הפלאה/כתובות/קח/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה חנן וכו' ולפי מה שפי' ר"ת וכו'. הקשה מהרי"ט דלפי' ר"ת קשה דמאי פריך בהכונס גבי נחבטה ואימא ה"נ פי' שיהא כמבריח ארי דפטור והא התם לא שייך טעמא דהיתה מצמצמת ובספר פני יהושע מתרץ דהא דקאמר שם ואימא ה"נ היינו דפטור ליתן כפי מה שנהנה ע"ש ולענ"ד הוא דוחק דנימא שהמקשן יטעה בזה דפי' מה שנהנית היינו דנותן כפי מה שנהנה אפילו אם הנאתו הוא יותר ממה שהפסיד את הגנה חדא דהא לשון הש"ס בתחלה ס"ד מבריח ארי מנכסי חבירו ומה שנהנית נמי לא משלם משמע בהדיא דמיירי דהפסד הגינה הוא יותר ממה שנהנה ותו דלא א"ש מאי דמשני א"נ מבריח ארי ל"ל פסידא וכו' דהא זה ידע המקשה ולא הל"ל אלא הב"ע דההפסד הוא יותר ממה שנהנה ולע"ד נראה פשוט דמעיקרא לק"מ דלדברי ר"ת באמת הם נובעים ממסקנא דהכונס דמשני דהיכא דאית ליה פסידא חייב לשלם במבריח ארי א"כ ע"כ צ"ל דהא דפטור הכא דקי"ל כחנן משום שהיתה מצמצמת אבל המקשה אכתי לא נחית לחלק בזה וק"ל: ועיין בסמוך:
ובזה נלע"ד ליישב לשיטת ר"ת הא דפליגי בב"מ דף י"ד במוכר לחבירו סתם ובא בע"ח וטרף ממנו אי אמרינן אחריות טעות סופר הוא דלא עביד אינש דזבין ארעא ליומא אז לא קשה דלמה ליה מטעם אחריות תיפוק ליה מטעם שפרע חובו של חבירו של המוכר אלא ודאי משום דפורע חובו שלא לדעתו פטור. ובזה היה נראה לפרש מה שפירש"י לעיל דף צ"א סוף ע"ב ד"ה שלא באחריות כל מי שיטרפנה מידך לא אחזיר לך המעות דלכאורה לישנא יתירא הוא ותו דמאי פסיקא לי שמכר בפירוש שלא באחריות דמנ"ל דרמי ב"ח בסתם אחריות טעות סופר דילמא ס"ל כשמואל דבזבינא אחריות לאו טעות סופר הוא. ודוחק לומר דמשום רבא פי' כן. ולפמ"ש יש לומר דס"ל לרש"י לשיטתיה טעמא דמ"ד דלא אמרינן אחריות ט"ס ולא מחייב משום פורע חובו משום טעמא דאמר בירושלמי דמצי אמר הוינא מפייסנא ליה ומחיל כמ"ש תוס' ד"ה הא מני וכו' א"כ בכה"ג דמיירי שם רמי ב"ח שבא בע"ח דראובן וגבה מראובן עצמו דלא שייך לומר הכי שהרי ראינו שלא היה יכול לפייסו א"כ תיפוק ליה מטעם פורע חובו לכך הוצרך רש"י לפרש שהתנה בפירוש שאם יטרוף ממנו לא יחזיר לו המעות וצ"ל דס"ל לר"ת דזה לא הוי כפורע חובו כיון שהבע"ח לוקח שדה המשועבד לו ושיעבודא קודם ללוקח לא דמי לפורע חובו משלו דבע"ח שיעבודא דידיה שקיל וא"י לחזור על המוכר אלא מצד אחריות ואכתי קשה כיון דקי"ל דאי אית ליה ללוקח זוזי מצי לסלוקי לבע"ח בזוזי כדאיתא בפרק המקבל דף ק"י א"כ מאי שייך לומר אחריות טעות סופר משום דלא שדי אינש זוזי בכדי דהא יכול לסלק לב"ח בזוזי ויתבע אותו מטעם פורע חובו דמה לי שפרע לוקח חובו או אדם אחר שפרע חובו ולפמ"ש לעיל דכל עיקר ראית ר"ת הוא מסוגיא דהכונס דמחלק היכא דאית ליה פסידא חייב לשלם לו א"כ יש לומר דהכא ל"ל פסידא שהרי אם לא ישלם לו יטרוף שדה המשועבדת לו. ודוק:
והנה הסמ"ע בסימן קכ"ח ס"ק ב' כתב דאין לדמות הא דמוכר שט"ח לחבירו לפורע חובו משום דהתם מוכר לו שעבוד שלו ולכאורה קשה איפכא על שיטת ר"ת הא דקי"ל דמוכר שט"ח לחבירו צריך כתיבה ומסירה ובחוב בע"פ צריך מעמד שלשתן ופליגי תנאי בקידושין דף מ"ח במקדש אשה בשט"ח ובמלוה ע"פ ואמאי לא מתחייב לזה שלוקח החוב מטעם שפורע חובו ונהי דמכירת שט"ח יש לומר דבאמת אין המוכר מוחל החוב כדקי"ל דאם חזר ומחלו מחול מ"מ למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן והוא הלכתא בלא טעמא מה שמתחייב לזה כדאמרינן בגיטין תיפוק ליה כיון דמעמד ג' א"י המוכר למחול עוד משום דפקע שיעבודא לגמרי א"כ כיון שהוא נפטר לגמרי מן המלוה שלו עי"ז עכ"פ ה"ל כפורע חובו ושפיר ממילא יתחייב לזה והאשה תתקדש בזה ולפמ"ש דעיקר טעם ר"ת משום דאית ליה פסידא כדאמר בהכונס א"כ לא היה צריך ליתן לו אלא כפי הדמים שנתן למוכר וכן באשה לא היה צריך ליתן אלא פרוטה כמ"ש התוס' לעיל דף פ"ו ד"ה תיזל ותחיל וכו' ודוק:
בא"ד דהא תנן בפרק הכונס נפלה לגינה וכו' ובב"ק דף נ"ח כתבו התוס' להדיא דהיכא דהוא בעל כרחו ואית ליה פסידא בודאי לא ה"ל מבריח ארי ומודה חנן ע"ש. ובני ה"ה המופלג מהור"ר צבי הירש נר"י יישב בזה דברי הירושלמי שהביאו החלקת מחוקק באה"ע סימן עיין ס"ק כ"ט דקתני שם דלא אמר חנן במתניתין בפירנס את אשתו דאיבד מעותיו אלא כשפירנס אחר אבל אב גובה ע"ש ולכאורה אינו מובן טעמו דמה"ת לחלק בין אב לאחר ולפי סברת התוס' הנ"ל א"ש והוא דלפמ"ש בתשובת רשב"א והביאו הב"י בי"ד סימן רנ"א דכופין בית דין את האב לזון אפילו בנו הגדול אם אין לו וכן הוא בש"ע שם סעיף ד' ומסתמא ה"ה לבתו הגדולה וא"כ א"ש דברי הירושלמי דכשהלך בעלה למדינת הים ואין לה מזונות דאז כופין את האב לזונה שפיר בכה"ג מודה חנן דחייב הבעל לשלם לו כיון דהוא בעל כרחו ואית ליה פסידא דלא ה"ל מבריח ארי. ובזה יישב נמי הא דקשה דברי ירושלמי הנ"ל ממתניתין דנדרים דף פ"ח ע"א דהמודר הנאה מחתנו אומר לה וכו' אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ואי ס"ד דבאב מודה חנן א"כ שפיר חשוב הנאה כיון דמרויח הבעל חיוב מזונות דלפמ"ש א"ש דכיון דקתני שם והוא רוצה לתת מעות לבתו דמשמע דמיירי בענין שאין כופין את האב לזונה כגון שיש לה נכסים משלה או בענין שיכולה לצמצם במעשה ידיה דאל"ה מאי והוא רוצה דנקט וא"כ כיון דמדעתו הוא ממילא אין חילוק בין אב לאחר וא"ש דברי הירושלמי הנ"ל ודוק:
תוס' בד"ה הא מני חנן הוא וכו' ור"ת מפרש דאיירי וכו' דאין הדבר ברור וכו'. הנה הש"ך בח"מ סימן קכ"ח הקשה על הב"ח שכתב בשיטת הר"ת דחוב בעל פה שיכול לכפור נמי ה"ל חוב שאינו ברור וא"כ למה דחק ר"ת בכוונת רבי אושעיא דמוקי בחוב מזונות ולא מפרש בפשיטות בחוב על פה. ובני ה"ה המופלג מהור"ר צבי הירש נר"ו יישב דברי הב"ח והוא דיש לומר דלר' אושעיא לשיטתיה דהא דלא אמר כרבא הוא דמשום דכיון דמצינו מכיסופא חשוב הנאה א"כ שפיר יש לומר דגם בחוב בעל פה אף שהיה יכול לכפור החוב מ"מ כיון שהאמת הוא שחייב לו א"כ אם היה כופר החוב אע"ג שהיה נאמן מ"מ היה מכסיף מן המלוה תמיד כיון שיודע שהוא אמת כדברי המלוה ושפיר עכשיו שמצינו מכיסופא זו חשוב הנאה ואסור במודר הנאה משא"כ בחוב מזונות אשתו שהיתה מצמצמת במעשה ידיה וליכא כיסופא משא"כ לדידן דקי"ל כשינויא דרבא דהנאת הצלת כיסופא לא חשוב הנאה שפיר בחוב בעל פה לחנן איבד מעותיו ומותר במודר הנאה ובזה א"ש הא דלא קאמר הש"ס בפשיטות דרבא לא אמר כר' אושעיא משום דלא ניחא ליה לאוקמי מתניתין זו במזונות אשתו כמו שהקשו התוס' בנדרים שם דהא בסיפא קתני וזן את אשתו ולמה לי סיפא ולפמ"ש א"ש דהכי קאמר הש"ס דרבא גופא כיון דאית ליה דהנאת הצלת כיסופא לא חשיב הנאה א"כ מ"ט לא אמר כר' אושעיא דאתיא כחנן ומיירי בחוב בעל פה ועל זה קאמר הש"ס דמוקים לה כרבנן ואם כן אדרבא מסוגיא זו הוא ראיה לסברת הב"ח הנ"ל ודוק:
בא"ד אפילו בע"ח נשמיעינן מן הדא וכו'. הש"ך בח"מ סימן קכ"ח ס"ק ג' האריך לפרש דברי הירושלמי דמסקנתו דבע"ח דוחק חייב לשלם דה"ג בירושלמי נשמיעינן מן הדא וכו' תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליה קינין זבין יולדת חטאות ואשמות לא כשלא נתן בתוך ידו כלום והכא כשלא נתן לתוך ידו כלום ע"כ. ומפרש דהירושלמי מוכיח תחלה מדמקריב עליה קינין וכו' אעפ"י שהיו ממשכנין אותו ומשני דהתם מיירי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו ביד הכהן דתו לא מחייב בעה"ב ודבריו אינם מובנים כלל חדא דהא קי"ל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנים אותם וה"ה בכל מחוסרי כפרה ומ"ש דכשמסר ליד כהן ונאבד הכהן חייב באחריותו קשה דהא נתמעטו קדשים מדין שמירה אפילו מפשיעה כדקי"ל בח"מ סימן ש"א ולענ"ד פי' הירושלמי משום דמפרש ומקריב עליו היינו מנכסי כהן דומיא דשוקל שקלו ופורע חובו דמיירי משלו דאי כשבא לידו המעות לא עביד ולא מידי ה"נ מקריב קרבנותיו משל כהן אע"ג דאיכא לפרושי דמיירי מצד הקרבה לבד כדמפרש בש"ס דידן מ"מ משמע ליה דומיא דשוקל שקלו וכו' והיינו דקאמר תדע לך שהוא כן ר"ל דלא נדחה דמיירי באבוד וגבוי כמו שדחו התוס' ע"ז אמר תדע דהא מקריב עליו וכו' וכי היכי דשוקל שקלו ופורע חובו מיירי שלא בא לידו וה"נ במקריב מיירי כשלא נתן לתוך ידו אלא שהיה מקריב משלו ואף דלא שייך לגבי גבוה דמפייס הוי ליה אפ"ה לא ה"ל הנאה מאי שפורע חובו כנלע"ד:
והנה לכאורה קשה לשיטת ר"ת הא דקתני התם אח"כ במתניתין וזן את אשתו ואת בניו בשלמא לפירש"י ז"ל דאיצטריך תרוויהו דאי מרישא ה"א נהי דפריעת חוב לא הוי הנאה מ"מ כשזן את אשתו ובניו יש לו הנאה דניחא ליה בהכי כדאמר לעיל דף מ"ג לענין זילותא אלמנתו עדיפא וניחא ליה בהרוחה דידהו ואי תני זן את אשתו לבד ה"א דוקא מזונות כסברת ר"ת. אי נמי כמו שכתב הר"ן שם דמיירי שזנה בתורת צדקה ולא בתורת פריעת חוב אבל לשיטת ר"ת קשה דפורע חובו מיירי במזונות קשה למה לי סיפא וצ"ל כמ"ש הש"ך בסימן הנ"ל ס"ק ה' דלאו דוקא במזונות אשתו ס"ל לר"ת דפטור לשלם דה"ה שאר חובות שאינם ברורים דומיא דמזונות אשתו ג"כ פטור ומיירי רישא בשאר חובות כה"ג. שוב מצאתי בתוס' דנדרים שכתבו דרישא מיירי שלא בפניו וסיפא מיירי בפניו ונראה להבין דה"א דוקא שלא בפניו כיון דלא היתה יכולה לתבעו ממילא היתה צריכה לצמצם עצמה במעשה ידיה או לזון מן הצדקה ושוב לא היתה יכולה לתבעו ונראה דה"ה בפניו ואין לו שייך האי טעמא דכיון דאין לו באותו שעה היתה צריכה לצמצם וממילא יפטור אח"כ אבל כשהוא זן בפניו ויש לו ה"א דמהנה ליה דאם לא היה נותן לה היתה תבעה אותו ולמה תצמצם. מיהו לפמ"ש התוס' הכא ד"ה הא מני דע"כ מיירי שפסקו לה בית דין שלא בפניו קשה לי דא"כ הא דמקשה לעיל דף ק"ז לשמואל מברייתא דממאנת והיינו משום דע"כ בפסקו לה בית דין כמ"ש לעיל ונראה דמזה פסיקא להו דע"כ מודים כ"ע בלא פסקו דאל"ה מאי מקשה דילמא אתיא כבני כהנים גדולים דל"ל סברא דהיתה מצמצמת אלא ע"כ דבהא ליכא פלוגתא אם כן קשה נהי דלא מקשה ממתניתין דעמד אחד ופירנס משום דה"מ לשנוי בשמעו בו שמת אף דנקט סתמא ארישא קאי אמתניתין דריש פרקין דאוקמא בשמעו בו שמת (ועמ"ש בדף ק' ע"ב) מ"מ ה"ל להקשות יותר ממתניתין דנדרים לשמואל דס"ל אין פוסקין מזונות כיון דמיירי שלא בפניו למה פסקו לה בית דין ואין לומר דמיירי כששמעו בו שמת דא"כ לא שייך ופורע את חובו כיון דבשעה שפורע ונותן לה מזונות סוברים שמת ומה"ת יהיה איסור במזונות דהא לא הודר הנאה מיורשיו. וצ"ל משום דהוי מצי למדחי כדמשני רבא הכא. ולפמ"ש לעיל דאפילו בפניו ואין לו נמי שייך האי טעמא א"ש וק"ל:
והנה הפוסקים הקשו על הר"ת מהא דאמר לקמן דף ק"ט ע"א אמר ר' אבא בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו כיוצא בו משמע דהיינו שאר חובות ותירצו דאף לרבינו תם כל חוב שאינו ברור דומה למזונות. ובני המנוח ה"ה המופלג מהו' מאיר יעקב ז"ל יישב בזה מה שהקשה רש"י במתניתין ד"ה חנן אומר וכו' מהא דאמר לעיל בממאנת ולותה ואכלה וכו' ומ"ש רש"י דהתם מיירי בלותה לעצמה נתקשו בזה הפוסקים דהא קטן שלוה בקטנותו אינו חייב לשלם ועיין ברא"ש ולסברא הנ"ל יש לומר דחנן ובני כהנים גדולים לשיטתייהו אזלי דכיון דס"ל לעיל לחנן דאינה נשבעת בתחלה ומפורש בברייתא לעיל דאם בא הבעל ואמר פסקתי נאמן עכ"פ להשביעה א"כ הוי חוב שאינו ברור וכ"ש לדעת רש"י דהבעל נאמן להוציא מידה וכ"ש שא"צ לשלם מה שלותה וכן פסק הרמב"ם בלותה דא"צ לשלם משא"כ לבני כהנים גדולים יש לומר דס"ל כיון דנשבעת בתחלה בשעה שפסקו לה בית דין דהוי חוב ברור ואפילו נימא דבני כהנים גדולים פליגי מ"מ יש לומר דהיינו טעמא דחנן א"כ בקטנה דאמרינן לעיל דצררי לקטנה לא מתפיס הוי חוב ברור ושפיר צריך לשלם. ויותר יש ליישב דעת הר"ת הנ"ל לפי מה שכתב בספר שיטה מקובצת דהא דקאמר בשלמא שוקל את שקלו מצוה קעביד דאע"ג דהי' חיוב מצוה על המודר מ"מ מצות לאו ליהנות ניתני ומייתי ראיה משופר של עולה ע"ש א"כ יש לומר דלמ"ד דס"ל מצות ליהנות ניתנו באמת מוכח דכל פריעת חוב מותר מטעם דאינו אלא גרמא בעלמא כמ"ש התוס' א"כ ממילא מתורץ הא דמקשין על הר"ת מר' אבא בר ירמיה לקמן דיש לומר דר' אבא בר ירמיה לשיטתיה אזל דס"ל מצות ליהנות ניתנו כדאיתא בחולין דף פ"ט גבי מכסין בעפר עיר הנדחת דס"ל דדוקא עפר עיר הנדחת ולא שאר איסורי הנאה ע"ש בפירש"י אבל אנן דקי"ל כרבא שם דמצות לאו ליהנות ניתנו שפיר סבר הר"ת דיש לומר דוקא חוב מזונות ע"כ דבריו ז"ל. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |