חידושי הרי"מ/בבא מציעא/מה/ב
איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין כו' וחד אמר אין נעשה כו'. הנה עיקר החילוק בין קנין מעות לחליפין הוא דבמעות אינו מיחד מעות אלו רק שמחויב לשלם דמי החפץ וכשנותן לו מקצת מהתשלומין היה קונה מה"ת בתורת כסף רק מדרבנן לר"י שמא יאמרו כו'. משא"כ כשמיחד חפץ זה בזה או מטבעות אלו בעד החפץ. וזה בתורת חליפין. ואף דהא קונה בתורת כסף ג"כ דלא גרע במאי שמיחד הכסף ונותנו לו מ"מ לא היה מהני מדרבנן ובתורת חליפין מהני. ואף דהא שייך ג"כ אותו החשש דנשרפו כו' כמו שהקשו תוס'. ותירצו דבאינו שוה לא שכיח כו'. ובק"ס כיון שעדיין חייב יטרח להציל שלא יצטרך למיקם בדינא כו'. ואף דלכאורה היה לחכמים לתקן דבנותן כל דמי החפץ לא יקנה וכשאינו נותן כל דמיו יקנה דיטרח כנ"ל. וצ"ל דאין ראוי לתקן כך שאינו סברא דיגרע נותן כל דמיו משאינו נותן רק פרוטה. או דלא רצו לחלק בקנינים כיון דבקנין כסף שכיח שנותן כל דמיו לא קני אף פעמים שאינו נותן כולו ובק"ס שהדרך שלא ליתן כל דמיו לא חילקו וקונה אף שוה בשוה. ואף דאמר גבי באלו ודמי שור בפרה כו' דבלא שכיח קני ולא אמרינן לא פלוג. צ"ל דדוקא במה שמתרמי אופן אחר שבקנין אבל בקנין השכיח וכשאינו נותן כל דמיו אף דלא שכיח מ"מ הוא באופן זה עצמו של קנין דכל דמים לא חילקו חכמים כנ"ל. והוא דוחק גדול:
גם צ"ל הא דלא קשיא להו לתוס' רק אמטבע אי נעשה חליפין ולא אכל קנין חליפין. משום דלא אפשר דבשלמא בכסף שהקשו תוס' לעיל מאי פעולה שלא יקנה יאמר נשרפו מעותיך כו'. ותירצו או דרשאי להשתמש והוי שואל כו' או דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ולא שייך נשרפו כו'. וא"כ בחליפין חפץ בחפץ לא שייך שיתקנו שלא יקנה משום נשרפו כו' דמאי פעולה שלא יקנה יאמר נשרפו חפץ זה שקיבל ממנו דלא שייכי ב' תירוצים הנ"ל דזה חפץ כמו זה שמכר. ולכך לא הקשו רק אמטבע אי נעשה חליפין דשייך החשש כו' וכשלא יקנה לא שייך דמטבע אין לו שמירה כו' וכמו בקנין כסף:
אך לפ"ז קשה דבחליפין חפץ בחפץ כיון דלא שייך החשש דנשרפו כו' דאם לא יקנה שייך ג"כ א"כ כיון דשוה כסף ככסף למה לא יקנה בתורת כסף כיון שזה נותן לו חפץ זה בעד חפצו והיינו דמיו א"כ קונה בתורת כסף כיון דליכא חשש הנ"ל. ולתירוץ ג' שכתבו תוס' עירובין דאי אינו קונה אז לא שכיח דאז לא יתן זה הדמים חנם עד שימשוך מיד כיון דאינו קונה משא"כ אם היה קונה היה מתרמי דנותן דמים והיה שייך נשרפו כו' משא"כ עתה דלא קני לא שייך גם על המעות החשש. וא"כ א"ש דשייך התקנה גם בחפץ בתורת דמים. אך א"כ היה להו לתוס' להקשות כאן גם אחליפין דחפץ בחפץ דשייך שמא יאמרו כו' משא"כ אם לא יקנה לא יהיה שייך החשש דימשוך מיד גם הב' החפץ שקנה. וע"כ דתוס' תפסו עיקר ב' תירוצים הנ"ל ולכך לא קשה אחפץ כנ"ל רק במטבע כנ"ל. וא"כ קשה בחפץ בתורת דמים כנ"ל:
וצ"ל או דכיון דהחשש נשרפו כו' שייך גם בזה רק דלא יועילו בתקנתם ושוב שייך לא פלוג כיון דתיקנו ברוב הקנינים דכסף שהוא במטבע שמועיל התקנה שוב לא חילקו גם בחפץ אף שאין תועלת. משא"כ היכא דלא שכיח כנ"ל. או די"ל דהא כ' כסף בקנין רק דילפינן שוה כסף ככסף וא"כ כיון דבמטבע בכסף ממש תיקנו דלא מהני דשייך התקנה א"כ איך נימא דבשוה כסף קני מטעם כסף. אך גם כל זה דוחק דמ"מ כיון דלא שייך התקנה יקנה. כיון דחזינן דלא השוו חכמים בתקנה זו ובעלי' מושכרת כו' דלא שייך החשש דנשרפו שפיר קונה כדאמר בש"ס:
ועוד תמוה לשטת ר"ת דשוה בשוה איכא קרא אחרינ' שיועיל בחליפין על התמורה כו' דלא בעי כלי ואף פירי מהני כו'. ולמה קרא להכי הא קי"ל ד"ת מעות קונה וא"כ לעולם בחליפין שוה בשוה קונה בתורת דמים דהא נותן לו חפץ זה שהוא דמי החפץ אחר. ואף אי לא קני מדרבנן מ"מ קרא למה לי. ואף שמפרש בתורת חליפין מ"מ לא בטיל תורת כסף מיניה לגרוע שלא יקנה ולר"ל דאמר משיכה מה"ת א"ש דאף דיש משיכה מ"מ לא הי' קונים שניהם דבשלמא מכר כיון שמושך נתחייב דמיו וקני נגד שניהם משא"כ בחפץ בחפץ כל שלא משך הב' ולא קנה גם זה לא קני ועכ"פ זה שלא משך לא הי' קונה ומטעם חליפין יקנה. משא"כ לר"י:
והיה נראה לע"ד בחפץ בחפץ דלא קני בתורת דמים הטעם דהא ר"י דסבר דדוקא מעות קני ולא משיכה וכתבו תוס' ושאר פ' דרק במציאה ומתנה דליכא מעות קני משיכה ע"ש. והנה קשה לר"י איך קני במה שנתן המעות במה קונה זה המעות במה שקיבלו הא אין זה אלא משיכה ולא קני. וא"ל דהוי נגד המעות כמציאה ומתנה ז"א דכמו שזה נותן המעות בעד החפץ כמו כן נותן זה החפץ בעד המעות וא"כ כל זמן שלא נתן זה החפץ בעד המעות לא קנה המעות כלל במשיכה לחוד כיון שאינו כמציאה ומתנה דמחוסר ליתן שיוי המעות עדיין וא"כ לא יקנה עד שיקח זה החפץ ג"כ ויצטרך שניהם מעות ומשיכה כדי שיקנה זה המעות. דאין ראיה מקרא דונתן הכסף דהקדש כמ"ש רש"י דשם קונה הקדש המעות בדיבור משא"כ בהדיוט כנ"ל. וצ"ל החילוק פשוט דלא נקרא החפץ תשלומין של המעות רק להיפוך. כיון דעיקר טעמא דר"י מסברא כמ"ש הנ"י דכל הקנינים עיקר בכסף וסבר דמה שמשלם בעד חפץ שקנה מורה דהוא שלו יותר ממה שמושכו לרשותו בלי דמיו היכא דאיכא דמים. וא"כ ניהו דאם היה מקבל המעות בתורת קנין שרוצה לקנותם היה צריך גם גבייהו קנין מעות אבל כיון שמקבלו בתורת תשלומי החפץ שקנה זה שפיר קני המעות דעל תשלומין שפיר מורה מה שנותן לו זה כיון שהדין דכסף קונה מטעם זה דקנין זה מורה על הקנין החפץ וממילא מורה על קנין התשלומין בתורת תשלומין ג"כ. ולא מיקרי זה מחוסר דמים אף שלא נתן החפץ שהוא תמורת המעות עדיין. כיון שאין החפץ תשלומי המעות כיון שאינו מקבלם בתורת קנין רק להיפוך כנ"ל.
וא"כ ממילא מיושב הנ"ל דבקנין חליפין חפץ בחפץ שזה רוצה לקנות החפץ כמו זה לא מהני כלל בתורת דמים שאף שנותן לו חפץ א' והיינו דמי החפץ מ"מ איך יקנה בתורת קנין דמיו משום דשוה כ' ככסף ונתן דמי החפץ הא ז"א דזה לא קני כלל החפץ שהוא הדמים במה שקבלו דהא נגדו אין כאן רק משיכה לחוד שעדיין לא נתן להשני דמי חפץ זה שהוא החפץ אחר וממילא משיכה לחוד היכא דאיכא דמים לא קני כלל מה"ת ושוב ממילא אין כאן קנין מעות כלל כיון דלא קני המעות כנ"ל כיון שכל חפץ נעשה דמי החפץ הב'. ולא דמי למעות כלל. ושפיר לא קני רק מצד חליפין וצריך אף שוה בשוה לקרא דקנין חליפין ומיושב הכל כנ"ל. וכן בפ' השותפין ב"ב הלך זה והחזיק שתמוה הא סגי בא' דנקנה בכסף. ולמ"ש מיושב שפיר דאינו קונה כלל לר"י מה"ת בזה בתורת כסף רק בחליפין כנ"ל. וראיתי אח"כ בפ"י שנתחבט הרבה והקשה קושיא הנ"ל ודחה דברי הראשונים ע"ש. ולע"ד ברור כנ"ל:
עוד י"ל הטעם דזה קונה המעות בכל מכר במשיכה לחוד למ"ש הרא"ש והרי"ף ז"ל דאף היכא דלא קני הלוקח החפץ מ"מ אית ליה רשות למוכר להוציא המעות ועכ"פ הוי הלואה גבי' כיון דיהיב ליה לשם קנין. וא"כ כיון דבכל הלואה קונה הלוה המעות להוציאם במה שמושך המעות דלענין זה הוי כמציאה ומתנה שאין כאן דבר אחר ליתן עבור זה. וא"כ שפיר קונה מעות במכר דהא איך נימא שזה אינו קונה המעות במשיכה לחוד כיון שלא נתן עדיין החפץ לזה שכנגדו. והא אף אם לא יקנה ואין כאן קנין מ"מ קונה המוכר עכ"פ המעות להוציאן ונעשו מלוה דלענין זה אינו מחוסר ליתן בעדו דהא נותן לו שיהיה בהלואה שיוכל להוציאן אף שלא יקנה החפץ וקנין זה לחלוטין וממילא קונה המעות במשיכה לחוד להיות בידו להוציאן ושוב כיון שקונה המעות ממילא קני לגמרי זה החפץ ג"כ דמעות קונה כנ"ל. דהא במציאה ומתנה קני במשיכה לחוד. וקשה כיון שהוא קנין מנא ליה לר"י דבמכר אינו קונה. וצ"ל ע"כ כיון דקנין צריך להיות מורה על הדבר שנעשה שלו כמבואר בש"ס ב"ב. ולכך מציאה ומתנה שפיר מורה מה שמושך לרשותו דנעשה שלו. משא"כ מכר דאינו מקנה רק עבור המעות אין המשיכה מורה כלל דנעשה שלו כל שאינו משלם דהא בפקדון כל היכא דאיתא ברשותי' דמריה דכל זמן שלא קנה אין כאן משיכה וממה יתחיל הקנין אף דאי נימא שיקנה יהיה ברשותו כנ"ל. משא"כ בהנ"ל לענין הדמים דאף אם לא יקנה מ"מ יצא מרשותו הלוקח כמלוה והן של המוכר שפיר קני במשיכה ואף דאי קונה לחלוטין מחוסר ליתן החפץ בעדו מ"מ אי קנה ודאי המשיכה מורה ששלו רק ממה יתחיל הקנין כנ"ל. ולא שייך כיון דב"כ וב"כ הן של המוכר כנ"ל וא"כ מיושב ג"כ דבחפץ בחפץ לא מהני כלל בתורת דמים דגם זה לא קני כלל במשיכת החפץ שעדיין לא נתן דמיו דאין המשיכה קונה כלל דהא אין לו רשות כלל להוציא החפץ כמו הלוקח כשלא קני כנ"ל:
אך אינו נראה טעם הנ"ל דקנין בתורת הלואה אין שייכות לקנין החפץ בתורת קנין דאי קונה אינו הלואה:
וגם טעם א' יש לדחות כמ"ש ריש פירקין דלר"י דוקא משיכה אינו קונה מה"ת במכר דמחוסר נתינת המעות והמוכר אינו רוצה להקנות רק בשביל המעות. ואף שיהיה חיוב על לוקח ליתן מעות מ"מ הוא אינו רוצה למכור בעד החיוב רק בעד מעות שיקבל וזה מחוסר עדיין. משא"כ לענין שיקנה מוכר המעות שפיר קונה דאינו מחוסר כלום כיון דמעות קונה וקונה לוקח החפץ א"כ הוי ככבר נתן לו החפץ בעד המעות דרק פקדון בידו וכל היכא דאיתא ברשותו דלוקח הוא כיון שקנה גוף החפץ מיוחד ואינו מחוסר כלום ליתן בעד המעות וקונה המעות במשיכה כמו במציאה כנ"ל. וא"כ עדיין קשה גבי קנין חליפין למ"ל מה"ת הא כשזה נותן לו חפץ א' שיקנה הב' א"כ נתן לו דמי החפץ שלקח ושפיר המוכר זוכה בו בתורת דמי החפץ כיון דעי"ז קונה לוקח חפץ האחר ע"י כסף וברשותו הוא ואינו מחוסר כלום. וממילא קנו שניהם זה קנה החפץ בתורת דמי חפץ הב' וגם הב' קנה ממילא החפץ. וניהו דעכשיו שתיקנו דכסף לא קני א"כ הב' לא קנה ושוב מחוסר וגם זה שמשך החפץ לא קני מה"ת דמחוסר כנ"ל. אבל למה לי קרא לענין חליפין דשוה כנ"ל הא מן התורה שפיר קני שניהם כנ"ל:
ולכך נראה לע"ד עיקר החילוק דהא אמר ב"ב פ' ח"ה בכותי דמכי מטי זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא זכי עד דאיכא שטר כו' והוי הפקר. רק בישראל אינו מסתלק כיון שזה לא קנה ויוכל לחזור בו ויצטרך להחזיר המעות כו' אבל כותי לא איכפת ליה ע"ש. אבל עכ"פ עיקר קנין המעות הוא שנותן למוכר דמי החפץ ועבור זה מסתלק מהחפץ שכבר קיבל דמיו ולא איכפת ליה אם זכה לוקח או לא רק התורה אמרה כשאינו זוכה יכול לוקח לחזור בו וצריך להחזיר המעות ובמטלטלין אמרה תורה דמעות קונה היינו ג"כ כנ"ל. דכשלוקח נותן למוכר מעותיו ומסתלק מן החפץ ממילא כיון שנסתלק החפץ בעד מעותיו של זה הוי זה קנין שעי"ז נקנה החפץ ללוקח במה שנתן דמי המקח שנסתלק המוכר ע"י הדמים שקיבל כנ"ל. וגם אם היה הדין דלא קנה הלוקח בנתינת מעות לחוד עד שימשוך מ"מ היה קונה מוכר המעות שנתן לו עבור סילוקו מהחפץ והא איסתלק ליה דיכול למשוך ואינו חסר מצד המוכר כלום. ולכך ממילא קני המעות ונסתלק וזה עצמו הוי קנין מה"ת שלוקח קני החפץ כנ"ל ולא הוי הפקר כנ"ל. אבל בחליפין אינו דמי החפץ רק בעד קנין החפץ שזה מקנה לו חפץ זה כדי שעבור זה יקנה לו זה חפצו ולכך נקרא על התמורה או לקיים כל דבר כו'. וא"כ אם לא גילתה תורה דין חליפין לא היה קונה בתורת כסף כלל דזה לא קנה החפץ רק כשזה יקנה ג"כ החפץ ובמאי מתחיל הקנין מחפץ הב' שלא נתנו עדיין ושניהם לא קנו כיון שאינו נותן לו בעד שמסתלק רק בעד שמקנה לו שיקנה החפץ של המוכר וכיון שלא קנאו לא קנה גם הוא כיון שב' הקנינים תלוים זה בזה. ולכך הוצרכה תורה לומר שקונה בתורת חליפין וזה עצמו הטעם דשוב מורה על קנין חפץ הב' ג"כ. דבכסף דמי החפץ שמורה נגד המוכר רק על סילוק לא על קנין מ"מ קונה לר"י מה"ת דזה שנותן מעותיו שיסתלק הוי קנין. ולר"ל מה"ת אינו קנין דאינו מורה על הקנין של החפץ. וחליפין שזה מקבל כדי שיקנה לו החפץ שוב מה שמקבל זה החפץ מורה על שמקנה ללוקח חפץ שלו ומהני בתורת חליפין בין לר"י ובין לר"ל כנ"ל:
ומיושבים כמה דברים בעזה"י. הא דבקדושין לא מהני חליפין אף בשוה פרוטה ע"ש שנתקשו בזה דמ"מ נותן לה שוה פרוטה. ולמ"ש א"ש דהר"ן ז"ל נדרים כ' דאשה רק מבטלת עצמה לעשות כדבר של הפקר ולא שמקנית עצמה דכי יקח כו' ולא כי תלקח אשה לאיש כו'. וממילא לא מהני רק בתורת קנין כסף שמסתלקת עצמה שיוכל לקנותה ועי"ז קונה אותו והוי שפיר כי יקח דכל הקנין מצדו כנ"ל משא"כ בתורת חליפין דנותן לה בשביל הקנין שתקנה עצמה לו והוי כי תלקח כו' דאין הכסף שלה רק אם תקנה עצמה לו וזה לא מהני ואין כאן קנין כסף כלל. ואמר שפיר כיון דחליפין איתא בפחות משוה פרוטה וע"כ שאינו שמסתלק בשביל שקיבל דמי החפץ דאין פחות משוה פרוטה דמים כלל וע"כ שהקנין הוא שבשביל שקונה הכלי דמקנה החפץ. ומוכח שאינו בתורת כסף וכמ"ש תוס' שם כנ"ל. ומיושב ג"כ שכ' תוס' דחליפין בנכרי לא מהני ע"ש. וג"כ הטעם כנ"ל דבישראל מורה קבלתו שמקנה לזה החפץ דהא הלוקח אינו מקנה לו רק כדי שיקנה לו חפצו. משא"כ נכרי דלא איכפת ליה אם כדין ואם יקנה הלה שוב אינו מורה כלל. רק בתורת כסף מהני דהא איסתלק לי' כנ"ל:
ומיושב ממילא גם קושית תוס' הנ"ל במטבע ניהו דנעשה חליפין מ"מ לא יועיל מטעם נשרפו חטיך כו' כמו קנין כסף דבטלו חכמים כנ"ל. וע"כ הקושיא דוקא אמטבע כמ"ש לעיל דבשלמא חפץ בחפץ לא שייך נשרפו דאי לא יקנה גם כן יאמר זה נשרפו על חפץ שמשך. רק מטבע נשאר הקושיא כמו במעות שכ' תוס' דל"ש נשרפו מעותיך דמותר להשתמש וחייב ע"ש. והנה תוס' מ"ג ע"א מסקי דלר"ל דמעות מה"ת לא קני אסור להשתמש בהם רק לר"י דמה"ת קני רק חכמים הפקיעו ולא הפקיעו לענין זה שקנה המוכר המעות שיכול להשתמש בהו ע"ש. ולכאורה אינו מובן דניהו דמה"ת קונה מוכר המעות היינו משום שעי"ז קני לוקח החפץ אבל כיון שהפקיעו חכמים קנין החפץ. א"כ ממילא לא קנה מוכר המעות גם מה"ת דלא הקנה לו המעות רק שיקנה החפץ:
אמנם למ"ש מיושב היטב דדמי החפץ אינו בשביל הקנין רק בשביל הסילוק שמסתלק מהחפץ ויכול ליקח אותו ומצדו נגמר. ורק מה"ת ממילא קונה החפץ הלוקח ע"י שנסתלק במעות שנתן. וא"כ ניהו דהפקיעו חכמים קנין החפץ עד שימשוך מ"מ שפיר המעות קנה מוכר מה"ת דהא באמת נסתלק ויכול לוקח למשוך וא"כ אף שאמרו חכמים שלא קנה החפץ קני שפיר מוכר המעות בעד שנסתלק. רק דמ"מ היה התקנה שכשחוזר הלוקח צריך להחזיר המעות. דאל"כ יהיה עדיין החשש דנשרפו כו'. אבל לא עשו רק חיוב על המוכר לשלם המעות אף שקנה אותם משעה שחזר בו הלוקח. אבל לא הפקיעו זכות המוכר במעות מיד ויכול להשתמש בהם דנגמר קנין המעות בעד שנסתלק אף שלא קני לוקח חפצו עד שימשוך כנ"ל:
וא"כ ממילא מיושב בחליפין אי מטבע נעשה חליפין לא קשה כלל נשרפו חטיך דמה תועלת אם לא יקנה יאמר נשרפו מעותיך דבזה שפיר לא יהיה רשאי כלל להשתמש אם יפקיעו חכמים הקנין שלוקח לא יקנה החפץ בחליפין של המטבע ממילא גם הוא לא קנה המטבע כלל גם מה"ת דבחליפין נותן לו רק בעד קנין החפץ וכיון שלא קנאו דהפקיעו ממילא לא הקנה לו המטבע ואינו רשאי כלל להשתמש גם מה"ת כנ"ל. ושפיר אין כלל תועלת לבטל הקנין משום נשרפו כו'. דיהיה שייך גם במעות נשרפו וכמו בחפץ דלא קשה. ודוקא גבי קנין כסף בתורת כסף שייך התקנה דנשרפו כנ"ל משא"כ בחליפין כנ"ל וא"ש:
שם תוס' ד"ה אין מטבע כו'. הקשו הא בעי כלי ע"ש. ולר"ת ז"ל י"ל בפשיטות דר"נ דבעי כלי מוקי מחלוקתם בשוה בשוה דפירי מהני ומטבע ל"מ להך מ"ד כמ"ש תוס' לקמן. ואפשר דתוס' שהקשו הוא משום דלקמן הקשו דמטבע הא שייך נשרפו כו'. כמו בקנין מעות דהפקיעו כו'. והפי' כמ"ש דבשלמא חפץ בחפץ לא שייך דהא אי לא יקנה יאמר נשרפו על חפץ זה משא"כ מטבע. ותירצו רק משום דל"ש שיתן חפצו בעד מטבע שאינו שוה' ע"ש. ולכאורה בשוה בשוה למה יקנה מטבע הא שייך כנ"ל. וצ"ל דלא חילקו חכמים דבשלמא קנין מעות שהדרך ליתן כל המעות ושייך נשרפו הפקיעו וממילא גם בנתן מקצת לא קני. משא"כ חליפין דדרך באינו שוה ולא הפקיעו שוב גם שוה בשוה לא הפקיעו כיון שהוא קנין א'. וא"כ זה שפיר אי מטבע כלי וקונה גם באינו שוה שייך כנ"ל. אבל לקושית תוס' דאינו כלי וא"כ בפחות אינו כלל רק דנימא שוה בשוה יקנה ושוב הא ע"ז שייך נשרפו ויהיה שייך תקנת חכמים דלעולם לא יקנה מטבע. והוצרכו לתרוצם דמטבע חשיב כלי ושייך כנ"ל:
ובזה לע"ד מיושב דבקדושין כתבו תוס' תי' הגמ' לאמת משום דמטבע יוצא בהוצא' ויכול לקנות הכל חשיב כלי כו' ע"ש. והא כאן דחו תוס' טעם זה מהא דפרוטטת ואניקא ואניגרא כו'. ולמ"ש א"ש דכיון דמטבע היוצא חשיב כלי ושוב קונה גם בפחות משויו ולא שייך נשרפו כו'. שוב מהני שוה בשוה אף בפרוטטת שאינו כלי וא"ש למ"ד מטבע נעשה חליפין. ולמ"ד אין מטבע נעשה חליפין בל"ז ע"כ סבר דפירי עבדי חליפין ולא בעי כלי כמ"ש רש"י. ועוד דגם להך מ"ד בפרוטטת דליכא טיבעא שוב לא שייך נשרפו כמו בחפץ דגם בהפרוטטת אין רשאי להוציא. וכן מעות שנפסלו כנ"ל. ובל"ז ר"ל הוא דאמר כיס מלא מעות כו'. ור"ל לא ס"ל כלל חשש דנשרפו כו'. והכא אזלי תוס' למ"ש דמטבע אי לאו כלי גם פירי לא הוי דחי שפיר טעם הנ"ל דא"כ פרוטטת למה יקנו. משא"כ שם לא ס"ל לתוס' זה דאינו מוכרח כלל. וממילא לא קשה מפרוטטת ומעות אניקא כו':
בא"ד ובלא"ה צ"ל דמיקרי כלי כו'. הוצרכו לזה דאל"כ יקשה קושית רש"י מנ"ל לר"פ טעמא דצורתא כו' לימא מ"ד אין מטבע נעשה חליפין משום דלאו כלי ולא שייך תירוץ רש"י דלאשמועינן פירי דאדרבה קמ"ל דאפילו מטבע לא חשוב כלי. ולכך כתב דזה סברא פשוטה לכולי עלמא:
אולם אין מובן כלל מ"ש כיון דלאו כלי ולאו פירי כו'. הא עכ"פ דבר שוה הוא ולקיים כל דבר כתיב וכיון דלר"ש נעל ל"ד למה לא יקנה. וכמו שכתב רש"י להדיא לקמן מ"ז ד"ה אבל בפירי כל דבר שאינו כלי ונראה דסוברים תוספות דעכ"פ דבר הנישום בעינן שאינו קצוב לגמרי וכל אחד יכול לשומו כמו שרוצה. שייך עליו שם חליפין או כלי או פירי בעד החפץ כנ"ל. מה שאין כן במטבע הקצוב לגמרי לא שייך שרוצה בדבר הזה חילוף חפץ שנותן. דאי אפשר לשומו יותר ממה שהוא. וכמו דלא מהני במטבע לדידי שוה לי בכהן מה שאין כן בחפץ כנ"ל. ורק תורת דמים עליו ובכלל על הגאולה זו מכירה ולא בכלל לקיים בכל דבר גם לר"ש. שזה הוא בכל דבר השוה אצלו כמו חפץ שנותן והוא כלי או חפץ ופירי כנ"ל. ולכך ע"כ דמטבע חשיב כלי לשקול או לתלותו. ולכך אף שקצוב מ"מ הוא רוצה המטבע בתורת כלי וזה יכול לשום מה שירצה וקרי בי' בכל דבר כו'. וכן מורה לשון המשנה אי אין מטבע נעשה חליפין דמפרש כל הנישום דמים כו'. ומה לו להזכיר נישום. והיינו כנ"ל שזה ענין החליפין ששם אותו בעד החפץ כנ"ל:
עוד יש לומר דלקיים בכל דבר היינו שרוצה הדבר בעצמו כמות שהוא דכלי עומד להשתמש בגוף הדבר וכן חפץ ופירות לאכלם. משא"כ מטבע דעומד רק להוציאן ולקנות בהם שאר דברים ליהנות ואין זה הדבר בעצמו שרוצה ולא קרינן ביה לקיים בכל דבר ולכך אי לאו כלי גם פירי לא הוי כנ"ל ואין שם חליפין עליו. ומיושב בהנ"ל לשון הגמרא פרק קמא דקדושין מכסף מקנתו בתורת כסף יקנה ולא בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין כו'. ולמה קורא חליפין בתורת תבואה וכלים ולהנ"ל א"ש:
ונ"ל דמוכח מהא דממעט גם לר"ש דבר שאינו מסוים כמו חצי רמון כו'. ולמה ממעט זה יותר מכל דבר. ולהנ"ל הטעם דכיון שאינו מסויים אם כן אינו ראוי להשתמש בו כמו שהוא ולא מיבעיא אי אחין שחלקו לקוחות דאין ברירה אם כן אף שיחלק הוי רק מכירה בעד חלק הב' אם כן לא היה כלל אותו חצי כלי שראוי להשתמש בו למכור וליקח חצי הב' וכמטבע הנ"ל. רק אף אי יש ברירה והוברר שהוא החצי שזכה מ"מ כיון שאין ראוי כמו שהוא שאינו מבורר עד שיחלוק לא חשוב ראוי כמו שהוא. ומהאי טעמא בסודר דכמאן דפסיק מהני כמו שכתבו תוס'. וממילא מוכח דמטבע שאינו ראוי להיות כמו שהוא רק מה שיכול להוציא ולקנות בעדם לא הוי פירי ולא מהני כנ"ל:
שם דעתיה אצורתא כו'. אינו מובן למה נקרא דבר שאינו מסוים כמו שכתב רש"י ז"ל. ולתירוץ תוספות משום ראוי לשקול כו' אתי שפיר דאף דראוי מ"מ דעתיה עיקר אצורה שיוצא בהוצאה וזה אינו כלי. ולהנ"ל גם לאו פירי. ומה שהוצרך לומר עבידא דבטלה הוא טעם למה שאינו נקנה בחליפין כדמסיק דאף לאו כלי ולא פירי ואינו מסויים גם כן נקנה בחליפין. וע"כ כמו שכתב נימוקי יוסף דהוי כשטרות שאין בהם ממש. ולהפוסקים דפירי חשוב מה שאינו מתקיים ונרקב. יש לומר דעבידא דבטלה אינו כלי כנ"ל מה שאין כן לרש"י דקאי אי פירי עבדי חליפין אף שנרקב. וצ"ל דשם הוא כמו שפירי ראוי להיות ועומדים לאכילה קודם שנרקבים. אבל מטבע שעומד להתקיים ופעמים מתבטל גרע. וגם דברי נימוקי יוסף תמוהים דמה קשיא ליה מקדושין ומכר. וע"כ דסבר דאי דעתיה אצורה אף במשיכה והגבהה לא הי' נקנין כשטרות. ולא הוי כ"כ בו לכל מי שמוציאו שאינו חוב ושיעבוד רק זכות מדינא דמלכותא. ולכך הוצרך לומר דלא אמרינן דעתיה אצורתא רק בחליפין דרוצה גוף המטבע לא בתורת כסף. ואף דבתורת כסף לכאורה יותר דעתיה אצורה דעיקרו להוציא בהוצאה ומאי חילוק ונראה דנימוקי יוסף מפרש דעתיה אצורה אף לפירוש תוספות דחשוב כלי לתלותו בצואר בתו כו' היינו דמ"מ רוצה לתלות מטבע זו שחשוב שיוצא. ומהאי טעמא הוי כלי. וכיון דעביד בטלה כשנפסלה יתבטל חשיבות זה מלהיות כלי. ולכך בתורת כסף שרוצה רק במעות וזה יש לו ואינו מזיק מה שעביד דבטלה דיוצא אותם קודם שיפסלו דכך ענין המטבע. מה שאין כן חליפין שרוצה להחזיק המטבע להתקיים אצלו ובתורת חשיבות משום צורה היוצאת. וזה עביד דבטלה. ומהאי טעמא בתורת כסף קונה מטבע שקונה גוף הדבר וממילא השיוי צורה שלו משום דינא דמלכותא. מה שאין כן בתורת חליפין שעיקר דעתו אצורה וזה אינו נקנה. ואף שיהיה ממילא שלו לא מהני כיון דדעתיה כו' על מה שאינו קונה. כמלוה ופרוטה או דעתיה אמלוה כו'. ויתר ביאור דברי נ"י כתבנו בעזה"י בה' קדושין:
ולע"ד הפירוש דהא עבד לקנס וכהאי גוונא מחלקין בין דקל לפירות שהפירות יוצאין מגוף הדבר חשוב שעומד בגוף הדבר ונקנין מה שאין כן זכות שמבחוץ אינו עומד בהדבר להיות נקנה בקנין החפץ וכן טובת הנאה אינו ממון עיין שם. ומחלק הש"ס בין עבידא דאתי הוי גם כן כעומד ונכלל בהחפץ מה שאין כן במה דמי יימר כו' עיין שם פרק השולח. וכן מקדש בחלקו לא מהני אי ממון גבוה אף דשוה ממון הזכות לאכלו שאין בו קנין עיין שם. ולכך מטבע אי לא היה עבידי דבטלי היה נחשב השיוי בגוף הדבר שכסף שיש עליו צורה זו שוה כו"כ אבל כיון דבטלה שוב אין השיוי בכלל גוף הדבר רק מצד הגזירה דינא דמלכותא יש לו ממילא השיוי שיוצא בכו"כ ולכך בתורת כסף שפיר חשוב כסף דמ"מ יש לו השיוי מצד גזירת המלך. אבל לענין חליפין דונתן לרעהו כתיב דאינו בתורת שיוי רק נתינת הנעל גורם הקנין. ואף לר"ש דמהני בפירי מ"מ הנתינה עושה הקנין. ומטבע מה שנותן לו אינו השיוי שבו. וזכות השיוי שיש לו זה ממילא וזה לא נתן לו כיון שאינו בכלל גוף הדבר. ואם לא היה דעתי' אצורה היה מהני מצד הכסף שבו דעכ"פ פירי רק כיון דדעתיה אצורה וזה אינו נותן לו רק ממילא נעשה שלו על ידי נתינת הכסף שיש בו הצורה יש לו זכות השיוי מחמת דד"מ כנ"ל. ואין כאן נתינה שיהיה קונה בחליפין. משא"כ כסף אין צריך נתינה רק שיהיה לו דמי המקח ועכ"פ יש לו כנ"ל:
שם תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין כו' תמוה מאוד כקושית התוספות וכי לא ידע סיפא דמתני'. ואמר אחר כך הכי נמי מסתברא כאלו היה דיוק בעלמא והא הכרח גמור. וגם קושיא ב' של תוספות מה מייתי ועוד תניא כו' הא לא הוזכר בברייתא יותר ממתני' רק מפרש כסף אינו קונה כיצד כו'. ולע"ד יש לומר פשוט דהיה אפשר לומר הטעם דאין מטבע נעשה חליפין דכל קנין צריך להיות מורה על הקנין המעשה כמו שכתב הרא"ש בבא בתרא וכמה דוכתי. ולכך מטבע מורה רק בתורת כסף דמהאי טעמא כתבו תוספות דיבור המתחיל שמע מינה דסתמא אינו קונה רק מפרש בתורת חליפין עיין שם. ואם כן יש לומר דגם מפרש לא מהני דזה רק דיבור וכיון שהמעשה לקיחת המטבע מורה בסתם בתורת כסף. אין כאן מעשה קנין על חליפין ולא קני. אך להנ"ל אם נותן המטבע רק על מנת להחזיר כמו שכתבו תוספות או שאינו שוה שפיר מורה המעשה על קנין חליפין והי' קונה. ומיושב בזה מה דפריך הקושיא ממתני' אחר שהקדים דברי ר"פ דטעמא משום דעתיה אצורתא. ולהנ"ל אתי שפיר דבלא זה מ"ל הטעם דאין נעשה כנ"ל. והוי מצי לאוקמי מתני' כנ"ל עמ"ל או אינו שוה דמורה ומהני לכ"ע ורק אר"פ דטעמא משום צורתא כנ"ל א"כ לעולם לא מהני למ"ד אין נעשה ופריך שפיר:
והנה עכשיו על כל פנים למ"ד נעשה דוקא במפרש בתורת חליפין כמו שכתבו תוספות. ואם כן שפיר מצינו למימר במשנה בתורת חליפין רק דמיירי בסתם שלא פירש כלום כפשטא דמתני' דלא הוזכר שפירש באיזה קנין רוצה לקנות. ולכך שפיר הזהב קונה את הכסף דהיינו כסף מיוחד כדדייק הש"ס דממילא מהני גם בסתם דזה עצמו הוי כפירש בתורת חליפין כיון שמוכר הזהב ואמר שבעד הזהב שלוקח מקנה לו אותו הכסף מיוחד אם כן הוי מפרש בתורת חליפין דבתורת כסף ומשיכה אינו מקנה הכסף מיוחד רק חיוב לשלם. ואם כן שפיר הוי פירש וקונה הכסף מיוחד. מה שאין כן להיפוך הכסף אינו קונה הזהב היינו שאומר שבעד הכסף שלוקח מקנה לו הזהב מיוחד שפיר לא קני דזה אינו מורה כלל שבתורת חליפין. דהא אם לוקח הכסף בתורת דמים כיון דכספא טיבעא כו' גם כן מקנה לו בעד הכסף שמקבל הזהב מיוחד דדהבא פירי וממילא הוי רק בתורת כסף ולא קני דאינו מורה כלל בתורת חליפין. ומה שעל פי דין מעות אינו קונה זה לא מיקרי שמורה על חליפין דאם לא כן לא היה צריך תוספות שמפרש בתורת חליפין דלעולם היה קונה. וע"כ דצריך שיורה מצד המעשה או שמפרש. ואם כן שפיר החילוק כנ"ל. כיון דדהבא פירי וכשלוקח הזהב ואומר שבעד הזהב מקנה לו הכסף מיוחד הוי שפיר כפירש דאי בתורת משיכה אינו אלא חיוב כנ"ל. מה שאין כן הכסף שלוקח ובעדו מקנה הזהב גם בתורת כסף הוא כן ולא הוי כפירש ושפיר אינו קונה כנ"ל. ולא קשה כלל מסיפא. ואמר אחר כך רק הכי נמי מסתברא דאי בתורת חליפין תרוייהו ליקנו אהדדי היינו דהא יש אופן שגם הכסף יקנה הזהב כשמפרש בתורת חליפין או עמ"ל ולמה תני סתם אינו קונה. והוא רק דיוק. ומייתי אחר כך ועוד תניא כיצד מכר לו כ"ד דינרי כסף בדינר זהב כו'. ודייק הברייתא דמפרש להיפוך דאף דכספא טיבעא והזהב הוא החפץ הנמכר מ"מ הוא פירש בהדיא שרוצה למכור הכסף בעד הזהב ואעפ"כ לא מהני לשוי' המעות חפץ. אבל להנ"ל הא הוי זה כפירש להדיא בתורת חליפין דאז גם הכסף דבר הנמכר כמו הזהב ומוכח שפיר מברייתא דאף מפרש לא מהני כנ"ל. דבמשנה י"ל כסף אינו קונה הזהב דגם כן אמר שמוכר הזהב בעד הכסף שמקבל והיה שפיר הטעם כנ"ל דאינו כמפרש. מה שאין כן בברייתא דלהדיא שמכר הכסף כנ"ל. ואף עפ"כ לא מהני ודייק שפיר:
עוד י"ל וגם מה שהקדים דברי ר"פ כנ"ל. דהנה הוי מ"ל טעם דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין או משום דבעי כלי וכקושיית תוספות. או אף לר"ש דגם פירי עבדי חליפין מ"מ כמו שכתבו תוספות דמטבע לאו כלי גם כן לאו פירי ולא מהני גם לר"ש. ומזה עצמו הוכיחו תוספות דהוי כלי והיינו לר"פ. אבל לא הוי מצי למיפרך דיש לומר טעמא דאין נעשה חליפין באמת כנ"ל. ואם כן בחליפין שוה בשוה דמהני אף דלאו כלי וגם לאו פירי שפיר יש לומר לכולי עלמא מהני ולא קשה ממתני' דמיירי שוה בשוה. ולכך הקדים דברי ר"פ דאמר טעמא משום דעתיה אצורתא ומהאי טעמא גם שוה בשוה לא מהני כמו שכתבו תוס' לקמן ופריך ממתני':
אמנם לכאורה גם אר"פ לא קשה. דלכאורה טעמא דר"פ אינו מובן ניהו דאותו השיוי שבמטבע שהוא יותר על גוף הכסף מחמת טיבועו שיוצא בהוצאה זה עבידא דבטלה ואין בו ממש ואינו מסויים אבל מ"מ גוף השיוי שמחמת עצמו זה מסויים ויש בו ממש ולמה לא יקנה מחמת שויו שמחמת עצמו ולמה לא יהיה דעתיה רק אצורתא הא בקדושין דאמר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה משום שזה בעין עיין שם משא"כ כאן להיפוך דצורה עביד דבטלה כנ"ל:
אמנם לטעם ג' של תוס' וכדכתבו בקדושין שהטעם דמטבע מיקרי כלי לפי שיוצא ויכול לקנות כל דבר כו'. אם כן מיושב שפיר סברת ר"פ דהא על כרחך מה שיקנה מטבע הוא משום דדעתיה אצורתא דאינו כלי רק מהאי טעמא ועבידא דבטלה ולא מהני. ואם כן לכאורה בשוה בשוה יש לומר דמהני גם לר"פ ולא קשה ממתני'. אך אי אפשר לומר כן במתני' דאם כן למה סיפא כסף אינו קונה זהב כנ"ל. אמנם י"ל דהא גם לר"ש דפירי עבדי חליפין מ"מ למה שכתבו תוספות דמטבע אי לאו כלי גם פירי אינו אם כן אתי שפיר טעמא דר"פ גם לר"ש כיון דמה שמועיל ע"כ רק משום כלי והיינו משום דיוצא בהוצאה כנ"ל וזה לא מהני דבטלה כנ"ל:
והנה למה שכתבתי לעיל טעם תוספות דלא חשיב מטבע פירי לר"ש משום שאינו דבר הנישום שיהיה שייך בו יוקר וזול רק קצוב בצמצום לכך אי לאו כלי לא מהני. ואם כן זה דוקא בטיבעא גמור כמו כספא דכדקאי קאי. אבל זהב דאייקר וזול לגבי כספא כדאמר לעיל אם כן שוב על כל פנים פירי הוי ולר"ש עבדי חליפין דשייך ביה נישום לגבי כסף כנ"ל. ואם כן מיושב דיש לומר שפיר דפלוגתא דרב ולוי במטבע היינו מטבע גמור ככסף דטיבעא לגמרי ואינו ביוקר וזול. דמ"ד נעשה חליפין דכלי הוי כמו שכתבו תוספות משום דיוצא ויכול לקנות כנ"ל. ומ"ד אין נעשה חליפין לטעמא דר"פ משום דמה דמהני משום דיוצא וצורה עבידא דבטלה כנ"ל. דאי לאו משום הצורה אינו לא כלי ולא פירי כנ"ל. ואם כן במתניתין שפיר יש לומר זהב קונה את הכסף כיון דזהב אייקר וזל לגבי כסף שפיר הוי פירי וקני ולא אמרינן דעתיה אצורתא מה שאין כן כסף דגם פירי לא הוי וע"כ דעתיה אצורה כו':
אך זה אינו דלישנא דר"פ דעתיה כו' משמע להיפוך דאף דהיה מועיל דהוי פירי כו' מ"מ לא מהני >>>
>>>
המשנה דאתיא כמ"ד מעשר שני ממון הדיוט כיון דתני ואין בידו מעות. וע"כ כשכבר הוא מע"ש אז נראה ההערמה ואי היה מעות עדיף כנ"ל. דאי בטבלם היה מותר אף אי בידו מעות כנ"ל. ולכך הרמב"ם לדידן דקי"ל ממון גבוה וא"א ליתן כשכבר מעשר רק בטבלם כתב הרמב"ם סתם דמותר אף יש בידו מעות:
ומיושב כאן דלכאורה מה פריך אר"פ הא משמע דיתן המעות רק לפדיון כדי שלא יחזיק בהם כרישא דאומר הילך מעות לפדות כו'. דגם זה מהני דבפירות הא יכול ליתנם על מנת להחזיר דגם כן מהני ולא יוכל הלה להחזיק בהם. ומ"מ לא יצטרך להוסיף חומש כיון דקי"ל על מנת להחזיר שמה מתנה א"כ יכול הוא לפדות הפירות בשביל הקונה. או כמ"ש דהקנין לכשיפדה ונעשים בשעת פדיון של הקונה. וממילא אף שמקנה לו על אז על מנת להחזיר ג"כ יועיל כשמחזיר לו אח"כ הפירות דנעשים של הקונה ויצאה לחולין ויכול לחזור להקנות לו ונתקיים התנאי והיה של הקונה בשעת פדיון. משא"כ המעות אם יקנה לו על מנת להחזיר לא יועיל דהא יהיה נתפסים בקדושת מע"ש ולא יוכל לחזור ולהקנותם לו. דע"מ להחזיר בלי קנין הוי שיור ואינו מתנה דמה"ט בקטן לא מהני. וא"כ ישאר המעות של הקונה לאכלם בירושלים. וא"כ אף יש בידו מעות אינו צריך להפסיד ועדיף ליתן הפירות דמהני על מנת להחזיר כנ"ל. דדוקא בשניהם שוים עדיף מעות. וגם לענין ההערמה אדרבא עדיף בפירות דנותן על מנת להחזיר וזה רוצה באמת ולא הוי כמתנת ב"ח. משא"כ המעות דא"א על מנת להחזיר רק מתנה גמורה ובאמת אינו רוצה הוי כמתנת בית חורון וכמו בכהן בפדיון דאזיל ואתי דלא מהני. א"כ אף יש מעות עדיף פירות:
אך י"ל דנותן המעות רק לפדיון וכמו קני על מנת להקנות וגם זה אפשר דלא מהני לענין חומש. ועוד דאם כן מה פריך דלמא בכל מקום מטבע נ"ח דלא אמרינן דעתיה אצורתא רק כאן כשנותן המעות לו רק לפדיון וכיון דמעשר שני אינו נפדה רק בכסף שיש עליו צורה ע"כ דעתיה אצורתא ואינו נקנה בחליפין. ולהנ"ל אתי שפיר דגמ' דייק דע"כ המשנה כמ"ד ממון הדיוט וא"כ יהיה מהני גם במעות מתנה ע"מ להחזיר דיכול לחזור ולהקנות. ולכך נקיט דוקא אין בידו מעות. ודייק שפיר דבכ"מ אין מטבע נקנה בחליפין ואם כן ממילא לדידן דמעשר שני ממון גבוה לעולם עדיף כפירות כנ"ל:
שם ולקנינהו אגב סודר. אינו מובן דלשון זה ללוי בכליו של מקנה משא"כ לדידן ובכתבים הרבה לשון קגא"ס ותמוה. וי"ל כיון דמתנה על מנת להחזיר היינו להקנות בחזרה כמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים. ואם כן הפי' א"ס שנותן לו על מנת להחזיר ובמה שיחזיר ויקנה לו הסודר נקנה הדבר שמקנה לו ושפיר הוי בכליו דקונה. ואפשר דעדיף הכי טפי דבק"ס מבעיא בש"ס דלמא אי תפוס ליה מתפיס ע"ש בנדרים. והא באמת אינו רוצה ליתן הסודר לחלוטין והוי כמתנת בית חורון דלא מהני כלל. משא"כ כשזה נותן הסודר על מנת להחזיר ממילא שמסלק ידו ומחזיר לו נגמר הקנין. וגם מרויחין דגם ללוי קנה דאית ביה תרתי מה שנותן יש כליו של מקנה ובחזרה כליו של קונה. ותוס' הוצרכו לראיות דהלכה כרב משמע דלא ברירא כ"כ. וגטין מ' דלא מהני כומתא דשדי כו' דהוי כליו דמקנה ולא אמרינן כנ"ל. משום דעבד אין לו קנין רק משום גיטו וידו באין כא' א"כ כיון דלא נשתחרר בזה שהקנה לו עד שיחזיר ויקנה א"כ לא קנה כלל ואין כאן חזרה דכליו דקונה. משא"כ במי שיש לו זכיה י"ל כשנתן מקנה סודר שלו לקונה ג"כ מהני דנותן על מנת להחזיר וממילא הוי בחזרה כליו דקונה כנ"ל. עפ"ז צדדתי להקל במי שהקנה חמץ ע"פ בכליו דמקנה והיה הפסד רב דלענין חמץ שעבר עליו הפסח דרבנן אפשר לסמוך כנ"ל כיון שנותן סתם בכל אופן שיועיל כנ"ל וצ"ע:
שם ולקנינהו אגב ארעא כו'. תמוה מאד שאין שייכות לר"פ רק אמשנה גופיה. ותירוץ תוס' דחוק מאד ע"ש. ואפשר לומר דלא הוי מצי פריך אמתני' די"ל כיון דקנין אגב דרבנן כמו שכתבו תוס' בבא קמא י"ל דלא מהני מן התורה לפטור מחומש כדעת הרבה פוסקים דדרבנן לא מהני על מן התורה. רק דלכאורה לס"ד דיש לו קרקע למה פריך בתורת אגב הא להפוסקים דקרקע כמו כלי חשוב א"כ מצי להקנות המעות בחליפי קרקע שהוא יקנה לו ויחזיר ויקנה הקרקע שע"י זה נקנה המעות כנ"ל כיון דמטבע נקנה בחליפין. אך היה אפשר לומר דלא מהני מטלטלין בקרקע בחליפין משום נשרפו חטיך ומעותיך כו'. דדוקא מטלטלין דאין תועלת בתקנה דאי לא יקנה יאמר על חפץ זה נשרפו כו'. וכן קרקע בקרקע לא שייך בשניהם נשרפו כו'. משא"כ מטלטלין בעד קרקע שייך נשרפו אי יקנה משא"כ אי לא יקנה לא שייך בקרקע נשרפו כו' ולא קני מהאי טעמא בחליפין כמו בכסף. וגם במטבע שייך נשרפו כמ"ש לעיל דלא קנאם כנ"ל. ולכך פריך משום אגב ליקני ואם כן ממ"נ קני אי מטבע נקנה בחליפין. דהא מן התורה קנה בחליפין ע"י הקרקע שמקנה לו ורק מדרבנן לא יועיל מטעם נשרפו כו' והא מדרבנן קנה אגב קרקע ופריך שפיר. משא"כ אי אין מטבע נקנה בחליפין לא קנה אגב דאינו אלא דרבנן וי"ל דלא מהני מה"ת כנ"ל. והקושיא רק לר"פ כנ"ל:
שם תוס' הקשו דלקנו בהודאה כו'. קשה דתוס' בבא בתרא מ' דחו דברי רש"י דקנין בפני ב' דוקא דא"כ מה פריך מגורן דלמא לא הי' ב' ע"ש. ולענין הודאה שיועיל לקנין לכ"ע צריך ב' עדים ואתם עדי בגווני דמהני אז קני וי"ל דלא היה עדים כנ"ל. וי"ל דקושייתם רק לריב"ם דמדפריך מק"ס ע"כ דמשמע להו סתמא שיש עדים והקשו כנ"ל:
עוד י"ל דכמו דבלא א"ע דמצי אמר משטה כו' שוב אינו מועיל לקנין. כן כאן כיון דרשאי להערים במעשר שני. א"כ מהני אמתלא דידיה שהודה רק שיקנה המעות לפדותו בלי חומש וי"ל דגם א"ע לא מהני דבקנין שבמעשה אף דנראה הערמה מ"מ דברים שבלב אף דמוכח לא מבטל מעשה הקנין משא"כ הודאה שבדיבור כיון שנראה של הערמה מכוין אינו הודאה כלל כמו שלא להשביעו דמה חילוק:
עוד י"ל דבקנין מקנה על מנת להחזיר או כדי לפדות ולהחזיר כמ"ש לעיל משא"כ הודאה לא שייך על תנאי ויוכל להחזיק בהם. אך ר"ן נדרים גבי לבטלין זכוותיה כתב דגם בהודאה שייך תנאי ע"ש. ויש לחלק:
שם דלית ליה סודר. קשה לר"ש דפירי נמי ע"ח והא פירי אית ויתנם לזה ויחזיר ויקנה לזה כדי שיקנה המעות בחליפין כנ"ל ובפירא א' סגי. ולר"ת דשוה גם לר"נ מהני קשה גם לר"נ. ולמ"ש לעיל י"ל דהא מעשר שני ממון גבוה וא"א להקנות. רק כנ"ל שבשעה שיפדה יקנה הלה וג"כ יפטר מחומש כנ"ל. וא"כ שוב אי אפשר להקנות כדי שיחזיר ויקנה וע"י יקנה המעות דהא עדיין אינו שלו קודם הפדיון כנ"ל. וא"י להקנות על קודם הפדיון כנ"ל. ורק שיחזיר ויקנה לו על אחר הפדיון הדר סודר למריה וזה לא מהני שבשביל שמקנה לאחר שאקחנו יקנה זה חליפיו מיד. דאינו נותן לו כלום עתה שאינו שלו עדיין כנ"ל. אך לרמב"ם ז"ל דמפרש בפירות טבלים דאפשר להקנות קשה כנ"ל. אך י"ל למ"ש תוס' פסחים דטבל חשוב אינו שלו שיש ללוי חלק בו ואותו חלק אינו של בעליו ע"ש. וא"כ לא יועיל כנ"ל דהוי דבר שאינו מסוים כחצי רמון כו' דאין עושה חליפין. דהפירות שמקנה לו טבל וחלק מעשר מכל פירא אינו שלו דממון גבוה חשוב מותר הפירא אינו מסוים לא יועיל לקנות המעות ע"י בחליפי הפירי טבל כנ"ל. ויש לדחות:
שם אלא ש"מ אין מטבע נעשה חליפין וכתבו תוס' דמ"ד נעשה נמי איתותב דכ"ש הוא ע"ש. ותמוה למה לא פריך הש"ס למ"ד נעשה ומשמע דרק ר"פ איתותב. וי"ל בפשיטות דלפי סברא דעכשיו דאין מטבע נקנה ע"כ אין הטעם משום דבר שאינו מסוים כמ"ש רש"י דהיה נקנה. וע"כ כמ"ש נמוקי יוסף דהוי כאותיות שאין גופן ממון עיין שם. ונראה הפי' דהשיוי שמחמת הצורה שהוא רק גזירת המלך שיצא בכך וכך. אין זה גופו ממון רק מצד דינא דמלכותא. וגרע משטר שכתב לכל מי שמוציאו שיקנה דשם יש חוב ושיעבוד על הלוה. משא"כ בזה שאין חוב על המלך והוי כחותם מהמלך בח"מ סי' ס"ו ס"ד רשות לגבות ע"ש. ובמטבע רק הגזירה שמי שיש לו מטבע זו יש לו זכות ושיוי זה. ואינו נקנה רק במשיכה והגבהה דהא ודאי לכ"ע שיקנה בהגבהה ומשיכה ואינו כשטרות שיצטרך כתיבה ומסירה. רק הקנין מצד דינא דמלכותא שמטבע שבצורה זו יהי' כך וכך ויכול להקנות זה ע"י משיכת גוף המטבע אבל לא בקנין שמבחוץ דאינו אצלו שאין לו הדינא דמלכותא ממילא לא קנה כלל ואינו נקנה בחליפין ולא בקנין אחר כנ"ל. וכמ"ש ט"ז ה' פסח ומהרש"ל בזכות מהמלך שאינו נקנה מדינא ע"ש. וא"כ י"ל להיפוך דאינו נקנה בחליפין כנ"ל. אבל שפיר נעשה חליפין דכיון שמושך המטבע ודאי דקני המטבע שפיר נקנה חליפיו. ואינו ענין כלל לנקנה כנ"ל:
ובשלמא ר"פ לס"ד דטעם דמ"ד אין נעשה הוא רק משום דהוי דבר שאינו מסוים שפיר אמר ר"פ להיפוך דאף למ"ד אינו נקנה מ"מ נקנה ככל דבר שאינו מסוים שנקנה. אבל עכשיו דמוכח דאינו נקנה וע"כ הטעם כשטרות כנ"ל שוב הוא להיפוך דאף שנעשה אינו נקנה כנ"ל. ולא קשה כלל על מ"ד נעשה. וכן נראה מרי"ף ורא"ש שלא הוכיחו מגמ' דקי"ל כמ"ד אין מטבע נעשה ע"ש. רק דהוי רבים וגם מר"פ דמשמע דר"פ ס"ל דשוים הם. ונראה טעם ר"פ דסבר אי עיקר שבמטבע הצורה ממילא כמו שאינו נקנה מטעם הנ"ל ממילא אין נעשה ג"כ דהוי אינו מסוים וגם לא חשיב כלי לתלותו כו'. שעיקרו אינו כך ודעתיה אצורה. ואי חשבינן עיקר שיוי שלו לגוף הכסף שוב בין נקנה ובין נעשה. וזה סברת ר"פ דאמר אין נעשה משום דעתיה אצורתא וזה למסקנא דר"פ דהדר ביה סבר שתליא זה בזה. אבל על מ"ד נעשה לא קשה כלל די"ל להיפוך כנ"ל. ורק אר"פ פריך וגם הרי"ף דייק רק מר"פ דלסברתו דתליא הא בהא שוב מוכח ממתניתין דאינו קונה וממילא אינו נעשה ג"כ כנ"ל:
ומיושב ג"כ תמיהת תוס' הנ"ל דלא פריך וליקני אגב קרקע לכ"ע. דלמ"ש י"ל דהא בבא בתרא ע"ז ע"ב דייק דחוב נקנה באגב דהא מטבע דאינו נקנה בחליפין ואגב ארעא קני דר"פ הוי ליה כו' ע"ש. ותמוה מאד מה ענין ראיה זו לחוב ממטבע. ולמ"ש אתי שפיר דמטבע דאינו נקנה בחליפין הוא רק מטעם הנ"ל דהוי כשטרות ואעפ"כ אגב מהני. ולמה הא בקנין שמבחוץ א"א לקנותן כיון דאינו מושך גוף המטבע וע"כ דאגב שאני דכיון דאמרה תורה דמטלטלין בטלים אגב הקרקע להיות נקנה ממילא ע"י קנין הקרקע שוב גם בזה שאין בהם קנין מצד עצמם מ"מ בטלין אגב קרקע להיות נקנה כנ"ל ודייק שפיר דגם שטרות נקנין אגב כנ"ל. וא"כ כיון דהוכחת הגמ' שם דמטבע נקנה באגב רק מר"פ דהוי ליה. א"כ כאן לס"ד דש"ס דלא ידע מהיך דר"פ. שפיר לא הוי קשה כלל דליקני אגב דכמו דאין מטבע נקנה בחליפין בקנין שמבחוץ כשטרות כן גם באגב אין נקנין. ופריך רק לר"פ דאמ' מטבע נקנה בחליפין רק דלית ליה סודר פריך ליקני אגב קרקע כנ"ל. והוכיח דאין מטבע נקנה בחליפין וי"ל דגם אגב לא מהני. ומסיק דאף ר"פ הדר ביה דהוי ליה כו' והקנה באגב ושוב למסקנא ע"כ לר"פ אף דאין מטבע נקנה בחליפין מ"מ אגב שאני והוכיח כן מר"פ בבבא בתרא שם דגם בשטרות כן אבל בלא ר"פ לא הוי קשה כלל כנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |