חיי אדם/ב/קמג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חיי אדם ב קמג

הלכות יום כיפור כלל קמג
דין עשרת ימי תשובה, וערב יום כיפור

א באהבת ה' בעמו כמדתו כי חפץ חסד הוא ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחי, לא לצרכו ולהנאתו כי אם יצדק מה יתן לו, כי אם להיטיב לו באחריתו, ולכן לא יום ולא יומים ממתין ומצפה לתשובת רשעים אלא הרחיב לנו את הזמן, ותיכף בתחילת השנה והחודש נפתחים כל השערים שערי תשובה שערי מחילה וסליחה והם פתוחים ועומדים עד זמן נעילת שערים ביום הכיפורים, והכרוז יוצא מלפניו שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, ומי לא יירא ויפחד בשמעו קול שופר מכריז ואומר עורו ישנים משנתכם קום קרא אל אלהיך כי חנון ורחום הוא, וגדול העון מי שלא שב ואינו רואה להרבות בתורה ומעשים טובים בימים האלו מכל ימות השנה, כי אנחנו הלואי שנהיה מן הבינונים אשר משפטם תלוי עד יום הכיפורים, וכל זמן שהאדם חי אין הקב"ה נוהג במדתו להטות כלפי חסד לבינונים ר"ל אם היה הכף שקול עושה חסד ולוקח עון אחת מן הכף או שנוטל זכות משלו ונותן לכף השניה, שמדה זאת אינו נוהג אלא לאחר מותו שאי אפשר לאדם עוד לעשות איזה זכות אבל בחייו אומר הקב"ה הרי הפתח פתוח ובידך לזכות באיזה מצוה ואתה מתעצל בעצמך ומתחייב בנפשך. לכן צריך כל אדם לפחד על עצמו שיתאמץ בתשובה על העבר ולהרבות מצות ומעשים טובים בכדי שיהיה טהור וזך לפני בוא יום הקדוש הזה, כמו שכתוב לפני ה' תטהרו.

ואל יאמר אדם הלא בכל יום אני מניח תפילין וציצית ומברך ומתפלל וא"כ ודאי שכף של זכיות יכריע. מי שאין לו לב יאמר כן, כי צריך לחשוב ג"כ כמה חבילות עבירות עושה בכל יום, בדברים בטלים, ולשון הרע, וכל דבורים אסורים, וכן בכל האיברים. (והארכתי כבר בזה בהקדמת חיבורי זכרו תורת משה) וראוי לכל אדם שיקראנו בעשרת ימי תשובה. ובאמת בטעות הזה טעו הרבה בני אדם שחושבים שאין צריך לשוב רק מעבירות חמורות, עבודת כוכבים, גילוי עריות, שפיכות דמים, חילול שבת, וכיוצא בו. וזה שקר מוחלט, כי יש עונות שאדם דש בעקביו שהם חמורים מג' עבירות הנ"ל. הנך רואה מה שאמרו חז"ל בחומר לשון הרע שהוא קשה מעבודת כוכבים גילוי עריות שפיכות דמים, ודרשו זה מן הפסוק , וזהו עבירה השכיח ומצוי מאד בבני אדם, כמו שהעידו על זה חז"ל כולן בלשון הרע, וראה כחו של לשון הרע עד שהאומר נורא בי פלניא (ר"ל היכן נמצא אש רק בבית פלוני ששם מבשלים תמיד) זהו אבק של לשון הרע, והנה הטעם שחמור מג' עבירות החמורות הוא שזה אוחז במעשה הנחש הקדמוני שדבר לשון הרע על הקב"ה ואמר לחוה מן האילן הזה אכל וברא העולם וע"י זה פיתה אותה ושכב עמה (כאז"ל הטיל בה זוהמא), הרי גילוי עריות, וגרם מיתה לכל העולם הרי שפיכות דמים, והטה את לב אדם הראשון וחוה לכפור, האף שתיכף עשו תשובה הגונה, ומ"מ גרם כל זה, ראה כחו של לשון הרע עד היכן מגיע.

וכן יש חבילות חבילות עבירות שבני אדם רגילין בהם אשר רבו מלספר. שבועות שקר ושוא, וזהו רגיל אפילו כשמספר איזה שקר לחבירו או שמוכר חפץ לחבירו נשבע כה יעזרני ה', והרי נשבע בשם, ועון שבועה הוקשה לעבודת כוכבים, וחמור ממנו, כדכתיב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. מקלל עצמו או חבירו בשם, שאומר "זאל מיך אדר זאל דיך דר אויברשטר שטראפן", וכל זה אין חילוק בין שיאמר בלשון הקודש או בכל לשון. מברך או מזכיר השם לבטלה. וכ"ש כל התפלות וברכות, אם יעיין בנפשו, בעוונותינו הרבים, הכל הוא בלא כוונות, רק נעשה טבע שכבר רגיל פיו ולשונו להתפלל ולברך. מלבין פני חבירו, מתכבד בקלון חבירו, מצער א' בין בדברים בין במעשים, שנאמר לא תונו וגו', וזה קאי על אונאות דברים דבאונאות ממון כתיב וכי תמכרו כו' לא תונו, ואם מצער אלמנה או יתום חייב מיתה בידי שמים, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון וגו'. מלוה בריבית בלא היתר עסקא או זקוקים וכל אחד ואחד מורה לעצמו באיזה התירים ואינן נשאלין למורים איך להתיר, ומכ"ש הסוחרים עם החלפנים כמעט אי אפשר בלא נגיעת איסור ריבית, וכבר מבואר בחיבורי חיי אדם כלל קל"ב וקמ"ג. שנאת איש לרעהו, כעס, הסתכלות בנשים, חניפות, ליצנות, דברים בטלים, דברי משא ומתן בשבת ויום טוב, ובכל אלו רגילים העולם מאד ואפילו הלומדים ומופלגים כשישימו על לבם ימצאו שרובם נכשלים ברוב אלו דברים, ועוד יש הרבה עד אין מספר. וביטול תלמוד תורה כנגד כולם, כי הרחוק מן התורה רחוק מעבודת הבורא, ולכן תקנו השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, וכפי הריבוי בעסק התורה כן יתרבה ויתקרב לעבודה.

ולכן תקנו קדמונינו לתקוע מראש חודש אלול, כדי שישים האדם על לבו כאלו מתרין אותו לדין, ולבו יחיל בקרבו כי באו ימי הפקודה לפקוד לעיין בדינו, וכל מעשיו בספר נכתבין אפילו תנועה קלה שעושה, ובעת ההיא האלהים יביא במשפט את כל המעשה על כל נעלם אם טוב אם רע, ובעת אשר יביאו דינו לפני בשר ודם הלא יחרד חרדה גדולה. וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי אם יענשני ר"ל בעונש ממון אין עונשו עונש עולם שאוכל להרויח עוד ממון, ואם ייסרני ביסורי הגוף אין איסורו איסור עולם כי יכול להיות שיוציאני לחפשי וכדמצינו בנ"נ, ואם מותתני אין מיתתו מיתת עולם כי אינו יכול לשלוט רק בגופי אבל הרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה, ואף על פי כן בודאי יירא ויפחד ויחרד חרדה גדולה וישית עצות בנפשו ובכל דרכי חריצות יחוש אולי ימצא מפלט לו, לא תעלה על רוחו לפנות ימין או שמאל ולהתעסק ביתר חפציו ולא ישגיח לפתח ולשדד אדמתו ולא יתרפה ביום צרה מלהסיר מעליו כל מחשבות מענייניו, רק יכין לבו ומחשבתו להנצל כצבי מיד, ואם כך לפני דינו של בשר ודם כל שכן כשעומד לדין הוא ובניו וכל אשר לו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שאם יעניש אותו ח"ו בממון ויגזור עליו עניות הוא עונש עולם, ואם יכהו ח"ו בגופו או בבנים הוא איסור עולם, ואם יגזור עליו או על בניו מיתה הוא מיתת עולם.

ולכן מה נואלו היוצאים לפעלם ולעבודתם כל היום בימים האלו, וכל שכן מתחלת ימי הסליחות שהם נגד ימי ביקור של קרבן, וכ"ש בעשרת ימי תשובה ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם. לכן מחוייב כל אדם ליתן לנפשו ולשום הדברים אל לבו ולמעט בעסקיו ולקבוע ביום ובלילה שעות מיוחדות להתבודד בחדריו ובמשכיות לבו ולקדם באשמורות ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה ולשפוך שיחה לפני בוראו ולהתוודות עונותיו, ויוסיף לעשות מצות ומעשים טובים ולעסוק בתורה יותר ממה שעושה בשאר ימים, וירבה בצדקה יותר מכל השנה, כי העת רצון והתפלה נשמעת בו. ומ"ע מן התורה שיחזור בתשובה לפני יום הכיפורים, כמו שכתוב לפני ה' תטהרו. ולכן מהראוי שיתנהג האדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות אף שאינו נזהר בו כל השנה, כי גם הקב"ה מתנהג בחסידות עם בריותיו, והאוכלים פת פלטר כל השנה בימים האלו ראוי שלא לאכול כי אם פת ישראל, וכן בכל הדברים. וביותר צריך אדם לתקן בדברים שבין אדם לחבירו כי עליהם אין יום הכפורים או אפילו מיתה מכפר עד שיחזיר הגזל והעושק ויפייס לחבירו עד שימחול לו, ואפילו מתענה מאה שנים ויביא כל אילי נביות ויתודה מאה פעמים ביום לא יתכפר לו, כדאיתא במשנה הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא, שהרי כשחוטא לאדם הוא חוטא בכפלים אחד לאדם ואחד להקב"ה שעבר על ציויו, ועד שמפייס לחבירו כיצד יתוודה כי הלא עיקר הוידוי הוא עזיבת החטא והחרטה והרי עדיין השרץ בידו, ולכן צריך מקודם לפייס חבירו עד שימחול לו ואז לא נשאר רק בינו למקום ויועיל התשובה. כמו שאמר דוד המלך ע"ה במזמור נ"א שהוא מזמור התשובה, לך לבדך חטאתי, ר"ל הלא חטא זה אינו ביני לאדם רק ביני לבינך וא"כ בידך למחול. ולכן לאחר שתיקן הכל יתוודה על חטאתיו. ויש אנשים שטועים ונותנים מה שבידם מהגזל לצדקה ומפזרים לעניים, וזה טעות גמור, כמו שכתוב יד ליד לא ינקה רע. ואע"פ שאמרו ז"ל גזל ואינו יודע למי גזל יעשה מהם צרכי רבים, היינו שעשה כן לפי שאינו יודע למי גזל אבל אם יודע לא יועיל לו כלום עד שיחזיר לו, ואם מת יחזיר ליורשין.

וצריך שיתוודה בפיו ובלבו ובהכנעה גדולה ובבכי ובלב נשבר, ואז הוא הקרבן, כמש"ה לב נשבר ונדכה כו', ויסכים בדעתו שלא ישוב עוד לעשות כזה, דכיון דהוידוי הוא כקרבן אז"ל קרבן בלא תשובה נקרא זבח רשעים תועבה, ולכן צריך שישוב ויסכים בדעתו שלא ישוב עוד לעשות, ויבכה ויתמרמר ויתודה על אשר הכעיס את האדון ה' צבאות, ופגם נשמתו אשר חנן ה' לו להטיבו באחריתו, ואיך טינף אותה במעשיו הרעים, ויתעצב אל לבו ויתבייש מאלהיו לשאת עינו אליו בזכרו טינוף מעשיו אשר עשה בנערותו וגם עד זקנה ושיבה. ויאמר אל לבו מה עשיתי מדוע דבר ה' בזיתי ולא זכרתי אשר בראני מאין וגמלני כל הטובות, ואנכי קלקלתי מעשי ושלמתי רעה תחת טובה, אוי לי אוי עלי כי ארד אבל שאולה. וע"י התמרמרות בבכיה ודאי ישבר לבו בקרבו עד שיסכים בדעתו באותה שעה שיתאמץ בכל כחו שלא ישוב עוד לעשות מעשה הרע הזה, וזהו התשובה האמיתית, שיתמרמר כ"כ עד שיעיד עליו אדון הכל שהסכים בדעתו באותה שעה שלא ישוב עוד לעשות כזה כל ימיו, וכשיזכה למרירות גדול כזה יהיה בטוח לבו שיתכפר לו, ואשרי המגיע לווידוי זה.

והנה ההמון חושבים כששבים ביוה"כ נתכפר להם הכל ועל סמך זה הם עושים עונות בכל השנה כאלו הם ברשות עצמן, ולכן יש שמתענין משבת לשבת בהפסקות ב' או ג' ימים רצופי' ועומדים ביוה"כ כל היום והלילה ואינם מגביהים ידיהם כלל וכיוצא בדברים אלו מסיגופים ותעניות, ובכל השנה הם עושים נאצות ותועבות גדולות. ועליהם אמר המוכיח הגדול ר' ליב טארלער זל"הה משל נאה, ואמר שפעם אחד נתאכסן אצל בעה"ב אחד וביקש ממנו למחול לו שאינו יכול לכבדו כראוי, וא"ל אמת כי יש לי איזה אווזות שאשביע אותם לפטם אבל הם כחושות עדיין ואינן ראויין להתכבד, ויהי היום לאחר איזה חדשים נזדמן עוד לאותו פונדק וקבלו הבעל הבית בסבר פנים יפות ושחט אווז וכבדו, וכשישבו לאכול א"ל הבעה"ב זו היא מן האווזות שאמרתי שהם כחושות, וא"ל המוכיח הלא אי אפשר לפטם אווז רק ערך ג' או ד' וה' שבועות, וזה כבר זמן רב, והשיב שכך אני עושה כאשר האווז כבר מפוטם באופן שאי אפשר לה עוד לאכול אין אני נותן לה לאכול כמה ימים וע"י התענית אז יכולה לחזור ולאכול, וכן אני עושה לה תמיד עד זמן שאני רוצה לאכלה. כך דרכו של יצר הרע כמש"כ הולך אחריה כשור אל טבח יבא ר"ל שהשור קודם שחיטה מפטמים אותו והשור סבר שהוא לטובתו ובאמת הוא לרעתו, והנה כל חיות הקליפות הוא כשאדם עושה איזה מצוה והוא רשע ובזה מניצוץ הקדושה אשר מגיע לאדם בשכר מצותו כל זה לוקח הקליפה והיא חיותו וכאשר ירבה אדם לפשוע הרבה עד שלא נשאר בו שום ניצוץ קדושה אזי מפתה אותו להתענות בסיגופים ותעניות ולשוב בתשובה ואז הוא כקטן שנולד ואז כשיחזור לחטוא הוא חוזר ליתן בו כח, ומזה תראה כמה טועים אותן אנשים כי אפילו להסוברים דיוה"כ מכפר בלא תשובה היינו כשעבר עבירה במקרה אבל כשחוטא ואומר יוה"כ מכפר לכו"ע אין יוה"כ מכפר, דאין קטיגור נעשה סניגור, כדאיתא להדיא בגמרא. ולכן אל יסמוך האדם על זה, ויהיו כל ימי השנה אצלו כמו ימים נוראים, רק שבימים האלו ראוי לאדם להשגיח יותר ויותר על מעשיו, ועיקר גדול שבימים אלו ילך כל אדם לבית הכנסת ובה"מד לשמוע דברי תוכחות ומוסר שדורשים שם, כמשאז"ל אוהב את התוכחות, והאיש השונא תוכחת רחוק מאד מתשובה כמש"כ אוהב תוכחת יאהב ונאמר אוהב מוסר אוהב דעת ושונא תוכחת בער ונאמר מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות ונאמר אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין ונאמר לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך.

וראוי לאדם שירגיל את עצמו בכל ימי השנה שיהיה רגיל בפיו בכל שעה התפלה שהתפלל דוד המלך הורני ה' דרכך הדריכני באמתך ויחד לבבי ליראה את שמך וטהר רעיוני ולבי לעבודתך, וכיוצא באלו פסוקי יראה, מובטח לו שינצל מכל חטא. ופשיטא שהוא חוב גמור על כל אדם שילמוד בכל יום בספרי היראה אם מעט ואם הרבה שהוא יותר חיוב מכל למודו ואפילו אם יתבטל ע"י זה מלימוד פרק משניות או שאר לימוד, כי מה ה' אלהיך מבקש ממך כי אם ליראה אותו, וכדאיתא במשנה אם אין יראה אין תורה, כי מה יועיל לו התורה אם אין דעתו לקיים. ואמנם לא יספיק לו היראה לבד אם אינו לומד התורה כי אם אינו יודע מה לעשות מה יועיל לו היראה, כדאיתא שם במשנה אם אין תורה אין יראה, ר"ל אין יראתו כלום הגם שבוודאי יותר טוב כאשר יהיה אדם ירא שמים אף שהוא עם הארץ יותר ויותר טוב מלמדן ואין לו יראה כמש"כ טוב איש רש הולך בתומו מעקש שפתים ר"ל טוב רש בתורה והולך בתומו מלומד תורה בלא יראה שנקרא תורתו רק עקשות פה ולכן כש"ד כל מה שיוכל אדם לעשות בכ"ז שיש לו פנאי לפנות מחשבתו וללמוד תורה ביום או בלילה, ובתנאי שתהיה כוונתו לעשות ולקיים כל מה שילמוד, ולא ילמוד רק כדי לקיים מצות לימוד, כי אם ללמוד ולעשות, ואז תהיה תורתו רצויה.

ולפי שהמתודה צריך עכ"פ להבין מה שהוא אומר ולומר הוידוי בנחת, ומוטב לומר אשמנו פעם א' בכוונה מלומר ג' פעמים במהירות ובלא כוונה, ולפי שדברי הוידוי שתקנו קדמונינו הם כפולים ומכופלים ואינם מובנים לכל אדם, לכן כתבתי פירושו לפי מה שלקטתי מספרי ראשונים. הנה ווידוי זה אשמנו נתקן ע"פ הפוסקים שאין צריך לפרוט החטא, ולכן תקנו אותו על שם הכנוים רעים שנתכנו בהם ישראל לגנאי, ולפי שהחוטא פוגם בכ"ב אותיות התורה לכן תקנו על סדר א"ב שיפרש כל אדם חטאיו בין האותיות כגון באשמנו יאמר אכלתי דבר איסור וכן בכולם.

אשמנו. על שם הכתוב (הושע ה טו) עד אשר יאשמו ובקשו פני. והוא לשון ואשמה הנפש ההיא, פי' הרמב"ן בחומש שהוא לשון שממה שמהראוי שתהיה הנפש שוממה.

ויכלול כאן, אכלתי דברים האסורים, נבלות וטרפות, שקצים ורמשים (ובידוע שבעוונותינו הרבים אין אדם כמעט שניצול מאכילת שרצים, ולפעמים שלאחר שאכל הבשר נודע שהיתה נבילה וטרפה, והאוכל דברים המוחזקים בתולעים כגון מאלינש והירק שקורין קראפע דומה כאוכל במזיד, וזה ידוע ובדוק ומנוסה שכל הקאשיקעס שנוהגים שמניחים בם בשר ודגים הם מלאים תולעים, וכל אדם יכול לבדוק כי כאשר יכה אותו על השולחן יפלו תולעים הרבה אין מספר, וכן הרעסיטעש והנפות שתולים איזה ימים בחנות ומרתפים ואפילו בבתים יש בהם ג"כ תולעים לרוב). אכלתי בלא ברכה, לפניו ולאחריו.

בגדנו. ע"ש הכתוב (שם) בה' בגדו כו'. מלת בגידה הוא כאשר יטיב אדם לחבירו וא"כ בודאי מהראוי שיחזיק לו טובה עבור זה ומכ"ש שלא יעשה כנגדו רעה וכשאינו עושה כן זה נקרא בגידה גדולה ואנו בוגדים בהקב"ה שמטיב עמנו לעולם ונותן לנו חיים ופרנסה.

(בגדנו בין אדם לחבירו, וגמלנו לו רעה תחת טובה. אם בעל ח"ו בעילה אסורה, יאמר בעלתי בעילות אסורות. וכבר כתבתי שנכון לכל אדם לומר כן, שמא חטא בזה בגלגול אחר), בטלתי מללמוד תורה. ברכתי ברכה לבטלה, ברכה שאינה צריכה, ברכה בלא כוונה. בטלתי מ"ע לקרוא קריאת שמע בזמנה. בטלתי מ"ע ול"ת.

גזלנו. ע"ש הכתוב (מלאכי ג ח) כי אתם קובעים אותי, וע"ש הפסוק גוזל אביו ואמו. ואר"ל גוזל אביו הקב"ה ואמו כ"י (א"צ להאריך בעון זה שהרי אמרו סאה של עונות מי מקטרג גזל מקטרג בראש).

גאיתי, וכתיב תועבת ה' כל גבה לב.

דברנו דופי. ע"ש הכתוב (שם) חזקו עלי דבריכם כו' אמרתם שוא עבוד אלקים. וזהו דבר של דופי דברנו אחד בפה ואחד בלב (כפירוש המפרשים דר"ל דופי בשני פיות היינו אחד בפה ואחד בלב).

דברנו דברים בטלים, לשון הרע, שקרים, דברי מרמה, חניפות, ניבול פה, דברי משא ומתן בשבת ויום טוב (והנה הפה והלשון ושפתיים ושניים הם דמות ד' בגדי כהונה, וידוע שבגדי כהונה המלוכלכים פסולים לעבודה, וא"כ כיון שטמא הפה איך נפתח פה להתפלל ולבקש עלינו ואין קטיגור נעשה סניגור).

העוינו. זה נמצא בפסוק כמה פעמים. והוא פועל יוצא ר"ל שגרמנו לעוות מה שהי' ישר כענין המחטיא את חבירו (וכן אם הוא איזה גלגול נשמה שהי' מתוקן ונתגלגל לתקן אותו חטא וכאשר חטא הרי עיות וקלקל אותה הנשמה).

הוריתי הוראות בטעות, והכשלתי רבים. הוצאתי זרע לבטלה. הקשיתי עצמי לדעת. הרהרתי הרהורים רעים. הסתכלתי במקו' ערוה. הסתכלתי בנשים ליהנות מהם. הנפתי ידי על חבירי להכותו. הלבנתי פני חבירי ברבים.

והרשענו. גם זה נמצא לרוב בפסוק. והוא ג"כ פועל יוצא שעשינו גם אחרים שנעשו רשעים על ידינו (וג"כ כדלעיל בהעוינו).

זדנו. ר"ל היינו אנשי רוע לב, כמו שכתוב זדון לבך השיאך.

זלזלתי בכבוד שבתות וימים טובים. זלזלתי בכיבוד אב ואם. זלזלתי בכבוד לומדי תורה.

חמסנו. ע"ש הכתוב החמס קם למטה רשע הוא כמי גזל כגון שיש לחבירו איזה חפץ והוא אינו רוצה למכרו וליקח ממנו בחזקה ומשלם לו מעות כדי שויו או אפילו יותר רק כיון שאינו מוכר לו ברצון זה נקרא חמס.

חללתי שבת ויום טוב. חללתי השם.

טפלנו שקר. ע"ש הכתוב (יחזקאל י"ב) והנה טחים אותו תפל. כי הקליפות הם תמיד בפירוד וזה מחסדי יתברך שלא יתחברו לקטרג כמו שכתוב יתפרדו כל פועלי אין ובעונותינו גרמנו שטפלנו יחד הפועלי שקר ועוד טפלנו שקר ר"ל שנתחברנו ונטפלנו עצמנו לעוברי עבירה (באבות דרבי נתן רבי עקיבא אומר המדבק לעוברי עבירה אע"פ שאינו עושה כמעשיהם מקבל עונש כיוצא בהן וכן הוא במשנה במכות פרק א').

יעצנו רע. ע"ש הכתוב היועצים על ה' רעה (שלפעמים מיעץ את חבירו כדי להבאיש ריחו בפני בני אדם או שנותן לו עצה להנאתו לפי דרכו וגורם לחבירו הפסד).

יחדתי עצמי עם נשים, בין נכרית או ישראלית, אפילו פנויה (וכ"ש אשת איש או ערוה).

כזבנו. ע"ש הכתוב והמה דברו עלי כזבים. ר"ל שדברנו דברי כזב, בין לתועלת או ללא תועלת (וגודל החטא הזה כמו שכתוב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני).

כעסתי, ואמרו רז"ל הכועס כאלו עובד עבודת כוכבים, וכתיב איש חמה רב פשע, וכיוצא באלו פסוקים הרבה.

לצנו. ע"ש הכתוב שמעו אנשי לצון (וכת לצים אינם מקבלים פני השכינה ואמרו כל המתלוצץ נופל בגיהנם).

לבשתי שעטנז. לא שלמתי שכר פעולת שכיר בזמנו, ועברתי על לאו דלא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ועל מ"ע ביומו תתן שכרו.

מרדנו. ע"ש הכתוב המורדים והפושעים בי. ענין מרד הוא חמור מכולם כי יש שעושה עבירה אע"פ שאין יצרו תקפו עליו רק מחמת שאינו מאמין כלל במצוה זו.

נאצנו. ע"ש נאצו קדוש ישראל. ר"ל שגרמנו בעונינו שהכעסנו את ה' כמ"ש וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ואוי לו לעבד שמכעיס את רבו.

נשבעתי לשוא ולשקר (ובעוה"ר רוב העולם נכשלים בזה שנשבעים אפילו אינו מחוייב שבועה בתוך המשא ומתן נשבע ואומר כה יעזרני ה', וכבר ידוע שזה הוא כנשבע בשם, ולפעמים אפילו כשמדבר דברים בטלים עם חבירו ואומר דבר שקר כדי לאמת דבריו אומר ג"כ יעזרני' ה' לפי שכבר הרגיל לשונו בכך וע"ז ידוו כל הדווים שכאשר נתחייב שבועה בבית דין על תביעת חבירו לפעמים מוחל לחבירו ואינו רוצה לישבע אע"פ שאינו נשבע בשם שבטלו לישבע בשם מחמת גודל העבירה של לא תשא ואיך לא יבוש מלשבע בחנם שבועה בשם. נדרתי ולא שלמתי (ועבר על ב' לאוין, אחד הנודר כאלו בנה במה, והשני אם לא שילם נדרו). נהניתי מעולם הזה בלא ברכה.

סררנו. ע"ש הכתוב כפרה סוררה. ונאמר וסרתם מן הדרך. ר"ל סר לבנו מעבודת הבורא (כמש"כ ולעם הזה היה לב סורר ומורה. ר"ל סורר מלקיים מ"ע, ומורה לעבור על ל"ת).

עוינו. (עון הוא העושה עבירה במזיד, למלאות תאותו).

פשענו. פשע הוא כענין מרד (וי"ל שיש ב' מורדים, א' שמאמין בה' ובתורה ואעפ"כ מורד ואינו רוצה לקיים המצות, ב' שמורד מחמת שכפר בכל).

צררנו. ע"ש הכתוב צרר רוח אותה בכנפיה (ר"ל שהיינו צוררים אחד לחבירו).

קשינו עורף. ע"ש הכתוב והנה עם קשה עורף. שהרי מהראוי לאדם כשישמע לדברי המוכיח או כשרואה שנענש בממון או בחולי ר"ל הוא או בניו בודאי מהראוי שיכנע וישוב אל ה', אבל קשינו עורף ולא עשינו תשובה ותלינו שזה בא במקרה ולא מן ה'.

רשענו. עשינו מעשים שע"י זה נקרא רשע, כגון המרים יד על חבירו, כדכתיב רשע למה תכה כו'. וכן הגוזל והגונב נקרא רשע בקרא, וכיוצא באלו.

שחתנו. ע"ש הכתוב שחת עמך. ונאמר בנים משחיתים. השחתה היא דבר ערוה ועבודת כוכבים, ר"ל שעשינו דבר ערוה, ולאו דוקא שבעל ערוה אלא אפילו חיבוק ונשוק ובכלל זה המשחית ומוציא זרע לבטלה אפילו ע"י הרהור וכ"ש אם ניאף בידו ח"ו, ודברים הדומין לעבודת כוכבים כל המתגאה כאלו עובד עבודת כוכבים, המעלים עיניו מצדקה, וכן כל הכועס כאלו עובד עבודת כוכבים, וכיוצא בו הרבה.

תעבנו. ר"ל עשינו מעשים רעים שע"י זה האדם נקרא תועבה, כמש"כ לא תאכלו כל תועבה. וכן עבודת כוכבים נקרא תועבה, וכמש"כ לא תביא תועבה אל ביתך.

תעינו. זהו ווידוי כללית, היינו כמש"כ כולנו כצאן תעינו, כי לא הלכנו בדרך הישר, ולכן אף אתה לא עזרתנו לשוב, כארז"ל הבא לטמא פותחין לו, ר"ל שאין משמרים אותו משמים לסייעו שישוב עד שישים האדם אל לבו שישוב ואז הבא לטהר מסייעין אותו. וז"ש תעתענו, ר"ל שהנחת אותנו על בחירתינו להיות תועים.

סרנו ממצותיך כו'. ואלו היינו בוחרים בדבר ששוה למצותיך לא היה רע כל כך, אבל בחרנו בדבר שלא שוה לנו, ולכן ואתה צדיק כו'.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.