הפלאה/כתובות/טו/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה בית מאיר חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמרא לא צריכא דקא אזלה וכו'. גירסת התוס' דילמא אזלא וכן הגיה מהרש"ל ובאמת לכאורה מוכרח הוא דהא פריך מט' חנויות ומשני מעלה עשו ביוחסין ואי הוי מיירי דקא אזלא איהי לגביה לק"מ מט' חנויות. מיהו אפילו לגירסת דילמא נמי לא מישבה דבתשעה חנויות הוי ליה פירש מן הקבוע בודאי. והב"ש סוף סימן ו' כתב דלמאי דמסיק מעלה עשו ביוחסין תו אין צריך לדילמא אזלה לגביה ובאמת קשה דלמה לי תרי טעמא דבטעמא דדילמא אזלא לגבי סגי דהא בקידושין דף ע"ג אמרינן דאי לאו דספק ממזר מותר מן התורה הוי חששא דאורייתא דילמא אזלה לגביה ולמאי צריך לומר מעלה עשו ביוחסין ותו דלדברי הב"ש הוי ליה למימר אלא מעלה עשו ביוחסין. וע"פ פשוטו נראה ליישב דהכא מיירי בודאי דידעינן דהלך אצלה. וכן משמע לשון פירש אחד מן ציפורי דידעינן דהלך אצלה אלא דגזרינן אטו אזלה לגביה וכן משמע לשון מתניתין. וכן משמע לעיל דף י"ג ע"ב דפליג ר' יהושע בחורבא דמתא דהוי ליה רוב כשרים משמע שם שפירש ממקום הקביעות וע"כ הטעם כמ"ש דגזרינן אטו אזלה לגביה ובזה אתא שפיר לשון לא צריכא דקאי על הא דאמר דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר ומקשה דברוב העיר עצמו אם הלך אצלה מרובא פריש וע"ז קאמר לא צריכא דקא אזלה לגביה ר"ל דגזרינן אטו אזלה לגביה. ועל זה מקשה מט' חנויות דלא גזרינן בפירש שמא יקח מן הקבוע דהכא נמי אין לגזור דילמא אזלא לגביה וע"ז משני מעלה עשו ביוחסין דגזרינן הכא טפי דילמא אזלא לגביה משום מעלה עשו ביוחסין. ובזה א"ש הכל בס"ד ע"פ פשוטו ודוק:
והנה לשיטת הרמב"ם נראה שיש לו דרך אחרת בסוגיא זו כמ"ש בחדושי אה"ע סימן ו' דהא דקאמר משום גזירה דאזלא לגביה מילתא אחריתא היא דבנבעלה בעיר לא מהני אפילו תרי רובא משום דגזרינן אטו רוב העיר לבד ואזלה לגביה ובעינן דוקא נבעלה בשדה ואפ"ה בעינן תרי רובא משום מעלה דיוחסין כדמסיק וע"ש באורך. אך הנלפענ"ד לפרש יותר בשיטה זו לפי תירוץ שני של התוס' דמוקי למתניתין לכתחלה ולכך בעינן תרי רובא וכבר כתבתי דע"כ הא דקאמר פירש אחד מציפורי הולד שתוקי אף ע"ג דלענין הולד הוי דיעבד כדאמרינן לעיל בעובדא דארוס ע"כ צריך לומר דמיירי בשמא כדקאמר הולד שתוקי רצה לומר שבודקין את אמו. והנה צריך להבין דלמה בהלכה אצלו אמרינן דהוי ליה קבוע אע"ג דעתה כבר פירשה האשה משם וכן הולד הא בנמצא הלך אחר הרוב אע"ג דידענו בודאי שהיה במקום הקביעות אפ"ה עתה שנמצא פריש ונולד הספק לפנינו אמרינן דמרובא פריש ה"נ נימא בולד זה כיון דהספק בא לפנינו כשפירש כבר נימא דמרובא פריש. ולא דמי למ"ש התוס' באשה דהדרא לניחותא דזה שייך כשידוע שאשה אחת אסורה א"כ כשהדרא לניחותא אמרינן שמא זו היא. אבל הכא דאין אנו יודעין ממי זה הולד או ממי אשה זו נבעלה. א"כ כיון דבא לפנינו הספק כשכבר פירש נימא מרובא פריש ונראה הטעם בזה דדמי לנמצא ביד פיקח שלקח במקום הקבוע אף ע"ג דהפיקח שכח עתה אפ"ה אסור דה"ל כנולד הספק במקום הקביעות. א"כ ה"נ כיון דאשה זאת היא פיקחת וראוי שתדע למי נבעלה ומה טיבו של עובר זה והיא שותקת ואומרת שאינה יודעת אנו דנין על שעת הביאה דה"ל קבוע א"כ זה שייך דוקא באומרת שמא כמו שכתבנו לעיל דהכי מיירי פירש אחד מציפורי אבל מתניתין כשהיא אומרת ברי רק שאין אנו מאמינין לה לכתחלה לר"ג או בדיעבד לר' יהושע הוי ליה כנמצא ביד חשוד דקי"ל דאמרינן מרובא פריש דודאי אין ריעותא מה שלקח פיקח ממקום הקבוע כיון שהוא אומר ברי דמכשרה לקח. א"כ בכל סוגיא לעיל לר' יהושע וכן במתניתין לא שייך גזרה זו דאזלה לגביה כיון דמיירי בברי וע"כ משום מעלה והיינו דקאמר מעלה עשו ביוחסין לר"ג לכתחלה ולר' יהושע בדיעבד. משא"כ בהך דפירש אחד מציפורי דמיירי בשמא לר"ג כמ"ש לעיל דה"ל כנמצא ביד פיקח שפיר שייך גזרה זו. וכן בקידושין דף ע"ג דקאמר שם נמי אי אזלה לגביה ה"ל קבוע היינו משום דמיירי שם ג"כ שהיא אומרת שמא כדקאמר שם שבודקין את אמו וכו' ע"ש. אבל הא דפריך מט' חנויות קאי אמתניתין דמיירי בברי ולכתחלה. ודוק:
והנה כבר הארכנו לעיל דף י"ד בביאור שיטות הרשב"א דהוכיח שם מסוגיא דס"ס עדיף מרובא מדלא מהני רוב כשרים לר' יהושע ואפ"ה מהני ס"ס באלמנת עיסה ובספר פני יהושע הקשה עליו משמעתין דקאמר טעמא ברוב כשרים משום דילמא אזלה לגביה ולפמ"ש דבברי לא שייך כלל גזירה דאזלה לגביה והיינו דמקשה מט' חנויות. ומשני מעלה עשו ביוחסין. נמצא דברי הרשב"א שרירין וקיימין דחזינן הכא דמשום מעלה דיוחסין לא מכשיר בחד רובא ואפ"ה מכשיר בס"ס וכן לשיטת הרמב"ם שכתב דגזירה דאזלה לגביה לא קאי אלא על נבעלת בעיר דלא מהני אפילו תרי רובי. אבל הא דבענין תרי רובי בנבעלת בשדה הוא משום מעלה דיוחסין וכ"ש לשיטת הב"ש שכתב לעיל דלמאי דמסיק משום מעלה הדר מדלעיל. ודוק:
וכיון שזכינו לתרץ קושיות פני יהושע על הרשב"א וסייעתו בסוגיא דלעיל דף י"ד ובשמעתין. מעתה נבוא לתרץ יתר קושיותיו על הרשב"א בקונטרס אחרון שלו. הנה כתב שם להוכיח דהא קי"ל בספק טומאה ברה"י דאפילו איכא ס"ס אפ"ה טמא ובתשעה צפרדעים ושרץ ביניהם טהור. אלמא דרוב עדיף מס"ס והקשה על סברת הפר"ח דס"ס ה"ל רובא. ולענ"ד אין מזה ראיה דספק טומאה שאני דילפינן מסוטה כדאיתא בריש מסכת נדה דכיון דחזינן דאסרה התורה בפירוש הספק הרי הוא כודאי. ואין נכנס בגדר ספק דמה לי שאסרה תורה את הודאי או שאסרה את הספק בפירוש הרי הוא כודאי. וכן מפורש בסוטה בר"פ כשם דעשה התורה ספק כודאי. וכן בריש נדה דף ג'. א"כ כל שנולד בה ספק הרי הוא כודאי דהרי התורה אסרה בפירוש הספק. משא"כ היכא דאיכא רובא. ובזה תרצתי בס"ד בחידושי מסכת שבת הא דמקשי שם התוס' בדף קל"ה דל"ל ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק דוחה שבת תיפוק ליה דמספיקא לא מחללינן שבתא. וכתבנו שם דנ"מ היכא דאיכא ס"ס כגון ספק בן שבעה שנולד בין השמשות דהוי שני ספיקות. דאם הוא בן ח' הוי מחתך בשר בעלמא כדאיתא שם דף קל"ו וספק נולד בשבת ואי לאו קרא היה מותר למוהלו בשבת. וכיון שאסרה התורה הספק בפירוש אפילו ס"ס הכל אסור דכודאי משוי ליה.
ומה שהביא בסוף דבריו ממה שכתבו התוס' בר"פ ספק אכל דלמ"ד איקבע איסורא. צ"ל דאפילו בס"ס מביא אשם תלוי ע"ש. כ"כ הלח"מ בפרק ח' מהלכות שגגות דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבס"ס אינו חייב אשם תלוי. ובאמת דברי התוס' אינם מובנים דאין הכרח למ"ד חתיכה אחת משתי חתיכות יותר מאידך מ"ד דס"ל חתיכה א' דמפרשינן אליביה ואפילו אכל ר"ל דהוא מילתא בפני עצמו שספק אם אכל כשיעור כמ"ש הרמב"ם. ה"נ יש לומר למ"ד חתיכה א' משתי חתיכות כגון שהיה חתיכה חלב כשיעור וחתיכה חלב פחות מכשיעור ולא ידע איזה אכל ונאבד השני דשפיר איקבע איסורא וה"ל חתיכה א' משתי חתיכות. ואפשר דס"ל להתוס' דא"כ הוי ליה למתניתין לפרש הך בבא בהדיא כי היכא דמפרש שם לרישא מ"מ אין שום קושיא להרשב"א. ועוד נראה דאפילו לדברי התוס' אין ראיה דהתם לאו ס"ס גמור הוא. דהא אמר שם דבשתי חתיכות אפשר לברר איסורו ופירש"י שם דאפשר שיבא בקי שיכיר אם זה הנשארת שומן. א"כ הוי ליה ספק חסרון ידיעה כדאיתא בי"ד סימן י"ג וסימן נ"ה דכל דאפשר לומר שיבא בקי ויכיר אין לחושבו בכלל ספק אפילו לענין ס"ס. ועוד נראה לי מלישנא דמתניתין שם ואפילו אכל ספק יש בו כשיעור ולא נקט ואפילו אכל ספק אכל כשיעור משמע דמיירי בגוונא דאפשר לברר כמה אכל כגון שהיה שני חתיכות שוות ויכול לשער כמה אכל נגד השניה אלא דאכל שיעור מצומצם ואינו יכול לעמוד עליו אם יש בו שיעור כזית מצומצם ובכה"ג הוי ליה זה הספק גם כן חסרון ידיעה ולכאורה היה נראה דע"כ מיירי בהכי שהיו שני חתיכות שוות דאם אחד גדול ואחד קטן לא מיקרי איקבע איסורא כיון דקי"ל דאיסורא ברובא בטיל. א"כ אם אכל דבר שיש בו תערובות איסור והיתר ואינו ידוע אם האיסור רוב או ההיתר רוב לא איקבע איסורא דאם ההיתר רוב הרי גם האיסור נתבטל וחזר כולו היתר וה"ה בשני חתיכות דמאי שנא א"כ ע"כ צ"ל דמיירי בשני חתיכות שוות. וממילא צ"ל דהספק הוא בצמצום השיעור כנ"ל מיהו מלשון התוס' שם לא משמע הכי שהוכיחו שם דפחות מכשיעור לא מקרי איקבע איסורו מהא דקאמר שם דבכזית ומחצה לא איקבע איסורא. ולפמ"ש אין ראיה דהתם מטעם ביטול איסור כנ"ל. ובאמת הרמב"ם ז"ל פסק שם דאפילו פחות מכזית מקרי איקבע איסורא. ונראה דמפרש דבכזית ומחצה לא איקבע איסורא הוא מטעם ביטול כנ"ל. ואפילו אם נדחוק לפרש דאפילו בחתיכות שוות הספק הוא כמה אכל כגון שנאבד א' מן החתיכות ואי אפשר לשער. מ"מ נראה לפרש יותר מלשון מתניתין שהספק הוא בשיעור מצומצם כנ"ל או שנאבד אחר שנודע לו קודם ששיער נגד החתיכה שניה. נמצא דבשעה שנודע לו היה אפשר לעמוד עליו והוי ליה ספק חסרון ידיעה וכבר נתחייב באשם תלוי. גם מ"ש שם בשם חכם אחד דאף לדברי התוס' הוי ליה ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות. והשיב עליו דלגבי אדם האוכל שאינו יודע כמה אכל הוי ליה ס"ס גמור והדברים עתיקין. אמנם נלענ"ד דזה הוא אם הספק הוא כמה אכל אם מעט אם הרבה דאין אנו דנין על החתיכה כלל. משא"כ לפמ"ש דבשעה שנודע לו ונתחייב בקרבן היה יכול לעמוד עליו כמה אכל אלא שנסתפק אם יש במה שאכל כשיעור נמצא עיקר הספק על החתיכה שאכל אם היה בו כשיעור הרי זה ספק בגוף ואין לצרפו עם ספק התערובות אם כן מכל הלין טעמי אין שום קושיא על הרשב"א וסייעתו. ועוד דמשמעתין נראה דר' מאיר מכשיר באלמנת עיסה מטעם ס"ס אע"ג דשמעינן לר' מאיר דחייש בכל מקום למעוטא וכ"כ התוס' בביצה דף ד' ע"ב בד"ה ואחרות באחרות וכו' דר"מ מכשיר בס"ס. ותו דלא שייך לומר בכל ס"ס שבש"ס דהוא דלא כר"מ א"כ משמע דס"ס עדיף מרוב. ומ"מ לא באתי לדון ולהקל אי סופר ואי שוקל. אלא לתרץ דברי הרשב"א וגדולי האחרונים שעמדו בשיטתו.
תוס' ד"ה דילמא אזלה וכו' ומשמע לגבי אדם וכו'. הא דלא הקשו קושיא זו על המקשן דאמר כל דפריש וכו' ונראה משום דבאמת כבר כתבנו דיש לומר על הולד עצמו כל דפריש מרובא פריש ובכה"ג לא שייך הדרא לניחותא כמ"ש לעיל דדוקא בהאי דנזיר כיון שידוע לנו שאשה אחת אסורה ואין אנו יודעין מקומה א"כ כשהדרא לניחותא אשה זו אמרינן שמא זו היא כיון דכבר קבוע אבל כשאנו מסופקין בולד או באשה ממי הוא הולד שפיר יש לנו לומר בכל מקום שהוא דמרובא פריש ולא שייך הדרא לניחותא כלל. אבל למאי דמשני דילמא אזלה לגביה. א"כ ע"כ צ"ל דהקושיא היה דנימא על הבועל דמרובא פריש. וכמו שביארנו לעיל דאל"כ מה מועיל שאזלה לגביה וע"כ צ"ל דבולד לא שייך מרובא פריש כמ"ש דה"ל כנמצא ביד פיקח שפיר הקשו דלגבי הבועל נימא הדרא לניחותא. ודוק:
בגמרא מנ"ל לר' זירא הא וכו'. ובנמצא הלך אחר הרוב וכו'. יש לדקדק דלמה הוצרך לאסוקי הך סיפא. ותו הא דמשני התם לחומרא. אין הלשון מדוקדק דפשיטא דהוא לחומרא. והוי ליה למימר אשכחן לחומרא לקולא מנ"ל. ונראה משום דבאמת צ"ל הא דלא מפליג בנמצא דהלך אחר הרוב. דהיינו אחר רוב החנויות שמוכרין בשר כשר משמע אף שיכול להיות דבשר טריפה שבחנות אחד הוא יותר מכל הבשר שבכל תשע החנויות ביחד אפ"ה אזלינן בתר רוב החנויות. וכן משמע מכל הפוסקים דלא חלקו בזה. והיינו משום דאין חילוק בחנות בין רב למעט כיון דהחנויות קבועין הוי ליה כאלו כולן שוות ואזלינן בתר רוב המקומות הקבועין. ומזה מוכח דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אפילו לקולא. אלא דהוי מצי למדחי דמיירי בברייתא שהבשר שבכל חנות שוה לחברתה לפ"ז יש לומר דהוצרך לאסוקי סיפא ובנמצא וכו' דהוי מצי למדחי דטעמא דרישא לאו משום קביעות אלא דמיירי שהחנות שמוכרת בשר טריפה יש בה בשר כנגד כל הכשרות. והא גופא קמ"ל דלא אזלינן בתר רוב המקומות הכשרים אלא בתר הבשר אזלינן. וכיון דהבשר טרפה הוא כמו הכשרות לכך אסור. לכך מסיק דבנמצא הלך אחר הרוב. נמצא דממ"נ מוכח דכל קבוע כמחצה דאם נימא שהבשר טריפה הוא כנגד כולן. אם כן אמאי בנמצא אזלינן בתר רוב חנויות אע"ג דבשר טריפה הוא כמו כל בשר הכשר ע"כ משום דכל חנות כיון שהיא קבוע אין חילוק בין יש בו הרבה בשר או מעט. א"כ מוכח אפילו לקולא לכך משני התם לחומרא. רצה לומר דאיכא למדחי דמיירי שבשר שבכל חנות הוא שוה לחברתה וליכא למילף מסיפא אלא מרישא ולא מוכח רק לחומרא. ודוק:
תוס' ד"ה פרט לזורק וכו'. עיין בסנהדרין דף ע"ט בתוס' ד"ה וכל קבוע וכו' שהקשו כיון דפטר ר' שמעון אפילו בכולם ישראלים עד שאמר לפלוני אני מכוין לא שייך למידרש קבוע כלל מהאי קרא ותירצו דיש לפרש לר' שמעון בתשעה ישראלים וחד כותי ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין דמפטר מטעם כל קבוע מוארב לו וכה"ג כולם ישראלים חייב עכ"ל. נראה מדבריהם דזה מיקרי קבוע מדאורייתא. אפילו אין ידוע הקבוע במקומו. וכן הדין בעשרה חנויות ונודע שאחת מהן מוכרת בשר טריפה ואינו ידוע באיזה חנות הוא הטריפה הוי ליה קבוע אע"ג שאין ידוע הקבוע במקומו והוא נגד דבריהם בנזיר דף י"ב ד"ה אסור בכל הנשים וכו' ויש לומר דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו. אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא מקרי קבוע עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל דף י"ד דזה הוא דעת הטור בהבנת דעת הרשב"א בי"ד סימן ק"י. אבל הפוסקים חולקים על זה. וכן הוא דעת רש"י ביבמות בסוף פרק קמא כמ"ש לעיל. ונראה ראיה לדבריהם מדברי התוס' אלו בסנהדרין דאל"כ קשה קושיות התוס' דלא משכחת קבוע לר' שמעון ואנן קי"ל כר' שמעון כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח. מיהו נראה ליישב דברי התוס' דנזיר ולתרץ קושיות התוס' דמשכחת קבוע לר"ש כמו לרבנן. דהנה עיקר קושיתם שם דמשמע להו דבזורק אבן לעשרה ישראלים ונתכוין שיפול האבן לאחד מהן פוטר ר' שמעון היינו מדקאמר שם אמר לחד מינייהו מאי א"נ כסבר ראובן ונמצא שמעון מאי. ת"ש דתניא ר"ש אומר עד שיאמר לפלוני אני מכוין. ומשמע להו דפירש לחד מינייהו הוא שזרק את האבן ולא נתכוין שיזרוק לגוף מיוחד אלא לאיזה גוף שיפול ואפ"ה פוטר ר"ש. אמנם לולי דבריהם יש לפרש הא דקאמר לחד מינייהו היינו שנתכווין לזרוק לזה הגוף והלך לגוף אחר אלא דהאבעיא הוא דדילמא לא פטר ר"ש אלא כגון שידע שזה ראובן ונתכוין להרוג את ראובן והלך האבן לשמעון נמצא שאין זה האדם שנתכוין להרוג אותו ולא זה הגוף שנתכוין לזרוק אליו. אבל אם נתכוין לזרוק אל גוף אחד ולא ידע אם ראובן הוא או שמעון הוא והיה דעתו להרוג זה הגוף יהיה ראובן או שמעון ואח"כ הלך האבן לשני כה"ג יש לומר כיון שאין הטעות אלא בגוף חייב. והדר קא בעי כסבר ראובן ונמצא שמעון יש לפרש נמי בכה"ג שנתכוין לזרוק לזה הגוף והלך האבן לגוף אחר כענין פלוגתייהו דרבנן ור"ש אלא דהבעיא היא אם בשעת זריקתו לאותו הגוף שנתכוין לזרוק אליו היה בטעות דכסבר שהוא ראובן ובאמת היה שמעון והלך האבן לגוף אחר שהיה סבר שהוא שמעון ובאמת היה ראובן נמצא שהרג אותו אדם שרצה להורגו אלא שאין זה אותו הגוף שנתכוין לזרוק אליו. וע"ז פשט דתניא ר' שמעון אומר וכו' דאינו חייב עד שיפול האבן על אותו הגוף שנתכווין לזרוק אליו. נמצא שבזורק אבן לגו דהיינו שהיתה כוונתו בזריקתו לאיזה גוף שיפול עליו האבן בין שיפול ע"ז בין שיפול ע"ז מודה ר"ש דחייב דזה אינו ענין פלוגתייהו כלל. וראיה לפירוש זה דלפי הפי' שפירש"י לחד מינייהו דהיינו זרק אבן לגו ובעיא שניה היינו שנתכווין לזרוק לאותו אדם שיפול עליו אלא שטעה דכסבר שהוא ראובן. נמצא דהפשטות על זה מדאמר רבי שמעון עד שיאמר לפלוני. היינו שיפרוט שם ראובן ויתכוין לזרוק לאותו הגוף ומדייק מלשון לפלוני לפשוט בעיא שניה דבעינן שיפרט שם אדם שהרג אותו א"כ ה"נ איכא למידק מיניה דאם לא פרט השם ונתכוין לאותו הגוף שזרק אליו בין יהי' ראובן או שמעון ג"כ פטור כיון דלא פרט שם אותו אדם שהרגו דהא כי היכא דמדייק הש"ס מדברי ר"ש דבחד מינייהו דהיינו זורק אבן לגו פטור ה"נ איכא למידק בחד מינייהו בכונת אדם הנהרג בין שיהיה ראובן או שמעון דפטור. וזה ודאי אינו דהא בזה כתבו התוס' שם דמפרש ר"ש קבוע דקרא דהיינו באומר לאותו שעומד שם אני מתכוין ובכה"ג בכולם ישראלים חייב. ובעיקר קושיות התוס' כבר ביארנו באריכות בסנהדרין שם ואין כאן מקומו להאריך יותר ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |