הפלאה/כתובות/כח/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א פני יהושע הפלאה בית מאיר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ד"ה ואם היה כהן וכו'. לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל בגרושה לכהן בעל ולא קידש אינו לוקה אם כן למה החמירו בכהן טפי לגירסתו דלא תדור עמו בחצר ואם היה כהן וכו' וכ"ש דקשה לפמ"ש לעיל דאיסור הפנויה משום לאו דלא תהיה קדשה א"כ אפילו בישראל איכא איסור לאו. ונראה דפנויה דכיון דיש לה היתר ע"י קידושין לא החמירו כל כך כמו שמצינו בסוטה דף ז' דהחמירו בסוטה טפי מנדה משום שיש לה היתר לא תקיף יצרו כל כך. א"כ יש לומר דהיינו טעמיה דבכהן דאין לה היתר ע"י קידושין וממ"נ איכא לאו תקיף יצרו יותר לכך החמירו בכהן. ובחידושי אהע"ז הארכתי. ודוק:
שם ואי אתו לקמן לדינא. בטור סימן קי"ט כתב והוא תובעה. וכתב הב"י דלאו דוקא דהוא הדין תובעתו. וכן משמע לכאורה דקאי אדלעיל דלוה ממנה בנכסי אביה דהיא תובעתו. ולכאורה נראה דס"ל להטור הא דקאמר משמתינן להו והיינו שהיה להם להרשות אחר. ולפי מאי דקי"ל דאין הנתבע ממנה מורשה כדאיתא בח"מ סימן קכ"ד א"כ אין לחייב הנתבע ולא שייך לשון משמתינן להו. מיהו לשיטת הטור דמיירי בנשואה כבר כמ"ש הב"י שם והיא נתבעת יש לומר דיכול בעלה לטעון עבורה כיון דבעל בנכסי אשתו א"צ הרשאה הואיל ויש לו פירות כדאיתא בח"מ סימן קכ"ג הוא הדין דיכול לטעון אפילו כשהיא נתבעת כיון דנחית אפירי. א"נ יש לומר דמשמע לעיל דלעולם יותר היא נדחת מפניו אפילו בלאו טעמא דרב דאמר דקשה טילטולא דגברא וכו' דהא לבתר דפשיט מברייתא שנדחת מפניו בעי הש"ס חצר של שניהם מהו וברייתא דהיא נדחת מיירי באגיר מיגר אף דלא ידע אכתי טעמיה דרב דקשה וכו'. ונראה דהוא מטעמא דקאמר פרק יש מותרת דף פ"ה דהיא מרגילא ליה מסתמא א"כ ה"נ היה מוטל עליה למנות מורשה יותר ממנו ולמה משמתינן ליה. אלא דכשהיא נתבעת אינה יכולה למנות מורשה כנ"ל כי אם כשהתובע נותן רשות ע"פ בית דין כדאיתא שם ושניהם מחויבים בדבר דאף הוא היה לו לבא לפני בית דין ויתן לה רשות שתמנה אחר במקומה. מיהו נראה דיש לומר דאין הפירוש שימנו מורשה דאפילו כששניהם לפני בית דין רק שיהיה אחד ממוצע ביניהם ושניהם בעצמם יטענו לפני בית דין. תדע דהא מדינא דגמרא אינו יכול למנות הראשה על מטלטלי דכפריה כדאיתא בח"מ סימן קכ"ג וכן משמע מהא דרבא אוקי שלוחא. ודוק:
פירש"י ד"ה זה כתב יד וכו' שמת אביו וכו'. נראה כונתו דמשמע דהקיום הוא במה שמכיר חתימת אביו ולא שמעיד שראה חתימת אביו כשחתם באותו הזמן הכתוב בשטר בזה השטר עצמו מדקאמר בגמרא דה"א דוקא אביו שרגיל עמו וזה שייך במכיר כתב יד אביו מצד ההרגל עמו וראה כמה פעמים כשהוא חתם שטרות. אבל בקיום שראה שחתם זה השטר לא שייך טעמא דהרגל. א"כ צ"ל דמה שמכיר דוקא מקטנותו ולא כשהיה גדול משום דמיירי שמת אביו ואפילו אי נימא דמיירי שהוא אומר כן שאינו מכיר אלא מקטנותו היה נאמן במיגו דמכיר בגדלותו לכך פירש"י שמת אביו בקטנותו. מיהו נראה דמדנקט מתניתין סתמא משמע דאפילו אינו מעיד מצד ההכרה אלא שמעיד שראה חתימה זו בשטר עצמו נמי מהני לא מיבעיא למסקנא דאפילו בכתב יד אחים. וכתבו הפוסקים דאפילו בכתב יד אחר נמי מהני משמע דלאו מטעם רגילות הוא ואפילו לפי הס"ד דמטעם רגילות הוא מ"מ הא נאמן במיגו דהיה מעיד מצד ההכרה. ואין לומר דע"כ לא שייך בזה להאמין במיגו דא"כ פשיטא דנאמן שיש לו מיגו שיעיד שחייב ממון ממקום אחר כיון דעתה גדול הוא. זה אינו דהא בעינן שיהא אחר עמו וא"כ אין אומרים מיגו בשנים. משא"כ בקיום עצמו דידיה שפיר יש לומר מיגו ולכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ה ע"ב ד"ה הרי שאמר וכו' דאינו נאמן במיגו משום דלדבריו קרוב הוא ה"נ יש לומר דהכא לא שייך מיגו משום דלדבריו קטן הוא ולא מהני ראיה דידיה לפי דבריו אך כ"כ שם דדוקא באביו שייך לומר כן . וק"ל:
ולפי זה יש ליישב קצת הא דהקדים הש"ס קודם הצריכותא דבעינן שיהיה גדול עמו דלפמ"ש הא דקאמר דה"א דוקא אביו דרגיל עמו אע"ג דמשמע מדנקט סתמא דהוא מעיד שראה שחתם ומה שייך בזה רגילות אלא דנאמן במיגו שהיה אומר דמכיר מצד הרגילות ואמרינן מיגו בכה"ג אע"ג דלדבריו קטן הוא. ולכך הוצרך להקדים הא דאינו נאמן במיגו שחייב לו ממקום אחר הוא משום דבעינן שיהיה גדול עמו ואין מיגו בשנים. ועמ"ש לקמן. וק"ל:
והנה המרדכי כתב בשמעתין דמשמע מכאן דעדי קיום יכולים להיות קרובים ללוה. ע"כ שהוא מפרש דמיירי בכתב יד אביו שהוציא עליו שחייב כדתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין. ולכאורה קשה דמנ"ל הא. ותו דבש"ס לא משמע כן דהא קאמר קיום שטרות דרבנן ופירש"י משום דריש לקיש דעדים החתומים בשטר כו'. אבל בכתב ידו שחייב לו יש לומר שהקיום דאורייתא וכבר נחלקו בזה הפוסקים. ותו דא"כ ה"ל להש"ס למעבד צריכותא מהא דאי אשמעינן רבו לא ידענו דין זה דעדי קיום יכולים להיות קרובים ללוה וקמ"ל דאף זה תקנו חז"ל משום דקיום שטרות דרבנן. ונראה דדייק לה מהא דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע דבעינן שיהיה גדול עמו. ולכאורה הוא מילתא דפשיטא טובא דאטו מי עדיף מעד אחד דעלמא דאינו נאמן כמפורש במשניות דלעיל דלרבי דס"ל דעל כתב ידן הן מעידין צריך לצרף עמהם אחר. וצ"ל דאשמעינן בלא גדול עמו לא מחשיב עדותו כלל אפילו כעד אחד לחייב שבועה. ולפ"ז אי אפשר לומר בשטר גמור דממ"נ אם יש עוד עד אחד מקוים על השטר כיון דודאי אי אפשר להוציא ממון אלא בשני עדים מקוימים א"כ באין גדול עמו לענין מאי יועיל קיום הקטן אי לענין שבועה הא בל"ז צריך שבועה משום עד השני. ואי מיירי שאינו אלא שטר בעד אחד א"כ אפילו בגדול עמו אין מחייבים אלא שבועה וממילא בלא הגדול אפילו נחשבהו לזה הקטן כעד אחד לא שייך בזה שבועה דהוי ליה עד אחד על עד אחד וקי"ל דדוקא במקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייב שבועה. אבל במקום ששני עדים מחייבין שבועה עד אחד לאו כלום הוא. מזה משמע ליה להמרדכי דמיירי בכתב יד אביו שחייב לאחר א"כ שפיר בגדול עמו מוציאין ממון. ובאין גדול עמו ה"א דעכ"פ יחשב כעד אחד לחייב שבועה קמ"ל רב הונא בריה דרב יהושע דלא ושפיר נשמע דקרוב כשר לקיים. ולפ"ז נכון הכל דנהי דנשמע כן מדהוצרך רב הונא בריה דר"י לפרש כן. אבל ממתניתין לא נשמע דיש לומר בשטר על אדם אחר ובאמת מיירי בגדול עמו ע"כ ושפיר הוצרך למיעבד צריכותא באביו. ולפ"ז יש לומר דגם המרדכי ס"ל אליבא דאמת דמיירי בשטר בעדים אלא דהוכחתו מדהוצרך רב הונא בריה דר"י לאשמעינן והוא שיש גדול עמו ע"כ דהוי ס"ד דמיירי בכתב יד אביו כנ"ל נמצא מוכח מזה דקרוב כשר. ואתי שפיר נמי לישנא דקיום שטרות דבאמת מיירי בשטר בעדים. ובזה אתא שפיר נמי הא דהקדים הש"ס הא דרב הונא בריה דר"י קודם הצריכותא דאי הוי אמרינן דמיירי באין גדול עמו ולענין שבועה. ע"כ דהוי צ"ל דמיירי בכתב יד אביו שחייב ושפיר הוי אשמעינן באביו דעדי קיום יכולים להיות קרובים ולא בעי למעבד צריכותא באביו. אבל כיון דמיירי בגדול עמו ומיירי אפילו בשטר דעלמא בין שיש עוד עד אחד מקוים על השטר ולהוציא ממון או שאין רק אביו ולחייב שבועה וליכא למשמע ממתניתין הוצרך לומר צריכותא באביו. ואין לומר דלפמ"ש רש"י דמיירי במת אביו כשהיה קטן א"כ אי ס"ד דמיירי בכתב יד שחייב אביו לאחרים ע"כ שבא לגבות מיתומים א"כ מה שייך בזה באין גדול עמו לחייב שבועה דאין יתומים נשבעים לפטור כדאיתא בח"מ סימן ס"ט ואפילו נימא שהיתומים טוענים ברי שאין אביהם חייב דשפיר שייך להשביעם. מ"מ מה מועיל בזה עדות הקטן להחשב כעד אחד גדול לחייב שבועה דאורייתא. הא בל"ז מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. וצ"ל שבא לגבות מקרקעות א"כ הא קי"ל דקרקעות אין בהם שבועה דאורייתא כי אם שבועת היסת ולזה אין צריך לעדות כלל. זה אינו דמשכחת בששעבד לו מטלטלים אגב קרקע. א"נ בשטר פקדון וכיוצא בו. ותו דכבר כתבנו דהא דפירש"י כן הוא מסתמא דמילתא. אבל עכ"פ אין מזה קושיא דשפיר משכחת שמעיד שראה רק בקטנותו אפילו אביו קיים ודוק: ועיין בסמוך:
מיהו לפי מה שהסכימו הפוסקים דקרוב ללוה אינו יכול להעיד על כתב יד הלוה ע"כ צ"ל דמיירי בשטר שחתם בו אביו לעד וצריך ליישב קושיא הנ"ל דמאי קמ"ל רב הונא בריה דר""י הא הוי ליה עד על עד. ונראה דמיירי כגון שיש עוד עד חתום בשטר ולפי מאי דקי"ל כר' יהושע בן קרחה בסנהדרין דף ל' דמצטרפין לעדות ממון אפילו בהלואה אחר הלואה. א"כ כשיש עד אחד המקיים חתימת יד עד השני מצטרפין עדות הקטן על חתימת יד אביו והוי כשני עדים מעידים על חתימת יד עד אחד ומחויב שבועה. ובזה מדוקדק הלשון דאמר והוא שיש גדול עמו והוי ליה למימר והוא דאיכא נמי גדול. ולפמ"ש אתי שפיר דודאי מיירי דאיכא גדול אלא דה"א דאיכא גדול על עד השני וקמ"ל דבעינן גדול עמו. רצה לומר שיעיד עמו על חתימת יד אביו. ודוק:
תוספות ד"ה קיום שטרות וכו' והכא אור"י וכו'. הקשה לי כבוד אחי הגאון מהור"ר שמעלקי הלוי זלה"ה כיון דמיירי בטוען פרוע ואינו נאמן אלא במיגו דמזויף. א"כ למה לי עדות הקטן כיון שיש גדול שמעיד על החתימה תו לא הוי מיגו כדקי"ל בנסכא דר' אבא ומפורש בח"מ סימן ע"ה וכ"כ הש"ך שם דבטוען פרוע אין צריך אלא עד אחד על הקיום ותו לא אמרינן מיגו והוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. ונלע"ד דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דהכא מיירי בשטר שחתם בו אביו לעד וע"כ צ"ל דהוי ליה שטר בעד אחד דאל"ה דאיכא עוד עד אחד מקוים קשה לפי שיטת התוס' דמיירי בטוען פרוע אין צריך לקיים כלל חתימת אביו דבל"ז הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם נגד עד החתום המקוים אלא ע"כ דמיירי בשטר בעד אחד ומהני קיום דקטן וגדול עמו למהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כדין שטר בעד אחד מקוים כשטוען פרוע משא"כ בלא הקטן הוי ליה עד על עד דליכא שבועה כלל. כמ"ש לעיל דדוקא במקום ששנים מחייבים ממון עד א' מחייב שבועה ודוק:
אבל לפמ"ש המרדכי דהכא מיירי בכתב יד אביו שחייב לפ"ז אי אפשר לומר כתירוץ ר"י דמיירי בפרוע במיגו דמזויף דא"כ תקשי כיון דגדול עמו בל"ז הוי ליה מחויב שבועה ואינוח יכול לישבע משלם נגד הגדול דמעיד על ממון ממש שחייב על פי כתב ידו. אך לפמ"ש לעיל דהמרדכי מודה דע"פ האמת מיירי מתניתין בשטר בעד שחתם אביו שפיר יש לומר כתירוץ התוס' רק הא דה"א דמיירי באין גדול עמו ולענין שבועה באמת הוי צריך לומר דמיירי בכתב יד אביו שחייב ובטוען מזויף לענין שבועה. א"נ כתירוץ ר"י בטוען פרוע דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. משא"כ לבתר דאשמעינן רב הונא בריה דר' יהושע דמיירי בגדול עמו ע"כ צ"ל דמיירי בשטר על אחרים דאל"כ בל"ז הוי ליה מחויב ואינו יכול לישבע נגד העד הגדול. והשתא אתי שפיר טפי מ"ש לעיל דהקדים מילתא דרב הונא בריה דר' יהושע קודם הצריכותא דבלא רב הונא בריה דר"י היה הכרח לומר דמיירי בכתב יד אביו שחייב כמ"ש לעיל וטובא אשמעינן דעד קיום כשר בקרוב ללוה. משא"כ לרב הונא בריה דר"י הכרח לומר דמיירי בשטר כמ"ש שפיר קאמר וצריכא כנלענ"ד ודוק היטב:
מיהו נראה דבל"ז לא קשה על התוס' דיש לומר בקרקעות או בשיעבוד קרקעות דאין בהם שבועה דאורייתא ואדרבא נלענ"ד דיש לומר דמזה הוכיח המרדכי דמיירי בכתב יד אביו. דלכאורה סברת התוס' דחוק דמיירי בטוען פרוע דמתניתין סתמא קתני ואינו מרומז טענת פרעון דוקא אך לפמ"ש המרדכי דמיירי בכתב יד אביו א"כ לפי מה שפירש"י דמסתמא מיירי במת אביו בעודו קטן וכמ"ש לעיל והתוס' כתבו בריש גיטין ולקמן דף צ"ב דלא טענינן ליתמי טענת מזויף אלא דטענינן להו פרוע במיגו דמזויף א"כ שפיר הקיום מדרבנן כמ"ש התוס' ולפ"ז אתא שפיר טפי דהא ממילא מוכח דמיירי בשיעבוד קרקעות דהא קי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדא לבעל חוב ודוק:
בא"ד וקסבר האי תנא וכו'. יש בכאן תמיה רבתי דמשמע דס"ל לר"י דבטענת מזויף הקיום מדאורייתא. והוא סותר דברי ר"י בעצמם לעיל דף י"ט שכתב דטעמא דמ"ד דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דליכא מיגו מדאורייתא משום דעדים החתומים וכו' הרי דס"ל דאף בטוען מזויף הקיום הוא מדרבנן. והנה כבר כתבתי שם דס"ל לר"י דבטוען מזויף ולא לויתי באמת הקיום מדאורייתא אלא דזה אינו מיגו שירא פן יכחישוהו ויקיימו השטר ויהיה מוחזק כפרן שלא יוכל אח"כ לומר פרעתי. אלא דלא נימא דאכתי לא שייך לומר שטרך בידי מאי בעי ויהא נאמן לומר פרוע במיגו שהיה טוען שהלואה אמת אלא שהיה מלוה על פה והשטר מזויף ופרע דבזה לא הוחזק כפרן כמ"ש שם. מ"מ בזה ס"ל לר"י כיון שמודה שהלואה אמת אינו נאמן לומר מדאורייתא שהשטר מזויף דמסתמא לא שדי איניש זוזי בכדי ומסתמא כתב שטר על הלואה. וכדקי"ל אסור להלוות בלא שטר משום לפני עור. וגם לא שייך בזה קושיות התוס' לא שבקת חיי לכל בריה דכל מלוה ע"פ יזייף שטר. חדא דלא שכיחא כנ"ל. ותו דהא יכול לפרעו בעדים או ליקח ממנו שובר. וכן מה שכתב הכא דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הקיום הוא מדרבנן היינו נמי מהאי טעמא גופיה משום דמדאורייתא אין זה מיגו דאפילו אם יטעון לויתי ופרעתי והשטר מזויף אינו נאמן מן התורה. והא דלא כתבו הכא התוס' דמיירי באמת בטוען לויתי ופרעתי והשטר מזויף נראה דניחא להו להתוס' לאוקמי בטענת פרוע משום דבהכי מתישב טפי הא דנקט במתניתין סתמא משום דמתניתין מיירי בקיום עד אחד דאין מוציאין ממון ע"פ עד אחד אלא בכה"ג שטוען פרוע במיגו דמזויף דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. משא"כ אי הוי מפרשי בטוען לויתי ומזויף נמצא דלאחר הקיום אין להוציא ממון שהרי הוא יכול לישבע נגד עד החתום שלא ציווהו לכתוב שטר וחתם עצמו בשקר ולא ניחא להו לפרש דבאמת מתני מיירי לענין שבועה נגד עד החתום דאין בזה רמז במתניתין שמודה בהלואה דהא כשטוען לא לויתי נמי צריך שבועה. ותו לא שייך לאוקמי סתמא דמתניתין לענין שבועה. ולפי שיטת המרדכי שכתבנו לעיל דמתניתין מיירי בכתב ידו של אביו שהוא הלוה כבר כתבתי דאתי שפיר טפי הא דנקט מתניתין סתמא דמיירי ע"כ בטענת פרוע במיגו דמזויף כמ"ש לעיל. ודוק:
וראיתי בספר פני יהושע דמתרץ קושיות התוס' דא"כ לא שבקת חיי וכו'. דכמו כן יכול לזייף שובר דגם כן הקיום מדרבנן. ולא נהירא דאם נימא דנאמן במיגו דאי בעי מזייף שובר א"כ הדר הוי ליה קיום שטרות דאורייתא משום זה המיגו. ותו דא"כ מה מועיל מלוה בשטר אפילו מקוים הא יהיה נאמן במיגו לטעון פרעתי דאי בעי מזייף שובר אלא ע"כ דזה אינו מיגו. ואם נימא דבאמת יזייף שובר גם זה אינו דממ"נ אם יודה שהוא מזויף רק שיהיה נאמן במיגו דאי בעי לא היה מודה הא זהו פלוגתא דרבה ורב יוסף בב"ב דף ל"ב ע"ב בההיא דאמר אין שטרא זייפא הוא. אי חשיב מיגו בכה"ג שצריך לבא לפני בית דין בתחלה בזיוף ואם יטעון שקר שאינו מזויף פשיטא קשה קושיות התוס' דלא שבקת חיי לכל איש אמיתי שאין רוצה לטעון שקר לפני בית דין ולהחזיק בשקרו. וזה פשוט:
בגמרא ודילמא עבד כהן היא מסייע ליה וכו' הטור השמיט הא דיוצא מבית הספר. וכתבו הח"מ והב"ש באהע"ז סימן נ' דס"ל דמתניתין אתיא כר' מאיר דלית ליה כל המשפחות בחזקת כשרות. אבל למאי דקי"ל כחכמים דר"מ בקידושין דף ע"ו ע"ב לא חיישינן לעבדות. וקצת נראה ראיה לזה מלישנא דש"ס לקמן תנן כמ"ד אין חולקין וכו' ולא קאמר מתניתין מני ר' יהודה היא כסוגית הש"ס בכל דוכתיה. אלא דלר' יהודה בעצמו יש לומר דס"ל דלא חיישינן לעבדות אלא במקום שיש עוררים דסתם חכמים דר"מ הוא ר"י כדאיתא לקמן דף ל"ו ע"א. ומתניתין דנקט יוצא מבית הספר ע"כ דס"ל כר"מ רק דבהא ס"ל כמ"ד אין חולקין. ובזה א"ש פירש"י לקמן ד"ה במקומו של ר"י וכו' מש"ה אמר אין חולקין ואינו מפרש איפכא כמ"ש מהרש"א לעיל דף כ"ד ע"ב בשיטת התוס' ד"ה ואב"א דאין חולקין משום דחיישינן לבית דין טועין וכיון דאין חולקין להכי מעלין ועיין מ"ש לקמן בזה. ולפמ"ש א"ש דלר' יהודה מדינא מעלין ליוחסין משום דס"ל כל המשפחות בחזקת כשרות ומיישב רש"י ז"ל בזה לישנא דתנן כמ"ד כנ"ל. ודוק:
מכל מקום אכתי קשה לי דמנ"ל למקשה דפריך ודילמא עבד הוא דמתניתין אתיא כר"מ. וראיתי בספר פני יהושעדכתב דס"ל להטור דמתניתין מיירי בקרא עליה ערעור דמודים חכמים לר"מ כדאיתא בקידושין דף ע"ו וקים ליה להמקשה דמיירי בהכי משום דלהוי דומיא דמתניתין דלעיל דמוקי הש"ס דנפיק עליה קלא והוא דחוק. ותו קשה לי דמאי מקשה ודילמא עבד הוא ושמא נשתחרר דלמה לא נוקי אחזקה קמייתא שלא נשתחרר דהא בתרומה דרבנן אמרינן לעיל דמוקמינן אחזקת אבות ויבואר לקמן בס"ד באורך. ולפמ"ש בספר פני יהושע דמיירי ביצא עליו ערעור לק"מ דהא גם בחזקת אבות אמרינן לעיל דהיכא דיצא קול מערעור מבטל את החזקה. ומיהו אכתי קשה דמנ"ל להקשות. ונלפענ"ד ליישב בטוב טעם והוא דקשה דהמקשה דלא ידע מהך מסייע ליה ה"ל להקשות יותר דלענין מאי נקטה מתניתין יוצא מבית הספר. ונלענ"ד לכאורה דיש לומר דהמקשה היה סבר דנאמן אפילו לתרומה דאורייתא. א"כ צריך שיעיד על תרומה דאורייתא דמדרבנן לדאורייתא אין מעלין. ואיך ידע הקטן אם היה תרומה דאורייתא מארץ ישראל או דרבנן כגון תרומת חוץ לארץ והוי ס"ל דמזה ראיה שיצא מבית הספר לטבול וס"ל למתניתין דבעל קרי אסור בדברי תורה. וע"כ שהיה תרומת ארץ ישראל כדאיתא בבכורות דתרומת חוץ לארץ מאכילין לקטן שלא ראה קרי או לגדול שטבל לקריו משום דטומאת מגע אינו פוסל בו ולא חיישינן לשאר טומאות שבגופו כגון זיבה וצרעת משום דלא שכיחא וה"נ הכא לא חיישינן וע"כ דהוי תרומה דאורייתא ובתרומה דאורייתא לא מהני חזקת אבות. וה"ה דלא מוקמינן אחזקה שלא נשתחרר ומתורץ קושיא שניה הנ"ל. וממילא דמתורץ דברי הטור דלמסקנא דמיירי בתרומה דרבנן ע"כ מיירי מתניתין בקרא עליו ערעור דאל"ה מוקמינן אחזקה ולא חיישינן לשחרור. מיהו אכתי לא מתרצי קושיא קמייתא דמנ"ל להקשות דילמא אתיא מתניתין כחכמים דכל המשפחות בחזקת כשרות. מיהו יש לומר דבתרומה דאורייתא כיון דאית ביה מיתה מחמיר טפי מיוחסין ואפילו חכמים דס"ל כל המשפחות בחזקת כשרות ומקילים ביוחסים אפ"ה מחמירי בתרומה דאורייתא דצריך בדיקה. ובזה מיושב יותר דברי הטור דהמקשה הוכיח מדנקט יוצא מבית הספר דמיירי בתרומה דאורייתא ויש לחוש אפילו לחכמים אבל למסקנא דמוקי בתרומה דרבנן ויוצא מבית הספר משום עבדות ע"כ דמתניתין ר' מאיר היא. ובזה א"ש סמיכות הש"ס דבתחלה הוי סבר מדקתני יוצא מבית הספר דמיירי בתרומה דאורייתא ולבתר דמשני דנקט מבית הספר משום עבדות ניחא להש"ס יותר לאוקמי מתניתין בתרומה דרבנן וכיון דמוכרח ממתניתין דחיישינן לעבדות אפילו בתרומה דרבנן לכך פריך לבתר הכי אהא דקאמר שהיה חולק ודילמא עבד הוא וע"ז קאמר תנן כמ"ד ר"ל דאף דר"י עצמו לא חייש לעבדות כנ"ל אבל מתניתין ס"ל בהא דאין חולקין כר"י. ודוק היטב:
תוס' ד"ה ודילמא עבד וכו'. כדבריהם דהכא כן כתבו ביבמות דף צ"ט ע"ב ד"ה ואם עבד וכו'. רק דכאן הקשו גם אליבא דר"י דלמה ליה למימר שמא יעלוהו ליוחסין משא"כ שם. גם בתירוצם הוסיפו כאן ולא בתורת כהן. עוד הקשה מהרש"א ז"ל לתירוצם מה מקשה הכא ודילמא עבד הא מתירא כמ"ש התוס' ונדחק מאוד בזה ע"ש. תו צריך להבין מאי קשיא להו ומאי ראיה הביאו לדבריהם כדפריך הכא הא אדרבא מזה סתירה לדבריהם דחיישינן לעבדות ונשתחרר מש"ה אין חשש שמא יקח אחר שנשתחרר דהא באמת ניחוש לזה ויצטרך לברר שלא נשתחרר. ולכאורה היה נלענ"ד דס"ל להתוס' דהא דמקשה הש"ס הכא דניחוש לשחרור ולא מוקמינן אחזקה קמייתא וכדמוכח מהא דקאמר דאין חולקין לאשה שמא תתגרש. וע"כ צ"ל דלא חיישינן מסתמא שמא נתגרשה כבר דאל"כ אין חשש. והטעם כדאיתא בגיטין דף כ"ח דאפילו למאן דחייש שמא ימות לשמא מת כבר לא חיישינן א"כ ע"כ צ"ל דהא דפריך הכא דדילמא עבד ונשתחרר כבר הוא משום דאמרינן שם דלר' יהודה ור' יוסי חיישינן לזמן מרובה שמא מת לענין תרומה ולא מוקמינן אחזקת חי. א"כ הכא נמי דמעיד מה שראה בקטנו הוי לזמן מרובה. אבל באשה חיישינן שמא תקח בזמן מועט אחר הגירושין דלא ניחוש שמא גירשה. ולפ"ז שפיר מקשים התוס' דגם בעבד ניחוש שמא יקח בזמן מועט אחר השיחרור דלא ניחוש לשיחרור בזמן מועט. ולפ"ז מתורץ נמי קצת קושית מהרש"א דיש לומר מה שכתבו התוס' דמתירא היינו בזמן מועט. אבל לזמן מרובה אינו מתירא ושפיר פריך הכי אבל ליכא למיחש לזמן מרובה שם דהא לזמן מרובה ניחוש באמת שמא נשתחרר כבר כדפריך הכא ולזמן מועט מתירא. מיהו כל זה דוחק דהא דקאמר בגיטין דחיישינן לזמן מרובה אינו אלא לאביי אבל לרבא דפליג התם וכותיה קי"ל דלא מחלק בין זמן מרובה למועט. והעיקר נלפענ"ד בפשטות דבריהם ז"ל דלשיטתם אזלי דכתבו לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה ואב"א דהא דאין חולקין לעבד ולא נימא איפכא שיחלוקו לעבד ולא יעלוהו מתרומה ליוחסין משום דס"ל לר"י דחיישינן לבית דין טועין שיסברו דמעלין מתרומה ליוחסין והיינו דקשה להו דנהי דקאמר הכא דחיישינן לעבד ונשתחרר. מ"מ הוי ליה למימר דאין חולקין דניחוש לבית דין טועין שלא יחושו לזה והכי עדיף טפי דלמה להו למיחש לבית דין טועין שלא יחושו כלל לעבדות הוי ליה למימר דאף שיחושו לעבדות שמא לא יחושו לשיחרור ואתיא ריעותא לתרומה שיקח אח"כ בין בתורת עבדות ובין בתורת כהן אם יטעו שלא יחושו לעבדות כלל. ונראה עוד דס"ל להתוס' מדחזינן דלכ"ע באשה חיישינן שתקח לאחר גירושין ולא ניחוש לשמא גירשה ע"כ היינו משום דנהי דפליגי בבית דין טועין שלא יחושו לעבדות. אבל בהא ודאי חיישינן לכ"ע לבית דין טועין שלא יחושו לגירושין. א"כ שפיר מקשין דבעבד נמי ניחוש הכי אפילו למ"ד חולקין ועל זה תירצו דמתירא שלא יטעו הבית דין ויבדקוהו כדין. והיינו דכתבו לא בתורת עבד למ"ד חולקין דאין החשש כי אם לבית דין טועין בשחרור. ולא בתורת כהן למ"ד אין חולקין שניחוש לבית דין טועין שלא יחושו לעבדות כלל. ובהכי אתיא שפיר דהתם ביבמות דלא נחתי לסוגיא דהכא לא הקשו למ"ד חלוקין ולא הוצרכו בתירוצם נמי ולא בתורת כהן. וממילא מתורץ היטב קושיות מהרש"א ז"ל דמאי פריך הכא הא מתירא. ולפמ"ש הא היראה הוא משום שצריך בדיקה באמת ומתירא שיעשו כדין. אבל עכ"פ צריך בדיקה דאל"ה אינו מתירא כלל. כך נלענ"ד נכון ודוק היטב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |