הפלאה/כתובות/קי/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה ורבנן וכו'. והא דמסקינן וכו'. בספר פני יהושע תמה דמנ"ל דאביי אף אליבא דאדמון קאמר ונראה דלק"מ דאביי לאו סברא דנפשיה קאמר אלא דמפרש למתניתין דנקט עשאה סימן לאחר ולא נקט סתם עשאה סמין וסיפא דמתניתין ע"כ לכ"ע אזלא מדפליג אדמון ברישא דמתניתין שם ולא בסיפא. ותו דמשמע דעיקר סיפא דעשאה סימן לאדמון קמ"ל דאף דפליג ברישא משום דיכול לומר השני נוח לי מ"מ בעשאה סימן מודה וזה פשוט:
בא"ד אבל הכא גבי מכירת שדה וכו'. הקשה מהרש"ל דהא עיקר הטעם משום שרוצה למשכנו כפירש"י ולענ"ד נראה לחלק בין הך דלעיל. דהכא דאינו רוצה אלא למשכנו תיכף כשקבל המעות כבר בטוח הוא אף אם יוודע לו אח"כ שמסר מודעא ויטעון שמה שלקח ממנו היה בשביל שהוא הודאה על השטר וירצה לבטל המכירה כיון שביטל ההודאה ע"י מסירת מודעא מ"מ לא אכפת ליה למלוה שהרי מעותיו '. לעיל פירש"י ואומר שטרך מזויף משמע דאפילו יכול לקיים השטר אפ"ה יכול לטעון מזויף כמו שהובא דעתו בח"מ סימן פ"ה ס"א וצ"ע דאמאי לא פירש הכא כן. וראיתי בספר שיטה מקובצת שמביא בשם רש"י במהדורא קמא שפי' גם בהך מתניתין שטוען מזויף ולכאורה היה נראה דהא דרש"י הדר ביה ולא פי' כן בהמדורא בתרא שלפנינו משום דכיון דהשטר מקוים אין לפסול אותו מחמת הוכחה זה כיצד אתה לוה ממני דאע"ג דמיירי שכבר הגיע זמן פרעון שטר הראשון בשעה שנכתב שטר השני דהיינו בזמן הכתוב בשטר השני כדמוקי הש"ס לקמן מ"מ אין לנו לפסוק הקיום מחמת הוכחה זה דיותר יש לומר דהלואה שניה היתה קודם שהגיע זמן פרעון הראשון ועדים השניים איחרו זמן השטר השני דהא קי"ל שטרות מאוחרים כשרים ואפילו אין טוען כן יש לומר כיון דאיכא שטרא מעליא אמרינן מיגו דהיה טוען כן ולמה ס"ל לאדמון דמוציאים לשני מן הראשון משא"כ במתניתין דלעיל שמכר לו שדהו דקי"ל בשטרי מקח שטרות המאוחרים פסולים א"כ ל"ל שהשטר מכר מאוחר. שפיר פי' רש"י שטוען מזויף. ודוק:
מיהו יותר נ"ל הא דלא פי' כן הכא משום דמשמעות דברי אדמון דמבטל דברי שטר הראשון מחמת השני וא"כ מאן לימא לן דראשון מזויף דילמא השני מזויף בשלמא לעיל יש לומר דמיירי שזה מוחזק בשדה והא דנקט והלה הוציא משמע שהוציא שטר מכירה היינו שלא יאמרו ששדה זו היתה שלו מעולם או שנתן לו במתנה א"כ כיון שהשטרות מכחישין זה את זה וע"כ אחד מהן מזויף ממילא מספיקא אין להוציא ממון משא"כ הכא משמע לאדמון דשטר ראשון בטל ושני קיים וצריך ראשון לשלם לשני א"כ מספיקא אין להוציא ממון דהא איכא למימר דהשני מזויף ואף אם ראשון מודה דהשטר שני אינו מזויף מ"מ למה לא יפטור הראשון במיגו ואין לומר דהוכחא זו חשיבא כמו עדים וה"ל מיגו במקום עדים דהא קי"ל דמיגו במקום נאמנות לא אמרינן מ"מ היכא דיש לו מיגו בעיקר נאמנות אמרינן כמ"ש בח"מ סימן ע"א וכבר כתבנו לעיל דף י"ט דאף במיגו במקום עדים היכא דיש לו מיגו בעיקר עדים אמרינן מיגו( אם כן ה"נ דיש לו מיגו בעיקר הוכחה זה דמאן לימא לן דראשון מזויף דילמא השני מזויף וכ"כ בהג"ה רמ"א בח"מ סימן פ"ה ס"ג דאמרינן מיגו בזה. ואין לפרש דבאמת לא פליג אדמון שהראשון צריך לשלם לשני אלא דפליג אהא דאמרי חכמים זה גובה וזה גובה דהיינו דנ"מ לענין עידית ובינונית וזיבורית כדקאמר בש"ס וס"ל דמחמת הוכחה זה דכיצד אתה לוה ממני אין הראשון יכול להוציא מן השני היכא דיש לשני עידית ובינונית ולראשון זיבורית זה אינו חדא דאין משמעות הלשון כן דהא באמת לסברת אדמון יכול לטעון גם טענת פרוע ולפסול השטר הראשון לגמרי וכ"ש דאי אפשר לפרש כן לשיטת בעל המאור שיבואר לקמן בס"ד דלר' נחמן עיקר פלוגתייהו דחכמים ס"ל בשלו הן שמין ולוה מן השני בשביל שיגבה ממנו בינונית ויגבהו זיבורית ואדמון ס"ל בשל עולם הן שמין ובל"ז הפוכי מטרתא למה לי וק"ל. מיהו לפמ"ש בספר פני יהושע דמה שפירש"י שנאמן לטעון מזויף היינו במקום דליכא קיום מעליא א"כ יש לקיים מה שפירש"י במהדורא קמא גם במתניתין שניה שטוען מזויף דהיינו בשטר השני איכא מעליא ומה שהכריח רש"י לזה יבואר בס"ד:
שם בגמרא ולר"נ מאי תזיא וכו'. קשה לי דהכא משמע דאזלינן בתר שעת גביה ואפילו בשעת הלואה לא היה לו אלא בינונית ונשתעבדו מ"מ כיון שבשעת גביה יש לו זיבורית נעשית הבינונית כעידית ובפ"ק דב"ק דף ח' מייתי שם ברייתא דבינונית וזיבורית נזקין וב"ח בבינונית ומקשה שם אי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית וידחה בע"ח אצל זיבורית. ומשני בשהיתה לו עידית ומכרה. ופירש"י דאשתעבד ליה בינונית לבע"ח מעיקרא וכ"ה בח"מ סימן קי"ב אלמא דבתר שעת הלואה אזלינן וא"ל דאכתי הכא כיון דמשעבדי ליה זיבורית לבעל בינונית הוי כאילו הם תחת ידו ונעשים בינונית שלו כעידית אצלו. זה אינו דהא משכחת שהמלוה הראשון הוא בעל זיבורית נמצא כבר נשתעבדו לו הבינונית דשני קודם שנשתעבדו הזיבורית שלו לשני. וכ"ש לדעת בעל המאור שיבואר בסמוך דע"כ מיירי שהמלוה הראשון הוא בעל זיבורית דמטעם זה ס"ל לחכמים זה גובה וזה גובה דלכך לוה מן השני. א"כ מאי פריך חזית הא אף שיגבה השני הזיבורית תחלה יגבה ממנו הבינונית שכבר נשתעבדו. והיה נלענ"ד לכאורה דהאי מילתא תליא אי אמרינן שיעבודא דאורייתא והיינו דמקשה הכא לר"נ דוקא דלשיטת ר"נ דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בב"ב דף קכ"ד אזלינן בתר שעת גביה וקשה מאי חזית. אלא דלפ"ז קשה על הש"ע דבסימן ק"ב פסק כההיא דהיה לו עידית ומכרה. ובסימן פ"ה כתב דוקא כשהיה לאחד עידית ובינונית. אבל בבינונית לחודא אמרינן מאי חזית. וצ"ע לחלק. ודוק"
ע"פ דברים הנ"ל מיושב מה שהקשה בני ה"ה המופלג מהור"ר צבי הירש נר"ו בהא דמסיק הש"ס אליבא דר' נחמן דבשיש לאחד עידית ובינונית ולאחד זיבורית דלר"נ לא הוי אפוכי מטרתא דאכתי למה יוכל בעל הזיבורית לגבות בינונית מהלוה האחר הא כתב הש"ך בסימן פ"ו ס"ק ה' דכשלוי חייב לשמעון מנה ושמעון חייב לראובן מנה דאפילו אם יש לשמעון זיבורית וללוי בינונית דמוציאין הבינונית מלוי לראובן מדר' נתן א"כ למה ס"ל לר' נחמן הכא דגובה בינונית מהלוה האחר הלא יוכל השני לומר הלא משועבדים אלו הבינונית לעצמו מדר' נתן דמה לי אני ומה לי אחר כפירש"י בפסחים דף ל"א ע"א בד"ה שאני התם וכו' ע"ש. ולפמ"ש א"ש דיש לומר דכיון שמשועבדים הבינוניצת לבעל הזיבורית הרי הוא כאלו תחת ידו כבר ונעשה עידית אצלו. והש"ך שם יש לומר דמיירי כשיש לשמעון עידית ג"כ דאפילו אי הוי כאלו הבינונית תחת יד שמעון מכל מקום שם בינונית עליו ודוק:
בגמרא לא צריכא דאית ליה לחד עידית ובינונית וכו'. ולכאורה נראה דגם לרב ששת דס"ל בשל עולם הן שמין והפוכי מטרתא למה לי היינו דוקא שיש לו עידית ובינונית טובא שכל החוב יספיקו הבינונית לשלם א"כ שפיר קאמר רב ששת דמגביה תחלה וחוזר ומשתלם מהם כפירש"י אבל כשהעידית והבינונית אינם אלא כשיעור החוב כגון ששני השטרות הם בני מאה דינרים וזה יש לו עידיות בחמשים ובינונית בחמשים וזה יש לו זיבורית במאה. א"כ ממ"נ הוא טובה לבעל הזיבורית דאם הוא יגבה תחלה העידיות והבינונית כשיבא לגבות ממנו לא יוכל לגבות העדיות כיון שיש לו זיבורית וישארו העידיות אצלו ואם בעל העידיות ובינונית יגבה תחלה ממנו הזיבורית כשיבא לגבות יקח בחמשים הבינונית ובחמשים זיבורית נמצא עכ"פ משתכר הבינונית. ובזה יש ליישב קושית מהרש"א ז"ל על רש"י ד"ה ומר סבר וכו' דכיון דבהדדי וכו' דתיפוק ליה דבעל זיבורית בא לגבות. ולפמ"ש יש לומר דבכה"ג שכתבנו דהעדיות ובינונית הם שניהם כנגד החוב א"כ שפיר בא לגבות בעל זיבורית העידיות ובינונית יש לומר דס"ל לרש"י כיון דבהדדי אתו יכול לומר לו הגבה אתה חצי חובך הבינונית ואחזור ואגבה חצי חובי ושוב אגבה אותך חצי חובך באותן בינונית עצמן ואחזור ואגבה אותן. מיהו יש לומר דאינו יכול לכופו לגבות חצי החוב דנהי דקי"ל דפרעון זוזי זוזי הוי פרעון. מ"מ א"י לכופו כשהגיע הזמן כדאיתא בח"מ סימן ע"ד בהג"ה ע"ש. ולפ"ז קשה טובא מאי מקשה על רב ששת ממתניתין ה"ל לאוקמי בכה"ג. ומזה נראה ראיה לשיטת בעל המאור ז"ל שיבואר לקמן דס"ל דלר"נ הא דאמר זה גובה וזה גובה היינו לסתור טעמא דאדמון דאמר אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני דיכול לומר דמש"ה לוה ממנו כדי שיגבהו זיבורית ויגבה ממנו בינונית ויבואר לקמן לפי שיטתו טעמא דאדמון הוא משום דס"ל בשל עולם הן שמין א"כ אי ס"ד דמיירי בכה"ג דאפילו אי בשל עולם הן שמין איכא נ"מ. קשה מ"ט דאדמון. ובזה נלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם התמוהים שכתב בפי"ט מהלכות מלוה דבשל עולם הן שמין ואם יש ללוה בינונית וזיבורית גובה מן הבינונית ובפרק כ"ד מהלכות מלוה כתב בשנים שמוציאין שט"ח זה על זה וכו' זה גובה וזה גובה היה זה במאה וכו' היה לזה עידיות ובינונית ולזה זיבורית זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבורית וכו'. ותמהו עליו הר"ן והה"מ וב"י ע"ש ונלענ"ד דמ"ש היה לזה עידיות ובינונית היינו בכה"ג שכתבנו לעיל דשניהם אינם אלא בכדי חובו וס"ל דהש"ס לא מוקי בהכי דא"כ מ"ט דאדמון כנ"ל בשיטת בעל המאור אבל לדינא כשיש לאחד עידיות ובינונית ושניהם אינם אלא כמו החוב דאיכא נ"מ אפילו בשל עולם הן שמין א"כ הדין הוא דזה גובה וזה גובה ומ"ש הרמב"ם זה גובה מן הבינונית היינו משום דמסתמא ניחא ליה יותר לבעל עידית ובינונית שישאר תחת ידו העידית מן הבינונית א"כ הדין נותן דזה גובה הבינונית וזה גובה הזיבורית והיינו דגובה תחלה הזיבורית ויש לו עידית בינונית וזיבורית וגובה השני הבינונית בחצי החוב וזיבורית בחצי החוב. משא"כ אם יגבה השני תחלה עידית ובינונית יפסיד הראשון העידית. כן נלענ"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל. ובזה נלע"ד דממילא נסתר סברת הש"ך ז"ל דס"ל כשיטת בעל המאור דאפילו אין לזה עידית ובינונית אמרינן דלכך הלוה לו כיון שיוכל לבא לו טובה באופן שיהיה לאחד עידית ובינונית דא"כ אף לרב ששת הא משכחת שיבא לו טובה כשיהיה לו עידית ובינונית רק בכדי חובו כנ"ל ובאמת מ"ט דאדמון. אך לשיטת הרמב"ן דמפרש לר"נ באמת משום דה"ל לממסר מודעה. וס"ל דאין סברא כלל ללות בשביל זה כדי לגבות בינונית שפיר קשה דה"ל לשנוי לרב ששת דפליגי ביומא דמשלם זימניה כדמשני באמת ומאי זה גובה וזה גובה כשיש לאחד עידית בחצי חובו ובינונית בחצי חובו כנ"ל ונלענ"ד דיש ליישב דאכתי לישנא דמתניתין קשיא ליה דנקט זה גובה שטר חוב וזה גובה שטר חוב דאכתי למה לו לגבות כל החוב ה"ל לגבות רק חצי חוב דודאי לא ירויח רק חצי שטר חוב או בבינונית או בעידית. ודוק בכל זה:
בגמרא לא צריכא דאתי בההוא יומא וכו'. כתב בעל המאור ז"ל ושנויא אליבא דר' ששת דלר"נ יכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זיבורית וכו'. ולא ביאר טעמא דאדמון בזה ולכאורה נראה דטעמא דאדמון משום דס"ל בשל עולם הן שמין אף דלפ"ז לא הוי כל כך קושיא על רב ששת ממתניתין דהא אדמון קאי כוותיה מ"מ מקשה שפיר כיון דמסתמא הלכה כחכמים ומסתמא לא פליג על ר' זירא דאמר לעיל בכל מקום שלא אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון אין הלכה כמותו וכה"ג כתבו התוס' לעיל בדף ק"ח ע"ב ד"ה אי הכי מ"ט דאדמון וכו'. דקושית הש"ס שם הוא משום דהלכה כאדמון ע"ש וניחא ליה לאוקמי מילתא דרב ששת כחכמים וכ"ש לדעת הרמב"ם דהלכתא כוותיה. והנה הרמב"ן כתב דלר"ש ליכא למימר דטעמא דאדמון משום דה"ל לממסר מודעא כדס"ל לעיל ורבנן ס"ל חברא חברא אית ליה דפליגי ממש בהא דלעיל בכתבי שטרא והדר יהבי זוזי וס"ל לרבנן משום שיכול למשכנו דלמה ליה למתניתין משנה יתירה. אבל לר"נ תני כולי מתניתין משום דקמ"ל דבשלו הן שמין. וכבר השיב יפה הש"ך דלא שייך למיתני כולה פלוגתא דאדמון ורבנן בשביל לשון דזה גובה וזה גובה. ותו יש לומר דבמתניתין דר"פ קאמר דאדמון אומר שבע ואי הני תרי פלוגתא חדא נינהו לא שייך למחשבינהו בתרתי. אלא דהכא עיקר פלוגתייהו דטעמא דרבנן משום דלא שייך הוכחה דאדמון דמש"ה לוה כדי שיהיה זה גובה וזה גובה. וטעמא דאדמון משום דסבירא ליה בשל עולם הן שמין והא דלא אמרינן לאדמון דאפילו אי עביד משום בינונית ועידית מ"מ היה לו לממסר מודעא כדס"ל במתניתין דלעיל יש לומר דלפמ"ש התוס' לעיל בד"ה ורבנן וכולי דלפי' רש"י דלעיל א"ש דיהיה לו הפסד שלא ימכור לו השדה מודה אדמון דחברא חברא אית ליה א"כ ה"נ יש לומר כיון שסובר שיוציא מחבירו הבינונית לא אמרינן דה"ל לממסר מודעא כיון שיכול להשכיר שדה שרוצה בה מתירא לממסר מודעא דחברא חברא אית ליה. ובזה מתורץ קושית הרמב"ן עליו דאף לרב ששת מתוקמא כשיש לאחד עידית ולאחד זיבורית והוא רוצה לגבות העידית מפני שזמנו כבר הגיע ולא שייך קושיא סוף סוף כי אתי למגבי בהדי הדדי ושיגיע זמן שטר שני יצטרך ליקח זיבורית. ולפמ"ש יש לומר כפשטיה דא"כ מ"ט דאדמון דבזה לא שייך לממסר מודעא. ובזה מתורץ נמי קושיתו דא"כ במתניתין דלעיל דמכר לו שדהו נמי נימא דעשה כן ולא גבה חובו כדי שיגבה בינונית ושדה שלו היה זיבורית. ולפמ"ש א"ש דא"א לומר באמת דמיירי בהכי דבזה מודה אדמון כיון דרוצה להשכיר לו שדה טובה מתיירא לממסר מודעא ודוק:
ונראה לענ"ד דהרמב"ן ז"ל לית ליה סברת התוס' דמודה אדמון דבשביל שרוצה לקנות שדה טובה מתירא לממסר מודעא אלא ס"ל כמ"ש תוס' בתירוץ קמא דלעיל בעשאה סימן לא הוי הודאה כל כך אבל הכא הוי הודאה יותר ואינו עושה בשביל שדה טובה. ובזה נלענ"ד לתרץ היטב דברי טוש"ע בח"מ סימן פ"ה סעיף ב' דאם הלוה מכר קרקע למלוה אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא יכול לומר היה לך לטרוף וכו'. ותמה הש"ך דמנ"ל הא ואדרבא ראיה להיפך מהא דעשאה סימן ע"ש. וכתב דיש לדחות הראיה ונ"ל כוונתו שיש לדחות כמ"ש התוס' דהכא הוי הודאה טפי. אמנם לפמ"ש נראה ברור דמזה הוציאו הטוש"ע. דהא הטוש"ע ס"ל ממש כשיטת הרמב"ן. וקשה להו דלמה לא נימא באמת בהגיע זמן קודם אף לרב ששת דעושה בשביל שיגבה עידית כסברת בעל המאור ותו דבמתניתין דלעיל נמי נימא הכי כנ"ל ותו קשה להו מ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דכשיש לו עידית ובינונית שניהם אינם שווין רק כנגד החוב אף לרב ששת זה גובה וזה גובה. מש"ה ס"ל דליכא לאוקמי מתניתין בהכי משום דבהודאה כזה אף רבנן מודים דה"ל לממסר מודעא וא"כ יפה כתב דכשמכר לוה למלוה ל"ל דמשום שדה טובה עשה הודאה וזה ברור. ושפיר הוצרך רמ"א ז"ל לחלק שם בהך תשובת מיימוני בקנה ממנו מעיל דמטלטלין שאני דחשיבי טפי מיטב מקרקעות ע"ש. אך לענ"ד יש לומר דהך תשובת מיימוני ס"ל כשיטת בעל המאור דאדרבא משום עידית ובינונית כ"ע מודים וכתירוץ שני של תוספות. ודוק:
שם רמי ב"ח אמר הכא ביתמי וכו'. כתב בספר שיטה מקובצת בשם רש"י במהדורא קמא. והכי קאמר אלו הייתי חייב לאבוכון ע"ש. נראה דמפרש כן שהיתומים הם בע"ח הראשון ע"כ דלהיפך ליכא למימר דכיון דאדמון ס"ל שהשטר הראשון פסול וחכמים אומרים ג"כ דאינו יכול לגבות מיתומים א"כ במאי קמפלגי. אך לפ"ז קשה לענ"ד הא אמרינן לעיל דף פ"ד במת והניח ב"ח ויורשים והיה לו מלוה ביד אחרים וכו' ר"ע אומר ינתנו ליורשים שכולן צריכים שבועה והיורשים א"צ שבועה ונהי דקי"ל כר"ע ולא חשיב נמי תפיסה מחיים כיון דלא תבעו מחיים כדאיתא לעיל דף פ"ה גבי מלוגא דשטרא מ"מ קשה הכא במתניתין כיון שזה טוען פרעתי והוא בא משני צדדים שהחוב שלהם פרוע והוא יש לו חוב עליהם צריכים היורשים שבועה שלא פקדנו ושלא מצאנו בין שטרותיו וכו'. וכיון ששניהם צריכים שבועה למה עדיפי היורשים מיניה והיה נלענ"ד דמזה נפקא לרש"י ז"ל דהא דקאמר אלו חייב הייתי לך היינו בטענת מזוייף ג"כ כדמשמע מלשון רש"י במתניתין זו אלו הייתי חייב לך כדברי שטרך וכו'. וא"כ כל הטוען לא לויתי כאומר לא פרעתי לדברי חכמים אין היורשים צריכים שבועה ואפילו למאי דאיתא בירושלמי הגע עצמך הרי שפטרן משבועה משום דזה תורה וזה אינו תורה. היינו משום דשעבודא לאו דאורייתא (ועמ"ש בדף פ"ד דבנאמנת ודאי שעבודא לאו דאורייתא) משא"כ הכא דגם היתומים באים מכח שעבוד מלוה לא עדיפי משעבודו של זה. ואין לדחות דמיירי באינו טוען השבע לי וליתומים אנן טוענים השבע לי כפי' רש"י בדף פ"ז ד"ה מנכסים משועבדים וכו'. דאכתי קשה בהא דאמר רבא לגבינהו ארעא ליתמי הל"ל יטעון השבעו לי. ודוחק לומר דעד שלא טען השבעו לי כבר זכו בהן יורשים. עוד היה נלענ"ד דיש לומר דכיון דלרב"ח אליבא דר' ששת מוקמינן פלוגתא ביומא דמשלם זימניה. א"כ לדברי חכמים אין היורשים צריכים שבועה כלל דטוען שע"כ היה פרוע תוך זמנו וכיון דלחכמים עביד דיזיף ליומא ואין זה הוכחא ממילא א"צ היורשים שבועה כלל דאין אדם פורע תוך זמנו. אלא דזהו בעיא דלא איפשטא בריש ב"ב אי אמרינן דנאמן במיגו שפרע אח"כ. והיה מזה ראיה למ"ש הב"ש בסימן צ"ו ס"ק ח' דא"א בכה"ג מיגו להשביע אלא דאכתי זה דחוק דהא הכא נ"מ לענין ממון שלא יצטרך לשלם. ותו קשה דהא יכול לומר שפרע והלוה ביחד ביומא דמשלם זימניה. ואף לדעת הפוסקים דדוקא בסוף היום יכול לומר פרעתי מ"מ יכול לטעון כן שהיה פרעון וההלואה בסוף היום:
ותו דאיפכא קשיא ליה טובה דלמה זה צריך שבועה שלא נפרע הא אפילו אם נימא דיזיף אינש ליומיה וליכא הוכחא דאדמון מ"מ למה יפרע לו אח"כ כיון שהיה לו חוב כנגדו וכה"ג הקשו התוס' לעיל דף צ"ב ד"ה ראובן שמכר וכו'. דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפסו אחרים וכו' ע"ש ונהי דכתבו שם דהיכא דזקפי במלוה יש לחוש להתפסת צררי על האחריות כדי שיגבה החוב שלו זה לא שייך הכא כיון דהחוב שלו כבר הגיע זמנו למה יתפיס צררי והוא תמוה וא"ל שמא באותו יום עצמו שילם לו דעדיין לא הגיע זמנו עד סוף היום זה אינו חדא דהא אמרינן בב"מ דף י"ז דפריעת בת יומא לא חיישינן דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה א"כ לדעת הפוסקים בח"מ סימן ק"ח דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי א"כ איך נטען שפרע באותו יום ותו דאפילו לר"ע לא שייך בזה שבועה שישלם לו דנהי דביומא דמשלם זימניה אינו יכול לנגשו עד סוף היום אבל כשכבר יש לו בידו למה ישלם לו באותו יום וכבר כתבנו דאפילו לטעמא דזה תורה וזה אינו תורה לא שייך הכא שניהם מחמת שעבוד וראיה מדברי התוס' בדף צ"ב הנ"ל. ובזה נלענ"ד לתרץ קושיא אחריתא דקשיא לי הכא למאי דדחי רבא לגבינהו ארעא הל"ל בששניהם יתומים כדקי"ל דמת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו וכדאוקמא מתני' דסוף שבועות וכן יורשים מן היורשים לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה א"כ בכה"ג זה גובה וזה אינו ראוי לגבות דלגבי א' ה"ל מת מלוה בחיי לוה ולגבי אידך ה"ל מת לוה בחיי מלוה ולפמ"ש א"ש דטעמא הוא שאין אדם מוריש שבועה לבניו והכא לא שייך שבועה דלמה יפרע לו ויש לו חוב כנגדו ופריעה בת יומא לא שכיחא כנ"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דכיון דאינו צריך שבועה למה לא יזכה במטלטלין הא לא גרע ממטלטלי שביד אחרים. מיהו קושיא זו דיורשים מן היורשים יש ליישב קצת דכיון דאמרינן בשבועות שם דלב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי שפיר מוריש לבניו אף ממון שיש לו שבועה עליו א"כ ה"נ יש לומר כיון דהוא תפס ה"ל כגבוי קצת אף שצריך שבועה יכול להוריש מ"מ קשה הכא דשבועה זו מה טובה. ותו נלענ"ד דהא דס"ל לרבנן דעביד אינש דיזיף ליומיה אפ"ה לאו מילתא דשכיחא הוא דהא דקאמר פריעה בת יומא לא שכיחא לכאורה מצד הסברא חדא מילתא היא דאי עביד אינש דיזיף ליומא עביד נמי לפרוע באותו יום דהא כתבו הטעם דיזיף ליומא כשמזדמן לו מקח שלא יוכל להמתין עד הערב הוא לוה לאותו יום ועביד נמי דפרע בתר הכי א"כ לפמ"ש דהיתומים הם ממלוה הראשון היה צ"ל דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא. מכל זה נלענ"ד דבאמת מהאי טעמא לא פירש"י כן בסוגיא שלפנינו דניחא לאוקמי ברווחא טפי דמיירי הכא דהיתומים הן ממלוה שני ובהא קמפלגי דאדמון סבר דיכול לומר אלו חייב וכו' והמלוה הראשון שהוא חי אבד חובו ורבנן גם הם ס"ל דאין המלוה הראשון גובה מיתומים משום דמטלטלין נינהו ואין היתומים צריכים שבועה דאינו טוען כלל פרעתי ולא שייך מה שהקשינו לעיל דהל"ל לרבא שיטעון השבעו לי דלא רצה רבא ליתן לו עצה שישקר ויאמר פרעתי ותו דלפי דבריו שעדיין אביהם חייב לו למה יפרע והוא צריך שבועה שלא נפרע באותו יום ואף להפוסקים דס"ל בח"מ בסימן ע"ח דלא טענינן ליתמי שנפרע ביומא דמשלם זימניה הכא שאני דהא יש לומר דהיה הפרעון והלואה השניה בסוף אותו יום אלא דבהא פליגי דראוי לגבות ונ"מ היכא ששניהם חיים או בשיש להיתומים קרקעות דהוי שניהם כגבוי והפוכי מטרתא הוא ויצאו זה בזה וממילא מתורץ דלא משני ביורשים מן היורשים דבכה"ג מודו רבנן דאינו ראוי לגבות כלל דלא טענינן ליתמי דיזיף ליומא דלא שכיחא כי היכי דפריעה בת יומא לא שכיחא ומתורצים כל הקושיות כן נלענ"ד ודוק:
ובני ה"ה המופלגים הוסיפו נופך ע"פ הדברים הנ"ל דיש להבין דברי רמי בר חמא דודאי ידע מסברת רבא דיכול להגבותם קרקע ולחזור ולגבות מהם אלא דלפמ"ש הסמ"ע בסוף סימן פ"ה ס"ק כ"ב דנכסים של בע"ח מוקדם שגבה המאוחר ומכר ה"ל לגבי בע"ח ראשון דאקני קנה ומכר ע"ש ועוד כתב הסמ"ע בסימן קי"א ס"ק ל"א דהא דאקני קנה והוריש משתעבד היינו משום דקי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והנה רמי בר חמא סבירא ליה בב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל דרשות יורש כרשות לוקח דמי וא"כ לדידיה דאקני קנה והוריש לא משתעבד. וכיון דהכא מיירי שהיתומים הם מבע"ח המאוחר א"כ אף שיגבו היתומים קרקע מבע"ח הראשון. לא יכול הבע"ח הראשון להוציא מהם דלגבי דידיה ה"ל דאקני קנה והוריש דלא משתעבד ושפיר קאמר דראוי לגבות ואין לו. ורבא לשיטתיה דס"ל בב"ק שם דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי שפיר השיב דיכול להגבותם קרקע. ודוק:
שם ולוקמי דאית להו ליתמי זיבורית וכו'. המ"ל דאית ליה לדידיה מעות וליתומים קרקעות דאינהו גבו מיניה מעות והוא גובה קרקעות. דאע"ג דכתבו התוס' לעיל דף צ"ב דבמקום פסידא יכול להגבות קרקע היינו היכא שיפסיד החוב. אבל כשאינו מפסיד לא גרע מהך דלעיל דמגבה בינונית וגובה זיבורית וכ"ש כשיש לו מעות דעיקר תשלומי החוב הוא במעות. ותו תמיהני דבזה לא שייך הא דקאמר היכא דתפס תפס דבשלמא נגד תקנה דאינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית כבר כתב הראב"ד דס"ל דמעיקר דינא ראוי בבינונית ואוקמא אדאורייתא. אבל הא דמטלטלי דיתמי הא מהני אפילו להפסיד לגמרי אי לא מגבו להו קרקע א"כ למה לא יאמרו היתומים אנן מעות שבק אבהון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואתה צריך לגבות מן הקרקעות. וצ"ע:
וכיון שזכינו ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מסוגיא זו עדיין צריך ישוב מה דפסק דלא כר"נ בדיני ותו דסוגיא דב"ק הנ"ל פשיט ר' אבא דבשלו מן שמין וכן פסק הרמב"ם עצמו בפרק ח' מהלכות נזקין דבשלו הן שמין א"כ הוא סותר דברי עצמו. והנה בלמדי בישיבה סוגיא זו דב"ק הארכתי לפרש הסוגיא זו בתרי אנפי דמוכחת כשיטת הרמב"ם ז"ל ואמרתי להעתיק אפס קצהו בקיצור באופן א'. והוא דהנה יש לתמוה הא דקאמר שם ואבע"א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ולא קשיא הא דשויא וכו'. וכאן דלא שויא וכו'. והיינו דכ"ע ס"ל בשל עולם הן שמין כפירש"י והוא נגד דברי ר' אבא דפשיט בשלו הן שמין ולא מצינו סוגיא כזו. ותו יש לדקדק לשון הא דשויא וכו' וכאן וכו'. ולא קאמר כאן וכאן כדלעיל. ותו יש לדקדק הא דקאמר בתר הכי ואב"ע אידי ואידי וכו' והכא בהא פליגי והיינו דמוקי דר' אבא כתנאי ואין זה סוגית הש"ס כמו שכתבנו לעיל. וכן יש לדקדק בתירוץ רבינא דהוא סותר דברי ר' אבא דמשמע דכ"ע ס"ל בשל עולם הן שמין. ונראה דבאמת צריך להבין כיון דר' אבא לאו מסברא קאמר דבשלו הן שמין גבי ניזק אלא מגזרת הכתוב דרחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין ומה מדמי הש"ס להא דמשמע מהברייתא דבשל עולם הן שמין ומה ענין זה לזה דהא בב"ח מתקנתא דרבנן הוא משום נעילת דלת ואיכא למימר דסגי להו אפילו בבינונית בשל עולם. אי נמי איפכא אפילו נימא בתקנתא דרבנן חשו לטובת המלוה יותר יש לומר בדאורייתא מיטב שדהו בשל עולם. ונראה דהפשטות דר' אבא הוא באמת רק לניזקין מגזרת הכתוב דמיטב שדהו ואפ"ה מקשה שפיר לנזקין עצמו והוא דפשוט ליה להאי מקשן דגבי בע"ח בשלו הן שמין וכמו שיבואר בסמוך טעמי וקשיא ליה ברייתא זו דנזקין ובע"ח בבינונית וצ"ל ע"כ דברייתא זו מיירי שיש לו עידים גם כן והא דאין הנזקין גובה ממנו משום דהעידית הם טובים מעידית דעלמא ומה"ט לא קחשיב לה הברייתא דאינם בכלל גביה דאפילו לנזקין אין לו זכות בהם דמיטב דנזקין היינו מיטב דעלמא ולא יותר ולא מבעיא אי נימא דאי לית ליה למזיק מיטב דעלמא אלא המעולים יותר מעידית ואית ליה נמי בינונית דעלמא דאינו מחויב ליתן לו עידית דידיה המעולים יותר ממיטב דעלמא אלא מבינונית כמו שהוכחנו שם באורך דאם נאמר כן איכא לאוקמא הך ברייתא דנזקין וב"ח בבינונית שיש לו עידית טובים מעידית דעלמא נמצא לגבי ניזק אינו מחויב ליתן לו אלא בינונית כיון דלית ליה עידית דעלמא ולגבי בע"ח דכבר כתבנו דפשיטא ליה להמקשן בתקנת חכמים דבשלו הן שמין נמצא כיון שיש לו שלשה מיני שדות דיניה דבע"ח בבינונית ושפיר קאמר דנזקין וב"ח בבינונית. אלא אפילו אי נימא דאף דמיטב דקרא היינו מיטב דעלמא מ"מ אי לית ליה מיטב דעלמא אלא שדה המעולה יותר ממיטב דעלמא ושדה הגרוע ממיטב דעלמא צריך ליתן לו מן המעולה ואפ"ה יש ליישב הברייתא כגון דבינונית שלו הם כעידית דעלמא ובזה אפילו אית ליה עידית המעולים יותר אינו צריך ליתן לו אלא כמיטב דעלמא דהיינו בינונית שלו משא"כ גבי בע"ח דפשיטא ליה להאי מקשן דבשלו הן שמין צריך ליתן לו מבינונית דידיה אע"פ שהם כעידית דעלמא נמצא שפיר נזקין ובע"ח בבינונית והיינו דקאמר ואי אמרת בנזקין בשלו הן שמין נמצא צריך אתה לומר שאין לו עידית המעולים יותר א"כ קשה למה ב"ח בבינונית אפילו אם היא כבינונית דעלמא אפ"ה תעשה בינונית שלו כעידית וכו' ושפיר הוכיח דבנזקין בשל עולם הן שמין ואין להקשות ע"ז דא"כ ה"ל לברייתא לאשמעינן רבותא יותר דאם זיבורית של המזיק הן כעידית דעלמא הב"ח נוטל בבינונית כיון דלגבי בע"ח בשלו הן שמין והנזקין גובין מן הזיבורית שהם כעידית דעלמא זה אינו דבהדיא אמרינן בריש פרק הנזקין גבי שפאי עידית דלעולם הנזקין אפילו אין להם לדינא דאורייתא אפ"ה יש להם בתקנת חכמים כמו ב"ח וע"ז משני הש"ס שהיתה לו עידית ומכרה ומיירי הברייתא כפשטיה דבינונית שלו כבינונית דעלמא ואין לו עידית בני חורין והא דב"ח גובה בבינונית משום שהיה לו עידית בשעת השעבוד וע"ז קאמר הש"ס ה"נ מסתברא ר"ל משום דהוי אפשר לומר איפכא דלא כסברת המקשן ומתרץ אלא בב"ח בשל עולם הן שמין כדס"ל לרב ששת כאן וממילא דאיכא לאוקמי הברייתא בלא היתה לו עידית כלל ולא קשה מידי על ר' אבא דס"ל בשלו הן שמין בדניזק מדאורייתא וע"ז קאמר הכי נמי מסתברא כדברי המקשן והמתרץ דהיינו מדקתני באידך ברייתא דנזקין בבינונית וב"ח בזיבורית וע"כ צ"ל דבב"ח בשלו הן שמין וממילא צריך לתרץ ברייתא קמייתא בשהיתה לו עידית ומכרה כדי לתרץ דברי ר' אבא דאמר בדניזק בשלו הן שמין כנ"ל וע"ז קאמר ואבע"א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ודלא כדברי המקשן והמתרץ הנ"ל אלא בב"ח בשל עולם הן שמין ולא תוקמי ברייתא ראשונה דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא כמו שעלה על דעת המקשן להקשות מזה על ר' אבא כנ"ל אלא הא ר"ל ברייתא קמייתא דשווי' בינונית דידיה כבינונית דעלמא וכאן ר"ל ברייתא שניה מתוקמא דשוויא בינונית דידיה כעידית דעלמא וכיון דבב"ח בשל עולם הן שמין אינו נוטל אלא מן הזיבורית וא"ש לשון הא ולשון כאן ר"ל הא דסברת לאוקמי דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא לא תוקמי הכי אלא כאן בברייתא שניה תוקמא בהכי נמצא מתרצא דברי ר' אבא דבנזקין בשלו הן שמין מדאורייתא וע"ז קאמר ואבע"א לתרץ דברי ר' אבא דיש לומר דהנהו ברייתות פליגי בב"ח אי בשל עולם הן שמין אבל בנזקין כ"ע בשלו הן שמין וכדברי ר' אבא וכן מתרץ רבינא דברי ר' אבא דהנך ברייתות פליגי בדעולא ולכ"ע ס"ל גבי ב"ח בשל עולם הן שמין אבל בדניזק בשלו הן שמין דמיטב שדהו אמר רחמנא כדפשיט ר' אבא נמצא כל הסוגיא ס"ל בדניזק בשלו הן שמין אבל בב"ח מסיק רבינא דבשל עולם הן שמין לכ"ע והלכתא כוותיה דרבינא דהוא בתרא וא"ש פסק הרמב"ם ז"ל לחלק בין ניזק לבע"ח. ודוק:
תוס' ד"ה שלש וכו'. שע"מ כן נשאה וכו'. ר"ל אפילו אם נשאה אח"כ בארצה מכל מקום כיון שמשעה שאירס היה מסתמא על דעת שתבא לארצו אפילו נשאה אח"כ בארצה אדעתא דהכא נשאה. ונלע"ד דאף מהר"ם שהביא הרא"ש וטור מודה בזה והא דס"ל דבנשאה במקומה א"צ לילך עמו היינו שהיה מיד נשואין בשעת קידושין ולא נתחייבה מעולם לילך עמו משא"כ כשאירסה מקודם שכבר נתחייבה לילך עמו. ועיין בקונטרס אחרון סימן ע"ה הארכתי שם בס"ד לפרש דברי הטור ודברי הריב"ש על נכון:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |