הפלאה/כתובות/מז/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שם בגמרא ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מדידיה לדידה. לכאורה קשה מזה על מ"ש לעיל דדברים אלו שנתחייב בהן האב להבעל הוא מתחייב עצמו כנגדן בכתובה. א"כ גם הכא הוי מדידיה לדידה דכיון דס"ל לראב"ע דחיוב הבעל הוא על דעת לכונסה. אם כן מסתמא גם הוא לא יקנה כיון דחיוב זה תחת זה. וכ"ש לפמ"ש לעיל דמה שקונה גוף המטלטלין הוא בקנין שטר חיוב דידיה והרי דעתו על מנת לכונסה. אך הנראה דאדרבא מזה סיוע לדברינו מלשון הש"ס הא איחתני להו דיש לדקדק דכיון דכל עיקר הכונה דהבעל אין דעתו בשביל החיתון אלא האשה ה"ל למימר אבל מדידה לדידיה הא איחתן לה. ולפמ"ש יש לומר דעיקר קושית המקשה הוא ג"כ מחיוב דידיה בכתובה כנ"ל דהוי מדידיה לדידה ממש כראב"ע. וע"ז השיב דבאמת הוא כן בהנדוניה שמתחייב הבעל בכתובה נגדה גם הוא מתחייב מיד. וראב"ע מיירי בתוספת שמוסיף הבעל משלו במתנה דזה מדידיה לדידה אינו אלא על דעת לכונסה והיינו דקאמר אבל מדידה לדידיה ר"ל מה שכותב לה בעד מה שמכנסת לו משלה הוא משום אחתוני והא אחתני להו ודעת שניהם הוא משום אחתוני. ודוק:
תוס' ד"ה כתב לה וכו'. ועוד דחוק קצת לר"ת דמה לו להזכיר מדידיה לדידה וכו'. נלענ"ד ליישב שיטת ר"ת דבאמת לא דמי הך נשואין דהכא דהיינו משעה שמסר האב לשלוחי הבעל כדאיתא לקמן בברייתא דף מ"ח דאתיא כר' נתן לשיטתו משא"כ בהך דראב"ע שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. היינו או חופה או ביאה. כדאיתא לקמן דף נ"ו בברייתא שלא כתב לה אלא על חיבת לילה ראשון. וע"כ צריך לחלק בין מדידיה לדידה היינו דוקא אומדנא דחיבת חופה. וכן הוא מדוקדק בדברי ר"ת דע"כ לא קאמר דאב"ע אלא מדידיה לדידה דלא אקני לה אלא על מנת לכונסה משום חיבת חופה. אבל מדידה לדידיה אפילו ראב"ע מודה דדי לנו באומדנא של חיתון נשואין וכולי הרי דקדק בהדיא דחיבת חןפה לחוד ואומדנא של חיתון נשואין לחוד דהיינו מסר להבעל לנשואין דלקמן דף מ"ח בברייתא. ונראה דאדרבא מטעם זה לא ניחא ליה לר"ת שיטת רש"י משום דלמאי דס"ד כראב"ע קשה הא בהכרח צ"ל דברייתא דלקמן אתיא כת"ק דר' נתן דלר' נתן משעת אירוסין יורשה ואפ"ה ס"ל דבמסר יורשה. ואי סבירא ליה כראב"ע הא ראב"ע בעי חיבת לילה ראשון. ותו דלא אתי שפיר אפילו למאי דמשני דמדידה לדידיה עדיף משום אחתוני. מ"מ הא לפירש"י אחתוני היינו אירוסין אבל לת"ק דאינה יורשה אלא במסר. אומדנא זו לא מצינו. אלא ע"כ צ"ל כשיטת ר"ת ושפיר הוי ס"ד דר' נתן כרבנן דראב"ע דלא אזלי בתר אומדנא כלל. והא דהכא לר' נתן אינה יורשה אלא במסר היינו משום דמשמעות השטר שכתב שיבואו עמה לבית בעלה משמע כן:
ואפשר עוד לומר דלשיטת ר"ת החילוק הוא בין מדידיה לדידה. היינו דחיבת לילה ראשונה לא שייך אלא בחתן וכלה עצמן. אבל הכא בחיוב של האב האומדנא הוא חיבת נשואין דהיינו מסר. ות"ק דר' נתן דל"ל אומדנא זו בחיבת נשואין א"כ ממילא כיון דלא שייך באב אומדנא דחיבת לילה ראשון ממילא אזלינן בתר אומדנא שתהנה בתו. ויש לפרש עוד מ"ש התוס' בלשונם ואי הוי שייך התם אומדנא אחריתא כונתם להא דמיבעיא לקמן ר"פ אע"פ דף נ"ו אי סגי בחיבת חופה לחוד או בחופה הראוי לביאה. אי ביאה ממש. וכל זה אינו שייך אלא מדידיה לדידה. משא"כ באב דלא שייך אלא חיבת נשואין ואפילו במסר איכא חיבת נשואין מתורץ לשיטת ר"ת מה שדקדקו המפרשים דלמה נקיט הברייתא בכתב אב ולא בכתבה עצמה. ועמ"ש לעיל בזה. ולפמ"ש דעיקר אומדנא דאחתוני היינו דוקא באב אבל כשכתבה היא עצמה יש לומר דתליה בחיבת לילה ראשון כמו מדידיה לדידה. ומתורץ נמי מה שהקשה הב"ש בפוסק לזון בת אשתו דגם כן נימא אומדנא לר"ת דדעתו הי דוקא כשחיבת אשתו. ולפמ"ש דהא דאזיל הכא בתר אומדנא שתהנה. אינו אלא באב. אבל בהתחייבות דידיה אזלינן בתר חיבת ביאה. ודוק:
תוס' ד"ה תיקנו מזונת וכו'. לכאורה לדידיה וכו'. בספר פני יהושע הקשה דאיך ס"ד למימר הכי א"כ מה תיקון שייך הא אמרינן לעיל דף מ"ג דאפילו בעבד עברי א"י לומר עשה עמי ואיני זנך. ולע"ד לק"מ דודאי היכא דכל מעשה ידיו שלו פשיטא דאין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אבל הכא דאינה מחויבת לעשות לו אלא משקל ה' סלעים בכל השבוע כדאיתא לקמן במתניי' ואפילו אם היא עושה זה ביום אחד חייב לזונה כל השבוע ושפיר הואיל התקנה דאם ניחא ליה להבעל במעשה ידיה שהוא משקל ה' סלעים חייב במזונותיה כל השבוע. ואף דיכולה להסתפק במותר מעשה ידיה שהוא שלה אם אינו נותן לה מעה כסף מ"מ א"י לומר עשה עמי משקל ה' סלעים ואיני זנך כי אם ביום שאת עושה לי. משא"כ בע"ע דודאי יכול לומר שביום שנוטל מעשה ידיו יזון אותו. ובשאר הימים יתפרנס ממעשה ידיו. ועוד נראה לפמ"ש לקמן במתניתין דף ס"ד ע"ב דמשמע מלשון המתניתין ואם אין לו פוסק לעומתן וכו' דצריך ליתן פירות ממש. ולא אמרינן בזה שוה כסף ככסף. וכן לר"ל אין יכול לומר פרנסי עצמך במעשה ידיך ומותר מעשה ידיך יהיה שלי דכיון שאינו נותן לה מזונת ממש א"י לכופה למעשה ידיה ופשיטא דבעבד עברי יכול לומר כן פרנס עצמך במעשה ידיך ומותר יהיה שלי. ותו דתקנת מזונות האשה עדיפא טפי דהא חייב במזונותיה לפי כבודה כמו שהיתה רגילה בבית אביה שעולה עמו ואינה יורדת. וק"ל: ועיין לקמן דף נ"ח ע"ב ודף ע' ע"ב מ"ש בזה:
בא"ד אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח בריש המדיר וכו'. לכאורה היה נראה דהטעם בזה משום דאף דמזונת דרבנן מ"מ כסות דאורייתא וא"כ אם יאמר הבעל אי אפשי בתקנת חכמים ע"כ יצטרך ליתן כסות. ולפ"ז היכא שרוצה ליתן כסות יכול לומר צאי וכו'. אף דלא ספקה. מיהו מדברי התוספתא לא משמע כן. אך לפ"ז אין כל כך ראיה מר"פ המדיר דיש לומר דהתם מיירי בלא כסות. אבל אם נותן כסות יכול לומר צאי ואינו חייב להוציא וליתן כתובה. וכן בההיא דפ"ק דגיטין יש לומר כן דהיינו באינו נותן כסות ושפיר קאמר דבלא סיפקה חייב ליתן לה המותר כדי סיפוקה דניחא ליה בהכי טפי שאם יאמר אי אפשי יצטרך ליתן לה כסות. ועיין לקמן מ"ש בזה:
תוס' ד"ה אנוחי ננחינהו וכו'. לכאורה המ"ל דה"א כי היכי דתקנו מזונת תחת מעשה ידיה דשני החיובים הם בודאי ופעמים שמרויח או מפסיד וכן קבורתה תחת כתובתה בשעה שיורש או קובר ה"נ ה"א דפרקונה תחת פירות ששניהם הן ודאין דהיינו שיהיו הפירות מונחים. ואם נשבית אז הפירות שלו והוא פודה אותה בין שיהיה הפדיון פחות מן הפירות בין שיהיה יותר. אלא דא"א לפרש כן לשון הש"ס דלפ"ז לא א"ש הא דקאמר הא עדיפא זמנין וכו'. מיהו ע"כ צריך לומר הא דבאמת לא תקנו כן משום דתקנת הפירות כיון שאינו מצוי כדלקמן אין תקנה זה מספקת לו כנגד תקנת פרקונה דאם לא מלו פרוקי לה מדידיה אם לא שיאכל הפירות מיד. מיהו יש לפרש דהיינו דקאמר הא עדיפא ר"ל דזה הצד עדיף טפי דזמנין דלא מלו וכו'. ואין זה מספיק נגד אם הפירות יותר דלא שכיח אלא דלא משמע להו לפרש הכי. ובזה יש לומר מ"ש התוס' בסמוך דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותן פירות אף דעיקר תקנה היה לטובתה. מ"מ כיון דפירות אינו מצוי והרבה נשים שאין להם נכסי מלוג. א"כ אם תוכל לומר אשה שיש לה פירות הרבה אינה נפדית וכו'. לא יספיק כלל תקנת פירות כנגד פרקונה בנשים שאין להם פירות כלל. ואפ"ה חייב בפרקונה. והוצרכו לתקן כנגדו דאשה שיש לה פירות הרבה ג"כלא תוכל לומר איני נפדית ואז הוא מספיק כנגד תקנת פרקונה בכל הנשים. וק"ל:
בא"ד והשתא מאי דוחקיה וכו'. נראה מדבריהם דבכותב לה דין ודברים וכו'. אפ"ה חייב בפרקונה. דאל"ה ע"כ צ"ל דמיירי שגם היא סילקה עצמה מפרקונה ברצונה דהא עיקר תקנתא לטובת' היא. א"כ ה"לל התוס' להוכיח בפשטות דכתיבה דבעל למה כיון שהיא אמרה איני נפדית ואיני נותן פירות סגי. אלא ע"כ צריך לומר דס"ל דאע"ג דמוחל הפירות חייב הוא בפרקונה. וכן משמע מדבריהם ר"פ הכותב ד"ה כדרב כהנא וכו' שכתבו בסוף הדיבור ועוד דלאשה בעי לאתנוי ומתנה הבעל וכו' משמע דאין התנאי רק לטובתה. וכן מוכח מדס"ל לר' יהודה בריש פרק הכותב דיש לו פירי פירות והוא על כרחך נגד תקנת פרקונה. ועיין לקמן דף נ"ו ע"ב מ"ש שם ועיין קונטרס אחרון:
אך קשיא לי כיון דעיקר שנויא דהתם בכותב לה ועודה ארוסה היינו כדרב כהנא דסילוק מועיל בדבר שלא בא לעולם כמ"ש התוספות בר"פ הכותב. א"כ מאי קשיא להו דנוקי כגון שאומרת איני נפדית ואיני נותן פירות הא תקנת פרקונה ה"ל דבר שלא בא לעולם ואפילו רבי מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מודה היכא דלא עבידי דאתי ופרקונה לא עבידי דאתי כדקאמרינן הכא דאינו מצוי. וא"כ ע"כ צ"ל כדרב כהנא. ואין לפרש קושית התוס' דנהי דצריך לאתוי הך דר' כהנא מ"מ ה"ל לאוקמי נמי כשהיא אומרת איני נפדית. אלא דלפ"ז לא א"ש מה שתירצו משום דפירות ידו כידה דאכתי ה"מ לאוקמי באומרת כשהיא ארוסה כדמשני גבי דידה כדאיתא בהדיא ר"פ הכותב דבארוסה אין ידו כידה. ושפיר יכולה לומר איני נפדית כשהיא ארוסה. וצ"ל דעיקר קושית התוס' אינו אלא אהא דמוקי בכותב ועודה ארוסה דהמ"ל אפילו בנשואה כשהיא מסלקת עצמה ואומרת איני נפדית ומועיל המחילה כדר' כהנא. וע"ז תירצו שפיר כיון דנשואה ידו כידה אין יכולה לומר איני נפדית ואיני נותן פירות. וע"כ צריך לאוקמי בכותב ועודה ארוסה ובאמת ה"מ לאוקמי כשהיא אומרת. אלא דחדא מינייהו נקט. ועוד יש לדקדק במאי דפשיטא להו דמהני מחילה בתקנת פרקונה ולא אמרינן דעשו חכמים חיזוק לדבריהם ולא מהני מחילה כדקי"ל בכתובה לקמן דף נ"ו כר' יהודה וצ"ל משום דקאמר התם והרי פירות דרבנן ולא עשו בו חיזוק. ומשני פירות מילתא דלא שכיחא היא וכו' וכיון דהכא תיקנו שאינו מצוי לשאינו מצוי. א"כ ממילא גם בפרקונה אין סברא לומר דעשו חיזוק אלא דאכתי יש לומר דפרקונה שאני כדאמרינן בהזהב דף נ"א דטעמא דר' יהודה דמהני מחילה בשאר וכסות משום דידעה ומחלה. א"כ יש לומר דהכא שאני דלא ידעה שתשבה ולא מהני ביה מחילה. מיהו לפמ"ש מהרש"א לקמן דף פ"ד דגם פירות לא ידע שיגדלו. ועמ"ש שם דכיון דמהני סילוק בפירות מנכסים שנפלו אח"כ. ואפילו הכי לא עשו בו חיזוק ומהני סילוק משום דלא שכיח אתא שפיר. ודוק:
בא"ד שאם אמרה היום וכו' משמע דס"ל דיכולה לחזור בע"כ דבעל וכן מפורש בדבריהם ר"פ הכותב ד"ה כדר' כהנא ע"ש. אבל דעת הר"ן לקמן דף נ"ח ע"ב דאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה לחזור לעולם. וכן דעת הרא"ה. וכתב הב"ש בסימן ס"ט דטעמייהו משום דהאומרת איני ניזונת ואיני עושה הבעל פטור אף מכסות. א"כ אי אפשר לומר דפעם תזון פעם לא תזון איך תעשה עם הכסות. והוא דחוק מאוד וכי אינה יכולה להחזיר הכסות כמות שהן הבלאות קיימים בשעה שאינה ניזונת. והנה לכאורה משמע לקמן דף ק"ז ע"א כשיטת הרא"ה ור"ן דהא קאמר התם טעמא דאין פוסקין מזונת לאשת איש משום דחיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. ואי ס"ד דיכולה לחזור א"כ מה בכך הא חזרה בה לפנינו ואפילו נימא דשמואל שם ס"ל כר"ל דתקנו מזונת תחת מעשה ידיה ומעשה ידיה עיקר וכמ"ש לקמן בדף נ"ט ע"א ממשמעות הסוגיא מ"מ הא כתבו התוס' לעיל בסמוך דאף לר"ל היה התקנה ג"כ לטובתה. ואין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונתיך בדלא ספקה ואם כן אף שנתרצה בתחלה הרי חוזרת בה. מיהו נראה דלכאורה דברי התוספות הם מוכרחים מצד הסברא דהא קיימ"ל כרבי יהודה לקמן דף נ"ו דעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולא מהני מחילה בכתובה. א"כ כיון דקי"ל מזונות דרבנן לא מהני מחילה וממילא שיכולה לחזור בכל עת. ואף דר' יהודה ס"ל שם דמהני מחילה בשאר וכסות היינו בשאר וכסות הכתוב בתורה וכפלוגתת תנאי לקמן לכל חד כדאית ליה והא דמהני מחילה במזונות כל זמן שאינה חוזרת בה היינו משום דלא שייך חיזוק כל זמן שהיא אינה חוזרת. תדע דלא עדיף מחיוב עונה דלכ"ע עשו בו חיזוק. ולא פליג ר"י אלא על דבר שבממון. ואפ"ה אמרינן לקמן דף ס"א ברשות כמה דבעי. ואפשר דס"ל דרא"ה ור"ן דכל היכא דתיקנו חכמים זה תחת זה כגון פירות תחת פרקונה והוא מוחל תקנת הפירות ומחייב עצמו בפרקונה כמו שכתבנו לעיל או שהיא מוחלת הכתובה שתיקנו לה חכמים ולא תיקנו לו חיוב כנגדו וכן בר"פ הכותב דאמר שם דעשו חיזוק בירושת הבעל דהיינו בירושת נכסי מלוג דלא תקנו חכמים חיוב לאשה כנגדו בכל אלו שייך חיזוק דלא מהני מחילה. משא"כ במזונת שתיקנו חכמים מעשה ידיה כנגדו ובמה דמוחלת מזונות היא מרווחת את מעשה ידיה לא עשו חיזוק כיון דהיא ניחא לה במעשה ידיה טפי ממזונות מהני מחילה אבל התוס' לא ס"ל הך סברא דגם במזונות עשו חיזוק שתוכל לחזור בכל עת:
אך לפ"ז נלענ"ד דאף לשיטת התוס' נהי דבמזונת יכולה לחזור כיון דקי"ל מזונות דרבנן עשו חיזוק אבל בכסות דהוא מדאורייתא לדעת רוב הפוסקים ובדאורייתא קי"ל כר' יהודה לקמן דף נ"ו דלא עשו חיזוק מהני מחילה ואינה יכולה לחזור. נמצא לפ"ז אפשר לקיים סברת הב"ש שכתבנו לעיל כיון דבכלל המזונת שהוא תחת מעשה ידיה הוא ג"כ נכלל בו חיוב הכסות ומכסות אינה יכולה לחזור. אם כן איך תעשה עם הכסות שאינה יכולה לחזור בה. ואפשר דבאמת ס"ל להתוס' דאם חוזרת פטור מן הכסות ולפ"ז יש ליישב מ"ש לעיל דמוכח מסוגיא דלקמן דף ק"ז דחיישינן שאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך שאינה יכולה לחזור בה דיש לומר דמיירי התם דגם עתה מספיקין מעשה ידיה למזונותיה בלא הכסות והיא רוצה לחזור משום שאינם מספיקין לכסות בזה שפיר מהני מחילה. וכ"ש דא"ש לפמ"ש לקמן דף נ"ט דשמואל ס"ל כר"ל דמעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. אף שכתבנו לעיל דגם לר"ל היה נמי התקנה לטובתה כמ"ש התוס' לעיל שא"י לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בדלא ספקה. מ"מ לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה תיקנו מזונות דהטעם בזה לריש לקיש משום כסות דחייב מדאורייתא. אם כן כיון שכתבנו דבדאורייתא מהני מחילה ממילא שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. וא"ש טעמא דשמואל. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:
ועוד נלענ"ד דלפמ"ש התוס' לקמן שם דף כ"ז ד"ה קטנה וכו'. דמיירי דמספקת גם עתה לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים ובזה מהני מחילתה וכו' ע"ש. א"כ ממילא דלק"מ דלדברים קטנים לא עשו חיזוק אפילו לשיטת התוס' כדמוכח מר"פ המדיר דמשני התם במספקת לדברים גדולים וכו'. השתא דאדרתן לא מצינו לגלגל בהדך משמע להדיא דבלאו האי טעמא אינה יכולה לחזור. ותו דאם היתה יכולה לחזור לא היה חל הנדר כלל דהא להכי לא משני שמחלה בתחלה לאחר הנדר חוזרת לשיטת התוספות הנ"ל דיכולה לחזור. אלא משום דמהאי טעמא כיון שיכולה לחזור לא חל הנדר כלל. וא"כ מוכח דבדברים קטנים אינה יכולה לחזור ויבואר יותר שם בר"פ המדיר. א"כ שפיר קאמר הש"ס בדף כ"ז דחיישינן שמחלה. וא"י לחזור משום דברים קטנים. ודוק:
שם בגמרא אמר רבא האי תנא וכו'. משמע דתנא דלעיל סבר דמזונות דרבנן כמ"ש התוס' בד"ה ראב"י אומר וכו'. ואפילו לרב הונא לקמן דף נ"ח ע"ב דמשני אימא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות ורבא עצמו סבר כוותיה דרב הונא לקמן דף פ"ג דאמר רבא כל האומר אי אפשי וכו'. מ"מ מדנקט התנא דתקנו מעשה ידיה כנגדו משמע דלאו דאורייתא הוא דדבר שהוא חיוב דאורייתא אין שייך לתקן כנגדו. וע"כ למ"ד מזונת דאורייתא תקנת מעשה ידיה משום איבה כדלקמן ר"פ אלמנה ניזונת. אך קשה לכאורה הא דנקט קבורתה תחת כתובתה דהיינו ירושת נדוניא כפירש"י אע"ג דירושת הבעל דאורייתא ואפילו אם נימא דהאי תנא ס"ל ירושת הבעל דרבנן מ"מ לא מצינו מאן דפליג אהא דקבורתה תחת כתובתה ונראה כיון דכתובתה דהיינו נדונית' וכמ"ש התוס' לקמן דף נ"ג שהוא תחת יד הבעל הוי כמלוה תחת יד הבעל וקי"ל דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק וקי"ל דמלוה הוי ראוי לגבי בכור ומלוה שעמו פלגא כדאיתא בב"ב דף קכ"ה ע"ב וכתבו התוס' שם דה"ה לבעל. א"כ יש לומר דכתובה דהיא כחוב אצלו ה"ל ראוי ולא היה ראוי לירש כולו מדאורייתא ושפיר הוא דוקא מצד התקנה. ובזה א"ש הא דנקט קבורתה תחת כתובתה ולא נקט סתמא נגד ירושתה דהא יורש נמי נכסי מלוג. ולפמ"ש א"ש דירושת נכסי מלוג היא מדאורייתא ולא שייך תקנה כנגדו. מיהו התוס' לקמן דף פ' ע"ב כתבו דלא דוקא דה"ה תחת נכסי מלוג ואפשר דסוגיא דהתם אליבא דמ"ד ירושת הבעל דרבנן:
עוד נראה דאפשר לומר דשייך לשון קבורתה תחת כתובתה משום דמן התורה הוא כן שהוא חייב בקבורתה תחת כתובתה דכיון דהוא יורש אותה ה"ל כמת מצוה כדאיתא ביבמות דף פ"ט ע"ב גבי קטנה ולאו דוקא בעל אלא כל מי הראוי לירש חייב בקבורתה כדאיתא באה"ע סוף סימן קי"ח ע"ש ובתשובת מהר"ם מינץ שאלה כ"ג. ובזה נכון הא דלא פירש"י באיפוך אנא שיהיה פירקונה תחת כתובתה משום דקבורה מוטל על היורשים בכל מקום. אך מדברי התוס' לקמן דף נ"ב ד"ה רצה אינו פודה וכו' משמע דגם ע"ז קאי קושי' ואימא איפוך אנא ועמ"ש לקמן דף נ"ו ע"ב בזה. מיהו נראה אע"ג דעיקר קבורת הבעל נפקא מלה יטמא מצוה. כדאיתא בריש סוטה מ"מ קבורתה לפי כבודה ולפי כבודו הוא מדרבנן. וכה"ג כתבנו לעיל במה דתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה היינו אפילו לפי כבודה. ועיין לקמן בסמוך. ודוק:
עוד נראה דיש לפרש קבורתה תחת כתובתה היינו דאלמוה רבנן לכח הבעל שיש לו זכות בירושת נכסי צאן ברזל משעת נשואין דאינה יכולה למכור לא שדות נכסי צאן ברזל ולא מטלטלין ולא שטר כתובתה בחייו אף דמצד ירושה אינו אלא לאחר מיתה מ"מ אלמוה רבנן אפילו קודם תקנת אושא כדאיתא בב"ק דף פ"ט ע"א אמר אביי אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל ועיין בח"מ ס"ס קי"ב בש"ך וזהו מדרבנן ששמוהו כלוקח בכתובתה ושפיר שייך למתני תחת קבורתה. ויבואר בקונטרס אחרון סימן צ' בס"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |