חידושי רבנו חיים הלוי/מעשר/ב

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מעשר ב

הלכות מעשר
פ"ב ה"א

אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מה"ת וחייב מדבריהם שנאמר עשר תעשר וגו' ואכלת אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאכלה, וכן הלוקח פטור מה"ת שנאמר תבואת זרעך וחייב מדבריהם, בד"א בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מה"ת.' עכ"ל. ובהשגות ז"ל א"א אינו כן את תבואת זרעך ולא לוקח והלא עשר תעשר משנמרח הוא ועל זה אמר תבואת זרעך ולא לוקח והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו פטור מה"ת כדאמרינן בלקט שכחה ופאה שעשאן גורן בעיר שהם פטורים ש"מ בשדה חייבין מדרבנן, ושמעתא דהשוכר את הפועלים נמי קשיא לי' דוק ותשכח. עכ"ל. וצריך ביאור דברי הראב"ד שכתב והלא עשר תעשר משנמרח הוא, והלא אדרבה אם היה קאי הקרא על קודם מירוח אז היה יותר קשה על הרמב"ם, דהרי היה מוכרח דפטורא דלקוח הוא גם על קודם מירוח, וצ"ע.

ונראה לומר, דדעת הראב"ד היא, דליכא למימר דהנ"מ בין קודם מירוח לאחר מירוח לשיטת הרמב"ם היא משום דלאחר מירוח נופל עליו דין לקוח וחייל עליו הפטור של לקוח ובלקחן קודם מירוח אין בו דין לקוח, או דלא חייל עליו הפטור דלקוח, ז"א דמ"ש, ואדרבה לאחר מירוח הרי כבר חייל עליו חיובא דמעשר ומ"מ לקוח פוטרו, ק"ו בקודם מירוח דלא חייל עליו חיובא דמעשר דפשיטא דמיפטר לקוח, וע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם דהיינו טעמא משום דאמרינן דנהי דחל עליו פטור דלקוח בלקחן קודם מירוח מ"מ כשנתמרח ברשותו חוזר ומתחייב במעשר וחזר להיות עליו דין תבואת זרעך ומיפקע בהמירוח הך פטורא דלקוח, וכלשון הרמב"ם שכתב אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מה"ת, דהיינו שהמירוח שביד לוקח חוזר ומחייבן, משא"כ בלקחן אחר מירוח דנשארו בפטורא דלקוח ופטורין, וע"ז כתב הראב"ד והלא עשר תעשר משנמרח הוא, דהרי קודם מירוח עדיין אינו מחויב לעשר מן התורה, ובע"כ דאיירי בממורחין, וע"ז אמר תבואת זרעך, ר"ל שיהא שלו משעת זריעה, הרי דהמירוח שברשותו אחר שלקחן אינו חוזר ומחייבן, ואשר ע"כ זהו שהביא הראב"ד הא דהקרא איירי בממורחין, כיון דבאמת קודם מירוח הוה חייל גם לדעת הרמב"ם פטורא דלקוח, ורק דסובר דהמירוח חוזר ומחייבן, וא"כ הא צריך להביא מהקרא דאיירי בממורחין, דש"מ מזה שאין המירוח חוזר ומחייבן. וכן מוכיח לשון הראב"ד שהביא מהפקר דאינן חוזרין ומתחייבין ע"י מירוח שאח"כ, דש"מ דכל שנפטרו שוב אינן חוזרין ומתחייבין ע"י מירוח, והיינו כמש"כ בכוונת הראב"ד. ולא תקשי ע"ז, דא"כ הא נמצא דכל לקוח קודם מירוח מיהא מיפקע מתרו"מ משעת לקיחה עד שעת מירוחו, אשר זה לא הוזכר ברמב"ם כלל ולא משמע כן בדבריו, אכן י"ל דדין לקוח אינו דין פטור והפקעה לגמרי מתרו"מ, כי אם דדינו הוא דבשעה שיש בו שם לקוח לית בי' חלות חיובא דמעשר, וכדחזינן דחוזר ומתחייב אח"כ ע"י המירוח, דש"מ דמעיקרא לא הי' בו דין פטור לגמרי, ולפי"ז קודם מירוח דבלא"ה לית בי' חיובא דמעשר ועדיין אינו טבל כלל, ורק דאם קרא שם הוא דהפרשתו קיימת, אבל חיוב תרו"מ עוד לית בי', א"כ ממילא דהדין לקוח אינו מוסיף פטור כלל קודם מירוח, וכל פטורו של לקוח הוא רק לענין להפטר מתרו"מ לאחר מירוחו, וכיון דהמירוח חוזר ומחייבו, ממילא דליתא לדין לקוח כי אם בלקחו אחר מירוח, ומיושבים היטב דברינו בדברי הראב"ד, וכש"נ. ובהכי מתישבא לדעת הרמב"ם קושית הראב"ד מהפקר דמהני קודם מירוח להפטר לעולם, דשאני הפקר דהוא דין פטור והפקעה, וע"כ כל שנפטר שוב אינו חוזר ומתחייב, וגם דפטורו שייך גם קודם מירוח, דגם אז הא הויין הפירות מיהא בני תרו"מ, שזה חייל עליהן ע"י הבאת שליש, וחייל ע"ז פטורא והפקעה דהפקר דלא להוו בני תרו"מ כלל, וע"כ שפיר מיפטרי לעולם כיון דהוי פטור והפקעה שחייל גם על חובתן שהי' ע"י הבאת שליש, דלא שייך ע"ז שהמירוח יחזור ויחייבן, משא"כ בפטורא דלקוח דאינו דין הפקעה ורק חסרון חלות חיובא בלבד, ע"כ לא חל כלל על חובתו שבא לו ע"י הבאת שליש, וכל פטורו הוא על גמר חיובו בלבד, ומועיל בי' שפיר המירוח לחזור ולהתחייב, משום טעמא דכיון שנתחייב ברשותו ע"י המירוח שאח"כ תבואת זרעך קרינן בי', וכמבואר בתוס' ב"מ דף פ"ח יעו"ש, וכש"נ.

ובעיקר דין לקוח שכתב הרמב"ם דהגומר פירותיו ע"מ למכרן פטור וכן הלוקח פטור, אשר לכאורה הם שני דינים מחולקים הך דהגומר פירותיו ע"מ למכרן ודין לקוח ומתרי קראי נפקי, וצ"ע מה שכללן הרמב"ם יחד בלשון וכן, דמשמעו הוא שהמוכר והלוקח שניהם פטורין תרווייהו חד דינא הויין וזה צ"ע טובא. ואשר נראה מזה מוכרח, דהרמב"ם סובר דכל הך פטורא דלקוח הוא דוקא היכא שהמוכר גמר פירותיו ע"מ למכרן, וצריכינן לדין לקוח משום דבלא"ה הגומר פירותיו ע"מ למכרן כל שיגמור אח"כ בדעתו שיהיו הפירות לאכילה שוב חוזר גמר מירוחן לחייבן בתרו"מ, אבל מאחר דלקוח פטור ממילא לא מהניא שוב מחשבת אכילה של הלוקח לחייבן בתרו"מ. אלא דאכתי צ"ע, כיון דע"כ דין לקוח הוא דין בפ"ע שפטור, א"כ למה הוצרך הרמב"ם להך גוונא שיגמור המוכר ע"מ למכרן דוקא. וי"ל דהנה בתוס' בב"מ דף פ"ח הקשה הריב"ם לשיטת הר"ת דפטורא דלקוח הוא בלקחן אחר מירוח, דאיך חייל הך פטורא דלקוח אחרי שכבר נגמר חיובן במירוח, ולדעת ר"ת י"ל דאיירי קודם ראית פני הבית דחשוב עוד לא נגמר חיובן, וכמבואר בתוס' שבת דף קכ"ז ע"ב דמעשר ראשון שהקדימו קודם ראית פני הבית פטור מתרומה גדולה משום דחשוב עוד לא נגמר חיובן, וא"כ ה"נ דכוותה לענין פטורא דלקוח כל זמן שלא ראו פני הבית חשוב לא נגמר חיובן וחייל עלייהו פטורא דלקוח, ולדעת הריב"ם צ"ל דס"ל כמו שכתבו התוס' בביצה דף י"ג דכל שנגמר מירוחן חשוב נגמר חיובן, אף בהקדים מעש"ר קודם ראית פני הבית, וע"כ ס"ל דה"ה הכא ג"כ כל שנתמרחו חשוב נגמר חיובן ולא חייל עוד בהו פטורא דלקוח. ולפ"ז צ"ע לדעת הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' תרומות לענין הך דינא דמעש"ר שהקדימו בשבולים דהכל תלוי במירוח, וכל שנתמרחו חשוב נגמר חיובן, ומ"מ פסק דגם לאחר מירוח חייל עלייהו פטורא דלקוח, וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דלאו כולהו פטורי שוין בזה. אכן נראה יותר, דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הריב"ם דכל שנגמר חיובן במירוח שוב לא חייל עלייהו פטורא דלקוח, וא"כ הא נמצא דלא מצאנו כלל פטורא דלקוח לדעת הרמב"ם, דבלקחן קודם מירוח הרי המירוח שאח"כ חוזר ומחייבן, ובלקחן אחר מירוח הרי שוב לא מיפטרי מאחר שכבר נגמר חיובן, ובע"כ דדין לקוח הוא רק היכא שגמר הפירות ע"מ למכרן, דאכתי לא נגמר חיובן לתרו"מ כיון דהי' ע"מ למכרן, ומירוח אח"כ ברשות לוקח לחזור ולחייבן ג"כ ליכא דהרי כבר הן ממורחין, ואז הוא דחייל פטורא דלקוח. ואשר ע"כ ניחא דעת הרמב"ם בהא דכייל לפטור דלקוח בהדי גומר פירותיו ע"מ למכרן, משום דאפילו אם לקוח הוי פטור בפ"ע, מ"מ ליתא לפטור זה רק בגמרן ע"מ למכרן וכש"נ. ואין בזה דוחק לאוקמי כל הך פטורא דלקוח רק בגמרן ע"מ למכרן, דנראה דלכל השיטות מ"מ כל שראה פני הבית שוב לא מיפטר בלקוח, דכיון דכבר הוא אסור משום טבל א"כ לא מצינו איסור שחוזר להיות היתר, ויסוד דין לקוח אינו רק בחיוב הפרשתו לענין לאקבועי' בטבל, אבל לא אחרי שכבר הוקבע ונאסר, וא"כ הא קשה לפ"מ דאיתא בב"מ דף פ"ח ואבע"א כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו, וא"כ איך מצינו כלל לפטורא דלקוח בהנך דבני גורן, דקודם מירוח הא לא מהני לקוח לדעת הרמב"ם והר"ת, ולאחר מירוח הא גם כן לא מהני לקוח, כיון דכבר חל בהו איסור טבל, כיון דלא בעינן בהו ראית פני הבית, ואם נימא דהפטור דתבואת זרעך קאי רק על הנך דלאו בני גורן, זה נראה דחוק, ובע"כ צ"ל להך לישנא דהפטור דלקוח הוא בגומר פירותיו ע"מ למכרן דאכתי לא איטבלו הפירות, וא"כ שפיר נוכל לומר גם לדידן כן, דאיירי בע"מ למכרן וכלשון הרמב"ם וכש"נ. ועכ"פ נתבאר בדעת הרמב"ם דהפטור דלקוח הוא רק קודם שנגמר חיובן של הפירות בתרו"מ, א"כ הרי בע"כ דהא דלא מיפטרי בלקחן קודם מירוח הוא רק משום טעמא דהמירוח שברשות לוקח חוזר ומחייבן, וע"כ שפיר הוצרך הראב"ד לזה דעשר תעשר הוא משנמרח להורות דהמירוח של לוקח אינו מועיל לחייבן, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף