל דמנ"ל דנאמרה ונשנית דילמא נשנית לאיסה"נ וא"כ מדאסר לב"נ ע"כ דמותר בהנאה ואולי י"ל דזה באמת מה שדחקו להשטמ"ק ב"מ (ד' ל"ד) ולהשואל בת' מהרי"ל שם בקושיות הגמ' הא לכלבו שרי היינו כלבו של נכרי והכוונה דקושיות הגמ' הוא באמת עד"ז כיון דנראה דרק לעכו"ם בעצמו אסור אבל לכלבו שרי וא"כ ע"כ דאזהרת אבמה"ח לב"נ אינו כולל הנאה וא"כ ממילא מוכרח דגם אבמה"ח לישראל מותר בהנאה דאל"כ צריך להיות אבמה"ח לנכרי מותר לגמרי כיון דל"נ ונשנית דצריך קרא על איסור הנאה לישראל ועי' בהגהות הג' מוהר"ב פרענקיל ז"ל בסוגיין שציין לד' השטמ"ק ות' מהרי"ל הנ"ל ובת' מהרי"ל שם בפנים ותראה שיש להעמיס זה בכוונת דבריהם הק' ובח' לסוגיא דחזקי' הארכנו בזה ואכ"מ:

כח) והנה ראיתי לגדולי מחברים שנתקשו בר"מ ז"ל שלא זכר כלל דיש איסור לב"נ לאכול מיתה מאליה והביאו מדברי חולין (דף צ"ב ע"ב) לפי פירוש ב' ברש"י שם ד"ה במקילין ומדברי תוס' שם (דף צ"א ע"א) סוד"ה כמאן דאמר והנה כ"כ בחי' על ס' המצוות להר"מ ז"ל שנראה דעתו להיפוך דב"נ מותר בבהמה שמיתה מאליה ורמזתי שם לעי' בח' עה"ת פ' נח ולזאת אמרתי להעתיק כאן מ"ש שם בזה וז"ל שם ק' ט' ג' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה בפסיקתא מובא בעשרה מאמרות מאמר חוקר דין דייק מדקתני כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבילה שמתה מאליה עיי"ש והוכיח מזה רבינו רמ"ע ז"ל דב"נ מוזהר על הנחירה ומיתה מאלי' אסור לי' וכנראה שזה מקור דברי התוס' חולין (דף צ"א ע"א) שכ' לחד תירוצא דב"נ מוזהר על הנחירה ומקור מקומם מד' פסיקתא הנז' אמנם כבר תמהו בזה כל המפורשים הא מפורש בתוה"ק לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכו' מבואר להדי' דנבילה מותר לעכו"ם באכילה וצריך לדחוק דנהי דל"ת כל נבילה כולל כל איסור נבילה הן שנתנבלה מאלי' והן ע"י אדם מ"מ העשה קאי רק היכא שנתנבלה ע"י בן אדם אבל מיתה מאליה אה"נ דאסורה לב"נ ולגר תושב אך מלבד שזה דוחק מלבד זאת ק"ל בהא דס"ל לריה"ג ביומא (דף ל"ו ע"ב) דלאו דנבילה הוי לאו הנל"ע עיי"ש א"כ אמאי הוי נל"ע הא השתא כולל הלאו יותר מעשה דהלאו כולל גם שנתנבלה מאלי' והעשה ל"ש בזה וא"כ ל"ה נל"ע:

וע"ד פילפול י"ל דהנה כ"כ במק"א לדחות ד' בעל כסא דהרסנא שכ' להמציא דבר חדש דעבדים מותרין באכילת נבילה ותו"ד כיון דכתיב בתוה"ק ל"ת כל נבילה וכו' כי עם קדוש אתה לה"א מבואר דאיסור נבילה לישראל היא מצד שנקראין עם קדוש. ומעתה י"ל לפ"מ דמבואר בגיטין (דף ל"א ע"ב) אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מ"ט גופו ל"ק לדמי' לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר ועיי"ש ברש"י ז"ל מייתי הקרא מבואר מד' הגמ' דעבד אינה בכלל עם קדוש וא"כ ממילא אינו מוזהר על נבילה אמנם אני כתבתי שברור הד' דלתני' להני מילי דאם כוונת התוה"ק באמרו כי עם קדוש אתה היא טעם על אכילת נבילה הו"ל למכתב לא תאכלו כל נבילה כי עם קדוש אתה וכו' לכן לענ"ד נראה בביאור המקרא דהנה החינוך כתב דאע"ג דקי"ל דנבילה מוסרחת מותרת באכילה מ"מ ז"ד מצד נבילה אבל מ"מ מצד בל תשקצו אסור לישראל. והנה איסור בל תשקצו היא מצד דישראל הם עם קדוש ע"כ אסרה להם התוה"ק הדברים המאוסין כמו שמפורש בתורה כמה פעמים בכמה מקומות ומעתה נראה דכוונת הקרא אחר שאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לעכו"ם שלא יקשה לך למה לך כ"ז הא אתה יכול להחזיק לך עד שתהיה מוסרחת ותאכלנה אח"כ ע"ז אמר כי עם קדוש אתה וגם אח"כ יהיה אסור לך משום בל תשקצו וא"כ שפיר אין לך עצה אלא או בנתינה או במכירה וזה נראה נכון בס"ד:

ומעתה י"ל דזה דווקא לישראל אבל עכו"ם וגר תושב דהם אינם מוזהרין בבל תשקצו וא"כ נבילה מוסרחת מותר להם וא"כ י"ל דגם העשה קאי על כל נבילה אפי' מיתה מאליה והפירוש דקרא כך הוא דל"ת כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי והיינו כל נבילות אפי' מיתה מאלי' וע"ז היה קשה הא במיתה מאליה גם לגר אסור וע"כ דיחזיק עד שתסרח וא"כ שוב יכול הישראל להחזיקה עד שתסרח וע"ז תי' כי עם קדוש אתה וא"כ לך יהיה אסור תמיד משא"כ להם יהיה עכ"פ מותר משתסרח:

אך באמת ז"א דהרי כ"ז דנבילה מוסרחת מותרת היא מדילפינן מדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ונבילה הראוי לגר קרוי נבילה שא"ר לגר אינה קרי' נבילה וא"כ א"א לומר דקרא כולל גם מה שמיתה מאלי' הא זה באמת אסר לו קודם שתסרח ומשנסרחה שוב אינה בכלל ואכלה וא"כ ע"כ העשה לא קאי עלה וא"כ הד"ל קשיותינו הא הלאו כולל יותר מעשה ואיך הוי לריה"ג לאו הנל"ע וע"כ דגם מיתה מאלי' מותר לעכו"ם ומדריה"ג נשמע לרבנן:

שבתי וראיתי בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' ל"א ס"ק י"ד שכ' לת' הקושי' דאיך אפ"ל דמיתה מאלי' אסור לב"נ הא קרא סתמא כתיב כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה נראה דקאי על כל נבילה אפי' מה שנתנבלה מאליה וכ' היא ז"ל לת' דבאמת בלא נחירה לא נזהרו מחדש כלל במתן תורה דבזה באיסורייהו קאי מקודם מ"ת דמיתה מאלי' היה אסר להם והלאו דל"ת כל נבילה כולל רק בנתנבלה ע"י שחיטה וע"ז קאי העשה דלגר אשר בשעריך תתננה והקרא לא קאי כלל על מיתה מאלי' דבזה נשארו באיסורן הקדום את"ד ולד' מיושב דל"ה לאו הכולל יותר מעשה כלל ונהי דהם מוזהרין גם במיתה מאלי' הא זה אינה מכח לאו זה כלל אלא מאיסור הקדום וז"ב לפ"ד הגז"ל:

אבל תמהני מאוד עליו האיך יצא דבר כזה מפיו הא א"נ כן ממילא ב"נ מותר במיתה מאלי' כיון דהאיסור נאמרת ול"נ ורק לישראל נאמרה ולא לב"נ וא"כ קשה ממנ"פ דאם הלאו זה כולל אפי' מיתה מאליה א"כ הרי בפירוש התירתו תורה לב"נ ואי דלאו זה אינה אלא בדבר שנתחדש דהיינו על נחירה אבל באיסור דמיתה מאלי' הוא מצד איסור הקדום א"כ ממילא פקע האיסור לב"נ מצד דנאמרה ול"נ ומלבד זה גוף דבריו דישראל לא הוזהרו במ"ת על מיתה מאלי' לא יתכנו לענ"ד דא"כ לא יהיה מיתה מאלי' יותר כ"א לאו הבא מכלל עשה כמו שנתבאר במכילתא או דנימא דנשארו בחיובן הקדום ויהי' חייבין ע"ז מיתה כמו ב"נ עכ"פ מנ"ל דהוי לאו שיב"מ. וכן יקשה באמת מנ"ל דמיתה מאלי' מותר בהנאה כיון דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה רק דצריך שיפרוט לך הכ' היתר כמו בנבילה וכיון דהיתר דקרא לא קאי רק על נתנבלה בשחיטה מנ"ל להתיר מיתה מאלי':

לכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דבאמת אין כוונת התוס' כלל דב"נ אחר מתן תורה מוזהרין על הנחירה רק דכוונת התוס' דקודם מ"ת היו מוזהרין על נחירה מכח ד' הפסיקתא הנז' אמנם אח"כ כשנתנה התורה ונתחדשה הלכה דנבילה מותר להם ע"כ כל הנבילות מותר להם דא"נ דהפירוש דקרא כמ"ש הבר"א ממילא מותר להם מצד דנאמרה ול"נ וא"נ דהפירוש דקרא דכולל כל נבילות הרי התורה התירה בפירוש איסור נבילות לגר ולעכו"ם אפי' במיתה מאלי'. אך התוס' כ' שפיר דקודם מ"ת הי' ב"נ מוזהרין על הנחירה וכד' הפסיקתא הנז' ואה"נ דגם הפסיקתא מודה דלאחר מ"ת אינה אסור לב"נ בשר שמיתה מאלי' כלל:

יד

כט) שם בר"מ ז"ל הי"ד וכיצד מצווין הן על הדינים חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם. ולכאורה יש לתמוה על הר"מ ז"ל דשבק מה דמבואר בברייתא דחייבין להושיב ב"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר והר"מ ז"ל לא הביא אלא בכל פלך ופלך והוא תימה רבה וחפשתי בכל מפרשי הר"מ ז"ל ולא מצאתי למי שנתעורר בזה ולכאורה י"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דנהי דבבריי' מבואר בכל עיר ועיר הוא ל"ד דהרי מבואר במכות (דף ז' ע"א) דדווקא בא"י חייבין ישראל להושיב דיינים בכל עיר ועיר אבל בח"ל אין חייבין אלא בכל פלך ופלך א"כ נראה דרק מפאת קדושת הארץ נוסף חומרא זו דחייבין להושיב ב"ד בכל עיר ועיר אבל מדינא א"צ אלא בכל פלך ופלך א"כ בב"נ ל"ש ללמוד מישראל אלא על פלך ופלך אבל לא על עיר ועיר כיון דגם ישראל א"ח בזה אלא בא"י דווקא. ולפ"ז יהי' ראי' מזה שדעת הר"מ ז"ל כמו"ש מרן הכ"מ פ"א מה"ס ה"ב דעושה ט"ס בר"מ ז"ל עיי"ש ומכאן ראיה גדולה לכאורה:

איברא דמלבד כיון דמבואר בברייתא להיפוך אין זה מספיק לת' דברי הר"מ ז"ל מלבד זאת נראה דאין קושיא מסוגי' דמכות די"ל דהלימוד הוא דכמו דישראל בא"י כיון שהוא ארצם ע"י כיבוש או ע"י חזקה חייבין להושיב בהם ב"ד בכל פלך ובכל עיר ה"ה בב"נ בח"ל שהוא ארצם ג"כ חייבין להושיב ב"ד בכל פלך ובכל עיר ועיקר החילוק בין א"י לח"ל הוא מצד דח"ל אינו ארצם וא"כ שפיר ילפינן ב"נ מב"י דחייבין להושיב דיינים אף בכל עיר ועיר וכיון שאין סתירה מסוגי' דמכות א"כ הדרה ק"ל על הר"מ ז"ל אמנם כן בעיקר הדבר יש לחקור באמת בטעמא דבא"י חייבין להושיב ב"ד בכל עיר ועיר אם הוא מטעם קדושת הארץ או מטעם שהוא ארצם הקנוי להם ונפ"מ לעבר הירדן או לסוריא דהוי כיבוש יחיד להלכה דקימ"ל דל"ש כיבוש ואין ע"ז קדושת א"י אם הי' חייבין להושיב בו ב"ד בכל עיר ועיר ומצאתי בספורני פ' שופטים שכ' להדי' דסורי' כיון דהוי רק כיבוש יחיד ול"ש כיבוש א"ח בהושבת דיינים אלא בכל פלך ופלך:

ולפי"ז מוכרח דהטעם דבארץ ישראל חייבין להושיב בכל עיר הוא מפאת קדושת הארץ וא"כ בב"נ חייבין רק בכל פלך וא"ש דברי הר"מ ז"ל (והברייתא י"ל דס"ל דהחיוב בסורי' ג"כ בכל עיר וא"כ י"ל דהטעם דמחלקין בישראל בין א"י לחו"ל עיקר הטעם דמה שהוא שלהם חייבין אף בכל עיר ועיר וה"ה לב"נ בחו"ל):

אך כ"ז רק לפלפולא אבל לקושטא דמלתא קשה לומר כן מכמה טעמים ובאמת בלא"ה י"ל בישוב הסוגי' דסנהדרין דפשיטא לגמרא דישראל חייבין להושיב ב"ד בכל עיר ג"כ קאי על ב"ד של שלשה דזה ישראל מחויבין בכל עיר ועיר וכמ"ש הר"מ ז"ל פ"א מסנהדרין ה"ד ומזה ילפינן לב"נ ועי' בח' הרי"ם חו"מ ס"א סוף או"ב שרצה לומר שמקורן של דברי הר"מ ז"ל בזה דישראל לא גרעי מב"נ ולכן ב"ד של ג' חייבין להושיב בכל עיר ועיי"ש מה שכ' לענין מצוות דיינים בזה"ז ותימה על כבוד רבינו הגדול זלה"ה שלא הרגיש דהר"מ ז"ל לא הוזכר כלל דב"נ חייבין בכל עיר ועיר והיה לפניו ד' הר"מ ז"ל הנ"ל ולא הרגיש בזה הכלל שצע"ג לענ"ד דברי הר"מ ז"ל בזה:

ומ"ש הר"מ ז"ל ולהזהיר את העם לכאו' ג"כ צ"ע כוונתו ז"ל בזה ונראה דכוונת דה"ק דל"נ דמצות דיינים בב"נ הוא רק אח"כ כשרואין שא' עבר עבירה חייבין לדונו אבל קודם שעבר עבירה אין על הב"ד מצוות דינים לראות שלא יעברו עבירות לכן כ' ולהזהיר את העם היינו שמוטל על הדיינים להזהיר את העם שישמרו הז' מצות וזה ג"כ הוי בכלל דינים ונסתייע מזה ד' הגאה"ק בס' זכותא דאברהם ז"ל שהובאנו לעיל דס"ל דב"נ ששלח שליח להרוג את חבירו חייב מצד דינים ונראה דלפ"ז אפי' בשלחו לעבור עבירה דגילוי עריות או לאכול אבמה"ח ג"כ חייב אע"ג דל"ש בזה שליחות דז"נ וזה מתחייב ל"א מ"מ יש לחייבו מצד דינים כיון דמוטל עליו לדון את חבירו א"כ מכ"ש שלא יצווה לו לעשות עבירה [אמנם מ"ש הגז"ל שם בין אם מצוה לו לעבור עבירה שיש בה מיתה או לא דאם אינו חייב על העבירה מיתה ל"ש לחייבו על הגרם מצד דינים זה קשה בעיני מסברא כיון דב"נ חייב על מה שאינו דן את חבירו אין נפ"מ מה היא הדין סוף כל סוף כיון שאינו דן את חבירו ח"מ וכ"נ מלשון הר"מ ז"ל בחיוב דבני שכם למעי' היטב וא"כ ה"ה במצוה ל"א לעבור עבירה כיון דאמרי' דזה בכלל דינים ח"מ ובאמת בלא"ה יש לעי' הרבה בד' הגז"ל שם כמוש"ל ועי' בס' הנ"ל (דט"ו ע"א) ותבין דברינו]:

ולענ"ד נראה להעיר דה"ה להיפוך י"ל דאפי' א"נ יש שליח לד"ע והמשלח חייב ולא השליח מ"מ בב"נ חייב השליח תמיד מצד דינים כיון דגורם שהמשלח יעבור עבירה שי"ב ח"מ א"כ השליח עובר על מצוות דינים וזה נלמד במכ"ש מדינא דהגאון ז"ל דהמשלח אינו גורם גמור לעבירת השליח משא"כ השליח הוי גורם גמור לעבירת המשלח דע"י עובר המשלח עבירה שי"ב ח"מ וא"כ נתחייב השליח תמיד מצד דינים ועפ"ז י"ל דרך פלפול בישוב ד' המדרש בזכותא דאברהם שם שז"ל למה צוה להרוג אותן ע"י המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם עכ"ל וצ"ב ולהנ"ל י"ל דהנה הפר"ד הקשה הא בב"נ יש שליח לד"ע וחייב בשופכ"ד אף ע"י שליח א"כ במה היצל א"ע:

אמנם נראה דהנה באמת קשה אמאי בב"נ יש שליח לד"ע ונראה לומר לפמש"כ במק"א להכריח מסוגי' דב"מ שם דלמ"ד דתלי' בבר חיובא הא דאמרי' א"ש לד"ע היינו טעמא כיון דא"א לפטור השליח מצד ד' הרב ודה"ת ד"מ שומעין א"כ ממילא א"א לחייב המשלח דעל מעשה אחד א"א לחייב שני אנשים וזה מוכרח מקושיות הגמ' מאשה ועבד כמ"ש במק"א ואכ"מ. ומעתה י"ל דלכן גלי קרא דבב"נ אמרי' יש שלד"ע כיון דבב"נ דמוזהר על הדינים אפי' א"נ דחייב המשלח מ"מ יש חיוב על השליח מצד דינים כיון דגרם להמשלח לעבור עבירה שי"ב ח"מ ושוב אמרי' דהמשלח חייב כיון דשלחו לעשות עבירה ויש שליח לדבר עבירה וז"נ בסברא:

ומעתה י"ל דזה דוקא אם שלח שליח איש להרוג א"ח אבל בשלח אשה להרוג אדם גם בב"נ אמרי' א"ש לד"ע כיון דאשה לא תדין להם א"כ נראה דאשה אינה נכללת בכלל מצות דינים וכן מוכרח לפ"ד הר"מ ז"ל דבני שכם נתחייבו מיתה מצד דינים ואעפ"כ הרגו רק כל זכר והנקיבות החי' וע"כ דהוא מטעם הנ"ל דנשים אינן מצווה על הדינים וא"כ בעושה שליח לנשים ליכא חיוב על השליח לבד החיוב מחמת העבירה שעשה א"כ שוב א"א לחייב המשלח דעל מעשה אחת א"א לחייב שני אנשים ולפטור השליח אין שום סברא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ בנשים גם בב"נ אמרי' א"ש לד"ע. ומעתה ל"ק קושיות הפר"ד דאע"ג דגלי קרא דבב"נ יש שלד"ע וחייב המשלח ה"ד באנשים אבל בעושי שליח לנשים ל"ש זה ואמרי' א"ש לד"ע וא"כ י"ל דזה באמת כוונת המדרש למה צווה להרוג אותן ע"י המילדות היינו ע"י נשים דוקא וע"ז תי' כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו והיינו משום דויפרע מהם כיון דהם נתחייבו על מעשה העבירה א"א לחייב המשלח כנ"ל ועי' בכ"ז כי הד"נ לפלפלא בס"ד:

ל) שם בר"מ ז"ל וב"נ שעבר על אחת מז' מצות אלו וכו' ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו עכ"ל עי' בכ"מ מה שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שחולק ע"ז דאע"ג דג"ז נכלל בכלל מצות דינין מ"מ אין נהרגין ע"ז שזו מצ"ע בהם ולא אמרו אלא אזהרתן זו מיתתן. אמנם מה שנהרגין על דינים היינו בגנב או עשק או אנס ופתה בתו ש"ח או הדליק גדישו וחבל בו ועי' בחת"ס בלקוטי שו"ת סי' י"ד שלענין דינא מודה הר"מ ז"ל דכל אלה שחשב הרמב"ן ז"ל בכל אלה מוזהר ב"נ וח"מ ע"ז אלא דהר"מ ז"ל סובר דכ"ז הוא בכלל אבזרי' דגזל ולא נשאר להיות נכלל במצות דינין אלא הושבת דיינים ולכן מוכרח דגם ע"ז ח"מ. אמנם הרמב"ן סובר דגזל כמשמעו וכל הנך נכללי בכלל דינים וע"ז ב"נ נהרג אם עובר עליהם אבל על מניעת הושבת דיינים א"ח מיתה את"ד הגז"ל:

איברא דלקושטא דמילתא יש נפ"מ לדינא בין הר"מ ז"ל ובין הרמב"ן ז"ל שהרי מד' הרמב"ן מבואר דגם בחובל בחבירו ח"מ ונהרג ע"ז אמנם בר"מ ז"ל לקמן פ"י ה"ו פסק דב"נ שהכה את ישראל אפי' חבל בו כ"ש אע"פ שהוא ח"מ אינו נהרג עכ"ל מבואר מזה דס"ל דאם חבל בב"נ ליכא ח"מ כלל ואפי' בחבל בישראל ג"כ אינו נהרג בב"ד ועי' בחי' הר"ן סנהדרין שם שכ' להסתפק בכוונת הגמ' אם דוקא ב"נ שהכה ישראל ח"מ או אפי' בב"נ שהכה ב"נ וכ' די"ל מסברא דנהרג על חבלה כמבואר בריש סנהדרין דחבלות הם בכלל גזילות דמ"ל חבל בגופו מ"ל חבל בממונו עיי"ש ובפרט כיון דילפינן ממשה דהרג ואז הי' לישראל דין ב"נ. אך י"ל דעכ"פ מאברהם אע"ה ואילך הי' להם במקצת דיני ישראל עיי"ש שאינו מחליט דבר ברור בזה [ועי' ברדב"ז הנדמ"ח בד' ווארשא שכ' לת' מה שקשה על הר"מ ז"ל דלפ"ז כיון דנתחייבו בני שכם מיתה מדינא למה צעק יעקב על בניו ותי' משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ"ל ולכאו' תמי' לי הא אפי' א"נ דאברהם אבינו הי' לו דין גר אמנם נראה ברור דהי' מחויב בכל ז' מצות ב"נ ונהרג עליהם כמו ב"נ ולזה לא יצא מכלל ב"נ וכמוש"ל או"ג וא"כ אפי' נתגיירו ג"כ חייבין מיתה על מה שעשו עבירה קודם גירות כיון דלא אשתנהו דינא ולא אשתנהו קטלא ודוקא לאחר מתן תורה יש לפטור גר שנתגייר על מה שלא קיים מצות דינים מקודם אבל לא בימי האבות דגם הם נתחייבו בדיני ב"נ וצ"ל דהרדב"ז ס"ל דלגמרי יצאו מכלל ב"נ ול"ה ח"מ על דינים. אך מפשטות ד' הגמ' סנהדרין בהא דאמרי' דדינים נצטוו במרה עיי"ש כל השו"ט נראה דעד אז הי' לישראל כל דיני ב"נ ולד' הר"מ ז"ל גם הם הי' ח"מ על מניעת דין וצ"ע בזה]:

עכ"פ מבואר בזה מחלוקת הר"מ ז"ל עם הרמב"ן הן אמת שבחי' על הרמב"ן ז"ל עה"ת כתבנו להעיר מד' הרמב"ן פ' נח בקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש שכ' בזה"ל והנכון שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרוש הגיד כי הדם הוא הנפש ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה לא על דם האיברים שאין הנשמה תלוי' בהם עכ"ל. והנה מקרא זה נאמר לנח ובניו א"כ לכאו' ד' הרמב"ן ז"ל סתראי נינהו ולת' זה נאמר דכמו בישראל אמרה תורה עין תחת עין ומ"מ משלם רק ממון משום דילפינן מקרא דל"ת כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים א"כ י"ל דה"ה ב"נ אע"ג דח"מ על החבלה מ"מ יכולין ב"ד לתקן עבור זה כופר ממון. ומעתה א"ש ד' הרמב"ן ז"ל דמדינא נהרג ב"נ גם בחבלה אך שלא יהי' עצה אלא הריגה דוקא זה רק בשפכ"ד ממש דל"מ כופר בישראל וה"ה בב"נ משא"כ בחבלה דמהני כופר בישראל ה"ה בב"נ ואם כנים הד' י"ל ג"כ דמ"ש הרמב"ן ז"ל דח"מ בהדליק גדישו ש"ח דמ"מ יכולין הב"ד לחייבו ממון ולפטור אותו ממיתה:

וא"ש בזה ג"כ מה דיש להעיר בד' הרמב"ן ז"ל מהא דמבואר במס' עכו"ם (דף נ"ט ע"ב) אמר ר"א האי עכו"ם דנסכא לחמרא דישראל וכו' מ"ט מיקלא קלי' וכ"פ הר"מ ז"ל פי"ג מה' מא"ס ה' כ"ח וע"ש בכ"מ שמבואר בדבריו בדעת הר"מ ז"ל דאינו מותר ליקח התשלומין אלא כשנתחייב לשלם מדינא אבל בל"ז אסור לישראל ליקח הדמים כיון דאינו מחויב לשלם מן הדין לאו דמי ההיזק קשקיל עיי"ש וקשה לפ"מ שבארנו לעיל שדעת הר"מ ז"ל שנראה דבב"נ אמרי' קלבד"מ וא"כ הכא דח"מ מצד ההיזק לפ"ד הרמב"ן ול"מ לה תשלומין מן הדין בשלמא על מה דחייב מיתה על הניסך י"ל דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון דהמיתה לשמים. אמנם עפ"ד הרמב"ן קשה כנ"ל אמנם לדברינו דמהני תשלומין בתורת כופר לפטרו ממיתה א"ש דל"ש למיפטר בזה מצד קלבד"מ וא"כ שפיר חייב בתשלומין עכ"פ הנה בר"מ ז"ל לא מצאנו ד"ז דעל מזיק יהי' ח"מ ומפשטות ד' הר"מ הנ"ל נראה להיפוך וא"כ יש עוד נפ"מ בין הר"מ והרמב"ן ז"ל לדינא ועי' עוד ברמב"ן ז"ל בפנים הובא בשם הירושלמי שאמרו בדינו של ב"נ הטה דינו נהרג לקח שוחד נהרג עכ"ל ובד' הר"מ ז"ל לא נתבאר כלל דינים אלו והנה בהטה דינו נראה פשוט דמודה הר"מ ז"ל דנהרג דלא גרע מלא דנו כלל שנהרג על מניעת הדין וא"כ מכ"ש דנהרג על הטיית הדין דאיכא אזהרה דל"ת עול ג"כ אמנם בלקח שוחד לחודא שיהי' נהרג עליו זה צע"ג בדעת הר"מ ז"ל ופשטות הד' נראה דלאו זה רק לישראל ומנ"ל דגם ב"נ מוזהר ע"ז והרמב"ן לשיטתו י"ל דזה נכלל בכלל דינים אבל לדעת הר"מ ז"ל צ"ע טובא אם ח"מ על לקיחת שוחד גרידא ואולי י"ל בלקח שוחד להטות משפט א"כ ממנ"פ אם מטה משפט הרי ח"מ מצד דינים ואם אינו מטה משפט הרי ח"מ מצד גזל כיון שלא קיים כפי תנאו ולפ"ד התוס' ב"מ (ד' ע') דב"נ הוזהרו על הרבית דהוא בכלל גזל נראה דה"ה שוחד הוי בכלל גזל וה"ה כ"ש מרבית כיון דנצטוו על הדינין חייבים לדון בחנם א"כ כשלוקחין שוחד עבור זה אפי' לזכות את הזכאי הוי בכלל גזל. אמנם דעת הר"מ ז"ל נראה דב"נ אינו מצווה ברבית והסברא נותנת כן כיון דאינן מצוון על הלוואה בלא רבית אמאי יהי' אסורין ליקח רבית כיון דבעצם הוא שוה ממון כמבואר במשנה דמכות. אמנם לענין שוחד י"ל דהוי בכלל גזל וצע"ט בזה:

אך באמת גם בהטיית הדין שכ' הרמב"ן בפשיטות דנהרג לכאו' יש לעיי' מלשון רש"י ז"ל בפ' דברים בקרא דלא אוכל לבדי שכ' בזה"ל אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כדייני שאר אומות דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו אין בכך כלום מבואר דאין איסור בב"נ בהטיית הדין נלענ"ד בזה דמכאן ראי' למ"ש הפוסקים להשיג על הרמ"א ז"ל שהחליט בת' דלהלכה קי"ל כרי"צ דילפינן דינים מאלקים צריכין ב"נ לדון ג"כ בדין תורה דוקא והפוסקים השיגו ע"ז דלכ"ע ל"צ בב"נ אלא שיעשו נמוסים לדון אבל ל"צ שיהי' עפ"י ד"ת דוקא וא"כ י"ל דזה כוונת רש"י ז"ל שם דישראל צריך לדקדק שלא יצא משורת הד"ת משא"כ ב"נ יכולין לעשות דינים שלהם ומטה דין תורה אינו נהרג אבל המטה דינו בכיוון מודה רש"י ז"ל דב"נ נהרג עליו ועי' מ"ש בקונטרס נר מצוה בחלק הלאוין מצוה רפ"ט ואכ"מ. הארכנו קצת בזה להורות שאיכא נפ"מ לדינא בין הר"מ ובין הרמב"ן ז"ל:

וראיתי שם להגז"ל שרצה לומר גדולה מזו דהר"מ ז"ל מודה דליכא ח"מ ב"ד על מניעת הדינין רק כיון דאיכא עכ"פ ח"מ ביד"ש שוב אין אשמה עליהם שהרגו את אנשי שכם אמנם יעקב כעס עליהם כיון שלא נתחייבו הם לטפל בהריגתם למה הכניסו עצמם בסכנה אד"ק. ולענ"ד מלשון הר"מ ז"ל ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם "הריגה" דקדק לומר "הריגה" ולא מיתה להורות דנתחייבו מיתת ב"ד מצד שלא דנו ומבואר להיפוך מד' החת"ס ז"ל וז"ב לענ"ד. הכלל שברור הד' דהר"מ ז"ל ס"ל דח"מ על מניעת הדין למי שנתחייב מיתה. אמנם יש לעי' בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דהמ"ע הוא להושיב דיינים שיהי' מוכנים לדון תמיד [וכנראה לד' הר"מ ז"ל צ"ל דעיקר השו"ט בגמ' דבס"ד הוי ס"ל דא"ח להושיב דיינים אלא דמצוה עליהם לדון למי שנתחייב מיתה אבל מצות הושבת דיינים שיהי' מוכנים לדון זה לא נשמע אלא בישראל וזה הוא שנצטוו במרה וע"ז מקשינן אח"כ הא גם ב"נ נצטוו ע"ז להושיב דיינים מקודם שיהי' מוכנים לדון כמו בישראל ומתורץ קצת תמיהת הלח"מ ז"ל]. אם גם ע"ז ח"מ כשלא הושיבו דיינים לדון א"ד דדווקא אם אחד כבר עבר עבירה שח"מ ולא דנהו דאז מוטל עליהם לדונו ע"ז ח"מ אבל על מניעת הושבת דיינים א"ח מיתה וצ"ע בזה:

לא) והנה ח"א במכתבו העירני אם ב"נ חייבין בנזקי בהמתם אם בהמתם הזיקו זל"ז והובא מד' הר"מ ז"ל פ"ח מנז"מ ה"ה אך שאלני אם הר"מ ז"ל דינא קאמר דמד"ת כן הוא שא"ח בנזקי בהמתם או דדיניהם כן הוא אמנם עפד"ת חייבין לשלם וגם נתקשה לת' השגת הראב"ד ז"ל וזה אשר השבתי לו. הנה השגת הראב"ד עלה בדעתי לכאו' לת' בפשיטות דהנה נראה ברור דהא שהוצרך הר"מ ז"ל טעם לפטור שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם הוא רק לשור המועד דחייב מדינא לשלם בזה צריך טעם למיפטר אם נגח שור של עכו"ם משא"כ בתם שהזיק לשור עכו"ם נראה דא"צ טעמא כלל כיון דקיי"ל פ"נ קנסא ומד"ת גם בישראל פטור רק דהתורה קנסה לישראל א"כ פשיטא דז"ד לגבי ישראל אבל לא לגבי ב"נ וז"ב ופשוט:

ומעתה י"ל עפמ"ש בתוספתא רפ"ג דב"ק דכמו דתם אינו משתלם אלא מגופו ה"ה מועד אינו משתלם אלא מן העלוי' ואם לא ימצא לגבות מן עלוי' מפסיד לגמרי ואינו גובה מגופו וכ"כ המגן אברהם שם בפירוש התוס'. ומעתה א"ש ד' הר"מ ז"ל דלכן שור המועד שלנו שנגח לשור שלהם פטור מכח ממנ"פ דמן העלוי' פטור משום כך דיניהם דא"ג מן העלוי' ואי דבדיניהם גובין מגופו בזה שוב דנין כדינינו דמגופו פטור וא"כ במועד ל"מ לה חיובא כלל וזה נכון לתרץ עפ"ד התוספתא הנ"ל אלא שכ"כ במק"א שהד' לא יתכנו לומר דמועד א"ג אלא מעלוי' ומוכח להיפוך בש"ס ואכמ"ל:

איברא בעיקר דברי הר"מ והראב"ד ז"ל א"י מקורן של דברים וכנראה מהמגדל עוז מקורן של ד' הר"מ ז"ל מירושלמי והלח"מ האמין לו ולא עי' עליו. ולענ"ד נראה מירושלמי להיפוך דהרי ר"א בשם ר' יוחנן אמר בזה לתרץ דינא דהמשנה וע"ז תי' כדיניהון ובא לחלוק על רב שאמר לתרץ טעם המשנה מצד ראה ויתר גוים הותר ממונם ע"ז בא ר"י לומר דא"צ לזה רק דהטעם פשוט דדיינינן להם כדיניהם וא"נ כפירוש המגדל עוז דכוונת ר"א אמר ר"י דבדיניהם פטורין לגמרי א"כ אכתי יקשה טעמא דסיפא דשור של עכו"ם שנגח לשור של ישראל חייב נזק שלם ואמאי יהי' מחויב וכ"נ מהמשך ד' הירושלמי שם דא"ר לא על הדא אתאמרת אלא בהדא דתני ר"ח שור של עכו"ם שנגח לשור של עכו"ם חבירו אע"פ שקיבל עליו לדון בדיני ישראל בין תם וב"מ משלם נ"ש על הדא אתאמרת ר"א בשם ר"י כדיניהם עכ"ל הירושלמי ומקור הד' בתוספתא פ"ד דב"ק דאיתא התם דינא דר"ח הנ"ל ומסיים שם הטעם שאין תם ומועד בנזקי עכו"ם עכ"ל מבואר מזה דהכוונה לפי דבדיניהם חייבין גם על תם נ"ש לכן חייב נ"ש וזה להיפוך ממש ממ"ש המגדל עוז:

ובאמת לכאו' צ"ע טובא אמאי ל"מ קיבל עליו לדון בדיני ישראל. והנלפענ"ד בזה דהתוספתא ביארה זאת במ"ש שאין תו"מ בנזקי עכו"ם והכוונה ל"מ למ"ד פ"נ ממונא ומדינא חייב לשלם נ"ש רק דרחמנא חס עלי' כיון דאכתי לא אייעד תורא וא"כ זה שייך בישראל אבל בב"נ אוקמא אדינא דחייב לשלם נ"ש אך אפי' למ"ד פ"נ קנסא והרי ב"נ לא נצטוו על הקנסות כמבואר בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) מ"מ נראה כיון דהטעם דפ"נ קנסא הוא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ול"ה צריך לשמור אותו דהי' סומך על הרוב ומעתה י"ל דז"ד בישראל דאזלינן בהו בת"ר והתורה גילתה אח"ר להטות לכן שפיר יש לו אמתלא שלא שמר אותו שסמך על הרוב כנ"ל וממילא כשהזיק פטור מתשלומין משא"כ בב"נ דלא אזלינן בת"ר אצלם א"כ אפי' בתם יש עליו חיוב שמירה ולכן כשהזיק חייב לשלם מדינא וזה כוונת התוספתא דלכן ל"מ קיבל עליו לדון בד"י דגם בד"י אינו פטור שור תם אלא שור של ישראל דווקא אבל עכו"ם חייב נ"ש אף בדיני ישראל וזה כוונת ר"א אמר ר"י בירושלמי ג"כ בטעמא דתוספתא "כדיניהם" והכוונה דגם עפ"י דינינו הוא כדיניהם בזה דב"נ חייב אפי' בשור תם נ"ש כיון דיש עליו חיוב שמירה אפי' בשור תם דל"ה לו לסמוך על הרוב כנ"ל. [

ובדרך פלפול יש להוסיף דרב ור"י בירושלמי שם אזלי לשיטתן אי הולכין בפק"נ אח"ר לפמ"ש הכו"פ דלרב הוי רוב בירור גמור ולר"י הוי רק ספק וגזה"כ שאזלינן בת"ר וא"כ לרב לשיטתו נראה דגם בב"נ אזלינן בת"ר ולכן גם בב"נ בשור תם א"ח לשלם ונראה דלפ"ז פטור לגמרי כיון דמדינא פטור שוב ל"ש למיקנסי' דלא נצטוו על הקנסות וכמ"ש מד' הגמ' דסנהדרין הנ"ל ולכן מוכרח רב לטעם דראה ויתר עכו"ם משא"כ ר"י לשיטתו ס"ל דרוב גזה"כ וממילא בב"נ ל"א בת"ר וא"כ גם בתם חייב מדינא לשלם נ"ש שפיר אמר דטעמא דהמשנה משום דכדיניהם דיינינו להו ועי' היטב בירושלמי ובפירוש הפני משה ובתוספתא הנ"ל ותבין דברינו כי קצרנו וסמכנו על המעי']:

ולפ"ז יצא לנו מתוספתא וירושלמי דב"נ חייבין בנזקי בהמתם מדינא אך א"י מאיזה טעם הוא ולהרמב"ן ז"ל נוכל לומר דג"ז בכלל דינים. אמנם להר"מ ז"ל דל"מ בכלל דינים אלא מצ"ע דישוב הדיינים ולדון בו' מצות א"כ באיזהו מצוה נכלל נזקי בהמתם דקשה לומר דיהי' נכלל בכלל גזל וצ"ע בזה כי כתבתי לפ"ר כי מוטרד אני מאוד לע"ע עכ"ל בתשו' להחכם:

לב) שם בר"מ ז"ל וב"נ נהרג בע"א ובדיין אחד בלא התראה וע"פ קרובין אבל לא בע"א ולא תדון אשה להם עכ"ל. מלשון הר"מ ז"ל נראה מבואר דנהרג בין עפ"י עד קרוב ובין עפ"י דיין קרוב וכ"נ מסוגיית הגמ' דדרשינן הכל בין על עד ובין על דיין וכמו דממעטינן מאשה אשה הן להעיד הן לדון ה"ה דמרבינן מאחיו בין להעיד ובין לדון וז"ב ופשוט. ומהתימא על רבינו התומים ז"ל בסי' ט' שכ' שבגמ' אינו מבואר אלא שנידון עפ"י עדים קרובין אבל לא עפ"י דיינים קרובים והוצרך להביא ממרחק לחמו מת' הב"ח עיי"ש. ולענ"ד הד' פשוטין בש"ס ור"מ ז"ל כמ"ש:

אמנם מה שהעיר בתומים ז"ל דלפי זה איך שייך איסור שוחד בב"נ כיון דכל איסור שוחד הוא מפני שהוא עושה חד וכיון דקרוב כשר לדון א"כ מהכ"ת יהי' אסור לו לקחת שוחד אד"ק. נ"ל לתרץ דאע"ג דזה חילוק בב"נ דקרוב כשר לדון היינו אם דנו בצדק הוי דינו דין ונהרג עפ"י ולא אמרי' כיון דהוא קרוב ה"ה פסול מגזה"כ כמו בישראל זה ל"א ואם הדין בצדק הוי גמ"ד אבל מ"מ אסור ליקח שוחד דלמא יטה דינו ולא ידון אותו בצדק. ומלבד זה הנה בגמ' ובכ"מ אינו מבואר אם לזכות ג"כ מהני קרוב וי"ל דגזה"כ ל"ה אלא דנהרג עפ"י קרוב ג"כ כמו דמוכרח מקרא דשופך דם האדם אבל לזכות י"ל דאה"נ דאין קרוב מכריע לזכות ואם יש עליו ח"מ ונידון עפ"י קרוב לזכות ידונו אותו עוד הפעם עפ"י רחוקים וצ"ע בזה:

והנה בס' החינוך יש ד"ח בענין זה ע"כ אעתקנו בכאן וז"ל במצוה קצ"ב. וכ"כ למעלה בסדר וישמע יתרו שהדין שלהם לעולם הי' מיתה בין מזידין ובין שוגגין ושא"צ התראה אלא ב' עדים צריכין והודאת פיהם ומן הדומה שאע"פ שלא הי' כשרים להעיד על ישראל ראוים הי' להעיד זע"ז וכן הורה זקן עכ"ל. והנה מ"ש בסודה"ק ומן הדומה שאע"פ שלא היה כשרים להעיד וכו' שלכאו' אין לו מובן ועי' במנ"ח מה שנדחק בזה כ"כ שנלענ"ד דכוונתו אם העידו על עכו"ם וישראל ביחד שעברו עבירה ששניהם ח"מ כגון ברובע ונרבע או בזנות דאשת ישראל עם עכו"ם והו"א כיון דלענין הישראל א"נ אמרי' עשבמ"ק בטלה כולה ושוב לא יהי' נאמנים כלל קמ"ל דאינו כן דל"א עדות שבמ"ק בב"נ לכן לענין ב"נ נאמנים ונהרג ע"פ וז"נ ומדוקדק בלשון החינוך ז"ל. ומ"ש דצריך ב' עדים כ"כ המנ"ח דהוא ט"ס. אמנם מ"ש דנהרגין עפ"י עצמן זה נראה נכון מסברא וכמו שהאריך בזה המנ"ח:

ויש להמתיק ביותר לפמ"ש הר"מ ז"ל בשילהי פח"י מסנהדרין הטעם דאמרה תורה דאין אדם נהרג עפ"י עצמו דשמא ממרי נפש הוא או נטרפה דעתו לדבר זה ועיי"ש. וזה שייך לחוש בישראל דכתיב והצילו העדה וצריך לאהדרה אזכותי' משא"כ בב"נ בודאי צריך להיות נאמן בהודאת פיו וא"כ מסברא נכונים ד' הרא"ה ז"ל אך צ"ע שלא זכר הר"מ ז"ל ד"ז. והנה בחי' לס' המצות מצוה רפ"ח כתבנו להכריח דהר"מ ז"ל ג"כ ס"ל כשיטת החינוך והוא ממ"ש בה' סנהדרין הנ"ל דמה שהרג יהושע לעכן בהודאת עצמו הי' מדין מלך ובררנו שם דמלך [בזה"ב] אין לו יותר כח לדון מדיני ב"נ ומי שאינו מתחיי' בדב"נ גם המלך א"י להענישו עיי"ש מילתא בטעמא בטעם לשבח וכבר הצעתי הד' לפני הרבה חכמים ואמרו יישר וא"כ מוכרח מזה דגם ב"נ נהרג בהודאת עצמו אמנם כעת רואה אני ששתי תשובות בדבר:

[א] י"ל דאפי' א"נ דהר"מ ז"ל ס"ל בהורג את הנפש דב"נ נהרג עפ"י עצמו ה"ד בהורג את הנפש לפמש"כ מרן זצ"ל בס' ח' הרי"ם בחי' לפ' כל הזבחים להעיר לפמ"ש בסנהדרין (דף פ"א) דהורג את הנפש שלא בעדים כונסין אותו לכיפה ומקשינן בגמ' שלא בעדים מנא ידעינן ותי' בעדות מיוחדת או בהכחשה בבדיקות עיי"ש א"כ נראה מזה דעדות שכשר בדיני ממונות בהורג את הנפש כונסין לכיפה וא"כ י"ל דה"ה בהודאת עצמו דמהני בממון מהני בד"נ ליכנס לכיפה עכ"פ עיי"ש שהאריך בזה וא"כ י"ל דבהורג את הנפש כיון דאפי' בישראל ח"מ נהי שאין ממיתין אותו בידים מ"מ בב"נ שוב נהרג בב"ד ובזה אזדא לה ג"כ מה שכ' המנ"ח לה"ר מד' הירושלמי ריש קידושין דמבואר שם ר"י ב"פ מוסיף אף בחינקו מפי עצמו ולפי פירוש הקרבן עדה שמפרש בכוונת הירושלמי דמחויב עפ"י עצמו יעיי"ש. ולהנ"ל א"ר מהורג את הנפש לשאר הז' מצות כיון דחזינן דגם בישראל חלוק דין שפכ"ד משאר עבירות ועדות שכשר בד"מ מהני בהורג את הנפש להכניסו לכיפה והוא הלל"מ כמ"ש בזה בת' ואכמ"ל:

[ב] יש להעיר בעיקר הד' שכתבנו דמדכ' הר"מ ז"ל דהי' עפ"י דין מלך ע"כ דב"נ ג"כ נידון עפ"י הודאת עצמו. דהרי הר"מ ז"ל כ' זה גם על מה שהרג דוד את הגר עמלקי עפ"י הודאת עצמו והנה הגר עמלקי דעת הרבה מהמפורשים דהי' ב"נ וא"כ למה צריך הר"מ ז"ל לומר מצד דין מלך ת"ל דב"נ נהרג עפ"י עצמו א"ו דהר"מ ז"ל חולק על החינוך וס"ל דאין ב"נ נהרג עפ"י עצמו ורק מדין מלך קאתי עלה. ואם אמנם כי יש מהמפורשים כתבו דהי' גר ממש מ"מ לכאו' יש להוכיח דהעיקר שלא הי' גר דא"נ דהי' גר ונידון בדיני ישראל א"כ יקשה מאוד אמאי הרגו דוד נהי דהודה בעצמו שהרגו מ"מ הא לפי האמת הי' שכבר אחזו השבץ ע"י שדקר חרבו וכמו שאמר כי ידעתי כי לא יחי' אחרי נפלו והי' בכלל טריפה או גוסס עכ"פ מהרוב בוודאי יצא וא"כ הוי ספ"נ ולהקל וא"כ איך הרגו דוד הא עפ"י דין ל"ה מחויב מיתה אף לפי הודאתו א"ו דהי' ב"נ וב"נ שהרג טריפה חייב כמו שפסק הר"מ ז"ל לעיל וא"כ הדרא ק"ל למה צריך הר"מ ז"ל לבוא מצד דין מלך:

איברא דמזה לא תברה דשפיר י"ל דהי' ישראל ואעפ"כ נתחייב מיתה כיון דדנו בדין מלך דבלא"ה ל"ה נהרג כיון דהי' רק בהודאת עצמו וכמ"ש הר"מ ז"ל וכיון דמלך דן בדיני ב"נ א"כ אע"פ שהרג טריפה ג"כ ח"מ ונסתעי' מזה דברינו דמלך דן לגמרי בדיני ב"נ [ועפ"ז יש לפלפל לסתור גם השגה הראשונה דשפיר מוכח מזה דב"נ נהרג עפ"י עצמו מדינא דל"ל מצד חומרא דשפכ"ד כיון דבישראל ג"כ כונסין לכיפה ז"א דהכא דהי' ספק טריפה דישראל פטור לגמרי וע"כ מצד ב"נ ח"מ כנ"ל וא"כ אמאי נהרג עפ"י עצמו א"ו דב"נ דינא הכא] ובל"ז נלענ"ד כשנעי' היטב במקרא נראה דמה שחייבו דוד מיתה ל"ה מצד הורג את הנפש אלא מצד הורג את המלך דהוי מבזה ומורד במלכות משום זה נתחייב מיתה כמו שאמר לו דוד שפיו ענה בו שהמית משיח ד' וא"כ אין נפ"מ כלל אם הי' טריפה או גוסס דסוף כל סוף הוי בכלל מבזה המלך וח"מ אך מפני שהי' עפ"י הודאת עצמו צ"ל דהוא משום דין מלך ויש לעי' קצת בזה כיון דהי' ברצון שאול המלך ע"ה וע"פ ציויו. ומלך יכול למחול למי שמרד בו. אך י"ל דבכה"ג הוי בזיון וגרע ממורד וגם דהוי בזיון כל ישראל ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ובעיקר הדבר יש ליתן טו"ט לדעת הרא"ה ז"ל דהנה י"ל הסברא דא"א נהרג ע"י עצמו היינו משום נהי דבממון אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי היינו משום דאדם הוא בעלים על ממונו ויכול לעשות בו כל מה שירצה משא"כ על גופו דאסור לחבול בעצמו ובפרט להרוג את עצמו דאסור מצד אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ולכן ל"ש בזה הודאת בע"ד לחייב את עצמו מיתה וכמ"ש התומים בסי' ל"ח בענין מודה לד' העדים דבב"נ הוי עדות שאיל"ה מה"ט דל"מ הודאתו לפטור העדים ועי' תשו' הרי"ם חו"מ ס"א ובמק"א הארכנו בזה:

ומעתה י"ל לפ"מ דנראה מד' הר"מ ז"ל דלא הביא כלל איסור זה דב"נ אסור להרוג את עצמו נראה דס"ל אע"ג דנאמרה לנח ובניו מ"מ כיון דלא נשנית אמרי' דלישראל נאמרה ולא לב"נ ולאחר מ"ת אין ב"נ באיסור זה כלל שיהי' אסור להרוג את עצמו וא"כ כמו דיכול לחייב את עצמו בממונו ה"ה דנאמן על גופו דגם גופו הוא ברשותו ואינו דומה לישראל בזה. הכלל דמסברא נראה דצדקו ד' הרא"ה ז"ל אמנם מ"מ מדהשמיט הר"מ ז"ל ד"ז צ"ע אם ס"ל כשיטת החינוך בזה:

לג) הנה בת' ב"ח כ' לחדש דלמה דקיי"ל דב"נ נהרג בע"א ובדיין א' ה"ה שורו היכא שהמית ישראל או שרבע אותו ישראל ג"כ נהרג בע"א ודיין אחד דנהי דשור של ישראל צריך ב' עדים וסנהדרין של כ"ג היינו משום דכמיתת הבעלים כך מיתת השור א"כ בב"נ דנהרג בע"א ודיין א' ה"ה שורו נהרג בע"א ודיין א'. אמנם בת' חכ"צ סי' פ"ד כ' להשיג עליו בזה ותורף השגותיו על דין זה [כי נחלקו עוד בשור הנרבע לעכו"ם וע"ז כ' השגות אחרות אמנם אני דן עתה רק בשורו של עכו"ם שח"מ מחמת ישראל והבין] הן שנים. א' משור המדבר ושור הגר שמת וא"ל יורשים דג"כ דינן בכ"ג ש"מ אע"ג דלית להו בעלים עכ"ז חסה עליהם התורה להצריכן כ"ג. ב' כתב דלמ"ד דצבע"ח דאורייתא אפי' בבהמת נכרי נמי איתא אתד"ק ולענ"ד אין אני רואה בזה שום השגה דמ"ש מצד שור של הפקר ע"ז י"ל כיון דהעולם נברא בשביל ישראל ולכן דבר שא"ל בעלים שדינן כשור ישראל [ויש להמתיק יותר כיון דהוא של הפקר וכשבאו הב"ד לדון אותו הרי יכולין לזכות בו אז דקודם גמ"ד ה"ה מותר בהנאה וכ"כ הר"א ממיץ שבכה"ג הוי בעלים לענין הקדש ויכול להקדישה א"כ ה"ה דנעשה שור של ישראל ושוב צריך כ"ג כיון דבשעת העמדה בדין ה"ה שור של ישראל] משא"כ בשור שי"ל בעלים נכרים שפיר י"ל דכמיתת הבעלים כך מיתת השור:

ומ"ש משום צעב"ח דאו' לא אבין כלל הכי ב"נ שמקיים ז' מצות גרע מבהמה ח"ו לומר כן ואם הר"מ ז"ל אומר דישראל הבא על העכו"ם דהיא ג"כ ח"מ מצד שנאמר ואת הבהמה תהרוגו אבל לא שתהי' הבהמה חשובה יותר מב"נ ועי' בשטמ"ק ב"ב (דף כ' ע"א) שכ' על הא דאמרי' בגמ' דבכחשה ליכא חשש דפסק ושדי לה לכלבים כיון דאיכא צעב"ח לא עביד. וכ' בשטמ"ק בשם הר"י מיגא"ש ז"ל וז"ל וליכא למימר דשחט לה ופסק לה להאי אבר ושדי לכלבים חדא דלאו אורח ארעא למישחט לה לבהמה כי היכא דנחתך לה לפני כלבים ועוד דכיון דלאו בת שחיטה הוא שחיטתה נמי צעב"ח דהא הרוגה הוא ולא שחיטה עכ"ל וכבר ביארנו כוונתו בחי' על הרמב"ן ז"ל עה"ת פ' בראשית דס"ל להר"י מיגא"ש ז"ל דאע"ג דבשחיטה ליכא צעב"ח ה"ד לצורך אדם ואפי' דאינה חזי' כ"א לנכרי מ"מ האדם יש לו חשיבות יותר מבהמה ולצורך האדם ל"ש צעב"ח משא"כ להמית בהמה לצורך בהמה אסור משום צעב"ח ולכן בכחשה כיון דל"ח אלא לכלב אסור לשחוט את הבהמה וז"ב ומוכרח בכוונתו:

וא"כ מבואר להדי' דאין סברא לומר משום צעב"ח להקיל במיתתה של בהמה יותר ממיתת האדם ע"כ נראין ד' הב"ח ז"ל בזה דבהמה של נכרי שהרגה או שנרבעה ע"י ישראל ל"צ ב"ד של כ"ג מצד כמיתת הבעלים כך מיתת השור אמנם מה שיש לקיים ד' הח"צ ז"ל היינו אם נימא כדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה ז"ל באס"ז פ"ק דכתובות (דף ט"ו) דלב"נ ל"ל חזק"מ וכבר ביאר הרי"ט אלגזי ז"ל רפ"ב דבכורות דס"ל מצד ראה ויתר גוים דהפקיר ממונם וגזל עכו"ם מותר מה"ת א"כ שורו של עכו"ם הוי כשור של הפקר ושוב צריך כ"ג דבתר ישראל שדינן לי' משא"כ לפי הלכה דפסק הר"מ ז"ל דגזל עכו"ם אסור מה"ת וממילא יש לב"נ חזק"מ וכמו שמסיק הרי"ט אלגזי שם א"כ שוב י"ל דשור של עכו"ם אמרי' בי' כמיתת הבעלים וא"צ ב"ד של כ"ג וז"נ בסברא:

ועפי"ז אשכחנא פיתרא לתמי' גדולה שתמה כבוד מורי הגאון האדיר בישועת ישראל חו"מ ס"א סק"ד על הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו הדין דשור הנסקל אסור בהנאה דהא ל"ש כלל האידנא דצריך ב"ד של כ"ג סמוכין והובא כן בשם הרא"ה ז"ל בס' החינוך דאין לאו דאיסור שור הנסקל שייך האידנא עיי"ש ולהנ"ל א"ש מאוד דהרא"ה ז"ל לשיטתו דס"ל לד"ל לנכרי חזק"מ וא"כ גם שור של עכו"ם שהמית ישראל צריך כ"ג סנהדרין דוקא ושפיר כתב דל"מ האידנא דין דשוהנ"ס משא"כ הרי"ף ז"ל דפסק גזל עכו"ם אסור מה"ת וממילא ס"ל דאית לי' לנכרי חזק"מ וכן הרא"ש ז"ל דס"ל בפסקיו פ"א דבב"ק סי"ט דאין מוציאין ממון מן הנכרי אלא בעדים כשירים דוקא ע"כ דס"ל דב"נ יש לו חזק"מ [ואע"ג דבאס"ז הובא גם בשם הרא"ש דב"נ א"ל חזק"מ צ"ל דהוא הרא"ש מלוני"ל או דחזר בו בפסקיו] וא"כ בשורו של ב"נ ל"צ ב"ד של כ"ג ונידון בע"א ובדיין א' וא"כ משכח"ל דין שור הנסקל גם האידנא וז"נ מאוד בס"ד. [

אך בעיקר תמיהת מורי ז"ל על הרי"ף והרא"ש העירני יד"נ הרב הגאב"ד דק' וויערשאוו נ"י שי"ל כיון דהרי"ף ז"ל הביא תחילת המשנה וגם לענין כופר שזה נוהג האידנא שוב מובא גם סיום ד' המשנה דזה וזה ח"מ ואין מזה הכרע דהרי"ף ז"ל סובר דנוהג בזה"ז א"ד. אמנם באמת כבר נתחבטו בזה רבותינו גדולי הקדמונים ה"ה המרי בי רב והמרלב"ח ז"ל בקונטרס הסמיכה דדרכו של הרי"ף בזה על מה דלא השמיט הרי"ף בפ"ק דסנהדרין דעיבור החודש בג' ועיבור השנה בג' וכו' דנראה מזה דנוהג בזה"ז ויכולין להיות סמוכין. שכ' הרלב"ח ז"ל דא"ר מזה מהאי טעמא ועיי"ש שלא נתקררה דעתו בזה וכ' טעם אחר על שלא השמיט הר"מ ז"ל זה ובמק"א כ' מאיזהו מקומן ברי"ף ז"ל ואכ"מ]:

והנה יש לעי' עוד בענין שור הנסקל אי שייך בב"נ כגון אם הרג שור לב"נ אם ח"מ מצד שוהנ"ס ויען שלא ראיתי עוד באחרונים שיבארו בזה ואני כתבתי קצת בזה בח' עה"ת בפ' נח בקרא דאך את דמכם וגו' ע"ד הרמב"ן ז"ל שם ולזאת הנני להעתיק בזה בשלימות כפ"מ שם. כי יש בו הערות נכונות לענ"ד וז"ל שם ואך את דמכם וגו' מיד כל חי' אדרשנו וגו' וכ' הרמב"ן ע"ז בזה"ל תמה אני אם הדרשה כמשמעה מיד החי' כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחי' דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהי' כן בענין דם האדם לבדו שכל החי' שטרף אותו תטרף כי גזירת מלך הוא וזה טעם סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפי' שור המדבר ח"מ וצוה כן בב"נ כישראל ויהי' טעם שופך דם אדם כל שופך בין חי' בין אדם והנה דמו נדרש בב"ד ובידי שמים עכ"ל הזהב:

והנה מ"ש רבינו ז"ל בפשיטות להכריח דמיתת שור הנסקל אינו עונש לבעלים משור המדבר ובאמת הוא פלוגתת ר"מ ור"י בב"ק (דף מ"ד) במשנה שם. כבר העיר בזה בתשו' הרשב"א סי' קי"ד והחכם השואל תמה על הרמב"ן ז"ל אמאי נקט בפשיטות כר"מ דהרי ר"מ ור"י הלכה כר"י ועיי"ש דשקלי וטרי בזה אי זה מקרי סת"מ וגם הרשב"א ז"ל לא כ' בזה דעתו להלכה. אמנם באמת גם הר"מ ז"ל פ"י מנזק"מ פסק כר"מ דגם שור המדבר חייב מיתה. נלפענ"ד שדעתם ז"ל דבאמת ר"מ ור"י פליגי בזה אי מיתת השור הוא רק מצד הבעלים או מצד דהשור בעצמו ח"מ מפני שהרג את הנפש ולפי"ז הי' להם ראי' דהלכה כר"מ מד' רבינא בחולין (דף קל"ח ע"ב) דס"ל דעוף טהור שהרג את הנפש מחיוב לאתוי' לבי דינא לקיים בו ובערת הרע מקרבך מבואר דרבינא סובר דמיתת שור הנסקל הוא מצד ובערת הרע כמו מיתת אדם וא"כ ממילא אין נפ"מ בין שור שיש לו בעלים או לא וכיון דרבינא דהוא בתרא ס"ל כר"מ ממילא הלכה כמותו כנ"ל נכון ביישוב ד' רבותינו הר"ם והרמב"ן ז"ל. [

ובאמת לכאורה י"ל יותר בפשיטות דהרי בשלוח הקן ע"כ מיירי דהוא הפקר דכי יקרא פרט למזומן וא"כ מוכרח דרבינא סובר דלא כר"י וממילא הלכה כרבינא דבתרא הוא אך לקושטא דמילתא א"ז מוכרח די"ל דמיירי דהעוף טהור הי' של בעלים והבעלים ראהו שהרג את הנפש דבכה"ג אף קודם גמ"ד מייאשים ממנו כיון דיודעים דסופו למות ולא מקרי נגח ואח"כ הופקר כיון דהו"ל רק מכח החיוב מיתה כמו שהאריך לברר בזה מרן הרה"ק הגאון מלאדי זצ"ל בתשובותיו ולענין שליח הקן לא מקרי מזומן כיון דכל המחזיק בו זכה בו ה"ה כהפקר וא"כ א"ר דמיירי דוקא בעוף של הפקר אמנם מ"ש הוא ברור כיון דס"ל דמחויב לאתוי' לבי דינא מצד ובערת הרע ע"כ דהעונש על השור וממילא דה"ה בשור של הפקר ודו"ק]:

אמנם מה דיש לעי' בד' הרמב"ן ז"ל דמ"ש דגם ב"נ נצטוו ע"ז כישראל מה כוונתו בזה אם רק ב"נ מחויבים לדונו למיתה אבל ב"ד של ישראל א"צ לדון את השור לסקילה אם הרג ב"נ או דגם ב"ד של ישראל חייבים לדון כדיני שור הנסקל אף בהרג ב"נ ולאחר העיון נלענ"ד דזה ודאי מודה הרמב"ן ז"ל דלאחר שנתנה תורה ונתחדשה הלכה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ושור טריפה שהרג פטור ממיתה מצד דהבעלים פטורים א"כ ה"ה שור של ישראל שהרג ב"נ כיון דישראל שהרג ב"נ פטור ממיתה דהתורה מיעטה מדכתיב רעהו א"כ ה"ה שורו שהרג ב"נ ג"כ פטור ממיתה מצד דכמיתת הבעלים כך השור אמנם שורו של ב"נ שנגח גר תושב דהיינו ב"נ המקבל עליו לקיים ז' מצות נראה פשוט שדעתו ז"ל דשור נהרג בב"ד של ישראל ג"כ דה"ה מחיוב מיתה ול"ש בזה למעט מצד מיתת הבעלים כיון דב"נ שהרג ב"נ חייב מיתה א"כ ה"ה שורו שהרג ב"נ ח"מ דכל הפטור דישראל הוא רק מצד דאיתקש למיתת הבעלים וכ"נ דעת הר"מ ז"ל דס"ל להלכה דישראל ההורג גר תושב הר"ז גולה ודוקא ממיתה איתמעט מדכתיב רעהו א"כ לכאורה בשור שהמית ב"נ דליכא מיעוט מנ"ל דפטור ממיתה וע"כ הטעם מצד כמיתת הבעלים כך מיתת השור ובמקום דל"ש ה"ט באמת ח"מ:

ומעתה נראה לחדש דאפי' בשור של ישראל שהמית גר תושב אע"ג דפטור ממיתה מצד כמיתת הבעלים מ"מ לא עדיף משור שהמית בע"א או עפ"י בעלים דג"כ פטור ממיתה מה"ט אעפ"כ להקרבה פסול מצד נוגח א"כ ה"ה אם הרג ב"נ ג"כ פסול להקרבה

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.