חדות יעקב/ברכות/יח/ב
ת"ש דאבוה דשמואל היו מפקדי גבי זוזי דיתמי וכו'. הוו קרו ליה בר דאכיל זוזי דיתמי וכו' א"ל בעינא אבא א"ל אבא טובא איכא הכא וכו' אמר להו בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל היכא וכו'. שמעתי מקשים לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהל' ממרים ה"ג) דאסור לקרות שלמו של אביו לאבא ולא בחייו ולא במותו א"כ היאך שמואל קרא לאביו בשמו.
ונלע"ד לתרץ כי להיות שבכאן היו בני אדם מבזים את אביו באמרם שאכל זוזי דיתמי ובשביל זה אזל שמואל אבתריה לחצר מות א"כ מאי הוה ליה לשמואל למעבד ומוכרח היה במעשיו לפרט שם אביו כדי שבזה ידעו המתים את מי מבקש, וזה היה כבודו ומוראו למצוא דרך ישר ונכון לידע זוזי היכא ובודאי דבכה"ג שכוונת הבן לטובה לתבוע עלבונו של אביו שרי להזכיר שמו דאחר כוונת הלב הן הן הדברים.
אמנם עוד לאלק מילין לענ"ד דע"כ לא אסרינן לקרות לרבו בשמו אלא בשם אבברהם יצחק ויעקב שאין לו משמעות אחר, אבל הכא בשם אבא דמשמעותו ג"כ אבי וכיון שכן כוונת שמואל היה באומרו בעינא אבא שר"ל אני רוצה אבי והמתים היו מבינים שכוונתו לומר בעינא מי ששמו אבא והוי דומיא למאי דאמרינן בנדרים (דף ס"ב ע"א) שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא והיינו טעמא משום דנורא יש לו שני פירושים או שם ע"ז פלוני או לומר עבד הקב"ה אני וכמ"ש הר"ן שם, וכן כתב הערוך ערך נר. ואף על גב דמי ששומע שאומר עבדא דנורא אנא סובר שכוונתו על הע"ז. מ"מ כוונת האומר שהוא על הקב"ה רצויה לשמים.
ויש לי סיוע לזה ממה שמצאתי לאחד קדוש מדבר בספר ליקוטיו לא ידעתי אל מי מקדושים שכתב בשם תוספת ישנים וז"ל, והא דקרא לו אבא והיה תלמידו שאני הכא דבשם עצמו שייך תואר הגע עצמך אם רבו קרוי רבי לא מצי לקרותו רבי אלא ודאי כדאמרן עכ"ל הזהב ולא ידענא תנא היכא קאי ואיך שיהיה הרי שלך לפניך כמו שכתבתי.
ואחר ימים ושנים מצאתי כי דברי התוספת ישנים הנ"ל שרשם פתוח ביומא (דף פ"ז ע"א) על הא דאמר רב הונא קא אזיל אבא למקטל נפשא תימא לר"י לפירוש הערוך שפירש כי רב היה שמו אבא וכו' אבל רב הונא הכא שהיה תלמידו גם הוא היאך היה קוראו בשמו, והא אמרינן מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו וי"ל דשמא היה דרך כבוד כמו אבי קוראו כן ועיין בהגהות אור החיים להרב מהר"ח אלפאנדרי ז"ל אשר סביב דרשות הרב מהר"י קצבי ז"ל בספר שאילותיו ותשובותיו דף י"ד ע"א[1] ודו"ק היטב:
תוספות ד"ה באוכלי פירות גנוסר שנו וכו'. וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל וכו' וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח וכו'. דע שהרב מג"א כתב (בא"ח סימן רי"ב ס"ק ב') בדברי התי"ט נגד הבית חדש שם שרצה להבין דלשני התירוצים מיירי בלא היו לפניו ומכח זה הוקשה לו מההיא דסימן קע"ו וכתב על התירוץ שכתבו דלא אכל פירות באותו מעמד וז"ל פירוש דשינה מקומו ודלא כנ"ץ והבית חדש ועיין סימן קע"ח ע"כ, וכוונתו פשוטה להקשות על הבית חדש והבין הדברים בפשוטן דלתירוצא קמא מיירי בהיו לפניו אלא דשינה מקומו וראיתי לאהובינו החכם בעל מאמר מרדכי שם שעשה עצמו כאילו לא ראה דברי המגן אברהם והקשה על הבית חדש מדנפשיה מבלי הזכיר דברי הרב מגן אברהם והיותר תימא עליו כי הביא דברי הסעיף ההוא בסוף דבריו, ולא ראה כי כל דבריו כללם המג"א בשורה אחת, וע"כ יצאתי ממחיצתי לכתוב לו כדברים האלה לאמר:
הנה אנכי בא, לקבל נברשתא די דהבא, הוא אדוני הי"ו למרס בדם האהבה, כדי שלא יקרוש כאן בדברי תורה כי בדרך לימודי המשניות עם ר"ע ותי"ט עם חברים מקשיבים כלם ברורים כלם אהובים, בפ"ו ממס' ברכות משנה ז' בתוספות יום טוב ד"ה שהפת טפילה לו, ראיתי שהרב ז"ל הביא דברי התוספות שכתבו וא"ת פירות הוי עיקר וכו' וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א"נ בשעה שאכל וכו' לא היה שם עדיין מליח וכו' וסיים הרב וי"ל דלפירוש קמא מיירי שבאכילת הפירות היה לפנינו מליח וכו' ע"כ.
ומצאתי למעכ"ת בספרו הנחמד מאמר מרדכי (חלק ראשון סימן רי"ב ס"ק א') שהקשה על הבית חדש שלא הדין כן בדברי התוספות, וכתב מר מדנפשיה כמעט פירושו של התי"ט ולא נסתייע ממנו ואיני יודע למה.
ומן היותר תימא על מעכ"ת איך לא השגיח בעינו עין הבדולח כי כבר קדמו בקושייתו על הבית חדש הרב מגן אברהם (שם ס"ק ב') שכתב בקיצור נמרץ בדברי התוספות על מ"ש א"נ מיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד פירוש דשינה מקומו דלא כנ"ץ ובית חדש ע"כ א"כ על מה שהרבה מעכ"ת בלשונו והעלה ארוכה רמזו המגן אברהם בדרכו הטוב בשורה שכלה זהב.
והיותר פלא על מעכ"ת הוא שהסוף לשונו בענין אם ר"י ורש"י הם שוים כדברי התוספות רמזו להרב מגן אברהם בס"ק הנזכר שרמזתי למעלה.
את זה כתבתי למעכ"ת בדרך שקלא וטריא בין אמרותיו הטהורות אשר בהן חיי רוחי ולא לשום פניה חיצונית חלילה, וכסא כבודו יגדל כאות נפשו הרמה וקורין לה חכמה וכנפש החיה הרומשת על הארץ החותם פה ליוורנו יע"א עש"ק סדר משפטים שנת נחל נוב"ע מקו"ר חכמ"ה לפ"ק:
הגדתי היום, כי ראה ראיתי מה שתמה מעכ"ת עלי, על מה שכתבתי בספרי הקטן מאמר מרדכי (סימן רי"ב ס"ק א') על הרב"ח, שלא נסתייעתי מדברי הרב תוספות יום טוב שכמעט כתב הפירוש שכתבתי אני מדנפשי.
ואחר הסליחה רבה, תימא על תמיהתו שהמעיין בדברי הרב בית חדש ובמה שכתבתי עליו ובתוספות יום טוב, יראה בבירור שאין ענין דברי התוספות יום טוב למה שכתבתי אני, שהרי כל עצמי לא היה אלא לדחות מ"ש הרב בית חדש ז"ל לדעת התוספות, דכל שלא היו הפת והמליח לפניו כשבירך על הפירות אעפ"י שהיה דעתו עליהם כשבירך על הפירות ובאין אח"כ בשביל אכילת הפירות, אפ"ה אין ברכת הפירות פוטרתן. ועל זה הארכתי להוכיח שאיני רואה משמעות לזה מדברי התוספות דנהי דכתבו בתירוצא בתרא דבשעה שאכל פירות גנוסר עדיין לא היה שם מליח ופת (דשם בלי ספק דקדק הרב בית חדש דסברי שכל שלא היו לפניו לא נפטרו בברכת הפירות) מכל מקום הנה סיימו למלתייהו, וטעמא טעמו במלתא דלא היה יודע שיחלוש לבו מחמת המתיקות שירצה, דלמה לא היו שם עדיין לפי שלא היה יודע שיחלש לבו, כלומר וממילא לא היה דעתו עליהם ומשמע מזה דכל שדעתו עליהם נפטרים בברכת הפירות. והרב תי"ט לא נכנס לזה כלל שהרי לא פירש לנו אלא דלתירוצא קמא מיירי שבאכילת הפירות היה לפניו מליח ופת אבל נמלך אח"כ מלאכלן לאיזה סיבה והלך לו ואח"כ חזר וכו'. ואין זה ענין לדברינו דאף הרב"ח יודה בזה דבתירוצא קמא מיירי שהיו הפירות לפניו. אלא שהוא ז"ל מפרש מה שכתבו התוספות שלא אכל הפירות באותו מעמד דר"ל באותה שעה שאכל הפירות, אלא אחר שעה ושתים. והרב תי"ט מפרש דר"ל ששינה מקומו, ואני לא נכנסתי בזה שהרי כתבתי העניינים לתירוצא קמא. וזה לשוני שם דלא אכל המליח והפת באותו מעמד רק אחר שעה או שתים וכיותא, או שאכל במקום אחר וכו'. וכל עצמי להקשות על עיקר הדין שכתב מרב"ח לדעת התוספות דכל שלא היו לפניו אין נפטרין בברכת העיקר אף על פי שהיה דעתו מתחילה עליהם שזה למדו בלי ספק מדברי התוספות בתירוצא בתרא וכן נראה מתחילת דבריו. אלא דס"ל דגם לתירוצא קמא דינא הכי דלא פליגי לענין דינא. ואנא זעירא כתיבנא שאין זה דעת התוספות בתירוצא בתרא וממילא גם בתירוצא קמא לא סברי הכי וכל שכן הוא. הילכך איני רואה מקום לתמיהת מעכ"ת בזה. ומהאי טעמא גופא אזלא לה תמיהתו השנית, איך לא השגחתי בדברי הרב מגן אברהם שכתב על מה שכתבו התוספות דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד פירוש דשינה מקומו דלא כנ"ץ ובית חדש ע"כ שהרי דברי הרב מגן אברהם הנ"ל אינם ענין לנדון שלנו שהרי דבריו הם על תירוצא קמא ואזיל כשיטת התי"ט.
ומ"ש בזה דלא כהרב"ח כיוון על מ"ש הרב"ח דמ"ש התוספות דמיירי שלא אכל הפירות ובאותו מעמד דר"ל שלא אכל הפירות באותה שעה. והרב מגן אברהם סבירא ליה דר"ל בשינוי מקום דהיינו שאכל במקום אחר. וזה ברור בהבנת הרב מ"א בשורה הנזכרה:
אבל מכל מקום הוה מצי מעכ"ת לפי דרכו לתמוה עלי ממה שכתב הרב מגן אברהם אחר כך דמשמע מדברי התוספות דאלו היה יודע שיחלש לבו אף על פי שלא היה לפניו המליח נפטר בברכת הפירות ע"כ דזה מבואר כמו שכתבתי בעיקרא דדינא. אלא דמכל מקום הביא אח"כ דברי הרב"ח ולא נחלק עליו מטעם הנזכר רק כתב שיש קצת סתירה בדבריו מה שהקשה בסימן קע"ז ע"כ ולא ביאר דבריו כל הצורך. ועל כל זה רמזתי בסוף דברי במאמר מרדכי ועיין מ"א ס"ק ב' וקאי על כל מה שהזכרתי במאמרי באותו דבור ולא לענין דברי ר"י ורש"י בלבד כאשר חשב מעכ"ת. וכך הוא דרכי בכמה מקומות לכתוב ועיין א"ר וכו' ועיין מ"א וכו' וכיוצא, כשיש בדבריהם איזה ענין הנוגע למאי דכתיבנא או שכיוונתי לדבריהם במקצת.
ועוד המעיין יראה שמה שהארכתי היה לדחות תירוץ הרב"ח ולהקשות מההיא דסימן קע"ז ובדרך אחר ממה שהקשה הרב בית חדש ואין זה ענין לדברי הרב מגן אברהם באופן דנלע"ד דהריני פטיר ועטיר מכל ההערות שהעיר מעכ"ת עלי.
ובזה אשים קנצי למלין כורע ומשתחוה וידי פרושות השמים יעלה מעלה מעלה על גפי מרומי הברכות וההצלחות כנפשו הרמה וכנפש מוכן לשרתו כלי ריקם וחסורי מחסרא. כותב וחותם פה קארפינטראץ יע"א יום צום אסתר שנת התקמ"ז: