חידושי הרי"מ/בבא מציעא/צז/ב

חידושי הרי"מ בבא מציעא צז ב

דף צ"ז ע"ב

תוס' ד"ה והלה כו' אמאי איצטרך למיתני כו'. ותמוה דלעיל הוי קשיא להו למה פטור משבועה דמגלגלין על טענת ספק. וכאן הקשו מה קמ"ל. וצ"ל לתירוץ דלעיל במאמינו ע"ש. ולמ"ש אתי שפיר דלמאן דאמר ברי עדיף לא הקשו כלל כנ'"ל:

ד"ה לימא כו' והא מתני' כסומכוס כו' ור"נ כרבנן כו' וגם הא מודה סומכוס בליכא דררא דממונא כו'. ותי' דלסומכוס כאלו תרוייהו מוחזקין כו' ה"נ הוי ליה למימר דמהני ברי נגד שמא לכל הפחות לומר שיחלוקו עיין שם. ואין הדמיון מובן כלל:

ולע"ד היה נראה כיון דבליכא דררא דממונא מודה סומכוס והטעם דכשבלא טענותיהם ספק לב"ד איתרע חזקת ממון דעומד החיוב בספק ומה"ט חשיב כשניהם מוחזקים כאלו נפקד תופס בחזקת שניהם אבל אם בלא טענותם אין ספק חשיב מוחזק ורק מצד טענת התובע בא להוציא מודה סומכוס דאינו נאמן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם כן על מחצה הב' דבלא טענותם היה ספק שקול לזה כמו לזה לא איתרע חזקת ממון והברי ושמא בא ע"י טענתו וכיון דמהני לגמרי מוכח דמהני ברי להוציא אף ממה שמוחזק גם לסומכוס היינו על המחצה שמוחזק בודאי. וממילא גם לרבנן כן דבליכא דררא דממונא שוים סומכוס ורבנן. וא"כ גם לרבנן ברי עדיף דלא מצינו דיחלקו אסומכוס בזה כנ"ל. ולא היה תוספת צ"ל דלכל הפחות יחלוקו להנ"ל. וכמ"ש תוספות ריש נדה דלא איתרע רק הודאי ע"ש. ומשמע דלא ניחא להו עדיין בהנ"ל דמכל מקום אין ללמוד ממה שעומד בחזקת שניהם מספק לסומכוס די"ל דמהני ברי להכריע למוחזק גמור לרבנן כמו שכתב בתרומת הדשן סי' שי"ד והכי מוכח לענין רוב דלא מהני להוציא ובאבידה מהני כמו שכתבו תוספות. וא"כ אינו מועיל תי' תוס' שיהיה יחלוקו ג"כ. וצ"ל דתוס' הוכיחו מדלא אמרינן כנ"ל. לסומכוס דמוחזק על מחצה דלא איתרע וע"כ הטעם דאף תפיסה ברשות בספק נגד ברי לא מהני כלל וכאלו אינו מוחזק כלל לכך ברי עדיף. וא"כ גם לרבנן יהיה עכ"פ יחלוקו כהאי דארבא ב"ב ל"ה דמדמי לרבנן שאין א' מוחזק למחליף פרה לסומכוס ע"ש. ועיין מש"כ לקמן בעזה"י:

שם תוס' ד"ה רב הונא ור"י אמרי חייב כו' תימא דבפרק הפרה כו' כבר כתבתי ב"ה בכתובות. דלכאורה אין קושייתם מובנת דהא התם פלגא נזקא קנסא וכיון דאי טעין ברי פטור ממילא בטוען שמא הוי מודה בקנס ואף דלמאן דאמר אמר סומכוס בברי וברי ולא בשמא וברי ומ"מ שמא ושמא יחלוקו ולא מיפטר משום מודה. י"ל דכיון דכמו שהיה הספק לב"ד בלא טענותיהם הדין יחלוקו. רק שמא וברי ריעותא דתובע. וממילא כשטוען גם כן שמא לא חשיב מרשיע את עצמו דבלי טענותיהם הדין גם כן יחלוקו. מה שאין כן לרבנן דבלי טענותיהם המוציא מחבירו עליו הראיה ופטור ורק ע"י ברי ושמא הוי מרשיע את עצמו ופטור כנ"ל. ובשלמא למאן דבעי שמא גרוע אם כן חשיב כפירה דמחזיקין למשקר שיודע מה שאין כן אי בשמא טוב גם כן יהיה חייב משום דבאמת אינו יודע ודאי דחשיב מודה ופטור כנ"ל. ועיין מ"ש שם דכוונת תוספות ביש עדים שלא הי' מזיק שם דע"כ שאינו יודע ועל זה תירצו שפיר עיין שם מ"ש ישוב נכון וברור על קושית תוספות הנ"ל בעזה"י:

בא"ד הקשו דע"כ דר"י דשמואל הוא כיון דרב ושמואל לא סבירא להו מתוך ע"כ במתניתין ברי עדיף עיין שם. עוד תמוה מאד תירוץ הש"ס שיש עסק שבועה כדרבא כו' למה, קרי ליה עסק שבועה. ועוד דאמר משכחת לה רישא בתרתי כו'. למה לא אמר הכא במאי עסקינן כבכל דוכתי. ועוד תמוה דעיקר חסר במשנה דלא הזכיר ההודאה כלל. ועוד למה לא תני בשאר דוכתי נ' ידענא כלישנא דרבא:

ונראה לענ"ד בעזה"י. דהא קושית תוספות קושיא גדולה מה פריך הא מתניתין סומכוס ולכך מהני ברי ושמא. וע"כ כמ"ש דגם לסומכוס חשיב כנפקד שתופס בחזקת שניהם עכ"פ ולמה יועיל ברי על המחצה כנ"ל:

והנה קיימא לן בכתובות פרק ד' גבי מי שמת והניח מלוה ופקדון ביד אחרים דינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה עיין שם דמבואר דהיכא שאחד תופס עבורם מ"מ חשוב מוחזק זה שזוכה בלי שבועה מה שאין כן אותו דעל כל פנים לא יזכה בלי שבועה שוב גם בשבועה אינו זוכה כנ"ל ע"ש. וא"כ כאן לסומכוס שפיר בלא טענותיהם שהי' ס' לב"ד וכתופס בחזקת שניהם הי' חשיב לגמרי בחזקת המשאיל דהוא אינו צריך שבועה מה שאין כן שואל דעכ"פ צריך שבועה דנאנסה וע"י גלגול דשכורה מתה. אך הא מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא אם כן שוב כשיש שבועה לא יזכה הלה גם במחצה. אמנם זה הוא משום דכיון דתורה האמינתו בשבועה מהני הבירור כנ"ל. והיינו כשנשבע דנתברר כנ"ל. אבל כיון דאומר איני יודע אם שכורה כנ"ל. נהי דבגלגול לא אמרינן מתוך כמו שכתבו תוספות מ"מ זה הפטור שוב בא ע"י טענתו איני יודע. אם כן שוב ודאי ברי עדיף דלא שייך הטעם שכתבנו דעל מחצה ב' דליכא דררא דממונא הוי מוחזק שבלא טענותיהם הי' בחזקת שניהם דזה אינו דבלא טענותיהם הי' בחזקת משאיל דאינו צריך שבועה כנ"ל. ואף אם רוצה עתה לישבע שנאנסה מכל מקום כבר זכה דברי עדיף דשאולה מתה ושפיר ברי עדיף כאן לסומכוס משום עסק שבועה. רק דהיה אפשר לחלק בין שבא לטול כמתניתין דהתם ולכך כל שלא נשבע אין לו זכות כלל. וחשיב רק גורם לממון משום מי יימר דמשתבע משא"כ כשזה מוחזק אף שאינו מוחזק ממש עכ"פ ליטול לא חשיב גם לסומכוס. וע"ז מייתי כדרבא דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף דלאו ברי עדיף מכל מקום בשבועה דאורייתא כל שלא נשבע יש עליו חיוב ממון. ממילא שפיר לסומכוס כיון דיש עליו שבועה דאורייתא ע"י שנאנסה בגלגול ממילא הי' חשיב קודם שבועה בחזקת התובע והדין ברי עדיף רק שע"י שישבע נאנסה יזכה להיות מוחזק ולא מהני כנ"ל. מה שאין כן לרבנן דחשיב מוחזק אף דררא דממונא שפיר י"ל כיון דלא אמרינן מתוך בגלגול פטור דאף שהיה צריך שבועה חשיב בחזקתו כיון דמוחזק. וממילא משני מתניתין שפיר כדתני בפרה אחת כיון דסומכוס הוא. רק לדידן אמר משכחת לה דינא דמתניתין גם לרבנן בב' פרות כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י:

ולא קשה גם לשמואל דלא סבירא ליה מתוך כמו שכתבו תוספות. דהא אדרבא הא סבירא ליה אין אדם מוריש שבועה לבניו דלאו ממון כלל קודם שנשבע. ורק במוחזק לא ס"ל מתוך. אם כן לסומכוס חשיב מוחזק זה שאינו צריך שבועה מה שאין כן זה דקודם שבועה לא חשיב זכות כלל כנ"ל. והא דמשני כגון שיש עסק שבועה כו' היינו שאינו מאמינו על נאנסה כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה כמו דבנ' ידענא כו' לא מהני שישבע שאינו יודע אף לתוספות דלא הוי ליה למידע פטור. משום שאין זו שבועה המוטלת עליו כמו שכתב רש"י ז"ל דחיוב שבועתו שאינו חייב לא שאחר השבועה ספק חייב. ואם כן בנאנסה ואינו יודע אם שאולה נהי דלא אמרינן מתוך בגלגול מכל מקום לא האמינתו תורה בשבועה נאנסה רק כשודאי פטור אם נאנסה לא כשאחר השבועה ספק שאולה וחייב ואינו נשבע כלל שבועה שאמרה תורה וישלם. אך החילוק פשוט דבמודה במקצת שהודאה גורמת חיוב שבועה או לשלם שבחזקת שחייב גם השאר כל שלא נשבע. ובמה שישבע שאינו יודע עדיין לא, נסתלק שבחזקת חיוב כיון שלא נשבע שאינו חייב. מה שאין כן נאנסה אף דכל שלא נשבע בחזקת שפשע וחייב אבל לא בחזקת דשאולה הי' דעל זה אין חיוב שבועה אם כן כשישבע שנאנסה יסתלק זה החיוב שהי' בחזקת שפשע. וספק שאולה שנשאר ע"ז לא הי' מעולם בחזקת חיוב כנ"ל:

אולם להפוסקים דמחזיקין מאיסור לאיסור וכן בחיוב כיון דעכ"פ הי' בחזקת חיוב מחמת פשיעה וספק אם נסתלק החיוב ע"י השבועה דשמא שאולה מכל מקום הוי חזקת חיוב וכמו איני יודע אם פרעתי. אך לא דמי דאיני יודע אם פרעתיך הספק לנתבע עצמו מה שאין כן בזה דטוען ברי נאנסה אף שאינו יודע אם שאולה מ"מ לגבי דידיה ברי לו דאין חזקת חיוב ושהוא רק איני יודע אם נתחייבתי כנ"ל. וזה שפיר לרבנן דאזלינן בתר טענתם. אבל לסומכוס דכשבלא טענתם ספק לב"ד חשיב הממון בספק אף בברי וברי דאין משגיחין מצד טענתם רק כמו שמוחזק אצלינו דזכות שניהם שוה כו' וכן להיפוך באין ספק לב"ד. ואם כן גם בהנ"ל חשיב שפיר כאיני יודע אם פרעתיך כיון דלדידן כל שלא נשבע נאנסה בחזקת חיוב אף דבשביל שפשע מ"מ ע"י השבועה יהיה לדידן רק ספק אם נפטר ע"י השבועה שפיר אין ספק מוציא מידי ודאי כמו איני יודע אם פרעתיך וחייב. ומשני שפיר שיש עסק שבועה שאינו מאמינו שנאנסה ושפיר לסומכוס חייב במתניתין. ולדידן משכחת בב' כו' כנ"ל:

עוד י"ל דהא במתניתין איכא ספק ספיקא ספק נאנסה ואם תמצא לומר נאנסה ספק שאולה ולתוספות פרק קמא דכתובות מהני ספק ספיקא להוציא עכ"פ בברי ושמא עיין שם. ואם כן מה פריך ממתניתין על ר"נ. וממילא אף דהאמינו תורה נאנסה בשבועה היינו בספק אחד מה שאין כן ספק ספיקא:

אך י"ל כמו שכתבו תוספות פרק המניח דגם רב דאמר הולכין בממון אחר הרוב מודה דמצי אמר קים לי שאני מהמיעוט א"כ גם בספק ספיקא הא טוען ברי שנאנסה ואין ספק ספיקא שהוא כרוב רק חד ספיקא דשאולה והוי כאומר קים לי שאינו רוב כנ"ל. אך לסומכוס דאזיל כמו שהספק לב"ד כן המוחזקות וכיון דלב"ד ספק ספיקא אם כן הכל בחזקת המשאיל ולא מהני קים לי להוציא ע"י טענתם כנ"ל. אך למאן דל"ל מתוך י"ל דמיד נאמן על נאנסה שהאמינו תורה ולא חשיב ספק כלל. לכך מייתי כדרבא דכל שלא נשבע אדרבא חייב וגרע משאר ספק ושפיר חשיב ס"ס קודם שנשבע בחזקתו ולא מהני שישבע ויהיה חד ספק כיון דעתה וס"ס וכודאי חייב כנ"ל ובחזקתו כנ"ל לסומכוס. דאף דטוען ברי על ספק אחד הא הלה טוען ברי על ספק הב' דשאולה אם כן ב' הספיקות שקולים. ואדרבא דמשאיל עדיף דברי שלו דחייב וברי דשואל דהוא ספק א'. וכמו שכתבו תוספות פרק המדיר בענין החזקה דאא"ש כו' דעדיף כנ"ל. ומשני שפיר מתניתין לסומכוס ולדידן דמהני קים לי כנ"ל דמוחזק משכחת לה בתרי כנ"ל:

עוד י"ל למאי דאמר פ"ק דבב' אוחזין בטלית היה חייב שבועה מדר"ח קמייתא דחולקין ודחי רק משום כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי עיין שם. וכן פסקו הלכות גדולות דמחויב מקצת מתוך טענתו חייב כמודה מקצת עיין שם. ואם כן לסומכוס נהי שכתבו תוספות דעל מחצה ב' לא יועיל ברי ושמא אבל עכ"פ על מחצה דחולקין מספק דחשיב כמו בחזקת שניהם שוב ע"ז ברי עדיף וחשיב ודאי כמו איני יודע אם פרעתיך והוי מודה מקצת מתוך טענתו. דלא שייך כי היכי דאנן סהדי להאי זה אינו דעל מחצה ב' נשאר ספק שקול. ושוב כיון דאומר איני יודע הוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם כו' ובפרה אחת הדין כן לסומכוס רק לדידן ע"כ משכחת בב' פרות כנ"ל:

שם תוס' הכי נמי כו' ואם תאמר דהכא א"ל לר"נ מתוך ובב' חשודין סבירא ליה יחלוקו דלא כר' אבא עיין שם כו' וקיימא לן כרבי אבא עיין שם כמה תמיהות איך דייק מרב ושמואל דסבירא להו אין אדם מוריש שבועה לבניו דלא סבירא להו מתוך אדרבא אם בשבועה דרבנן מפסיד כשאינו יכול לישבע כ"ש שבועה דאורייתא ואין שום פירוש לדברי רש"י ז"ל עיין שם ואיך פריך אר"נ אלמא מספקא ליה א"א דרב ושמואל הא סבירא להו ב' חשודין יחלוקו הא אין שום הוכחה ע"ש בתוס' שהניחו בצ"ע:

ולענ"ד בעז"ה ליישב הכל. דתוספות ושאר פוסקים כתבו שם במשנה דלא חשיב פוגם וע"א וכהאי גוונא משום דהני מדינא נוטלין בלא שבועה והשבועה להחמיר ולא חשיב רק אלו שמדינא אין נוטלין כלל ותקנו דבשבועה יטלו שכיר ונגזל וכו' עיין שם. והנה בחשוד כתבו תוספות כאן דמדינא משלם דמתוך שאינו יכול לישבע משלם רק משום דלא שבקת חיי תקנו דשכנגדו ישבע ופ"ק כתבו תוספות ה' עוד תירוץ דמדינא לא חשיב מתוך דרוצה לישבע רק דאין מניחין אותו רק תקנו שישלם והלה ישבע עיין שם דכן משמע שם דחשיב ליה תקנתא לתקנתא עיין שם:

והנה לרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואף דאינו נשבע מחמת אונס שמת מכל מקום חשיב מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד ואף דשבועה לא מדינא רק חומרא דאישתבע לי כו'. גם חשיד לא עדיף אף דאין מניחים אותו לישבע ואנוס מ"מ כל שלא נשבע חשיב מתוך כנ"ל וע"כ כתי' א'. והנה במשנה שם דחשיב שכנגדו חשוב בהדי שכיר והנ"ל. ע"כ דלכאורה כתירוץ ב' דתוספות הנ"ל דמדינא לא הי' נוטל כלל כמו שכתבתי:

והנה לדידן קיימא לן בכל הנשבעין ונוטלין וחשוד דבהני דמדינא היו נוטלין בלי שבועה כשאינו יכול לישבע נוטל בלי שבועה ובאותן דמדינא לא היה נוטל כלל אינו נוטל כשאינו יכול לישבע עיין שם בש"ע והיינו משום דלא קיימא לן כרב ושמואל רק ביתומים. אבל לרב ושמואל אף באותן שדינן ליטול בלי שבועה כמו שבועת אישתבע לי דלא פרעתיך ופוגם מ"מ כיון שכבר חייבוהו חכמים שבועה ואינו יכול לישבע מפסיד כנ"ל. ואם כן שפיר הפי' שם רבותינו שבבבל רב ושמואל דלדידהו ע"כ הפי' חזרה שבועה לסיני. כיון דסברי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואף דמדינא נוטל בלא שבועה מ"מ כיון שחייבו ואינו יכול לישבע מפסיד. ואם כן בחשוד אף אי כתירוץ א' דתוספות דחשיב מתוך מכל מקום כיון דתקנו דישבע שכנגדו ממילא כיון דחשוד ואינו יכול לישבע מפסיד. ואי אפשר לומר חזרה למחויב לה וישלם וע"כ הפי' לסיני ומפסיד בשניהם חשודים וממילא מוכח דרב ושמואל לא סבירא להו כך מתוך במוחזק. דהא לדידהו אף באונס חשיב אינו יכול לישבע. ואם כן אי סבירא להו מתוך גם חשיד מדינא הלה נוטל בלי שבועה כתירוץ א' דתוספות כנ"ל. ואם כן איך חשיב לה במשנה הנ"ל חשיד בהדי שכיר וכו' דמדינא אינו נוטל כלל. וע"כ דלא סבירא להו כלל מתוך שאינו יכול לישבע משלם בנפטר רק בנוטל כנ"ל ולכך שפיר אף דחשיד חשיב לדידהו מתוך שאינו יכול לישבע אף דאנוס מ"מ אינו משלם מדינא כלל ושפיר הי' רק תקנה שיטול הלה בשבועה וחשיב ליה במשנה שפיר בהדי הני דמדינא אין נוטלין כלל כנ"ל. ומוכח דרב ושמואל לית להו מתוך במוחזק כנ"ל:

אי בעית אימא היינו לדידן דל"ל דרב ושמואל ובאינו נשבע באונס לא חשיב מתוך שפיר י"ל מתוך כו' ואף על פי כן בחשיד מדינא פטור דאנוס כתירוץ ב' דתוספות ולכך חשיב ליה. ואף על פי כן בשניהם חשודים י"ל כיון דגם הלה אנוס חזרה למחויב לה ונשאר הקנס חכמים שישלם כשאר מתוך כנ"ל. וגם אפשר דשייך מתוך גם בחשוד כתירוץ א' דתוספות ומדינא יטול בלי שבועה רק תקנה שישבע וממילא חזרה למחויב בב"ח ומשלם כדקיימא לן בהני דמדינא נוטלין כנ"ל. וי"ל דבהא פליגי רבי מאיר ור"י דרבי מאיר סבירא ליה כתירוץ א' ומדינא מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולכך בחשיד חזרה למחויב לה כו' ור"י סבירא ליה כתירוץ ב' ומדינא פטור דאנוס מה שאינו נשבע רק קנס ולכך ב' חשודין יחלוקו. וממילא מה דחשיב במשנה חשיד בהדי הני דמדינא אין נוטלין הוא לר"י דיחלוקו כנ"ל. ואם כן גם דאפשר לר' אבא גם כן חזרה לסיני די"ל כתירוץ ב' דתוספות מ"מ גם י"ל למחויב לה. מה שאין כן לרב ושמואל אי אפשר לפרש למחויב כנ"ל דנהי דמדינא מתוך מ"מ בשבועה דלחומרא גם כן סבירא דמפסיד כשאינו יכול לישבע וליטול. וע"כ הפי' לסיני. ושוב אי אפשר לומר דר"י דסבירא ליה יחלוקו סבר דמדינא משלם דכלפי לאיי לרבי מאיר דחייב מדינא פטור ולר"י דפטור מדינא יהי' יחלוקו וע"כ גם ר"י סבר דמדינא חייב. ואם כן למה חשיב חשיד בהני דמדינא פטור וע"כ דל"ל מתוך כלל כנ"ל. מה שאין כן לרבי אבא י"ל שפיר למחויב לה משום דמדינא מה שאין כן ר"י דיחלוקו סבר כתירוץ ב' ושפיר חשיב ליה במתניתין לר"י כנ"ל ואתי שפיר. ופריך אר"נ דאמר אי איתא לדרב ושמואל והא ע"ע יחלוקו. ואי סבר כרב ושמואל נהי דמדינא נוטל מ"מ כיון דאינו יכול לישבע מפסיד כנ"ל. ומשני לדבריו דרבי מאיר קאמר ולי' לא סבירא ליה כו' היינו דהא דמספקא לר"נ הפי' אי איתא לדרב ושמואל אליבא דרבי מאיר והפי' חזרה לסיני משום דלית ליה מתוך ואם כן י"ל דר"י פליג יחלוקו משום דסבר מתוך וממילא אף דרב ושמואל סברי כרבי מאיר איהו פסק כר"י דמתוך ויחלוקו כיון שגם הלה חשיד. ומתניתין דחשיב חשיד משום רבי מאיר דלא סבירא ליה מתוך ומדינא אינו נוטל כלל. או ליתא לדרב ושמואל גם אליבא דר' מאיר דחזרה למחויב ואין לומר מתוך וסבר דמדינא משלם ור"י פליג כתירוץ ב' דתוספות דמדינא פטור אף דאין לומר מתוך דאנוס ורק מתקנה ולכך יחלוקו וחשיב חשיד במתניתין משום ר"י ופסק ר"נ כר"י דיחלוקו עכ"פ ממ"נ כנ"ל. ושפיר קיימא לן כר"נ דיחלוקו ואמרינן מתוך כנ"ל. ומיושב הכל:

תוס' בא"ד לבד מיתומים כו' דאף על גב דשבועה דרבנן הוא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסידין ושמא הטעם דבעלילה מועטת יש להקל על היתומים שלא להוציא כו' הבו דלא לוסיף כו' עיין שם ולא כתב טעם למה. ונראה די"ל פשוט דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך כיון דמן התורה נוטל בלא שבועה הוי תקנתא לתקנתא כו'. אבל מיתומים דרב ושמואל לטעמייהו דשיעבודא לאו דאורייתא אם כן כל הגביה מיתומים רק מדרבנן ושוב אף בשבועה, דרבנן מפסיד כשאינו יכול לישבע דלאו תקנתא לתקנתא הוא. ומהאי טעמא גופא גמרא מדמי לה ב' חשודים כתירוץ ב' דמדינא לא חשיב מתוך בחשיד רק דרבנן ושוב באינו יכול לישבע מפסיד. וע"כ לרב ושמואל חזרה לסיני כנ"ל. ומ"מ פריך ורב ושמואל שבועת ה' מה דרשו ביה די"ל כיון דסתמא אמרו ביתומים כו' ע"כ דלעולם שיעבודא לאו דאורייתא אף שיעבדו בפירוש לא גבו מיורשים מן התורה אם כן לא שייך למדרש ולא בין היורשים דלא גבו כלל לרב ושמואל כנ"ל. ושוב אין לימוד על מתוך. ומ"מ י"ל דסבירא להו לרב ושמואל מסברא מתוך שאינו יכול לישבע משלם כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף