הפלאה/כתובות/סט/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתניתין המשליש וכו' לכאורה משמע דטעמא דר"מ דס"ל דא"י למכרו כמ"ש התוס' הוא משום דס"ל דאף דהמתנה קיימת מ"מ כיון דדעת הנותן היה שלא למכור מצוה לקיים דברי המת אלא דלכאורה לא מצינו זה במתניתין דהא קי"ל דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומכירה והקדש דאין אחד להם וכיון דא"י למכרו א"י להקדישה והמתנ' בטיל' ולכאורה היה נראה ליישב כמ"ש בתוס' בסוכה דף מ"א ע"ב בד"ה הילך וכו' שהקשו ג" הא קי"ל כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת ע"ש שתירצו דדוקא במתנת ב"ח שהוא דרך הערמה אמרו שאינו מתנה אבל בשאר מתנות אף מתנה שלא יוכל להקדישה מהני וכ"כ הר"ן שם. ולפ"ז שפיר יש לומר דה"נ הוי מתנה. אך נראה דזה אינו דדוקא בדרך תנאי מהני כדקאמר שם ע"מ שתחזירהו וכמ"ש התוס' ראיה מהך דנדרים בנותן לבתו ע"מ שאין לבעלך רשות בו וכן בקידושין באומר ע"מ שתצא בו לחירות אבל כי הכא בלא תנאי לא אשכחן מתנה לפלגא והעיקר נראה דלר"מ לאו מתנה הוא כלל ואפ"ה יעשה השליש מה שהושלש בידו מפני שחייבים היורשים לקיים דברי המת כיון שהושלש ומכ"ש היכא דליכא יורשים והיא בת יורשת דהוי ממש כי האי דאל תתנו אלא שקל דמצוה לקיים דבריו ובזה א"ש הא דאמר ר' יוסי בדרך תמיה וכי אינו אלא שדה וכו' דמשמע דפשיטא ליה דיכולה למכרו היינו משום דכיון דל"ל מצוה לקיים דברי המת אם נימא דאינה יכולה למכרו ובטילה המתנה א"כ ממילא היכא דאיכא יורשים אין ליתן לה כלל ואם בת יורשת היא פשיטא שיכולה למכרו מדין ירושה כיון דהמתנה בטילה ומצוה לקיים דברי המת ל"ל ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ד"ה הא מני ר"מ וכו' ותימא אי ל"ל וכו' תיפוק ליה משום דל"ל וכו' ולפמ"ש אי הוי אמר הטעם משום דל"ל מצוה לקיים דברי המת א"כ ה"א היכא דאיכא יורשים לא ינתן לה כלל ושפיר קמ"ל דהמתנה קיימת משום דבאמת יכולה למכרו ודוק ועיין בסמוך:
רש"י ד"ה והיא אומרת לאחר שניסת וכו' נראה ליישב קושית התוספות ד"ה המשליש וכו' על רש"י בזה משום דלפמ"ש דטעמא דר"מ משום דאינה מתנה כלל וליכא אלא משום מצוה לקיים דברי המת א"כ ע"כ הא דקאמר בברייתא דמודה ר"מ בנשואין היינו משום דאמרינן דעת האב להשליש עד הנשואין אבל אחר הנשואין כיון למתנה גמורה והוי כמו הנותן לחבירו מתנה לאחר שלשים יום דחל המתנה כשיגיע הזמן ולפ"ז נראה פשוט דהיינו דוקא כשניסת בחיי האב אבל אם ניסת לאחר מיתת האב הא קי"ל בנותן מתנה לאחר זמן ומת בתוך הזמן דהמתנה בטילה א"כ אפילו ניסת אין בו אלא משום מצוה לקיים דברי המת ונראה דזה שפרש"י במתניתין לאחר שניסת היינו בשניסת לאחר מיתת האב ודייק מלשון נאמן בעלי משמע שניסת כבר ודוק:
תוס' ד"ה אילימא וכו' פי' אף קטנה וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה לפענ"ד לפמ"ש בסמוך לפרש"י דמתניתין אף בשניסת מיירי אלא דניסת לאחר מיתה אם כן ה"נ ה"מ למימר דאירוסין הוי כמו נשואין אלא דהיינו אם נתארסה בחייו כדמיירי בברייתא אבל מתניתין מיירי בנתארסה לאחר מיתה או אפילו ניסת לאחר מיתה ובהא פליגי ר"מ ור"י והוצרך להקשות ממתניתין דליכא למימר איכא בינייהו קטנה מן הנשואין וק"ל:
ועל פי הדברים הנ"ל נכון היטב גירסת הר"ח שהביאו התוס' לעיל לסמוך פרק מציאת האשה להמדיר משום יעמיד פרנס דהוי כעין שליש דהא כתבו התוס' לקמן דף ע' ע"ב ד"ה טפי לא עביד שליח וכו' דהא דאין תקנה שיתן במתנה וכו' משום שמתיירא שיחזיק בו והיינו משום דלא מצי להתנות בפירוש ע"מ שיפרנסנה משום מתנת בית חורין דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה א"כ היינו ממש טעמא דר"מ במתניתין דהמשליש כמ"ש הפירוש בדברי רש"י ז"ל דמהאי טעמא ס"ל לר' מאיר דאינה מתנה ומצוה לקיים דברי המת וק"ל:
עוד נראה ליישב קושית התוספות ד"ה המשליש וכו' ובד"ה אילימא וכו' וליישב שיטת רש"י בע"א משום דלפי הטעם שכתב רש"י ז"ל בד"ה מן הנשואין וכו' דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות יש לומר דהא דמודה ר' מאיר מן הנשואין דהרשות בידה לטעמיה אזיל דס"ל בנדרים דף פ"ח בנותן לבתו ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן דלא מהני משום דיד אשה כיד בעלה והתוס' כתבו בר"פ הזורק ובב"ב בהא דמקשה שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני באומר לה דין ודברים אין לי בנכסיך דאף דהבעל אוכל פירות מ"מ הכל במכירה תליא מלתא כיון דאם מכרה ונתנה קיים לא הוי ידה כיד בעלה ולפ"ז יש לומר דהא דר"מ ס"ל יד אשה כיד בעלה היינו דוקא בנכסים שנפלו לה משניסת אבל בנכסים שנפלו לה קודם נשואין כיון דמפורש בר"פ האשה שנפלה דאם מכרה ונתנה קיים בזה לא ה"ל יד אשה כיד בעלה א"כ יש לומר בברייתא דנקט לחתנו היינו שהיה כבר חתנו בשעה שהשליש שפיר ס"ל דידו כידה דהוי כנפלו מן הנשואין אבל ברישא שניסת אח"כ כנראה מפרש"י במתניתין והיא אומרת לאחר שניסת בזה מועיל דבריו ולשון רש"י ז"ל בד"ה מן הנשואין וכו' דמשמע דמיירי אפילו ניסת אח"כ יבואר בסמוך ואף דכתבו התוס' דלר"מ אינה יכולה למכרו ס"ל לר"מ דכיון דמניעת המכירה אינו מצד כח בעלה רק מצד הנותן אין בזה יפוי כח להבעל ואפשר דר' יוסי לא ס"ל לחלק בזה והיינו דמקשה ליה בפשיטות דיכולה למכרו דס"ל דאל"ה הדר ה"ל ידה כיד בעלה ודוק:
והנה נלפענ"ד דיש לתרץ גם קושית התוס' ד"ה אילימא וכו' דיש לומר דלפי הס"ד קטנה מן הנשואין איכא בינייהו אין צריך לומר דגדולה מן האירוסין איכא בינייהו והוא דס"ד דס"ל לר"מ כתנא דאמרו לו בר"פ האשה שנפלו דכשנפלו משנתארסה מכרה ונתנה בטל ומתניתין מיירי בנכסים שנפלו לה עד שלא תתארס דהיינו כשהשליש עדיין לא נתארסה מה שאין כן בברייתא דנקט לחתנו דמשמע דעכ"פ כבר היא ארוסה ס"ד דמודה ר"מ כיון דאין מכרה ונתנה קיים ועכ"פ יצטרך ליתן לבעל אחר שתנשא לאכול פירות הוא הדין משנתארסה הרשות בידה כיון דגדולה ובת דעת היא ולפ"ז ממילא מתורץ מה שפירש"י במתניתין דאפילו ניסת לא מהני משום דמתניתין מיירי בנפלה לה קודם שנתארסה וכמ"ש לפי דמסיק דגדולה מן האירוסין איכא בינייהו ואין צריך לומר דס"ל כתנא דאמרו לו יש לומר דברייתא מיירי דוקא כשכבר היתה נשואה בשעה שהשליש אבל אם ניסת אח"כ לא מהני כפירש"י במתניתין ומה שפירש"י בד"ה מן הנשואין וכו' דאפילו ניסת אח"כ הרשות בידה היינו לפי הס"ד דבנפלה לה משנתארסה מכרה ונתנה בטל אלא דבקטנות מסתמא לא היה דעת האב כיון דלאו בת דעת היא ועדיין לא ניסת שיתנו לבעל עד שתנשא משא"כ למסקנא ודוק:
ועפ"ז מיושב לגירסת רש"י ז"ל שהביאו התוס' בר"פ דסמוך פרק מציאת האשה לפרק האשה שנפלו דהא עיקר טעמיה דר"מ לחלק בין מן האירוסין בין מן הנשואין דרשות בידה הוא משום דמכרה ונתנה בטל וידה כיד בעלה כנ"ל והיינו הך דתנן במתניתין דר"פ האשה שנפלה. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |