הפלאה/כתובות/ז/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בגמרא רב אסי שרי וכו' אמר להו אתפסוה מטלטלין פירש"י תנו לה מטלטלין תחת ידה במשכון וכו'. נראה כונתו לתרץ קושיות התוספות לקמן דף נ"ו ע"ב דאין עושין כתובת אשה מטלטלין ויבואר לקמן באריכות שם בשיטת רש"י. והנה הר"ן הקשה מכאן על הרמב"ם דכתב דצריך לכתוב הכתובה קודם החופה דהא מסתמא נשאה ביום ד' ולפמ"ש הב"ח בשם הרב המגיד דמודה הרמב"ם בכה"ג דבדיעבד קנתה החופה יש לומר דעובדא הוי דעבר ונשאה קודם כתיבת הכתובה. ועיין לקמן דף נ"א שם כתבנו במתניתין דמוכח כדברי הרמב"ם דלכתחלה אסור לעשות החופה קודם כתיבת הכתובה ובדיעבד קנתה החופה. וכן משמע בגיטין דף י"ט דקאמר כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה ופירש"י דמשעת כתיבה דנכנסת לחופה כבר הוי לה קירוב הדעת אע"ג דלא אחתום משמע דקנתה החופה אע"ג דלא אחתום עדיין דלא סמכה דעתה. ועוד נראה דיש לומר דמיירי דכתב לה כתובה בשעת אירוסין ונהי דקי"ל לקמן דף מ"ג דבשעת כתיבת כתובה שניה בשעת נשואין אחולי אחלה לשעבודה קמא. מ"מ יש לומר דהיכי דבשעת חופה עדיין לא החזירה לו כתובה שכתב לה בשעת אירוסין שפיר סמכה דעתה אכתובה קמייתא אף שאחר כך כשצוה לעדים לכתוב לה כתובה שניה מחלה לו שיעבוד הראשון שהרי העדים כותבים יום שעומדים בו. מ"מ כבר קנתה החופה על סמך כתובה ראשונה וכיון דלא כתבו העדים עדיין כתובה שניה הוצרך להתפיסה מטלטלין כדי שתסמוך דעתה ואפשר דמיירי נמי דהחזירה לו כתובה ראשונה כבר כשצוה לעדים. וק"ל: וכן יש לפרש הך דגיטין.
שם בגמרא רב יהודה שרי וכו'. רב פפא משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור וכו'. לכאורה צ"ל דרב יהודה ס"ל דמקלקל הוא אצל הפתח דאל"ה הא ס"ל לרב יהודה כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור כדאיתא בביצה דף ל"ג ע"ש פירש"י ד"ה והלכתא וכו' משמע דרב יהודה דאסר שם כר' יהודה ס"ל. וא"כ אפילו אין מתכוין לעשות פתח אסור ביו"ט משום בנין. ומיהו לפמ"ש התוספות בפרק כל שעה דף כ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר וכו'. והא דאמר בכתובות גבי מהו ליבעול בתחילה בשבת דקאמר לרבי יהודה דאסור משום דהוי דבר שאין מתכוין אע"ג דהוי לא אפשר ולא קמכוין. וצ"ל דהאי סוגיא כר' ירמיה וכו' הרי בהדיא דלרבא אפילו לר"ן אין איסור וע"כ רבנן דלעיל דאסרי ליבעול בשבת משום דס"ל דלדם או לפתח הוא צריך ועמ"ש לעיל בשיטת התוספות דיש לומר דאיסור הפתח נמי משום חבורה היא אתא שפיר טפי. וק"ל:
והנה בספר פני יהושע הקשה בשיטת הרמב"ם דס"ל דחובל בשבת חייב משום מפרק הא מפרק לא הותר ביו"ט. ולענ"ד נראה דע"כ צ"ל הא דקאמר לעיל דלהנאת עצמו הוא צריך ואפ"ה אסור לרבי יהודה אע"ג דאין צריך לדם דאפ"ה הוי ליה מלאכה. א"כ כל שוחט ביום טוב ה"ל מפרק אע"ג דאין צריך לדם ובשחיטה הוי ליה פסיק רישא לפרק הדם דמודה ביה ר"ש הרי דהותר ביום טוב אפילו מפרק. ומ"ש הרמב"ם פרק ח' מהלכות שבת בחובל והוא שצריך לדם היינו כמ"ש הרב המגיד דבשאין צריך לדם פטור מטעם מקלקל אבל בשחיטה דהוי ליה מתקן שפיר הוי ליה מפרק אפילו אין צריך לדם והא דלא קאמר בשבת פרק כלל גדול שוחט מחייב משום מפרק היינו משום דלר"ש דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופיא פטור ע"כ בשוחט אי אפשר לחייב מפרק. אבל לר' יהודה דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. וכן פסק הרמב"ם ז"ל א"כ הותר לפרק בשחיטה. אך לפי דעת הפוסקים בא"ח סימן תקי"ד דמכבה לא הותר ביו"ט אע"ג דהותר בבשרא אגומרא שתחלתו מכבה משום דאין הכיבוי לצורך אוכל נפש ממש. א"כ ה"נ לא הותר לפרק. אע"ג דבשחיטה הותר מפרק הא אין הפירוק לצורך אוכל נפש. אך נראה דיש לומר דהא דלא אמרינן במכבה מתוך שהותרה בבשרא אגומרא היינו משום שכיון דבבשרא אגומרא אין הכיבוי צורך אוכל נפש ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וממילא דלר' יהודה דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה באמת אף מכבה הותרה ביו"ט. ובזה יש לפרש הסוגיא דביצה דף כ"ב שהביאו התוס' בד"ה אמר ליה אנא וכו'. דבעי התם מהו לכבות את הנר וכו'. אמר ליה אסור ופריך עלה מהא דתניא מכבין את הבקעת וכו' ומשני ההיא ר' יהודה היא. ולפמ"ש יש לפרש דלר"י דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הותר מכבה ביו"ט בבשרא אגומרא ואמרינן ביה מתוך שהותרה וכו'. ולפ"ז יש ליישב קושיות התוספות בד"ה אלא מעתה וכו'. וא"ת לדידיה נמי תקשה וכו'. ולפמ"ש אתא שפיר דבלא זה המ"ל דלא אמרינן מתוך כה"ג דאף דהותר הבערה ביו"ט הא אמרינן בביצה דף כ"ב ע"ב גבי איבעי להו מהו לעשן וכו' רב הונא אמר אסור משום מכבה ומסיק שם מידי דהוי אבשרא אגומרא הרי דבמוגמר איכא משום מכבה אלא דגם מכבה הותר בבשרא אגומרא והמ"ל דלא אמרינן מתוך בכה"ג כיון דאין הכיבוי צורך אוכל נפש ממש. אבל מדקשרי הכא אע"ג דה"ל מפרק וצ"ל דאף במפרק אמרינן מתוך שהותר בשחיטה ואע"ג דאין הפירוק צורך אוכל נפש ממש אפ"ה אמרינן מתוך פריך שפיר. ודוק:
והנה במהרש"א הקשה דדילמא ס"ל לר"י דאסור בשבת משום גזירה שמא ישחוט בן עוף ולהכי שרי ביו"ט אבל לא בשבת. ולענ"ד יש לומר כיון דעיקר הטעם הוא שמא ישכח שהוא שבת ויעשה מלאכה ה"נ איכא למיגזר ביו"ט שמא יעשה מלאכה האסורה ביו"ט אם ישכח שהוא יו"ט. וכן הוא בלשון הרמב"ם ז"ל שהזכיר מלאכה סתם ואיכא למיגזר נמי בשחיטת בן עוף עצמו שמא ישחיז את הסכין או שמא ימרוט את הנוצה קודם שחיטה וכיוצא בו. מיהו נראה דאין להוכיח מכאן דלא ס"ל להנך אמוראי גזירה שמא ישחוט בן עוף דכבר כתבנו בריש שמעתין דאיכא לאוקמי כל הני אמוראי והלכתא בבעילה שניה דאיכא משום חבורה כל שלא בעיל בעילה גמורה. ומשום שמא ישחוט לא שייך אלא בבעילה ראשונה. ואף דלפמ"ש לעיל דלרב יהודה דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור הא דמותר ביו"ט אע"ג דהוא עושה פתח שהוא אסור משום בנין משום דהוי מקלקל א"כ ע"כ צ"ל בביאה ראשונה דבביאה שניה ליכא קלקול כמ"ש לעיל. אך כבר כתבנו לפמ"ש התוס' בפסחים פרק כל שעה דאפילו למ"ד דבר שאין מכוין אסור הכא שרי דה"ל כלא אפשר ולא מתכוין. וכ"ש לשיטת התוספות בביצה דף ל"ב יש לומר דלרב יהודה ס"ל דבר שאינו מתכוין מותר. וק"ל:
תוס' ד"ה מתוך שהותרה לצורך וכו' ומוצא חמץ בביתו וכו'. והכסף משנה פרק ג' מהלכות חמץ הקשה על התוספות דהכא ליכא צורך היום אע"ג דאיכא מצוה הא שריפת קדשים נמי מצות עשה הוא ואינו דוחה יו"ט. ועוד דלא אמרינן מתוך אלא בדבר שיש בו הנאה השוה לכל גוף ובזה אינו הנאה לגוף והביאו המגן אברהם בסימן תמ"ו. וכל דבריו אינם מובנים מה שהקשה משריפת קדשים. יותר הוי ליה להקשות מדברי התוספות עצמן שכתבו בשחיטת עולת נדבה שרי משום דהוי צורך היום שלא יהיה שולחנך מלא וכו' ולא כתבו משום דהוי מצוה אלא דס"ל להתוס' דלא הוי צורך היום קצת אלא כשזמן קבוע באותו יום כגון מילה בזמנו. משא"כ שריפת קדשים ונדרים ונדבות אע"ג דהכי נמי יכול לשרפו בחול המועד מ"מ מיקרי זמנו קבוע כדאיתא בביצה דף כ' ע"ב גבי עולת ראיה דס"ל לב"ה כיון שעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו מיקרי זמנו קבוע. וה"נ כיון דאם עבר פסח שוב ליכא מצוה דתשביתו הוי זמנו קבוע. וכ"ש לדעת רש"י ז"ל בביצה דף כ"ז ע"ב דשריפת תרומה וקדשים הביעור עצמו הוא מלאכה אפילו להאכילו לכלבים א"כ אין בשריפת קדשים מתוך כלל דמלאכות הביעור לא הותרה. ובחדושינו שם כתבנו דזהו גופיה טעמו דרש"י לשיטתו בביצה דף י"ב דמדאורייתא אמרינן מתוך אפילו בדבר שאין בו צורך היום כלל א"כ ע"כ צ"ל דהא דאסרה התורה שריפת קדשים היינו משום מלאכות ביעור דלא הותרה כלל ומזה גופיה ילפינן דאפילו בשריפת תרומה דמותרת בהנאה אסור ביו"ט דאל"ה למה לא נימא במלאכת ביעור גופיה מתוך שהותרה מלאכות הביעור בתרומה הותרה בקדשים. ובזה מתורצים קושיות התוספות עליו שם ע"ש. אבל בחמץ דאין שייך לומר דהביעור עצמו הוא מלאכה כדאיתא בפסחים דף ד' דדוקא משום שריפה הוי מלאכה שפיר כתבו התוספות דנימא ביה מתוך כסוגיא דפסחים. גם מ"ש דבעינן הנאה לגוף אינו מובן דמה הנאה יש בקטן ולולב דשרי ב"ה משום מתוך. ודוק:
שם בא"ד מ"מ צורך היום הוא משום דאכיל ליה וכו'. וממילא בשעת בישול הוי צורך קצת הואיל ורוצה לאכול וכן כתבו התוספות בביצה דף י"ב וכן צ"ל במ"ש בתחילת דבריהם בשחיטת עולת נדבה דשרי היינו משום שלא יהא שולחנך מלא. א"כ הא דקאמר בביצה דף י"ב דאמר השוחט עולת נדבה לב"ה אינו לוקה משום מתוך והיינו למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה אפ"ה אינו אלא עשה ולא אמרינן דכיון דעכ"פ אסור להקטיר את האימורין כדאיתא שם דף כ' ע"ב א"כ אין בו צורך קצת דלא שייך שולחן רבך אלא בהקטרת האימורים ע"ג המזבח וילקה על השחיטה אלא כיון דדעתו להקטיר הוי ליה צורך קצת. ודוק:
בגמרא כאן בבחור שנשא אלמנה כו'. כתבו התוספות לקמן ע"ב וכיון שאין שניהם אלמונים יש לברך כל שבעה הנה אין לומר הטעם כיון שכבר ברכו לכל אחד בנשואין הראשונים אין מברכין פעם שנית. משא"כ כשהוא בחור או היא בתולה מברכין בשביל אחד דא"כ מאי מקשה באלמן כשנשא אלמנה ולא והא בועז וכו' הא התם לא ברכו עדיין בשבילה כמ"ש התוספות דנכרית היתה כשנשאת בתחלה. ותו דאי הטעם משום דכבר ברכו א"כ מנ"ל דס"ל לרב הונא דמברכין בשביל אחד דילמא אין מברכין אלא בשביל שניהם כמשמעות הברייתא דמייתי הש"ס לקמן ומשכחת לדרב הונא דמברכין לאלמנה היינו כשנשאת בנשואין הראשונים לאלמן ולא ברכו בשביל אחד וכשנשאת אחר כך לבחור או אפילו לאלמן שהוא נשא גם כן בתחלה אלמנה ולא ברכו בשביל אחד שפיר מברכין אחר כך בשביל שניהם. אלא ודאי דאין הטעם בשביל זה אלא דעיקר שמחה הוא בנשואין הראשונים ועיין לקמן דף ק"ט בתוס' ד"ה תשב וכו' וע"כ לא משכחת לדרב הונא שיברכו לאלמנה. אלא ע"כ דס"ל דמברכין בשביל אחד. ומזה ראיה לדברי הפוסקים דאפילו אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה מברכין אף שכבר ברכו כיון שלא נבעלה אכתי איכא שמחה ומברכין בשבילה ועיין מ"ש בריש מכילתין. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |