חידושי הרי"מ/גיטין/לג/א

חידושי הרי"מ גיטין לג א

דף ל"ג ע"א

תוס' ד"ה ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. והקשו א"כ יחפה תמיד על בת אחותו שישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח ותירצו דכדין יחפה ואח"כ הקשו דהוי התראת ספק ותרצו דמוקמינין לה אחזקה ואח"כ כתבו ומאי שהקשה א"כ יחפה על ב"א כיוון שנודע שלא עשה זה רק לחפות לא הפקיעו כלל לקדושין כו' ע"ש ודקדקו אמאי כתבו תוס' אחר שהקשו מהא דהתראת ספק תירוץ אקושיא הראשונה הלא מיד הו"ל לתרוצי אקושיא הראשונה שלא יוכל לחפות כיוון שלכך כיוון:

ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות לפי מאי דאמרינן מס' ב"ק פ' מרובה דף ע' ע"ב דפריך הש"ס איך משכחת לה בשנים אומרים קדש ושנים אומרים בעל סא הוי חצי דבר ופירש"י ז"ל בשניהם אומרים שנתקדשה והוי אשת איש ושנים מעידים שבעל אותה איש אחר וחייב מיתה הא הוי חצי דבר דבלא העדי קדושין לא הי' העידי ביאה מחייבים אותו כלום שהיינו אומרים שהיא פנוי' ואיך משכחת לה מיתה בבועל אשת איש ומשני דכיוון דעידי קדושין לא צריכי לעידי ביאה שהם פועלים בעדותם שהיא מקודשת לא מיקרי חצי דבר ע"ש. ולפ"ז קשה הכא לכאורה עדיין קושית התוס' שיחפה על בת אחותו שישלח לה גט ויבטלו שלא בפניהם. ואי"ל כמו שתירצו דכיון שאנו רואין שנבעלה לאחר והוא שלח לה גט מסתמא כוונתו לחפות ולא מהני דז"א דאעפ"כ לא תתחייב מיתה שיהי' חצי דבר העידי ביאה עם העידי קדושין ואי"ל כמ"ש בש"ס דכיוון דעידי קידושין לא צריכי לעידי ביאה הוי דבר שלם ז"א כיוון דהכא ששלח לה גט ובטלו שלא בפני ב' ואפקעינהו רבנן לקדושין ולא הוי קדושין כלל למפרע רק משום שידעינן שנבעלה לאחר אין אומרים שכיוון לכך ולא הפקיעו א"כ בלא העידי ביאה לא הי' מהני כלום העידי קדושין עכשיו בעדותם כיוון שביטל הגט והפקיעו להקדושין רק מחמת העידי ביאה ידעינן שמקודשת וא"כ הוי חצי דבר שגם העידי קדושין צריכין לעידי ביאה דהפ' כתבו דצריך להיות עכשיו בעדותם שמעידים בפנינו שלא יהי' חצי דבר שיפעלו דבר מהכת אחת בלא האחרת וא"כ כשביטל אין העידי קדושין פועלין מאומה זולת העידי ביאה דאמרינן שנפקעו הקדושין זולתם ויהי' שפיר חצי דבר ולא תתחייב מיתה וא"כ שפיר יכול לחפות עלי' וזה קשה גם לדידן דקי"ל כרבי דבטלו מבוטל מ"מ כתבו תוס' דבביטול לפני פחות משנים דלא מהני הוא ג"כ הטעם מחמת אפקעינהו גם לדידן יכול לחפות לשלוח לה גט ויבטל שלא בפני ב' [ויכול לעשות באופן שידעו שביטל] וגם תירוץ תוס' הראשון שתירצו דבאמת יחפה כדין ג"כ לא שייך הכא כיוון שבאמת כיוון לחפות ולא הפקיעו באמת רק שלא נודע והוי שלא כדין:

ונראה לישב זה דהנה לכאורה יש לישב קושיות תוס' לפמ"ש הטעם דלא אמרינן באמת לצעורה קא מכווין משום דמוקמינין לה אחזקת אשת איש שנתבטל הגט והוי א"א עדיין ע"ש ומ"ש לעיל והנה הפ' כתבו דלא כמהרש"א דגם שלא בפניו שייך לצעורה קא מכווין אם יודע לה ע"ש. ולפ"ז מיושב לכאורה קושית התוס' דכיוון דביטל שלא בפניהם הפקיעו רבנן לקדושין מינה א"כ שפיר אמרינן שכיוון לצעורה וא"ל דמוקמינן לה אחזקת א"א שנתבטל הגט והוי א"א ז"א דאם נתבטל וודאי לא הוי אשת איש דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' וא"כ איכא חזקה בהיפך שכיוון לצעורה ולא ביטלו כלל ולא הפקיעו רבנן לקדושין מיני' והוי אשת איש עכ"פ עד עתה וכן סבר רשב"ג באמת דאם בטלו הפקיעו הקדושין וממילא מוקמינן אחזקה שלא ביטלו רק לצעורה וא"כ לא קשה קושית תוס' דלא יוכל לחפות כלל דשפיר תתחייב מיתה אף אם יבטלו דנימא שלא כיוון רק לצעורה. אך ז"א לפמ"ש תוס' בסוגיא דנכתב ביום ד"ה משום ב"א כו' דלא תתחייב מיתה מחמת חזקת אשת איש דאיכא לנגדה חזקת כשרות שלא נבעלה כשהיתה אשת איש ע"ש וא"כ מקשו תוס' שפיר שיוכל לחפות וא"ל דנוקי אותה בחזקת א"א שלא ביטלו ז"א דאיכא לנגדה חזקת כשרות [אף דיש לחלק דהכא ליכא חזקה דכשרות דאף שנפקעו למפרע מ"מ היא לא ידעה כשזינתה שישלח לה גט אח"כ ויבטלנו מ"מ גם בכה"ג מצינו כמה חזקות] ומקשו תוס' שפיר:

ולפ"ז מיושב מאי שהקשינו דאעפ"כ יכול לחפות שיהי' חצי דבר דז"א דשפיר פועלין העידי קדושין גם בלא העידי ביאה כיוון דבאמת מוקמינן לה אחזקת א"א שלא ביטל הגט ולא הפקיעו ומקודשת רק מחמת שנבעלה מוקמינן לה אחזקת כשרות א"כ העידי קדושין בלא העידי ביאה פועלין שפיר שתהי' מקודשת אף שביטל הגט מ"מ מוקמינן לה אחזקת א"א בלא העידי ביאה דליכא חזקת כשרות ועכשיו דאיכא עידי ביאה ממילא לא אפקעינהו לפי שכיון לחפות. וזולתם ג"כ היתה מקודשת מחמת החזקת א"א וא"כ לא הוי חצי דבר דעידי קדושין לא צריכי כלל לעדי ביאה:

אמנם לכאורה יש לדחות זה דליכא כלל חזקת א"א דנימא שלא ביטל ולא הפקיעו כיוון דאם ביטל הפקיעו הקדושין למפרע ולא היתה כלל אשת איש מעולם ואיך שייך חזקת א"א. אך באמת התוס' כתבו דגם בכה"ג שייך חזקת א"א כמו שתירצו אהא דהתראת ספק וא"כ א"ש מ"ש:

ולפ"ז מיושב מאי שתירצו תוס' תירוץ זה אחר התירוץ דהתראת ספק דאל"ה הי' קשה מ"ש דהוי חצי דבר ואי"ל כמ"ש ז"א דליכא כלל חזקת א"א כיון שהפקיעו למפרע אבל עכשיו שהוכיחו דגם בכה"ג שייך החזקה תירצו שפיר כמ"ש וא"ש:

אופן ב' יש לישב קושיא זו דלא תירצו מקודם דהנה לכאורה יש להקשות אתירוץ תוס' זה שתירצו דמשום שנבעלה ואח"כ ביטלו חזינן שכיוון לחפות מסתמא דהנה קי"ל היכא שהוזמו עדים ואח"כ נודע שאף בעדותם לא הי' מהני אף קודם ההזמה ונגמר הדין בטעו' לא הוי הזמה כלל ואינם חייבים כלום כגון שהעידו על אחד שחייב מיתה והוזמו ואח"כ נודע שהי' פסולים א"כ נגמר הדין בטעות שאף בלא ההזמה לא הי' חייב מיתה לא הוי הזמה כלל ופטורים כמו דאיתא ב"ק פ' מרובה [דף ע"ג ע"א] וכ"כ המרדכי גבי אין עד נעשה דיין שאם הוזמו לא מהני שע"י ההזמה נודע שהגמר דין הי' בפסול ע"ש. ולפ"ז קשה הכא קושית תוס' דאעפ"כ יכול לחפות לשלוח לה גט ולבטלו. ואי"ל כמ"ש דלא יהי' מהני כיוון דחזינן שמסתמא כיוון לחפות ששולח לה גט אחר שנבעלה לאחר ומבטלה ז"א דמ"מ לא תתחייב מיתה דהעדים שמעידים על הביאה לחייבה מיתה יהי' עדות שאי אתה יכול להזימה כיוון דגם עכשיו אף שעדותם אמת שנבעלה לאחר מ"מ אינה חייבת מיתה כיוון שכבר ביטל הגט ונפקעו הקדושין רק מחמת דחזינן שנבעלה ואח"כ ביטל הגט אמרינן דמסתמא כיוון לחפות וחייבת מיתה וא"כ אם יוזמו יהי' נודע שבאמת לא נבעלה וא"כ לא היתה כוונתו לחפות. כיון שהוא ביטל קודם שהעידו העדים א"כ כיון שבאמת לא נבעלה כיון שהוזמו לא הי' כוונתו לחפות ושפיר נפקעו הקדושין ע"י ביטולו א"כ אף אם היתה עדותם אמת שנבעלה גם בלא ההזמה לא היתה חייבת מיתה מקודם כיון שלא כיוון לחפות ונפקעו הקדושין באמת רק דקודם ההזמה היינו סוברים שכיוון לחפות ולא נפקעו הקדושין ואם היינו יודעים קודם ההזמה שלא כיוון לחפות לא היינו מחייבי' אותה מיתה כלל אף בעדותם רק שהיינו סוברים שכיוון לחפות וא"כ עכשיו אחר ההזמה נודע שבאמת לא כיוון לחפות ולא הי' מהני עדותם כלל וא"כ לא הוי הזמה כלל וממילא גם היא אינה חייבת מיתה כיון דהוי עשאאי"ל וא"כ שפיר יכול לחפות וגם החיפוי יהי' שלא כדין כיון שבאמת כיוון לחפות ולא נפקעו הקדושין וקשה עדיין קושית התוס'. ועיין מ"ש לקמן דף ע"א על דברי הרשב"א בסופו:

ולכאורה הי' נראה לישב דהנה הר"ן ז"ל בחידושיו לגיטין לעיל אהא דאמרינן נהי דבטלי' לשליחות גיטא גופא מי קא בטיל ופ' רוב הפוסקים דאינו יכול לבטל גוף הגט אף בפירוש והקשה הר"ן ז"ל הא כיון דאמר גט שנתתי לך בטל הוא א"כ ביטל גוף הגט ולא השליחות ואמאי מהני. ותירץ דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא כיוון לבטל השליחות כיון דגוף הגט אינו יכול לבטל ע"ש וזה דלא כמ"ש לעיל וא"כ לכאורה הכא בביטול שלא בפניהם דאין הביטל מועיל אף אם ביטל השליחות א"כ ממילא אמרינן דביטל גוף הגט דלא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דגם אם ביטל השליחות לא מהני וא"כ ביטל גוף הגט ולא אפקעינהו כלל לקדושין וא"כ לא קשה כלל קושית התוס' אך באמת ז"א דכיון שמכוון לחפות לא שייך אין אדם מד"ל כיון שרוצה בכך וא"כ לא קשה דהוי עשאאי"ל ז"א דאם יוזמו ונודע שלא כיוון לחפות. א"כ ממילא לא הפקיעו דנימא שכוונתו הי' על גוף הגט כמ"ש. אך ז"א דאעפ"כ יכול לחפות ולבטל בפירוש רק השליחות ולא גוף הגט ושפיר יהי' עשאאי"ל כמ"ש:

אמנם יש לומר כמ"ש לעיל דבאמת י"ל שכיוון לצעורה רק דאיכא חזקת אשת איש וא"כ איכא בהיפך הכא חזקת אשת איש דכיוון לצעורה ולא נפקעו הקדושין אך ז"א כמ"ש לעיל דאיכא נגדה חזקת כשרות כיון שנבעלה. ולפ"ז א"ש דשפיר הוי עשאי"ל דאם יוזמו ונודע שלא נבעלה א"כ שפיר אמרינן דכיוון לצעורה דאיכא חזקת א"א וליכא נגדה חזקת כשרות:

ולפ"ז מיושב דבאמת י"ל דלא שייך הכא חזקת א"א כיון דאם אפקעינהו לא היתה כלל אשת איש מעולם רק עכשיו שכתבו דגם בכה"ג שייך חזקת א"א תירצו שפיר:

אופן ג' דהנה יש להקשות אהא דתירצו תוס' דלכך לא הוי התראת ספק משום דרוב אנשים אין מגרשין נשותיהם וכששולחין גט אין מבטלין כו'. והנה המהרש"א ז"ל כ' דבנזיר לא שייך שום רוב או חזקה דאמרי' דודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ע"ש. והנה בקדושין [דף ע"ח ע"א] פליגי אביי ורבא בכל חייבי לאווין אביי סבר דקידש לחוד לוקה משום לא יקח ואף בלא ביאה אם מקדש חייבי לאווין לוקה ורבא סבר דקידש אינו לוקה רק בעל ומודה במחזיר גרושתו דבעל ולא קידש אינו לוקה רק צריך להיות שניהם קידש ובעל ע"ש. וא"כ קשה אמאי לוקה בקידש הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנו דגם לדידן דקי"ל כרבי דבטלו מבוטל מ"מ אם מבטל פחות מלפני ב' לכ"ע אינו מבוטל דשייך ממזירות ואפקעינהו רבנן לקדושין כמ"ש תוס' לעיל וא"כ הוי שפיר גם לדידן התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנה שלא בפני ב' ויופקעו הקדושין וא"כ איך יתחייב מלקות בקידש חייבי לאווין וא"ל כתירוץ תוס' דרוב אין מבטלין הגט כשמגרשין דז"א דהכא דחייב מלקות א"כ וודאי יעשה זה כדי שלא יתחייב מלקות כמו התם בנזיר דלא מהני הרוב כמ"ש מהרש"א ז"ל וגם תירוץ ב' בל"ז לא שייך הכא דליכא חזקה דבשעת התראה הוא קודם הקדושין ואדרבה איכא חזקה בהיפך וא"כ אמאי לוקה בקידש וגם לרבא קשה במחזיר גרושתו דמודו כולם דבעל ולא קידש אינו לוקה רק קידש ובעל וא"כ הוי ג"כ התראת ספק דאם ישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני ב' יהי' נפקעים הקדושין ויהי' בעל ולא קידש וג"כ אינו לוקה וא"כ אמאי חייב מלקות עכשיו הא הוי ה"ס:

והי' אפשר לישב לפמ"ש כל הפוסקים הטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משום דקידש על מנת שירצו חכמים וא"כ עכשיו שאין החכמים רוצים לא נתקיים התנאי ולכך לא הוי קדושין עיין בשיטה מקובצת ריש מסכת כתובות. והנה קי"ל דאחד ממשפטי התנאים הוא שאין יכול להתנות תנאי רק בדבר שאפשר למיעבד ע"י שליח אבל בדבר שאינו יכול לעשות שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ע"ש בכתובות פ' המדיר:

והנה קי"ל דאין שליח לדבר עבירה. וכתבו תוס' ב"מ לחד תירוצא דהיכא דאין שליח לדבר עבירה בטל השליחות לגמרי ולא הוי שליח כלל. וא"כ א"ש הכא בקידש חייבי לאווין אף אם ישלח לה גט ויבטלו אח"כ שלא בפניהם מ"מ לא נפקעו הקדושין דלא שייך לומר שקדשה על תנאי שירצו החכמים ואם לא ירצו יהי' בטלין דז"א דאינו יכול להתנות תנאי כלל בהקדושין כיון דאינו יכול לעשות שליח לקדש חייבי לאווין דאין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות. א"כ כיון דאינו יכול לעשות השליח ממילא אינו יכול להתנות בו תנאי ואף שאין החכמים רוצים אעפ"כ הוי קדושין ולא נפקעו וא"כ שפיר הוי התראת ודאי וחייב מלקות רק לתירוץ התוס' השני קשה שתירצו שם בב"מ דהשליחות קיים רק לענין העבירה לא הוי שליחות קשה וגם לחד מ"ד התם דבכהן שאומר לישראל קדש לי גרושה מהני השליחות. וא"כ שפיר הוי בידו לעשות שליח ישראל ויכול להתנות בו תנאי וקשה כנ"ל:

ולפ"ז מיושב מאי שכתבו תוס' כאן דע"ז מתרצי תוס' שפיר דהיכא שכיוון לחפות לא הפקיעו כלל הקדושין רק היכא שלא כיוון כלל וא"כ לא קשה כלל מ"ש בחייבי לאוין דהוי התראת ספק שישלח לה גט ויבטלנו דז"א דרוב אנשים אין מגרשין נשותיהם וכשמגרשין אין מבטלין. ואי"ל כמ"ש דלא מהני הרוב שבודאי יעשה כן כדי שלא יתחייב מלקות דז"א דאם יעשה כן כדי שלא ילקה לא הי' מהני כלל כיון שכוונתו לחפות רק דנימא שלא יתכוון ע"ז איכא הרוב שפיר וא"ש:

ובפשיטות יש לישב דבאמת איך נימא שכיוון לחפות שמא לא כיוון לחפות ואיך נחייבה מיתה רק מחמת שכתבו תוס' דאיכא רוב דרוב אנשים אין מגרשין וכשמגרשין אינו מבטל הגט ששולח רק על מה שעושה בכוונה לחפות ע"ז לא שייך הרוב או החזקה כיון שרוצה לחפות וא"כ שפיר אמרינן דמסתמא כיוון לחפות דאל"ה לא הי' שולח גט ומבטלו כיון דרוב אנשים אינם מבטלין הגט ששולחין ומסתמא כיוון לחפות ותירצו שפיר דאם לא בירר לנו בהיפך חייבת מיתה וא"ש:

ולכאורה הי' אפשר לומר דהתוס' לא כתבו כלל זה לתירוץ רק לענין דינא אם ידעינן שכיוון לחפות לא נפקעו הקדושין דבשיטה מקובצת לכתובות איתא בהדי' זה לתירוץ וגם בתוס' מוכח כן שכתבו אם ידעינן שכיוון לחפות לא הפקיעו ואם ברור לנו שלא כיוון שפיר הפקיעו וסתרי אהדדי דמשמע מדכתבו אם ברור לנו כו' דאם אינו ידוע אמרינן שמסתמא כיוון ומקודם משמע בהיפוך שכתבו ידעינן וע"כ פירושו לתרץ הקושיא ראשונה משום דאם ידעינן לא הפקיעו וא"כ הכא דמסתמא כיוון לחפות לא הפקיעו וחייבת מיתה וא"ש:

גמ' בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה קא מפלגי כו' והקשו, המפ' לשיטת הפוסקים דבכתיבה בעינן שליחות הבעל וא"כ דלמא כ"ע סברי דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה רק בשליחות שבטלה מקצתה פליגי דרבי סובר לא בטלה כולה ורשב"ג בטלה כולה אבל בעדות כ"ע מודים דהרמב"ם פוסק באמת בעדות לא בטלה כולה ובשליחות בטלה כולה כרשב"ג:

ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות לרבי דסבר לא בטלה כולה וליכא למיחש למידי ולכך יכול לבטל כו' והנה תוס' ד"ה רבי סבר כתבו לחד תירוצא דאי הוי סבר רבי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הי' מודה דלא מהני הביטול זה שלא בפני זה אף בדיעבד כיון דשייך תקנת ממזירות דאיכא למיחוש שמא יטעו העדים ויסברו דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. ואף שידעו שביטל קצתם אעפ"כ יכתבו ומודה רבי דבכה"ג לא מהני הביטול אף בדיעבד ע"ש. וא"כ קשה לפמ"ש האחרונים דאיכא למיטעי גם בהיפוך דאף דקי"ל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה איכא למיטעי ג"כ בהיפוך דבטלה כולה ע"ש. וא"כ קשה אף דסבר רבי בעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. אעפ"כ לא הוי ביטול דשייך ג"כ תקנות ממזירות דאיכא למיחש דאף אם ידעו מהביטול מ"מ שמא יטעו ויסברו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וא"כ ממילא לא הוי ביטול משום שמא יסברו דלא בטלה כולה דלא מהני הביטול אף לרבי אי הוי סבר דבטלה כולה. א"כ אף אי לא בטלה כולה לא הוי ביטול דיטעו דבטלה כולה ולא הוי ביטול ושייך ממזירות. וגם עכשיו לא מהני הביטול כיון שיטעו יחתמו אותם העדים שביטלם ג"כ שיסברו דלא הוי ביטול:

ונראה ליישב דהנה לכאורה הוא תמוה איך יכול לבטל העדים במה מבטלם. כיון שראו והם עדים כשרים במה נפסלו ע"י ביטולו כיון שאינו מבטל השליחות של החתימה רק העדות מבטל. וע"כ צ"ל כיון דבאמת הוי מפי כתבם רק כתירוץ התוס' דמשום דהוי מדעת שניהם לא הוי מפי כתבם ע"ש. וא"כ כיון שמבטל דעתו ממילא לא נעשה מדעתו והוי מפי כתבם וכן כתב בס' תורת גיטין [להגאון אב"ד דק"ק ליסא] לשיטת בעל המאור תירוץ זה דלכך מהני הביטול על עדותם ע"ש:

והנה הרמב"ן בחידושיו והר"ן ז"ל הקשו איך סבר רבי דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה הא קי"ל בכל מקום דבטלה כולה. ותירצו דלא אמרינן דבטלה כולה רק היכא שבטל אחד ע"י פסול שנפסל אחד ולכך ממילא בטלה כולה אבל הכא שנתבטל האחד לא מחמת פסול רק שהוא אינו רוצה שזה יהי' עד עליו ועל השאר אינו רוצה שיתבטלו בכה"ג סבר דלא בטלה כולה ע"ש ולפמ"ש קשה הא כיון דזה שאינו רוצה שיהי' עליו עד ממילא פסול לחתום מחמת מפי כתבם. א"כ אף שרוצה שהשאר יהיו עדים מ"מ כיון שזה נתבטל מחמת פסול ממילא כ"ע מודים דבטלה כולה ואמאי סבר רבי דלא בטלה כולה וא"ל דמפי כתבם לא הוי דיבור כלל ולא נתבטלו האחרים דז"א דלקמן פ' מי שאחזו דף ע"א ע"א איתא בהדיא דמפי כתבם הוי שפיר דיבור מעליא רק דהתורה פסלה דיבור זה לעדות והוא עדות פסול. וא"כ ממילא נתבטלו גם שאר העדות דבכה"ג בטלה כולה. אך זה טעות דאיך יתבטל כיון שזה הוא מבטלו הוא באמת עד כשר רק מחמת שהוא מבטלו פסול לחתום מחמת שהחתימה תהי' מפי כתבם והיא פסולה א"כ כיון שהוא אינו חותם רק שאר העדים שלא נתבטלו חותמין א"כ במה יתבטלו דאין לבטלם מחמת שנצרפו בשעת ראי' דז"א דהם כשרים באמת רק על החתימה נפסל וא"כ כיוון שהוא אינו חותם במה יתבטלו השאר:

ולפ"ז מיושב מ"ש דגם לרבי דלא בטלה כולה לא הוי ביטול דניחוש שיטעו ויסברו דבטלה כולה ולא הוי ביטול ויחתמו אף אותם שביטלם ובאמת לא בטלה כולה. ולפמ"ש א"ש דאם יחתמו אותם העדים שביטל אותם ממילא יהי' הדין באמת דבטלה כולה כיון שהם חותמין ונפסל חתימתן מחמת פסול ובכה"ג אליבא דכ"ע בטלה כולה כמ"ש הרמב"ן ז"ל וכמ"ש וא"כ כיון דבאמת בטלה כולה ממילא לא הוי ביטול כלל ושפיר אף הם עצמם אינם בטלים וגם חתימתם כשרה וליכא למיחוש למידי דאם לא יחתמו הם עצמם וודאי יהי' חתימת השאר כשירה דבאמת עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואם יחתמו אף הם עצמם יהי' באמת בטלה כולה ולא בטל כלל שמא יטעו וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושיא הראשונה דאמאי לא אמר בש"ס דפליגי בשליחות שבטלה מקצתה אי בטלה כולה אי לא דז"א דבשליחות נשאר שפיר הקושיא אף לרבי אמאי מהני הביטול הא שייך תקנות ממזירות שמא יטעו ויסברו דבטלה כולה ויכתוב זה שביטל אותו בעצמו דהכא לא שייך מה שכתבתי שאם יתבטל שליח זה מחמת פסול יתבטלו כולם דזה לא שייך לענין שליחות ולכך ע"כ מוקי לה דפליגי בעדות שבטלה מקצתה אי בטלה כולה אי לא וא"ש:

גמ' אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה כו'. היינו אפילו אם מבטל כולם קודם נתינת הגט זה שלא בפ"ז ג"כ לא מהני כמ"ש תוס' לקמן דאף דלכאורה מהני כיוון דהטעם הוא משום אפקעינהו ולא הפקיעו רק כשינתן הגט דבלא הגט לא יפקע. וא"כ בשעת הנתינה כבר ביטל כולם ולא שייך החשש מ"מ לא מהני דיש לחוש שזה שאינו יודע שביטל האחרים סבר שגם ביטולו לא מהני כיון שלא ביטל האחרים והוא עצמו יכתוב וע"כ צריך כולם זה בפני זה ולא יטעו. ועיין לקמן בדברי הרשב"א ז"ל ע"ש:

תוס' ד"ה רבי סבר כו'. והקשו דלמא גם רבי סבר דבטלה כולה רק אעפ"כ מהני הביטול בדיעבד דבטלו מבוטל כו' ע"ש. ונראה לישב קושית תוס' דהנה לכאורה אין טעם לדברי רשב"ג דסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכיון דבאמת הם כולם כשרים רק שהוא אינו רוצה שיהי' זה עליו עד. וא"כ [אמאי] יתבטלו השאר שרוצה שיהי' עדים בדבר וכדברי הרשב"א ז"ל:

ונראה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דבשליחות וודאי שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהסברא נותנת בשליחות שיהי' בטילה כולה ע"ש והנה הבעל המאור ביבמות פ' ד' אחין הקשה איך מהני חתימת עדים הא הוי מפי כתבם ולא הוי עדות ותירץ דהתורה אמרה מפי כתבם של העדים לא מהני אבל מפי כתבו של הבעל דבר מהני וכיון שמצווה אותם לחתום מהני מטעם שליחות שעשה אותם שלוחים לחתום והוי מפי כתבו ומהני ע"ש:

ולפ"ז י"ל שפיר הטעם של רשב"ג דסבר עדות שבטלה מקצתם בטלה כולה דכיון שביטל מקצתו מלחתום וביטל שליחותם מלחתום וא"כ ממילא גם האחרים אינם יכולים לחתום דבשליחות וודאי הדין דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה ושפיר בטלים גם האחרים שלא נתבטל מלחתום והוי מפי כתבם וכל זה הוא לרשב"ג דסבר בב"ב דף קס"ט דעידי חתימה כרתי ע"ש וא"כ שפיר בטלים גם האחרים מחמת מפי כתבם אבל לרבי דסבר התם עידי מסירה כרתי ממילא לא שייך זה א"כ לא קשה קושית תוס' דלרבי ליכא למימר כלל דסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דלא שייך טעם הנ"ל כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב ג"כ מאי שיש להקשות אף לפי האמת לתירוץ תוס' האחרון שתירצו דלרבי ג"כ אי הוי סבר בטלה כולה הי' מודה דלא מהני הביטול דלא חייש רק להחשש שלא יודע להם מהביטול ולכך סבר דבטלו מבוטל אבל הכא אף אם יודע להם הביטול יטעו דלא בטלה כולה ובכה"ג מודה רבי דאינו מבוטל אף בדיעבד ע"ש ויש להקשות לפמ"ש תוס' לקמן דלרשב"ג הוא פירוש דאינו יכול לבטל זה שלא בפני זה שאף כולם אינו יכול לבטל זשלבפ"ז ע"ש וכבר כתבנו הטעם שהאחד לא ידע שביטל האחרים ויסבור שלא ביטל אותם ולא מהני גם ביטולו ויחתום הוא עצמו וא"כ קשה דעדיין יכול להיות דגם רבי סובר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"ל כמ"ש תוס' דלא מהני די"ל דרבי סבר יכול לבטל זה שלא בפני זה היינו שיכול לבטל כולם זה שלבפ"ז דאז מהני שפיר בדיעבד דהכא אם יוודע להם הביטול של כולם ליכא למיחוש למידי רק דאנו חוששין שלא יוודע להם ובחשש זה שפיר סבר רבי דמהני הביטול בדיעבד כמ"ש תוס' ורשב"ג סבר דבטלו אינו מבוטל ולפמ"ש א"ש דליכא למימר כלל דרבי סבר דבטלה כולה כמ"ש וא"ש. ולשיטות תוס' ע"כ צ"ל דסברי כהרשב"א ז"ל לקמן או דלא משמע להו לישנא דיכול לבטל דהיינו כולם וא"ש:

תוס' בא"ד וי"ל דמשמע לי' דיכול לבטל אפילו בפני אחד לרבי [ואע"ג] (ובאמת) דאין דבר שבערוה פחות משנים (ופריך שפיר) כו' ע"ש והקשו (מנ"ל להקשות) מהיכן הוכיח דאיירי בביטל בפני אחד דלמא באמת דווקא איירי שביטל בפני שנים אחרים דנהי דמשמע לישנא דיכול לבטל זה שלא בפני זה דאין כאן רק אחד מאותן העדים אבל יכול להיות שביטל אותו בפני שנים אחרים כיון דהדין הוא דאינו יכול לבטל רק בפני שנים משום אין דבר שבערוה פחות משנים ע"ש:

ונראה לישב דהנה התוס' לקמן ע"ב כתבו דמשמע לרשב"ג דאמר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה דהיינו דלא מהני אף אם מבטל כולם זה שלא בפני זה רק שיבטל כולם זה בפני זה ע"ש ולא נתנו טעם לדבריהם. והרשב"א ז"ל כתב הטעם משום דכיון שהביטול הראשון לא הי' מועיל ואיך יהי' חוזר ונראה הביטול הראשון כשמבטל גם האחרים כיון שלא הי' מועיל בשעת הביטול שעדיין לא ביטל האחרים ע"ש שכתב בעצמו שהוא דוחק ע"ש. ובאמת הוא תמוה כיון דכל הטעם דאינו מועיל הביטול הוא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין דהביטול הוי שפיר ביטול ואין כח בידם שלא יהי' ביטול רק משום הפקעת הקדושין בביטול כזה וע"כ צ"ל דהפקיעו הקדושין כשנותנים הגט אחר שביטל שלא בפניו דאל"כ דנימא דמחמת הביטול לבד הפקיעו הקדושין א"כ לא היו צריכים ליתן לה הגט כלל וע"כ דבשעת נתינת הגט אז הפקיעו הקדושין מחמת הביטול משום החשש וא"כ כיון שביטל כולם קודם נתינת הגט א"כ בשעת נתינת הגט לא שייך שום חשש כיון שכבר ביטל כולם מקודם ולא שייך ההפקעה בשעת נתינת הגט ומה בכך שלא הי' מהני אז כיון שעכשיו לא שייך שום חשש וגם אין לומר כמ"ש לעיל דזה שאינו יודע מביטול האחרים יכתוב בעצמו דז"א לפמ"ש מפני שהם בעצמם וודאי ידעו מהביטול רק שמא יטעו ע"ש. ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות לפי שיטת התוס' עכשיו דלא מהני הביטול רק בפני שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים והנה הרמב"ם ז"ל פסק היכא שבאים עדים והעידו ואח"כ הוזמו ואמרו המזימים עמנו הייתם אתם וגם הלוה או המלוה לא הוי הזמה כלל רק היכא שאין הכחשה כלל בגוף המעשה של העדות אבל אם יש הכחשה והזמה לא הוי הזמה כלל ע"ש. ולפ"ז קשה הכא כיון דליכא עדים אחרים שביטל בפניהם רק אותן העדים עצמם א"כ מאי מהני לרשב"ג דמבטל זה בפני זה הא לא מהני אותן העדים דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו כיון דלרשב"ג דסבר בטלו שלא בפני השליח אינו מבוטל אף בדיעבד וא"כ כיון שהם עצמם העדים על הביטול אם יוזמו יהי' גם הכחשה בדבר שכיון שהיה עם העדים א"כ ע"כ לא ביטל בפניהם ולא הוי ביטול כלל דבטלו אינו מבוטל לרשב"ג אף בדיעבד וא"כ כיון דאיכא גם הכחשה בדבר לא הוי הזמה כלל וממילא גם עכשיו לא מהני עדותם ע"י הביטול דהוי עדות שאי אתה י"ל כמ"ש ולא הוי עדות כלל וממילא לא הוי ביטול כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים דהכא איירי שאינו במקום האשה ולא הי' יכול לבטל בפני האשה באותו הזמן ע"ש] ומאי מהני לרשב"ג שמבטל אותם זה בפני זה כיון שאין כאן עדים אחרים כמ"ש תוס' רק הם עצמם א"כ לא מהני כלל עדותם על הביטול כמ"ש. אך נראה למאי דקיי"ל דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה מחמת דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא וכן בעידי גט לכך לא בעי דרישה וחקירה כמ"ש הפ"י גבי זמן בגט וא"כ ממילא גם לענין ביטול הגט אף דהוי דבר שבערוה ובעי שנים מ"מ לא בעי דרישה וחקירה ג"כ מהאי טעמא וממילא אף דהוי עדות שאאי"ל מ"מ מהני כיון דלא בעי כלל חקירות לפמ"ש הפ' דלא כש"ך דבדיני ממונות מהני אף דהוי עדות שא"א י"ל:

ולפ"ז מיושב מ"ש אמאי לא מהני לרשב"ג היכא שמבטל כולם זה שלא בפני זה קודם נתינת הגט כיון דלא היי ביטולו רק מחמת הפקעה דבל"ז אין כח בידם לעקור דבר מן התורה ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דמהני הכא עדותם הוא משום דהוי כדיני ממונות ולא בעי עדות שא"א י"ל ובאמת גם בדיני ממונות מדאורייתא בעי יכול להזימו רק מדרבנן משום נעילת דלת לא בעינין י"ל א"כ שפיר הכא י"ל דגם בלא הפקעת הקדושין לא הוי ביטול דהכא לא שייך אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כיון דמן התורה לא הוי ביטול דלא הוי עדים דמן התורה בעינן יכול להזימו אף בדיני ממונות רק מדרבנן מהני וא"כ מדרבנן שפיר לא הוי ביטול מחמת תקנת ר"ג דזה שפיר בידם לעקור אף בלא הפקעת הקדושין וא"כ כיון דאף בלא הפקעה לא הוי ביטול ממילא א"ש דברי הרשב"א ז"ל דכיון שביטול הראשון לא הי' ביטול מיד אף בלא הפקעה א"כ איך יהי' חוזר ונראה כמבטל גם האחרי' ולכך לא מהני כלל אף כשמבטל כולם זה שלא בפני זה קודם נתינת הגט. ולפ"ז א"ש דברי התוס' שכתבו דאין כאן עדים אחרים רק הם עצמם דאם נימא דאיירי שביטל אותם בפני שנים אחרים א"כ קשה קושית תוס' אמאי סבר רשב"ג דאין יכול לבטל כולם דכיון שביטל אותם בפני אחרים והם שפיר יכולין להזימם ומהני שפיר מדאוריתא והא דלא הוי ביטול הוא רק מחמת הפקעת הקדושין א"כ מהני ממילא שמבטל כולם כמ"ש וע"כ הוכיחו דאיירי שלא ביטלם רק בפניהם וא"ש. אך בל"ז באמת פי' התוס' הוא דאיירי גם בביטל בפני ב' אחרים ואיירי גם בביטל בפניהם דסתמא קתני ויכול לבטל או פירושו שכולם מבוטלים או פי' שרק הוא בטל ויכול משמע או לכתחילה או דיעבד והביטול מהני אף פחות משנים רק דלא מהימני פחות מב' כמ"ש הפ"י א"כ לרשב"ג א"ש שאסור לבטל שמא יכתבו הם ובאמת בטלים דמהני אף פחות מב' וכתבו תוס' דממ"נ אי משמע יכול דיעבד ובטלים כולם הא בביטול שלא בפני ב' לא מהימני ואם פירושו שרק הוא בטל הלא אם ביטל בפני ב' גם האחרים בטלים וא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף