חידושי הרי"מ/בבא מציעא/מד/א

חידושי הרי"מ בבא מציעא מד א

הזהב - פרק רביעי דף מ"ד ע"א

הזהב קונה את הכסף כו' מפרש בגמ' למ"ד אין מטבע נקנה בחליפין ע"כ בתורת דמים ומחייב איבעי למיתני רק קמ"ל שקונה החיוב כמו שהתנה מארנקי חדשה וכה"ג כו'. ולכאורה למ"ש תוס' מ"ג בטעם שתיקנו דאין מעות קונה משום נשרפו כו' דעתה יאמר נשרפו מעותיך כו' ומה הועילו ותירצו או משום דכספים אין להן שמירה אלא בקרקע כו'. או כיון דעכ"פ רשאי להשתמש במעות והוי שואל או לוה עלייהו ע"ש. וכאן שגם זהב מטבע לגבי נפשיה לענין אין להם שמירה ולענין מפקיד מעות מותרין כו' נשאר קושית תוס' למה כסף אינו קונה זהב הא שייך בשניהם בשוה נשרפו כו'. ולא פלוג לא שייך בתקנה זו כמ"ש בגמרא במושכרת דלא שייך לא תיקנו. שוב ראיתי שהפ"י הקשה כנ"ל והניח בצ"ע. ולע"ד לא קשה מידי דאי מעות יקנה לא נעשה שומר כלל על החפץ או על המטבע זהב שקנה הלוקח דהוי כטול את שלך דאף שומר חנם לא הוי דהא קי"ל אינו שומר עד שיקבל עליו לשמור כמבואר סוף הכונס תוס' ורמב"ן שם. וגמרא ב"ק גם לר' דבסתמא קיבל עליו נטירותא היינו כשאמר כנוס לרשותי כו'. אבל לא כשזה קנה החפץ ויכול ליקחו מיד ובמה שאינו לוקחו ממנו לא נעשה המוכר שומר על החפץ. לא מיבעיא לרמב"ם והפוסקים דבעי משיכה. ומכור במה שנטל מעות והקנה ללוקח אין בזה משיכה בתורת שומר על החפץ הנמכר. רק אף לתוס' דבמה שנסתלקו בעליו משמירה נעשה שומר. היינו כשציוה להסתלק והוא ישמור. משא"כ במוכר כנ"ל. דבמה שקיבל דמי החפץ הוי כאמר טול את שלך. וממילא לא שייך היתר תשמיש בהמטבע זהב דאינו נפקד כלל. ואף אם היה רשאי להשתמש לא מחייבו דקי"ל היתר תשמיש משוי ש"ש וכשאינו מקבל שמירה לא שייך שיהיה ש"ש אף שיכול להרויח בחפץ של חברו:

ובל"ז באמת אסור להשתמש במטבע זהב שקנה זה. דזה עיקר החילוק בין חפץ למעות דחפץ שיש בו יוקרא וזולא הוא שלוקח רוצה דבר זה שקנה שהחפץ הוא הנמכר ונקנה. והתשלומין של החפץ הוא המעות המטבע שאין קפידא בגוף המעות רק שיהיה לו מעותיו בעד החפץ. ואין חילוק בין מעות זה למעות אחר. ולכך מה"ת מעות קונה שזה מורה יותר על הקנין שנסתלק מוכר שקיבל דמיו מן משיכה בלא מעות כיון דהחפץ של המוכר והקנין מצדו. וחכמים תיקנו להיפוך שמשיכת החפץ יועיל לחייבו ושיקנה מצד הלוקח כנ"ל. ומה"ט דהבא אף דלגבי מטלטלין טיבעא לגבי כספא הוי פירי והטעם דודאי אפשר ליתן מטבע זהב בתורת דמים שאין זה מקפיד דוקא בדינרי זהב רק בתורת מטבע ודמים. ופעמי' שזה רוצה לקנות הדינרי זהב בתורת חפץ כיון דשייך בהו יוקרא וזולא. ולכך לגבי כספא כיון דחריף לענין לצאת בהוצאה טפי מזהב ע"כ כיון שזה נותן הכסף בעד הזהב א"כ מורה קנין זה שזה רוצה הדינרי זהב בתורת חפץ לא בתורת תשלומין דהא אדרבא זה משלם הכסף דחריף טפי כדי ליקח הזהב. ומה"ט הוי דינרי זהב פירי נגד כסף. משא"כ במטלטלין אדרבא אמרינן שמוכר בעד דינרי זהב בתורת תשלומין בעד החפץ ככל מקח רק שמתנה מטבע זו והוי טיבעא כנ"ל:

וא"כ אף אי נימא במפקיד לשולחני מעות מותרין אף בדינרי זהב מותר להשתמש. היינו משום דלגבי נפשיה טיבעא ושייך שניתן להוצאה ומותרין סתמא נתרצה שכשירצה יוציאן והוי לוה שע"ד כן הפקיד. ואפשר דיש בו דין סתם הלואה ל' יום דעל דעת כן הפקיד באם ירצה יהיה לוה. וממילא גם קודם שהוציא הוי שומר שכר מטעם היתר תשמיש. אבל בחפץ שלא ניתן להוצאה לא מצינו כלל מפקיד כלי אצל בע"מ שדרכו להשתמש בכלים כאלו שיהיה רשות לנפקד להשתמש ודוקא מעות כנ"ל. וא"כ בכסף שקונה זהב שמורה שזה קונה הזהב בתורת חפץ שרוצה בדינרי זהב ודאי אסור זה להוציאן כשאר חפץ. וא"כ שייך שפיר נשרפו דאינו חייב מג' טעמים א' דלא קיבל מעולם שמירה על הדינרי זהב והוי כטול כיון שקנה הדינרי זהב במה ששילם הכסף וכיון שאינו נפקד לא מהני היתר תשמיש למשוי' שומר שכר כנ"ל. ועוד דאסור להשתמש כיון שקנאו בתורת חפץ שרוצה בד"ז וכי יעלה ע"ד שזה קנה שצריך לו ככל חפץ ויהיה מוכר רשאי להוציאו. ועוד ג' דאי מעות יקנה לגמרי א"כ אין לו שום זכות בד"ז והוי כמו שכ' תוס' לר"ל דמשיכה מה"ת שזה אינו רשאי להוציא המעות דדוקא לר"י שעכ"פ מה"ת קני ע"ש. ודוקא אחר התקנה שמעות לא קני ולא קנה הד"ז שפיר נגד הכסף לא שייכי כל ג' טעמים הנ"ל. דכסף שנתן לוקח בתורת טיבעא ותשלומין בעד הזהב שפיר נעשה שומר עליו דהא קיבל המעות לשם קנין ותשלומין בעד החפץ. וניהו דמסברא הא' שזה לא הקנה המעות לגמרי עד שיגמור קנין החפץ וימשוך מ"מ עכ"פ שומר הוא עליו דקיבלו ע"ד כן וככנוס ברשותו דסתמא קיבל נטירותא דצריך שיהיה המעות אצלו עד שימשוך ושפיר היתר תשמיש משוי שומר שכר דהא נתנו שיוכל להוציאן ע"ד שיהיה שלו. דא"צ לחוש שמא יחזור ויתבטל ויקבל מי שפרע. וממילא הוי עכ"פ כמותרין בשולחני. וטעם א' דתוס' שייך ג"כ דאין לכספים שמירה אלא בקרקע דגם בלא היתר תשמיש עכ"פ שומר הוי. ומה"ט גם מטלטלין קונה דינרי זהב דכיון שנותן הזהב בתורת טיבעא ותשלומין שפיר יכול להוציאן גם אי אינו קונה כנ"ל. וגם נעשה שומר דהא צריך להיות אצלו כנ"ל. משא"כ בכסף וזהב שפיר על הכסף שייך כנ"ל. ולא על הזהב שקנה זה בתורת חפץ ושיקחנו מיד כיון ששילם המעות שייכי כל ג' טעמים הנ"ל דלא נעשה המוכר שומר כלל על הדינרי זהב ושייך נשרפו כנ"ל ולא קנה. אבל אחר התקנה לא יהיה שייך כלל על הכסף נשרפו דהכסף שפיר שייך טעם תוס' כנ"ל. וכן להיפוך אי דהבא טיבעא לילדותי' דר' ג"כ שייך כל הנ"ל להיפוך דדהבא בתורת תשלומין וכספא בתורת חפץ דאיהו דאיקור וזול והוא כנ"ל ג"כ וא"ש. רק לטעם שכ' תוס' עירובין דמעות קל להציל קשה. וצ"ל לא פלוג:

ואף דלכאורה עדיין קשה ק' תוס' מ"ז דלמה עקרו קנין מעות היה להצטרך שניהם ותירצו דא"כ יאמר המושך נשרפו כו' אי לא יקנה במשיכה לחוד ע"ש וא"כ בזהב כו' מטבע נשאר כנ"ל. דאף אי משיכה לחוד לא יקנה מ"מ לא יאמר נשרפו כו'. דהמושך שפיר שומר על המעות ושייך כספים כו' וגם שואל שרשאי להשתמש כו' כמו המוכר על המעות דגם זה לקחו ע"ד שישאר שלו. ולא שייך ב' חלוקים הנ"ל. רק חילוק א' שייך גם בזה. דנגד מוכר בתורת מעות קני מה"ת ורשאי להשתמש גם אחר התקנה כמ"ש תוס'. משא"כ המושך הזהב בתורת פירי אי משיכה לחוד לא יקנה רק עם מעות א"כ לא קני הזהב לא מה"ת ולא מדרבנן ולא יהיה רשאי להשתמש כמו המוכר לר"ל דמשיכה מה"ת כמ"ש תוס' ויהיה שייך נשרפו כנ"ל:

אך גם בל"ז לא קשה דבשלמא במה שעקרו חכמים קנין דאורייתא של מעות לא תיקנו משום לא פלוג רק היכא דל"ש נשרפו כו' נשאר הד"ת להיות מעות קונה כמו היה חצרו מושכר כו'. ושייך קושיא הא' הנ"ל. ומיושב כנ"ל. אבל לענין שיצטרך שניהם לא שייך רק כמו שהקשו תוס' דהיה להם לתקן תחלת התקנה כך. אבל אחר שתירצו דבחפץ ומעות א"א לתקן כך דיהיה שייך לגבי הלוקח המושך נשרפו כו'. וע"כ הוצרכו לתקן דמשיכה לבד יקנה. א"כ ודאי דשייך לא פלוג ואף בזהב וכסף דהוי פירי לגבי אידך ואין שייך טעם הנ"ל מ"מ כיון שגם זה א"א לשאר הדאורייתא קנין מעות לחוד כנ"ל דיהיה שייך נשרפו כו'. רק דיהיה תקנה חדשה בזה להצטרך שניהם. וודאי דלא קשה דלא פלוג רבנן. ולא תיקנו תקנה מחודשת במטבע דהוי פירי שלא יהיה כדאורייתא ולא כשאר תקנה דרבנן. ונשאר התקנה כמו בכל מקום. ומה בכך שגם כשיצטרך שתיהן יהיה מסולק חשש נשרפו מ"מ כיון שגם עכשיו מסולק כשמשיכה לחוד קונה למה יחלקו משאר קנין דחפץ. ופשוט:

שם הכסף אינו קונה את הזהב. למסקנא דלא בתורת חליפין רק מחייב א"כ הפי' דאינו מחייבו בזהב. וכמו פוסק על הפירות דלא קני רק למי שפרע. אך קשה אי מה"ת מעות קונה לחייבו בפירות א"כ למה לא יקנה מדרבנן הא לא שייך נשרפו כו' כיון שלא קנה פירות מיוחדין רק איזה שירצה. וגם זה הקשה הפ"י והניח בצ"ע ע"ש:

והנה היה נראה די"ל דלא מהני כלל מה"ת כיון דלר"י דבר תורה מעות קונה היינו שקונה חפץ מיוחד כיון ששילם דמי החפץ. אבל כשאינו מקנה דבר מיוחד. רק חיוב הגוף על עצמו שיתן לו זה לא מצינו שיהיה נקנה במעות וכמו שטרות דאחרים שאינו נקנה בכסף. וכן שיעבוד הגוף אינו נקנה כלל לשטת ר"ת. כמו כן שיעבוד הגוף של עצמו ג"כ אינו נקנה בכסף שישתעבד ליתן לו פירות דוקא. ובהלואה חייב לשלם אותו דבר שהלוה הן מעות הן פירות. דאף דלהוצאה ניתנה מ"מ לא נקנה לו לגמרי רק שיחזיר לזמן שקבע אותו דבר שהלוהו. ולכך אף הוזל או נפסל מטבע נותן מה שהלוהו. דכן הוא השיעבוד של הלואה מה"ת שיש חיוב עליו לשלם מה שלוה. אבל אם מתחייב בעד מעות שלוה ליתן לו פירות לא מהני וכמ"ש הרא"ש ע"ז ס"ג במחייב א"ע עבור שכר פעולה בחפץ. אך שם בחפץ זה ובטלה סתם אמר בגמ' שם דלא הוי אתנן. אך שם י"ל אף שקנה החיוב מ"מ הטלה לא קנתה עד המשיכה. וק"ס מהני גם בזה דאדם יכול להתחייב בקנין מה שאינו חייב ומחויב גם חטין וכה"ג דלקיים כל דבר כתיב. משא"כ מטבע דא"נ בחליפין ורק בתורת דמים והוי דמי חפץ הנמכר ונקנה מה"ת אבל לא דמי חיוב שיתחייב בחפצים בתורת קנין וחיוב אינו נקנה בכסף. דאף פועל יכול לחזור וע"ע דוקא נקנה בכסף דגופו קנוי. וא"כ י"ל דלא מהני פוסק אף כשמושך חפץ ומתחייב עבורו חטין וכה"ג רק בתורת חליפין דקונה החיוב אבל לא בתורת דמים וא"כ לא מהני גם מה"ת פוסק על הפירות ונותן דמים. ומ"ש תוס' דמשום דקני למי שפרע לא הוי רבית. היינו דהא ודאי דלר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף דקודם שבא לעולם יכול לחזור ונגמר הקנין כשבא לעולם מ"מ מהני אף אם נתייקר אז ולא חשיב רבית דהא קנה דבר זה כשיבא לעולם בין יוקר ובין זול. וא"כ גם לדידן לכשאקחנה קנוי' לך דכשבידו חשיב ברשותו ולכך ביצא השער שמצוי לקנות שפיר מהני הקנין שפסק לקנות כשבא לרשותו וכיון שקנה אינו רבית כמו לר"מ כנ"ל. רק דלא עדיף מבא לעולם ומעות אינו קונה דכיון דנגמר הקנין כשקנה ובא לעולם אפשר במשיכה. ולכך אמר הטעם דעכ"פ קנה אז מה"ת למי שפרע במעות לחוד דיש חפץ מיוחד לקנות. אבל לענין שלא יוכל לחזור קודם שקנה י"ל דלא מהני כלל מה"ת שיהיה בעד המעות שנתן עליו נקנה החיוב עליו ליתן חטין דוקא. ולכך באינו מצוי גם מי שפרע ליכא עיין ברמב"ם:

וי"ל דכשחוזר מקודם יכול להחזיר המעות ולא לקנות וגם מי שפרע ליכא. ומאי דמשמע מדברי הפוסקים בפוסק על הפירות דגם כשחוזר קודם שייך מי שפרע. י"ל למסקנא דלר"ל דברים ואיכא בהדייהו מעות איכא מי שפרע אף דלא קני מה"ת. י"ל דגם לר"י אמרינן למסקנא סברא זו דאף במה דלא קני מה"ת מ"מ דברים עם מעות יש מי שפרע. וממילא גם לענין הפסיקה שנתחייב ונתן מעות אף שלא נתחייב מה"ת דאין מטבע נעשה חליפין מ"מ קני למי שפרע כמו לר"ל כנ"ל. וראיה לזה דאי הוי קני החיוב מה"ת בפוסק א"כ גם מדרבנן הוי קונה דאין מה למשוך עתה וכמו בלן דלא מחסרא משיכה וקני בכסף. וע"כ דהחיוב לא קני כלל רק את הפירות ושייך משיכה כשיקנה. וממילא גם, מה"ת לא קני עד שזה קונה הפירות:

וממילא אף שיש לו חטין או זהב ג"כ אינו קונה דגוף החטין הפקיעו חכמים הקנין דיהיה שייך נשרפו וכיון שאינו קונה גוף החטין ממילא החיוב לא קני כלל מה"ת ואין עליו חיוב ליתן לו כלל. ואף דלכאורה בתורת מחייב עצמו במה שאינו חייב יקנה כדאמר במתנה שומר חנם להיות כשואל בהאי הנאה דמהימן ליה משעבד נפשיה כו'. ז"א די"ל הנאה זו חשיב כחליפין וכלי וכמ"ש הנ"י. או דשם חילקה תורה דין שומרין מהני קבלתו להיות שומר כשואל דכה"ג מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים. ולכך בשטרות וכה"ג דאימעוט לא מהני הקבלה עד שיתחייב בקנין. ובלוה שמתחייב פירות שאין חיוב זה כלל צריך להתחייב בק"ס. ואפותיקי דלא יהיה לך פירעון אלא מזו דמשמע דמהני מה"ת. י"ל בקרקע ועבדים משום דקנינם בכסף וגם בל"ז שיעבודא דאורייתא על קרקע ועבדים. ועשה שורו אפותיקי אפשר באמת בקנין אחר לא מחמת ההלואה דאינו נקנה בכסף:

אך בפסחים בהא דלמפרע גובה בחמץ דאף במטלטלין היה מהני להיות שלו למפרע והא כסף אינו קונה. אך ע"כ לחלק דהא עכ"פ מדרבנן משיכה בעי ולס"ד דלא הרהינו איך מועיל. וע"כ דסבר לנכרי בכסף או דלענין שיעבוד שפיר י"ל כיון דמן התורה אף שיעבוד מטלטלין דאורייתא. א"כ לענין שנקנה בתורת שיעבוד למ"ד למפרע גובה א"כ שיעבדה תורה בענין זה שיהי' שלו למפרע כשגובה. וע"ז לא הוצרכו חכמים להפקיע דלא שייך נשרפו כנ"ל. ושפיר קני למפרע בכסף. וגם כיון דהלואה להוצאה נתנה רק לזמנו מחויב לשלם א"כ לענין שנקנה בתורת שיעבוד מטעם למפרע גובה אין אז מה למשוך ושפיר קונה. משא"כ לדידן דמכאן ולהבא גובה רק במה שמחייב מעצמו כנ"ל צריך קנין. וא"ל כאן אף דלא קני הזהב בתורת קנין. עכ"פ הכסף הלואה ושייך לאביי למפרע גובה דהזהב משועבד לו. ז"א דהא רוצה להחזיר הכסף ולא יגבה כלל הזהב. ולדידן במטלטלין לא שייך כלל. וגם י"ל דרק בהלואה שייך בהאי הנאה דמהימן ליה שהוא לזמן גמור ומשעבד במה שאינו חייב וממילא מהני על חטין וכה"ג גם כן. וכמ"ש תוס' ריש פרק הנושא כתובות שהקשו על ר"ת במחייב בדבר שאינו חייב דמטלטלין אינן נקנין בשטר ותירצו דמצינו במה שגמר ומשעבד דמהני כקנין ע"ש. אולם אינו מבואר אותן קנינים אי מן התורה או דרבנן שהוא רק מסברא דגמר כו'. וי"ל גם בהלואה וכן פוסק כו' שהוא לזמן שייך דמהימן ליה ויכול להתחייב במה שאינו חייב ממילא מהני החיוב חטין כמו בקנין כנ"ל. משא"כ אם מתחייב מיד כמו כסף קונה זהב כו'. דלא שייך מהימן ליה דזה רוצה ליקח הזהב מיד. ודוחק:

עוד י"ל למ"ש לקמן דקשה לר"י דד"ת רק מעות קונה ולא משיכה. א"כ גם מעות לא יקנה דבמה זכה מוכר במעות שנגדו רק משיכה במעות. ואף דמציאה ומתנה מודה היינו שאינו מחוסר כלום ליתן בעד החפץ קונה משיכה. משא"כ מכר דמחוסר ליתן המעות. וא"כ גם על משיכת המעות מחוסר ליתן החפץ תמורת המעות. וממילא לא יקנה מוכר מעות במשיכה עד שיתן החפץ ג"כ ואז נקנו שניהם. ועיין מ"ש לקמן טעם החילוק:

אולם עוד י"ל פשוט דבמעות הא קונה זה הלוקח גוף החפץ מיוחד. ושוב אינו מחוסר כלום דכל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא כפקדון ביד המוכר. ושפיר כשקיבל מוכר המעות זוכה במשיכה כיבי מתנה דאינו מחוסר כלום. ודוקא להיפוך משיכה דלוקח בחפץ לא קנה דמחוסר נתינת מעות דהא לא קנה מוכר המעות במשיכתו דלוקח רק שנתחייב לשלם לו ושפיר מחוסר ואינו קונה ולכך בחליפין שזה קונה גוף החפץ כמו המוכר שפיר קנה כנ"ל משא"כ הלוקח כנ"ל. אבל מוכר זוכה שפיר במעות דכבר נתן החפץ כיון דלוקח זוכה כנ"ל. ולכך מן התורה מעות קונה כנ"ל. וא"כ בפוסק חטין או במשנה כאן שנקנה בתורת כסף החיוב שמתחייב זה במטלטלין וכה"ג שוב לא קני מה"ת דאין כאן קנין מעות כלל. דאינו זוכה במעות שהוא רק משיכה ועדיין לא נתן תמורת המעות שהוא החטין או הזהב כו'. כיון שרק חיוב עליו ולא זכה לוקח בגוף החפץ כלל. שפיר הוי כמשיכת לוקח דלא קני מן התורה שמחוסר נתינת המעות כנ"ל:

וא"כ מיושב החילוק בין הלואה די"ל דשפיר מהני אפותיקי מן התורה או למפרע גובה וכנ"ל אף במטלטלין דשפיר לענין לקנות הלוה המעות בתורת הלואה ודאי דמשיכה קונה מן התורה דאינו מחוסר כלום ליתן עכשיו בעד ההלואה שהתשלומין לזמן וזה עיקר ענין ההלואה שהוא שלו לזמן ובעד זה אינו נותן כלום וקנה המעות בתורת מלוה ממילא קני זה החפץ בתורת שיעבוד בעד ההלואה לענין כשלא ישלם שיהיה שלו בתורת גוביינא. וממילא גם מדרבנן קונה דלא שייך נשרפו כו'. משא"כ בתורת קנין שנותן מעות שיקנה החפץ ולא חפץ מיוחד רק חיוב הוי כחיוב המעות בעד החפץ ולא קני המעות כלל מן התורה. ואף למ"ש תוס' דאי אינו קונה המעות הלואה אצלו א"כ לכאורה עכ"פ קני המעות. ז"א דהקנין צריך להיות מורה שקונה וכאן בהיפוך אי קונה אינו הלואה ואין הקנין בתורת קנין מורה שיקנה בתורת הלואה ובלא זה אי אינו קונה מן התורה גם הלואה לא הוי כמו לר"ל כמ"ש תוס':

ובזה יש לישב ג"כ הא דפוסק על הפירות ויש מי שפרע כמבואר בש"ע דקשה למ"ש דלא קני מן התורה. דמנ"ל דר"י יסבור כר"ל לענין זה בדברים ומעות יהיה במי שפרע אף היכא דלא קני מן התורה כיון דרק מצד ההכרח משני כן לר"ל ולר"י נשאר כמו לס"ד דדוקא משום דמן התורה קני. ולמ"ש י"ל כיון דהטעם דלא קני משום דמחוסר כנ"ל ולא קני מן התורה המעות כנ"ל. וא"כ עכשיו דתקנו חכמים דמשיכה קונה אף שמחוסר נתינת מעות. א"כ שוב המוכר קנה המעות גם בחיוב כנ"ל כמו משיכה בלוקח כן זכה המעות במשיכה כנ"ל. ושוב קונה מן התורה החיוב פסיקה דחטין כנ"ל. דלענין זה שת"י קי"ל הפקר ב"ד הפקר שזוכה בו מן התורה. ולענין קנין משיכה עשו לא פלוג. ועוד דשייך נגד המוכר התקנה דאי לא יקנה המעות במשיכה יהיה שייך על המעות נשרפו כמ"ש תוס' בטעם הב' דלא יהי' רשאי להשתמש בהם כלל כיון דלא קני לא מן התורה ולא מדרבנן כיון שמחוסר כנ"ל. ושייך שפיר התקנה שנקנה המעות במשיכה. ואז כיון שקונה קונה לוקח למי שפרע וממילא מותר להשתמש בהם וליכא נשרפו כו'. וא"כ כיון שזוכה במעות מדרבנן והם שלו מטעם הפקר ב"ד כו'. קונה זה מן התורה החטין ושפיר רק מדרבנן ושייך מי שפרע גם לר"י כנ"ל:

ומ"מ לא קשה דאם כן גם מדרבנן יקנה דלא שייך נשרפו ולא אמרינן בזה לא פלוג דזה אינו דמה שחילקו חכמים בעלי' מושכרת כו'. היינו שנשאר הדאורייתא בלא התקנה ואוקמוה אד"ת בלא שייך החשש כנ"ל. אבל כאן אם ישאר הדאוריי' בלא התקנה לא יקנה כלל מן התורה דאין כאן קנין מעות כלל שלא זכה בהם. ורק מצד התקנה שקונה במשיכה ושוב שייך לא פלוג ונשאר התקנה לגמרי שלא יקנה גם הלוקח במעות לחוד בכל מקום אף דלא שייך נגדו נשרפו כו' כיון דמן התורה לא קני כלל רק ע"י התקנה א"כ נשאר התקנה נגד שניהם. ואעפ"כ לענין מי שפרע שפיר קני דהא אחר התקנה דמשיכה קונה שפיר קנה מה"ת כנ"ל:

וכן נראה לע"ד לדינא דהא מבואר במשנה דכסף אינו קונה הזהב וכן מטבע אינו קונה מטלטלין וכיון דבמשנה הפי' מחייב למאי דקי"ל אין מטבע נעשה חליפין ע"כ דאין מטבע מחייב מטלטלין. וכן מטלטלין קונין זא"ז דמפרש רש"י רק או בחליפין או בדמי משום לא שכיח וכן מבואר בגמרא להדיא ע"כ דבתורת דמים לא היה מתחייב כשאומר שבעד החפץ יתחייב לו חפצים אחרים לא מיחייב כלל. דמן התורה מעות קונה חפץ מיוחד. ומשיכה שקונה היינו לשלם דמיו דעכ"פ לקח ממנו חפץ וחייב לשלם לו ותשלומים הם דמים רק [דמרבינין] שוה כסף ככסף מישוב. אבל חיוב על חפץ שהוא שוה כסף אין כלל דשוב הוי שזה רוצה לקנות חפצים אחרים וצריך ע"ז קנין באותן החפצים. או בתורת מחייב עצמו דבר שאינו חייב זה מהני גם על חטין וחפצים. אולם ע"ז צריך ק"ס או שטר בגווני דמהני להתחייב במה שאינו חייב. אבל לא ממילא בתשלומי החפץ דגם מן התורה לא מהני כנ"ל וכפשטא דמתניתין כנ"ל. והא דמתחייב ע"י הזהב ליתן מארנקי ישנה או חדשה. היינו כיון דתרווייהו מטבע ודאי מהני כשהתנה ליתן ממטבע שהתנה. דכמו שאמרה תורה דלוה דינא בזוזי דאדעתא דהכי אוזפיה כן במתנה איזה מטבע צריך ליתן כמו שהתנה ואין זה צריך קנין אחר רק נכלל בתשלומין. ועדיף ממ"ש תוספ' פרק הנושא ב"כ לכהן כיון שאינו אלא בירור למי מהני להתחייב ע"ש. וכן בזה שרק באיזה מטבע יהי' התשלומין. אבל לענין חפצים שצריך בהם קנין א"א להתחייב בתורת תשלומין ממילא:

שוב ראיתי בספר מחנה אפרים דף ל' סי' נ' שכתב דמחויב בחפצים דלא כנ"ל. וראייתו מארנקי חדשה ע"ש ואינו כלום כמ"ש ומרמב"ן בת' סי' רכ"ה אין ראיה כלל דשם זקוקין ג"כ מטבע. וגם שם בהלואה דשייך בהנאה דמהימן ליה וגם כמ"ש. אבל בקנין לע"ד פשוט דלא מהני כמבואר פשטא דמתניתין דמטבע אינו מחייב מטלטלין כנ"ל. ומ"מ מי שפרע איכא כמ"ש וכמבואר בש"ע כנ"ל. אך אפשר בפוסק שיתן לזמן שייך ג"כ כנ"ל בהלואה דקני המעות מן התורה שאין מחוסר עתה. אך לא מצינו שנקנה משיכה מן התורה כשמתנה ליתן המעות לאחר זמן דג"כ אינו מחוסר עתה נתינת מעות מ"מ לא הוי כמציאה ומתנה כיון שהוא חיוב בעד החפץ כן להיפוך ולא דמי להלואה כנ"ל. אך לטעם אחר שכ' לקמן בעזה"י י"ל דמוכר קני המעות ע"ש:

עוד י"ל במשנה דהפי' הוא כשמקנה בתורת קנין ואעפ"כ מחייב. היינו כשאומר שמוכר לו הזהב בעד הכסף מיוחד שיש לו. ואף שלא קנה אותו הכסף מ"מ לא בטל המקח מהזהב וצריך ליתן לו הכסף בתורת חיוב תשלומין אותו הכסף או כסף אחר כמוהו. כיון דכסף טיבעא אין הקפידא מסתמא בין אותו כסף לאחר כיון שגם אי לא קנה הכסף ג"כ יצטרך ליתן לו כסף משום חיוב. וא"ל שמא לא יתן דהא עייל ונפיק אזוזי לא קני אף שבתורת חיוב וכשיתן אין קפידא. משא"כ להיפוך כסף אינו קונה זהב כשהקנה זהב מיוחד לא אמרינן דעכ"פ יהיה חייב ז"א דדהבא דפירי קנאו בתורת חפץ א"כ קפידא חפץ זה שקנה. וגם כיון דמעות אינו קונה יצטרך רק בתורת חיוב ליתן כסף מעות ולא זהב. דלא חייב עצמו בתורת חיוב רק ממילא א"צ רק לשלם ולהחזיר הכסף. משא"כ להיפוך דאף שהקנה בעד הזהב הכסף ואין מטבע נב"ח מ"מ עכ"פ קני במשיכה וחייב כסף וממילא אין קפידא ושפיר קונה מה שאין כן להיפוך כנ"ל:

והי' מיושב בזה מאי דמפרש בגמרא תני מחייב וכתבו תוס' דאינו מגיה המשנה רק מפרש קונה מחייב. ותמוה למה תני קונה ולא מחייב. ולהנ"ל א"ש דקמ"ל אף שהקנה מ"מ קונה לחייב דאין קפידא שיהי' בטעות כנ"ל. ולפי' זה אין ראיה מהמשנה למ"ש לעיל די"ל במתחייב בפירוש זהב בעד הכסף בתורת חיוב דמהני. רק בהקנה במיוחד לא מהני שממילא יהיה חייב כיון דלא קני כנ"ל:

ומ"מ אינו נראה'. גם דין זה אינו מוכרח די"ל כיון שהקנה זה כסף מיוחד א"כ לא קיבל עליו חיוב כלל ואינו רוצה להתחייב והכסף באחריות הלוקח. וכיון שזה לא קנאו אין כאן קנין. אך י"ל דעכ"פ אותו הכסף נתרצה בחיוב ליתנו. וממילא קונה וכמו אם סילק עצמו והתנה שלא יתחייב בעד החפץ רק ממעות שיש לו ושאינו מקבל אחריות. דהיה זה מ"מ קונה במשיכה וא"כ כיון שזה נתרצה למכור הזהב בעד שיקנה הכסף מיוחד. אף שיהיה באחריותו ואם כן אף שאנב"ח מהני בתורת דמים דעכ"פ קונה המשיכה שיתן לו דמיו מכסף זה דע"ז נתרצה לוקח ג"כ. ואינו מוכרח. דלא נתרצה מוכר שיהיה ב' לגריעותא שלא נקנה מיד גוף הכסף וגם שלא יהיה החיוב אחריות אלוקח כנ"ל:

עוד ראיה למ"ש דלקמן מ"ו ע"ב לא משכח הש"ס לפרושי מתני' דכל הנעשה דמים כו' נתחייב זה בחליפיו כיצד כו' לר"ל דמשיכה מן התורה ואמר דע"כ כר"ש סבירא ליה דבתורת דמי' לא מהני כמו לר"י כו' עיין שם. ולמה לא מוקי לר"ל כפשטיה להיפך בתורת משיכה כל הנישום כו' נעשה כל חפץ דמי חפץ השני וכיון שמשך זה נתחייב הב' ליתן לו חפץ השני בתורת דמים כמו שנתחייב ושפיר כיצד החליף שור בפרה כו'. וע"כ כמ"ש דאי אפשר להתחייב עבור החפץ רק דמים ולא חפץ אף שעשאו דמים צריך קנין אחר לקנות החפץ כנ"ל. ורק לר"י בתורת קנין מעות. וכנ"ל:

שוב מצאתי להדיא בשיטה מקובצת סוגיא דמעות קונה בשם רי"ן מיגאש תשובה דלא מהני כלל מן התורה פסיקא רק למסקנא דברים ומעות קאי במש"פ גם לר"י אף שלא קני מן התורה וכמו שכתבתי לעיל. וב"ה כוונתי דעת הגאון:

שם הנחושת כו' לב' הדיעות הובא ברא"ש וש"ע קשה, אי נחושת קונה זהב כמו שכתב הרא"ש ליתני רבותא דקונה אפילו זהב. ולתוס' דהוי טיבעא לגבי זהב קשה ליתני רבותא דהזהב קונה נחושת. ואף דאי הוי תני הכי הוי ס"ד דנחושת עדיף מכסף כדאמר בגמרא מ"מ הוי ליה למיתני תרוייהו דקונה כסף ונחושת כנ"ל:

והיה אפשר לומר למאי דמפרש גמרא מטלטלין קונין זה את זה בתורת דמים דמי שור כו'. אם כן לכאורה גם זהב ונחושת יקנו מטלטלין דכשמוכר לו דינר זהב בכ"ד דינרי כסף וקנה חיוב הכסף במשיכת הזהב ובעד החיוב כסף שהוא דמי קונה המטלטלין דהוי מלתא דלא שוי' וקני לר"י. כמו דמי שור בפרה. דא"ל דוקא שם חושבין כאלו החליף השור עצמו. זה אינו דהשור עצמו אינו מועיל למאי דסבר שם פירי לא עבדי חליפין ורק החיוב מהני אם כן גם החיוב שבעד הזהב יועיל. דבשלמא כסף מטלטלין אי אפשר לקנות דממה נפשך אם נתחייב בעד הכסף זהב לא מהני דאין קונה. ואי כסף אחר אם כן אין כאן דבר אחר רק כסף ולא מיקרי כלל דמי רק שחייב כסף ומשלם המטלטלין בתשלומי חוב כסף שאינו בעד חפץ דלא מהני. מה שאין כן זהב ונחושת דלגבי כסף פירא. והוי דמי וחיוב כנ"ל. ושוב בעד הדמי יכול לקנות החפץ כנ"ל. ואפשר דבאמת מהני במפרש דמי. ויש לומר דבמטלטלין בסתם מהני בפוסק דמים כדמשמע מלשון רש"י. משא"כ במטבע זהב על מטלטלין בסתם אף שפוסק דמי החפץ מ"מ לא מהני כשנותן הזהב דגם זה סתמא טיבעא לגבי חפץ. רק במפרש בהדיא פסיקה על הזהב בכסף יש לומר דמהני בעד דמי הזהב לקנות המטלטלין כשאר דמי חפץ כיון דלגבי כסף פירא כנ"ל. ומ"מ נכלל בלשון המשנה כיון דהפי' מטלטלין קונין זה את זה היינו שדמי שור החיוב נקרא מטלטלין גם כן. ואם כן יש לומר שדמי הזהב היינו חיוב כסף שנתחייב עבור זהב חיוב זה כבר נקרא מטלטלין דלתוספות דוקא בהנאת מחילת כו'. ולא מיקרי מטבע. ושפיר תני מטבע אינו קונה כו' אבל מטלטלין זא"ז קני. וממילא יש לומר גם חיוב שבעד זהב או נחושת גם כן קני חפץ כנ"ל. ואם כן אתי שפיר דתני במתני' זהב וכסף לעולם לא קני כסף וכן כסף לנחושת. דבזה לא מהני פסיקה גם כן דאי אפשר שהכסף יהיה דבר אחר שלעולם טיבעא מה שאין כן זהב ונחושת לא תני. דניהו דלא מהני בסתם אבל מהני במפרש שמוכר דינר זהב בכ"ד דינרי כסף ונעשה חיוב דקני זהב לכסף. ובעד נחושת פוסק גם כן דמים דגם כן לגבי כסף פירא. ובעד החיוב של א' קני הב' כנ"ל:

אך מלשון הפוסקים משמע דגם כן בדמי לא קני מטבע מטלטלין. וצ"ל דלא חילקו חכמים דהטעם דחפץ לא שכיח למכור בעד דמי חפץ רק במעות. ואם כן כיון דזהב ונחושת טיבעא נגד חפץ ושכיח למכור חפץ בעדם. אם כן אם יועיל כנ"ל. לעולם יקנה זהב ונחושת לחפץ דיעשם דמי כנ"ל כיון שלוקח רוצה לקנות ויהיה שכיח ויהיה שייך נשרפו כו'. ולכך שייך התקנה גם בזה שלא יועיל אף בתורת דמים כנ"ל. ורק בחפץ דל"ש שהמוכר ירצה גם כן לקנות חפץ כנ"ל. משא"כ בדמים כנ"ל:

ומ"מ יש ליישב דלא תני כנ"ל. דהא לתוס' עירובין פ"א ע"ב דמה דלא שייך נשרפו מעותיך כו' דמעות נח להציל כו'. אם כן קשה בכסף זהב מה חילוק הא לא שייך גם בזהב ונחושת נשרפו כמו שכתבתי לעיל. וכמו שכתב הפני יהושע. וע"כ צ"ל דלא פלוג בזה. ואף דחצירו מושכר חילקו מ"מ בזה לא חילקו אף דלא שייך החשש מ"מ כיון דפירא לגבי כסף השוו חכמים לשאר חפצים דאינו נקנה בכסף כנ"ל. ואם כן בזהב ונחושת בתורת דמי שפוסק ועל החיוב יש לומר דשפיר קונה דהוי דמי ככל דמי שור בפרה דקונה. דאין לומר כנ"ל דזה יהיה שכיח למכור חפץ בעד נחושת ויהיה שייך נשרפו כו'. זה אינו דבשלמא שיקנה מטבע מטלטלין שייך שפיר כנ"ל דאם כן יהיה החשש נשרפו כו'. אבל זהב ונחושת דבאמת לא שייך כלל נשרפו דנח להציל שזה גם כן מטבע כמו זה כנ"ל ורק משום לא פלוג דלא חילקו משאר קנין חפץ כו'. וזה לא שייך בדמי דהא בשאר חפץ באמת דמי קנה דלא גזרו ביה כו'. ואם כן גם בזהב ונחושת כשעשאן דמי וחיוב שפיר קונה אם לא חילקו חכמים מחפץ כנ"ל והחשש לא שייך אף בגוף הזהב ונחושת אף שיהיה שכיח כנ"ל. ואם כן מיושב שפיר דכסף לא קני לא זהב ולא נחושת דלפ' אף דלא שייך החשש. ודמי לא שייך בכסף. וכן מטבע מטלטלין לא קני אף זהב כו' אף דמי דיהיה שכיח ויהיה שייך החשש. אבל זהב לנחושת או להיפוך שפיר קני כשעשאן דמי דלא שייך ב' הטעמים כנ"ל. ולא החשש ולא משום לא פלוג כנ"ל. ומהאי טעמא לא תני במתני'. וגם לדינא בדמי צ"ע דאפשר קני אהדדי זהב ונחושת:

שם מעות הרעות כו' תמהו בתוספות מאי קמ"ל הא כל שכן מנחושת כו'. ויש לומר דהנה משמע לקמן נ"א ע"ב במפרש שיודע שיש בו אונאה אין דין אונאה והמקח קיים. דאף שלא נתן לוקח המעות עדיין מחוייב ליתן יותר כמו שהתנה. כפירש"י ז"ל שם. ואינו יכול לומר לא אתן אלא דמיו עיין שם. ולכאורה ביתר משתות דבטל מקח למה יתחייב יותר אף שיודע הוי רק כמחייב במה שאינו חייב המותר על שיוי החפץ. וצריך קנין. וצ"ל דכשאין דין אונאה נתפס הכל בשיוי של החפץ כל מה שנתחייב:

אמנם יותר נראה שהוא מטעם לדידי שוה לי כדאמר פרק קמא דקדושין גבי פדיון הבן דמצי הכהן אמר לדידי שוה לי ולהרבה פוסקים אף באין דרכו להתייקר בו עיין שם. כן במקח יכול לקבל החפץ בעד כמה שירצה וכיון שיודע שאינו שוה וקונה אותו בכך הוי זה לדידי שוה לי וחשיב הכל שיוי המקח ומתחייב במשיכה כנ"ל. ואם כן נראה דזה דוקא בדבר הנישום כחפץ וכהאי גוונא. אבל מטבע כמו כסף וזהב אף דזהב קונה כסף ומחייב מ"מ ביותר משתות משויו אינו חייב דאף דלגבי כספא פירי מ"מ כיון דלגבי נפשיה הוי טיבעא לא שייך ביה לדידי שוה לי. דהא ודאי דלא מהני בפדיון שנותן לכהן מטבע זהב או נחושת פחות מחמשה סלעים שיועיל לדידי שוה כיון שקצוב כנ"ל. ואם כן מיושב דתני זהב או נחושת קונה כסף היינו כשויו ככל מכירה ומחייבו בכסף והיינו דמפרש בגמרא רק בארנקי ישינה או חדשה. אבל לא ביותר משתות משויו כנ"ל. אינו חייב כלל יותר כיון דטיבעא כנ"ל. ואחר כך תני מעות הרעות קונה יפות ואף דוודאי יפות שוים יותר ויודע שמתאנה דהפירוש כפשטיה שקונה יפות כסך הרעות וקא משמע לן דמ"מ קונה ומחוייב ליתן היפות אף שיש חילוק יותר משתות דלענין זה מהני לדידי שוה לי כמו היפות כדאמר בבא קמא צ"ז לך הוציאו במישן כו'. וכיון דאפשר למי שצריך מהני לדידי שוה. ושפיר מחוייב היפות כנ"ל. ומיושב גם תמיהת תוס' השני' דתני אחר כך מטלטלין קונה מטבע כפשטיה. דלענין מטלטלין מחוייב כמו שהתנה אף הרבה יותר משויו היכא שיודע ולית ביה דין אונאה דבחפץ מהני לדידי שוה כמו שרוצה. ושפיר מיושב כל הבבות. דזהב ונחושת כו' בשויו כמו שהדרך כן והרעות ויפות גם כן כסך שוה ומ"מ מהני. אבל לא ביותר מסך הרעות דזה לא מהני לדידי שוה על הרעות יותר מיפות דלענין זה קצוב שאין בשום מקום יותר. ואחר כך מטלטלי קונה מטבע כמו שהתנה כנ"ל ואתי שפיר:

עוד יש לומר דאף אי מהני על יותר מ"מ אסור מטעם ריבית נחושת או זהב שמתחייב עבורם כסף יותר משויים הוי כמעכשיו בפחות דקצבתו ידוע ומה שאינו נותן מיד הכסף רק מתחייב יותר הוי רבית וכמו שכתב בש"ע י"ד סי' קע"ג דהא דשרי לקמן יפה דינר וטריסי' דוקא שנותן לו מעות שאינם טבועות אבל טבועות אף מין אחר אסור דלא כמשמעות תוספ' עיין שם. וממילא לא מהני המשיכה לחייבו. משא"כ מעות רעות נגד יפות אין קצבת הפחת מיפות ידוע ומותר וכמו דינר וטריסית לקמן ושפיר קונה ומחייב ביפות בתורת דמים. אבל לא יותר מיפות דשוב ריבית גמור ומטלטלין מטבע קונה כמו שהתנה דאין שער ידוע כנ"ל ומותר ומהני המשיכה כנ"ל:

או יש לומר דקא משמע לן דיפות א"ק הרעות דלכאו' כיון דאי אינו קונה הוי הלוואה כמו שכתבו תוס'. ואם כן עכ"פ מחל לוקח שהוא המלוה שיתן לו רעות בעד היפות שזה פחות ממה שהלוה והוי מחילה דמהני בדיבור. ולא דמי לזהב וכהאי גוונא דאין כאן מחילה ששוים. מה שאין כן יפות ורעות כו'. אם כן ניהו דאינו קונה הרעות מ"מ אין צריך לשלם לו רק כדמי רעות בתורת הלוואה כאלו התנה שישלם רעות. וקא משמע לן דאינו קונה כלל וכשחוזר בו לוקח צריך להחזיר היפות בתורת תשלומין אף שהוא הלוואה. דלא נתרצה ברעות רק לקנותם אבל באופן שיתבטל הקנין ויהיה הלוואה אינו מוחל כלל כנ"ל:

שם משך כו' אינו יכול לחזור נתן מעות כו' יכול לחזור כו' היינו המושך והנותן כו'. ומשמע דיוצא בדיינים המעות כשחוזר לוקח. ולכאורה הא גזל דרבנן לא נחתינן לנכסיה. ובשלמא משך ולא נתן מעות אף דמשיכה רק מדרבנן קונה מ"מ יש לומר כיון דקונה מדרבנן שוב מחוייב דמי החפץ מן התורה כיון דמ"מ הוא שלו. אבל נתן מעות וחוזר לענין להוציא המעות מהמוכר כיון שקנה המעות לגמרי דלא הפקיעו חכמים קנין המעות שלגבי מוכר שזכה מן התורה דמהאי טעמא מותר להוציאם כמו שכתבו תוספות מ"ג ורק מדרבנן חייב להחזיר המעות. אם כן הוי רק גזל דרבנן:

אך י"ל דכאן ע"כ תקנו למיחות לנכסי' דאם לא כן לא יהיה תועלת בתקנתם דלא טרח ומציל כיון שלא נוציא ממנו כשישרף. ולא סגי במאי דמיקרי עבריין דהא תיקנו רק בשביל שאין מהוגנים כמו שכתבו תוס' מ"ז ע"ב. אך מ"מ קשה כיון דלוקח החוזר לאו עושה מעשה עמך מיקרי מן התורה כדאמר בגמרא דלייטינן ליה. ואיך יסייעו ב"ד ידי עוברי עבירה להוציא בב"ד שלא יהיה עושה מעשה עמך. ובשלמא להפוסקים דגם במפסיד לגמרי איכא גם כן מש"פ אם כן שייך גם כן טעם הנ"ל דע"כ הוצרכו לתקן שנוציא אף שאסור דאם לא כן לא יציל כשישרף. אבל למאי דקיימא לן כהפוסקים בנשרף ליכא מש"פ ומותר לוקח לחזור. אם כן לא שייך טעם הנ"ל דע"כ יציל דיוכל לוקח לחזור בו בהיתר ונוציא המעות. ואם כן שוב כשלא נפסד לא היה צורך לתקן באיכא איסור לחזור שיהי' ב"ד נזקקין להוציא המעות מהמוכר. וב"ב פרק חזקת הבתים בא אחד וחטפה כו' אין מוציאין כיון שרשעים כו' אין ב"ד נזקקין כו' עיין שם אף ששל אחד כדין כל שכן כאן שיהיה נזקקין רק לעשות שלא כדין. וכל החיוב רק מדרבנן כנ"ל. והיה אפשר לומר דהא לכאורה ניהו דמעות קני מה"ת משום דעל ידי זה קונה לוקח החפץ. אבל עכשיו שאין קונה עד שימשוך מסתמא לא אקני ליה לוקח המעות עד שימשוך ויקנה החפץ ואם כן אין כאן קנין מעות כלל שהרי לא זכה מוכר בהם. וי"ל דבשלמא לר"ל לא קני כלל המעות כנ"ל. אבל לר"י דמן התורה מעות קונה וקנה זה המעות וזה החפץ מן התורה רק חכמים הפקיעו משום נשרפו כו'. אם כן די להפקיע שיהיה על תנאי מעכשיו המעות שלו על תנאי אם לא יחזרו. דגם כן יהיה חייב כשישרף ויחזור בו דנעשה שולח יד למפרע כיון שנתבטל על ידי התנאי. וכמו שכתב הרא"ש בבא בתרא גבי מתנה על מנת להחזיר ונאבד דחייב למפרע מטעם שליחות יד אף דבהיתר נשתמש עיין שם. אך זה דוקא אם הוציא דמטעם היתר תשמיש לא מחייב כיון שחזר ונתבטל איגלאי שלא היה היתר תשמיש כלל. אך שוב מטעם דהוי כמעות מותרין בשולחני. כיון דיהיה מותר להוציא שא"צ לחוש שיחזיר כמו מתנה על מנת להחזיר דמותר להשתמש ושוב הוי נתינת רשות להוציא אף שיתבטל יהיה הלוואה כמו שכתבו תוספות ושוב חייב אף שלא הוציאן. ואם כן הוי תנאי אם לא יחזור יהיה קנין ואם יחזרו יהיה בתורת הלוואה כנ"ל. ואם כן כשחוזר לוקח באמת בטל הקנין דאורייתא גם כן דלמפרע המעות הלוואה לא קנין ולא זכה במעות בתורת קנין. ומ"מ מש"פ איכא לטעם הגמרא משום דמעות מן התורה קונה היינו מטעם כיון שאם לא יחזור ישאר הקנין מן התורה וגורם על ידי חזרתו להתבטל. ואף דבשאר תנאי אין איסור שהתנה על דעת כן. מה שאין כן זה שע"ד שימשוך מיד לקחו ומן התורה כבר קנה. אבל כשחוזר באמת נתבטל הקנין והוי המעות גזל דאורייתא ויוצא בבית דין כיון שאין החפץ דלוקח כנ"ל:

וגם לפי פשט לשון התוספות מ"ג דלענין קנין המעות לא הפקיעו דמשמע בלא תנאי. גם כן לע"ד דלא הפקיעו דין דאורייתא קודם החזרה שתלוי ועומד אם יחזור וכיון שמן התורה קנו שניהם המעות דמוכר להוציאם. ואחר החזרה ניהו שלא הפקיעו למפרע הדאורייתא. אבל עכ"פ מחזרה ואילך הפקיעו לגמרי הדאורייתא דהפקר ב"ד כו' וכיון שאין ללוקח זכות בחפץ כלל. חייב מוכר להחזיר המעות מן התורה. דנראה דאין סברא כלל דמי שקנה חפץ בכסף ולא קני והחזיר המעות דישאר לעולם זכות ללוקח בחפץ של זה. ואם יקדש בו תהיה מקודשת וכשיקדש מוכר יהיה קידושין דרבנן. דאם כן צריך לחקור בקידש. אם לא היה דו"ד בחפץ זה מעולם. והא ודאי ליתא דאחר שחזרו וקבל מש"פ הפקיעו לגמרי. ומ"ש רש"י נפקא מינה אם קידש אשה היינו שקידש לוקח בחפץ קודם חזרה ואחר כך חזרו דלמפרע לא הפקיעו מה שאין כן אחר כך. והוי שפיר גזל תורה ומוציאין המעות כשחוזר לוקח רק איסור. ומטעם זה נראה דאין האיסור תמיד עליו רק כשקיבל מש"פ כבר נתבטל המקח ואיסור דעביד עביד. ושוב צריך ומחוייב לשלם על פי דין ואין כאן שמסייעים לעשות איסור דהגוביינא שוב אין איסור. ואף אם ירצה לקיים אחר כך המקח לא יתוקן כמו אבידה לאחר יאוש דמתנה הוא דיהיב ליה. וגם בהנ"ל הוא קנין חדש עתה. שקנין הנ"ל נתבטל בחזרתו וקיבל מש"פ כנ"ל:

ובל"ז לענין גזל דרבנן נראה דע"כ לא אמרו דלא נחתינן לנכסיה רק במה שהלה לא זכה בו מן התורה מעולם כעני המנקף כו' ומציאת חרש שוטה וקטן ושבועה דרבנן דלא זכה בזכות ממון. ומשחק בקוביא אף דהיה של חבירו מן התורה מ"מ הא מדעתי' יהיב ואיסורו רק שא"ע בישובו של עולם. אבל במה שהיה של הלה מן התורה וחכמים תיקנו שעדיין שלו וזה רוצה בע"כ של חבירו ודאי נחתינן לנכסי'. דמטמא ומדמע כו' וגרמי דרבנן. וכל חיובים וקנינים דרבנן לא אישתמיט שום פוסק דלא יהיה נחתינן לנכסיה. וכן משמעות הגמרא לעיל י"ב ושבועות מ"א דגזל גמור מדבריהם מוציאין בדיינים ורק מפני דרכי שלום. ומה דפריך בשבועות ולר"י דאמר בדרבנן צ"ל דמשמע לרבנן לא כבר תמהו תוספות שם דגם לרבנן גזל גמור דרבנן מוציאין ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף