העמק שאלה/קסב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קסב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) למשתי יי"נ של כותי דכתיב ישתו יין נסיכם כו' אלא אפי' בהנאה נמי אסור כדתנן כו'. בעבודת כוכבי' שם אי' יין מנלן א' רב"א אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסו' בהנא' אף יין אסור בהנאה. ופי' בנתנסך ודאי והקשו התוס' ויין שנתנסך לעבודת כוכבים למ"ל קרא מי נפיק מכלל שאר זבח. ויישבו דאין ה"נ דזביחה ונסוך שני ענינים הם ומרבה לקמן פר"י מזבח כל כעין זביחה ומניסוך זריקה המשתברת כגון שבר מקל לפניו עכ"ל. היוצא מזה דהאי קרא מיירי ביין שעשה בו כזריקה המשתברת דאסור בהנאה מה"ת ומהאי קרא הוא דנ"ל דזריקה המשתברת אסור בהנאה. וא"כ ק' לשון רבינו שכ' דאסור באכילה מהאי קרא. ובהנאה ג"כ אסור כדתנן כו'. ממ"נ במאי מיירי אי בנסוך ודאי הרי אסור בהנאה מה"ת ומהקישא דהאי קרא. אי בסתם יינם באכיל' ג"כ מהא דתנן הוא דנ"ל ולא מדרשה דקרא. אלא רבינו כוון להא שכ' הרמב"ם ה' מאכלות אסורות בהקדמה במנין ל"ת שלא לשתות יי"נ. ובריש פי"א כ' יין שנתנסך לעבודת כוכבים אסור בהנאה והשותה ממנו כ"ש לוקה מה"ת וכן האוכל כ"ש מתקרובת עבודת כוכבים מבשר או מפירות אפי' מים ומלח האוכל כל שהוא לוקה שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. והקשו ע"ז הרבה. שהרי תקרובות עבודת כוכבים הוא וכבר כתב בה' ע"ג וגם על הנאה לוקה משום ולא ידבק וגו' ומשום ולא תביא תועבה אל ביתך. ולמה כתב זה הדין בה' מ"א ע"ש הכתוב אשר חלב זבחימו יאכלו. ואין מלקות אלא באכילה ושתיה. והנה בסה"מ מל"ת קצ"ד כ' הזהירנו מלשתות יי"נ וזה לא בא בכתוב נגלה בבאור אבל אמרו בעבודת כוכבים ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור ואתה יודע שאסור הוא בהנאה ולוקין היו עליו כמו שהתפרסם בתלמוד והראיה על היות יי"נ אסור ואיסורו דאורייתא ושהוא ימנה ממל"ת אמרם בע"ג ר"י ור"ל דא"ת כל איסורין שבתורה כו' חוץ מטבל ויי"נ דבמינן במשהו. ובספרי ג"כ כשהתבאר תאר התפשת ישראל בשטים לזנות את בנות מואב אמרו ועדיין לא נאסר יינן של עובדי כוכבים לישראל כו' והרמב"ן נתחבט ע"ז הרבה. וכלל דבריו ז"ל דסתם יינם ודאי הוא מדרבנן ובו נאמר דאסור במשהו. ובו מיירי בספרי שעדיין לא נגזר על סתם יינם וכיב"ז אית' בחולין ד' ד' בהא דיהושפט ואחאב בשלמא שתיה סת"י הוא ועדיין לא נאסר סתם יינם. ואי בניסוך ממש ה"ז בכלל תקרובות ע"ג ומה לנו לטורח הלזה. ודרשה דהאי קרא ישתו יי"נ א"צ אלא להקישו לשאר זבחי עבודת כוכבים וא"כ לוקה היה על הנאה מאינך קראי. זהו כלל דברי הרמב"ן ז"ל והאריך בזה. ואני אובין לפניך דעת הרמב"ם ז"ל והוא דעת רבינו. דודאי יין שנתנסך ממש לעבודת כוכבים לוקה אפי' על הנאה. וה"ה בכלל זבחי עבודת כוכבי' כמים המשתפכים לפני עבוד' כוכבים כדאי' בפסחי' דכ"ב. ולא כמש"כ התוס' ע"ג הנ"ל דזריקה המשתברת מניסוך הוא דנ"ל אלא כמש"כ רש"י סנהדרין דס"ב ב' ד"ה שבר מקל לפניו לשם עבודת כוכבי' דדמי לשחיטה ששובר מפרקתה כו'. והא דנפקא לן מהאי קרא דישתו יין נסיכם הוא דיש ביין חומר בפ"ע מה"ת. והוא שידוע שאין הקדש לעבודת כוכבים כדאי' ע"ג דמ"ד ב'. וכל תקרובת לא נאסר אלא במעשה השחיטה וכדומה. משא"כ יין שהקצהו ושכשכו לעבודת כוכבים אע"ג דלא הוי עדיין זריקה המשתברת ולא כעין פנים. מכ"מ נאסר לשתות מה"ת. וכ"כ בס' יראים סי' ס"ט וז"ל ומנלן דלא מיתסר תקרובות אלא כעין פנים דתניא בע"ג פר"י כותי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכות וסטראות מותרות ואסיקנא דבעינא כעין פנים והא ליכא כע"פ. ויין שנתנסך לפני עבודת כוכבים אע"ג דלא הוי תקרובת דידיה כעין זבח פנים אסור כשאר תקרובות דהוי כע"פ דגלי ביה קרא בהדי' אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יי"נ ודרשו בפ' א"מ מה זבח אסור אף יין אסור. ומדאיצטריך קרא למיסר יי"נ למדנו דכע"פ פירושו כע"פ דזבח ממש עכ"ל. והוא דעת הרמב"ם. ויליף הש"ס מדכתיב ישתו יי"נ גבי אשר חלב זבחימו דמיקרי זבח אחר שחיטה ולפני הקטרה שהוא עיקר אכילת עבודת כוכבים ה"נ מיקרי יי"נ קודם שפיכה לפני עבודת כוכבים אבל הא ודאי דלאחר שנשפך ה"ה כשאר תקרובות ממש ונאסר בהנאה מתרי לאויי הנ"ל. משא"כ קודם שנשפך לא נאסר מה"ת אלא בשתיה כדכתיב ישתו יי"נ. והנאה אסור מהקישא ובתורת אסמכתא ובזה היין דברו בכ"מ דאוסר בכ"ש ומשו' זה היין גזרו סתם יינם של כותים. ולא משום יין שנשפך לעבודת כוכבים שאין דרכו לאסוף ולשתות. ואין לגזור אטו מילתא דל"ש. אלא גזרו אטו יין ששכשכו לעבודת כוכבים וראוי לשתיה ואסור עה"ת. והיינו שהביא ראיה שהוא דרשה ואזהרה מה"ת מדגזרו על סת"י אטו יי"נ ממש. שהוא אינו אלא המשוכשך ולא הנשפך ממש. ובזה יבואר מש"כ עוד הרמב"ם בה' מלכים פ"ח ה"א דיוצאי מלחמה כשאין מאכל מצוי להם אוכלים מאכלי איסור ושותה יי"נ. ותמה הרמב"ן בפי' החומש פ' עקב דבמאי מיירי אי ביי"נ ממש ודאי נאסר עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובתה לבאי הארץ מיד דכתיב שקץ וגו'. ואי בסת"י פשיטא איסור תור' הותר כש"כ איסור דרבנן. אבל הרמב"ם מיירי ביי"נ ששכשך לעבודת כוכבים שאינו בכלל תקרובות ואין בו משום תועבה ומשום חרם אלא משום ישתו יין נסיכם. וה"ה איסורי מאכלות. ומה שהביא הרמב"ם ראיה מאגדה דספרי והיא שהובאת בסנהד' דק"ו ועדיין לא נאסר יין של עמוני ולא יין של כותים. לא ניחא לרבינו לפרש דעדיין לא נאסר מגזרת ב"ש וב"ה. דפשיטא דבימי משה רבינו לא היה גזירה זו. דמה"ת נימא שגזרו בימי משה. תדע שהרי קודם לזה תני בספרי והרי נכנס עמה לפנים. וידוע בעבודת כוכבים דל"ו דגזרו על יחוד כותית. ואמאי לא תני ועדיין לא נאסר יחוד כותית. ותדע עוד במדרש חזית עה"פ שלחיך פרדס רמונים תני ר"י ועדיין לא נאסר יינן של כותים לישראל. הרי שנצרך המדרש להביא ראיה מברייתא זו דספרי ולא מהסברא. אלמא דלא בסתם יינם מיירי. אלא ע"כ מיירי ביין ששכשך ואסור מה"ת אלא שלא נאמרה הפרשה של ישתו יין נסיכם אז בעת מעשה בנות מדין. ומה שהביא הרמב"ן הא דחולין ד' ד' דוק בלשון המאמר דהתם אי' שתיה סתם יינם הוא ועדיין לא נאסר יינם. והכא תניא בספרי לא נאסר יינם על ישראל. והיינו משום דהתם מיירי בסת"י ממש. ולא היה האיסור נוהג כלל. משא"כ הכא מיירי ביי"נ דאסור מה"ת וכבר נאמר מסיני דקדוקי' ופרטי'. אלא שלא נאמר זה הדין לישראל עד שנאמר פרשה זו של שירת האזינו. ובביאור הספרי הארכנו עוד בזה בס"ד: ועתה יובן דרכו של רבינו שהביא עיקר איסור יי"נ מהאי קרא לשתי'. ואח"כ הביא דאסור בהנאה וזה אינו אלא אסמכתא. ואין בזה אזהרה מה"ת אלא מדתנן אלו דברים כו'. ואע"ג דרבינו בסת"י ממש איירי והאי קרא ביי"נ ששכשך לעבוד' כוכבים מיירי מ"מ ידוע דבזמנם שדרכם הי' לנסך לעבודת כוכבים כל יין הי' משוכשך לעבוד' כוכבי' ואח"כ היו שותים אותם ובשביל זה גזרו על סת"י. ועוד גזרו אפי' ודאי לא שכשכו כמו יין העומד לימכר משום בנותיהם. אלא דמשום זה לא היה לנו לאסור בהנאה יותר מפיתן אלא שהשוו זה היין כיי"נ ששכשכו מש"ה הביא עיקר האיסור דמש"ה גזרו על סת"י: אלא אפי' חרצני' וזגים שלהם אסורין ואסורן אה"נ כצ"ל. והוא לשון משנה ע"ג שם:

ב

(ב) עד דמחוור לי' ומנגב לי'. הוא פי' על מנגבה דתנן שאין הפי' שיתייבש לבד. אלא שיחוור ואח"כ ינגבה. והיינו דשקיל וטרי הש"ס במה מנגבה. ופשיטא דלא הותר במה שיתייבש ויקרש היין שבה:

ג

(ג) משום דמערבין חמרא בכופרא. לשון דמערבין משמע בשעת הזפיתה. והזפת חם ונמוג. ולא משו' חשש דלאחר הזפיתה. ובד' ל"ג א' אי' על הא דתני' נודות הכותים כו' כותי ריבבן ועיבדן ונתן לתוכן יין וישראל עומד ע"ג אינו חושש ומקשה וכי מאחר דהכותי נותן לתוכן יין כי ישראל עומד ע"ג מאי הוי וקאמר רב זביד משום דהוי כזורק מים לטיט. וכ' המרדכי דהא דתנן בגת שאסור הוא משום שמא נתן בו יין אחר הזפיתה וכ"כ הש"ך יו"ד ריש סי' קל"ד. אבל דעת רבינו כפרש"י במשנה ד"ה גת כו'. ואורחא למרמי בה חמרא פורתא לאעבורי קיטרא דזיפתא. הרי הא דאסרו גת אינו משום שמא נתנו בו יין לקיום אלא משום דדרך מלאכת הזפיתה כך הוא והכי מוכח בגמרא בסוגי' דגת דקאמר והאי דקתני זפתה אורחא דמילתא קתני. ופרש"י שדרך הזופתין לזרוק בו יין. וכ"ז אינו אלא בשעת הזפיתה. אבל לאחר הזפיתה אין לחוש לגת כמו שיש לחוש לנודות וקנקנים משום שדרך להטיל בם יין לתשמישם. משא"כ גת. אלא ודאי משום דבשעת הזפיתה דרך להטיל יין בזפת אסור הגת. והא דרב זביד דמדמה בשעת זפיתה כזורק מים לטיט כבר יישב בסה"ת בשם ר"ת לחלק בין נודות של עור לגת של אבן ועץ וחרס. וצ"ל דמה שכתב רש"י לעבורי קיטרא דזיפתא דמשמע שהוא בא רק בשביל ריח הזפת כמו בנודות ה"ק תחלת הנתינה משום הכי. אבל ממילא לא אזיל לאבוד באבן ועץ וחרס ומועיל ליין ג"כ. ומלשון רבינו נראה לחלק בין גת לנודות מטעם שיבואר באות הסמוך:

ד

(ד) כי היכי דליבסם חמרא. ביאר רבינו טעם האיסור. שנותנים יין בזפת ואח"כ מועיל להמתיק היין שדורכין בגת וקולט אז איזה ריח או טעם חזק מהזפת. ומועיל היין להמתיק הזפת והיין שקולט ממנו אח"כ. אבל כ"ז אינו אלא בגת שדורכין בו יין וכמבואר בש"ע א"ח סי' קע"ה ס"ו דמש"ה יין של שתי חביות מתחלת בצירתם הווין כשני מינים. דבעת תסיסתם בחבית נגמר מעשה היין. ומועיל הזפת שבגת להיין קודם שנגמר כ"צ ועירן לחבית משא"כ נודות וקנקנים שמטילין בו יין שנגמר כ"צ. ואין הזפת מועיל לו כלל. אלא שזופתין אותם כי היכי דלא ליבלע בכלי. וא"כ אין היין שבזפת מועיל כלל. אלא לאעבורי קיטרא דזפת שלא יזיק ליין או להאדם שאוחז בכלי. ומש"ה שרי. וממוצא דברינו תלמוד דלית לי' לרבינו מש"כ הר"ן וש"מ בשם הראב"ד בהא דנודות העובדי כוכבים כו' דקאמר ר"ז דנעשה כזורק מים לטיט. דה"ק דמש"ה אינו מנסך. אבל אי שפך יי"נ ודאי אסור והיינו דבעינן ישראל עומד ע"ג שלא נסך תחלה. וע"כ הא דאסור הוא משום דס"ל להראב"ד שהיין נפלט אח"כ ואסור משום תערובות. וכ"כ הרמב"ן בחי'. דאין לומר משום דהיין מועיל לעבורי קיטרא דזיפתא ונמצא נהנה מיי"נ. דזה אינו אלא אברוחי ארי דשרי במודר הנאה. ויותר מזה אי' בד' ל"ח ב' בהא דמורייס דשרי בהנאה משום דאתי לעבורי זוהמא דדגים. ומכש"כ הכא שאין שמין בו היין אלא למנוע שלא יזיק הזפת מכאן ולהבא. אלא ע"כ הטעם משום שהיין נפלט. אבל רש"י בד' ל"ג א' ד"ה כזורק מים לטיט כ' בזה"ל שאותו היין הולך לאיבוד בזפת כו' ושוב אינו פולט עכ"ל. וא"כ אפי' ודאי יי"נ שרי. נחזור לדעת רבינו דאי כהראב"ד ז"ל לא הי' צריך להסביר טעם האיסור משום כי היכי דלבסים חמרא. אלא אפי' לא בא כי אם לאעבורי קיטרא דזיפתא אסור משום שפולט יין אלא רבינו לא ס"ל הכי. אלא משום שנהנה מיי"נ במה שממתיק טעם היין שדורכין בו אח"כ. וזהו הנ"מ בין גת לנודות וקנקנים וכמש"כ:

ה

(ה) עד תריסר ירחי שתא או עד דמלי מיא תלתא יומי מעל"ע כו'. כצ"ל והיתר הא' הוא בד' ל"ד ב' הני גולפי שחימי ואוכמי בתר תריסר ירחי שתא שרי. והב' הוא בד' ל"ג א' הורה ר"א הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן. ואמר רבא צריך לערן מעל"ע. וע' בסמוך. ויש לדקדק לענין מש"כ הג"א סי' כ"ב והובא בש"ע יו"ד סי' קל"ה דהני ג' ימים א"צ שיהיו רצופין. אבל המעל"ע של יום א' צריך שיהי' רצוף דוקא. והיינו משום דלשון ג' ימים משמע אפי' אינן רצופים אבל מעל"ע משמע רצוף כדמוכח בב"ב דכ"ט א' ג' שנים שאמרו רצופות ומקשי מאי קמ"ל תנינא חזקתן ג' שנים מיום ליום. אלמא דג' שנים משמע אפי' אינם רצופות ורק משום מיום ליום משמע רצופות וה"נ ג' ימים. וא"כ לנוסחת רבינו תלתא יומי מעל"ע משמע דתלתא יומי רצופות דוקא. ואף על גב דדחי הש"ס בב"ב שם מ"ד מיום ליום לאפוקי מקוטעות ולעולם אפילו מפוזרות קא משמע לן. וה"נ אפשר לומר דה"ק תלתא יומי מפוזרות אלא שיהי' כל יום מעת לעת ולא מקוטעות. מכ"מ יש לדקדק דפשטא דהאי לישנא משמע רצופות והא דס"ד שם דמיום ליום אינן רצופות אינו אלא משום דתנן בסיפא חזקתן ג' שנים ואינן מיום ליום כמש"כ רשב"ם. וגם רב הונא מפרש דהלשון דיקא הכי ע' פי' רשב"ם ד"ה קמ"ל דדוקא קתני למעוטי מפוזרות. בכ"ז אינו מוכרח כ"כ לדחות פשיטותא דהג"א. וגם כי לא נקיט רבינו לשון הגמרא בכל הענין. וי"ל דגם לפניו הי' נוסחת הגמרא כמו לפנינו תלתא יומי לחוד. והוא ז"ל מפרש שיהא כל יום בפ"ע כ"ד שעות מעל"ע ולא הי' לפניו הנוסח' בדרבא וצריך לערן מעל"ע אלא בכל יום כמו שהביא רבינו בסמוך מש"ה איצטריך רבינו לפרש שיהא מעל"ע:

ו

(ו) מידי דהוי אקנקנים של כותי'. פי' דלענין תריס' ירחי שתא איפסק בי מדרשא והלכתא קנקנין של כותים לאחר י"ב חודש מותרין. ולענין היתר ערוי ג' ימים אי' שם דף ל"ג א' סבר רב אחא ברי' דרבא קמי דרב אשי למימר הני מילי נודות אבל קנקנים לא א"ל רב אשי לא שנא נודות ל"ש קנקנים. ומה שפשוט בעיני רבינו דגת לא חמיר מקנקנים הוא מבואר דיין שבגת אינו מכניסו לקיום וקנקנים מכניסן לקיום וכל ההכשר של גת אינו אלא משום דמשתמש בשפע. אבל ודאי קיל מקנקנים. וכן לשון הרמב"ם ה' מ"א פי"א ה' כ"א גת של אבן כו'. ואם ישנה י"ב חודש או נתן בה מים ג"י מעל"ע א"צ לקלוף לא תהי' הגת חמורה יותר מן הקנקני' לא נאמר יקלוף אלא להתירה מיד. וראוי לדעת דהראב"ד בהשגות שם חולק בעיקר גדול. וכ' דלג' ימים צריך קליפה וי"א אף לשנים עשר חודש כו'. וס"ל דהיתר יישון וערוי אינו אלא לניגוב או לכל"ח אבל לא לקליפה דזפת גם לקנקנים גם לגת כמש"כ הכ"מ שם. ובאמת לשון רבינו משמע הכי מדכ' ומעצרתא דפחרא אע"ג דמקליף לזפת דילי' אסור עד תריסר ירחי שתא כו' ולא כתב אע"ג דמקליף לזפת ומנגיב לי' אסור עד כו' אלא ה"ק אחר הקלוף אסור עד י"ב חודש. אבל קלוף לעולם בעי. והיתר ישון וערוי לא מהני אלא לכל"ח דלא מהני נגוב. וה"ה לשאר כלים דלא ליבעי נגוב. אבל כבר רבו הפוסקים שהסכימו להרמב"ם ז"ל. ובאמת תלי' בגי' דברייתא שבד' ל"ג תני' קנקנים של כותים חדשים גרודים מותרים ישנים ומזופפין אסורין נתן עובד כוכבי' לתוכן יין ישראל נותן לתוכו מים. ופרש"י כלומר נתן לתוכן עובד כוכבי' יין ישראל נותן לתוכן ג' ימים מים ומערן מעל"ע כדאמרינן ומותרין. הרי דלמזופפין ג"כ לא בעי אלא ערוי ג' ימים ומותר. וכש"כ דישון י"ב חודש שרי כדמוכח מדברי הראב"ד עצמו ומדעת הש"ע סי' קל"ח ס"א. ולא כהר"ן שלהי ע"ג שכ' דישון גרע מערוי. אבל בה"ג גרס הכי כותי נתן לתוכו מים ישראל נותן לתוכו יין כותי נתן לתוכו יין ישראל נותן לתוכו ציר ומורייס. וא"כ לא מצינו דערוי מהני לזפת דלא ליבעי קליפה. מיהא בתוספתא דע"ג פ"ה והובא בתוס' שם אי' תרווייהו נוסחי דפרש"י ובה"ג ע"ש. ומעתה נוס' רבינו נראה כשל בה"ג. ודעתו כהראב"ד וכבר כ' במגדול עוז שזו מחלוקת ישנה. ונוס' הרמב"ם ופוסקי' כנוסחא שלפנינו:

ז

(ז) רב אמר במים וה"ה לאפד בי רב א' וכל הענין. בגמ' אי' רב א' במים וה"ה לאפר. רבה בר חנא [כצ"ל ולא רבה בר בר חנא. א' באפר וה"ה למים ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא פרש"י ברטיבתא שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה לשפשף עד שתהא נגובה ואחר כך מים. ביבישתא מים תחלה ואחר כך אפר ומשפשף משמע דברטיבתא בעינן דוקא אפר תחלה כדי שתהא נגובה. וא"כ קשה שלא הזכיר רבינו הא דרבה ב"ח כלל. דברטיבתא דוקא אפר ואח"כ מים. ולא להיפך. ואפי' למאן דאית לי' ד' וה' היינו ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים. מיבעי לאשמעינן דאי יהיב מים ואפר מים ואפר לא הוי ניגוב. להכי נראה דרבינו מחולק עם רש"י ולא בעי נגוב תחלה דוקא ותלי' במחלוקת שהביא רש"י בהא דבי רב אמרי דבסמוך. והביא רש"י בשם רבותיו דה"פ תרתי תלת. ברטיבתא אפר ומים וביבישתא מים אפר ומים. ושמואל א' תלת ארבע. ברטיבתא אפר ומים ואפר דשמואל בעי תרי אפר. וביבישתא דבעינן מים תחלה א"כ הוי ארבע מים ואפר מים ואפר. ומים בתראי לא קא חשיב דלאו לשום נגיבה אלא לפנותו מן האפר. ולזה הפי' הסכימו כל הראשונים וכ"כ בה"ג הי יי"נ וז"ל פי' לישנא קמא לרב תרתי ברטיבתא אפר ומים תלת ביבישתא מים אפר ומים כו'. אלא שרש"י הקשה ע"ז דא"כ אמאי רב חשיב מיא בתראי ושמואל לא חשיב. והכי מיבעי לשמואל דמצריך תרי אפר לחשוב מיא בתראי כמו לרב דחשיב ויהא ארבע וחמש. מש"ה הסכים רש"י לפי' אביו דיבישתא תרי מים ואפר. ברטיבתא תלת אפר מים אפר. ושמואל בעי תרי אפר לעולם אפי' ביבישתא. ומש"ה רש"י לטעמי' דבעי אפר תחלה דוקא ברטיבתא כדי לעשותו נגוב וכמש"כ לעיל. אבל לפי' רבותיו של רש"י לא בעינן נגוב תחלה דוקא עם אפר. ואפשר גם ברטיבתא לעשות תחלה מים ואפר. אלא שהוא טרחא יתירה ללא צורך שהרי גם אחרי האפר יוצרך לתת מים לנקותו מהאפר ולמאי יתן תחלה מים. משא"כ ביבישתא דוקא מים תחלה. ומה שהקשה רש"י אמאי רב חשיב מיא בתראי ושמואל לא חשיב מיא בתראי נראה ליישב בפשיטו' דהא ודאי דהכשר מים שאמרו אינו שטיפה בעלמא אלא לשפשף יפה כמ"ש הר"ן בשם הראב"ד שלהי מ' ע"ז בהא דתנן בכלים ש"ג מדיחן ומטבילן. דפירו' משפשפן. ומים הראשונים דיבישתא אינו בא אלא כדי ללחלח ולהשיג תועלת נקיון האפר ולא בעי לשפשף ומש"ה בעינן מיא בתראי עפ"י דין בשפשוף. ואי ה"נ אי שפשף במים שלפני האפר סגי במים ואפר לחוד. ויכול ליתן יין כמו שהוא. אלא אורחא דמילתא ינקה מן האפר בשפשוף יפה. וא"כ למאי ישפשף תחלה. ומעתה לרב ודאי יש לחשוב מיא בתראי שהוא מדין הכשר בין ברטיבתא. בין ביבישתא אם לא שפשף תחלה. משא"כ לשמואל דאע"ג דבעי שני פעמים אפר לא בעי שני פעמים מים מן הדין. וא"כ מיא בתראי אינו מן דין הכשר. ומש"ה לא חשיב. ובזה ניחא הא שאמר רב מים ואח"כ אפר ביבישתא ולכאורה קשה הא בעינן אח"כ ג"כ מים. כמו שאמרו בי רב משמו תלת ביבישתא מים ואפר ומים. אבל למש"כ ניחא דבאמת מטעם נגוב סגי בשפשוף מים פ"א ואפר פ"א. וגם זה אינו נ"מ במה ישפשף תחלה אחר ששניהם מנקים ומכשירין. תדע שהרי בחולין ד' ק"ה א' אית' בש"א מקנח ובה"א מדיח ופריך ב"ש מקנח ולא בעי מדיח וב"ה מדיח ולא בעי מקנח והאמר ר"א כו' ומסיק בש"א מקנח וה"ה מדיח ובה"א מדיח וה"ה מקנח ולא פליגי ופרש"י ותוס' דתרווייהו בעי ולא כרמב"ם ורשב"א. ולכאורה קשה למאי קאמר דלא פליגי כלל דזה דוחק. נימא דבהא פליגי מר מקדים קנוח דפת להדחה דמים ומר מקדים הדחה לקנוח. אלא צ"ל דפשוט דאחר ששניהם מנקין אין נ"מ מאי קעביד תחלה. ה"נ בהכשר כלים אין שום נ"מ בהקדם. אלא ביבישתא אורחא דמילתא דנותן מים תחלה בלא שפשוף. שהרי ישפשף אח"כ משום נקיון האפר וממילא בעינן מים אח"כ מן הדין ג"כ. אבל אי הוי משפשף תחלה. או ברטיבתא אי הוי משפשף במים סגי אח"כ באפר לחוד מן הדין. מש"ה מתחלה מיירי רב בשפשוף לחוד ובי רב משמיה דרב מיירי בצורך ההכשר מש"ה קאמרי תלת היינו מים תחלה בלי שפשוף ואח"כ באפר ומים בשפשוף. מיהו כ"ז לסוראי. ופומבדיתאי ס"ל דבעינן תרי פעמים מים כמו אפר ומש"ה קאמר שמואל ארבע וחמש. שיהא הכשר מים באחרונה ופשיטא דהכשר מים בעינן כיון דנקטיה במנין ושפיר מצי הש"ס לפרש דפליגי רב ושמואל בזה אי בעינן תרי מיא להכשר או לא. ורב ס"ל כמו שמואל אליבא דסוראי ומש"ה לא חשיב מיא בתראי. אלא פשיטא להגמרא דלא פליגי בדין וכך היו מקובלים דלא פליגי. ויותר מתפרש נוסחת רבינו בסמוך דגריס ואמר רבי שמואל בר רב יצחק ולא פליגי כו'. אלמא דס"ד דפליגי ור"ש גמר הכי. והיינו כמש"כ. דס"ד דפליגי אי בעינן הכשר מים לבסוף כדין בשפשוף. או לא בעינן אלא שטיפה מן האפר ולא לצורך הכשר. קמ"ל דכ"ע בעינן הכשר מים לבסוף כדי שיהיה שני פעמים כמו אפר. אלא דרב לא חשיב מיא בתראי משום דממילא ג"כ ישפשף יפה לנקותו מן האפר. מיהו גם לפומבדיתאי נ"מ במה שהעלינו לסוראי. היינו אי שפשף במים תחלה בין ברטיבתא בין ביבישתא לא בעינן מיא באחרונה מדין הכשר דל"ש אפר ומים. או מים ואפר כדמוכח מסוגיא דחולין לפרש"י ותוס'. ובזה יש לעמוד ע"ד הרמב"ם פי"א ה"כ שכתב בזה"ל מדיחין במים ובאפר ארבעה פעמים ודורך בהן ואם היתה בהן לחלוחית מקדים האפר למים ואם לא מקדים המים עכ"ל. ולכאורה תמוה. הא בסוגין מבואר דביבישתא בעינן ה' אבל למש"כ ניחא דכיון דהדיח כדין הדחה בשפשוף ודאי לא בעינן שם מיא בתראי ושמואל דחשיב ה' ביבישתא היינו דסתמא לא נתן מיא קמאי אלא כדי ללחלח. הכי נראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל. אבל בש"ע אי' חמש כמשמעו. אחר כל זה שהעלינו פי' רבותיו של רש"י לא בעינן ברטיבתא שינגב תחלה דוקא וזהו שיטת רבינו שלא הביא אלא דרב דביבישתא מוכרח ללחלח תחלה והנה הרא"ש ז"ל פסק לקולא כסוראי דספק דרבנן להקל. אבל כל הפוסקים נקטי כפומבדיתאי. והטעם למש"כ ניחא שפיר. דמדלא מפרש הש"ס דפליגי בהכשר מיא בתראי דרב לא בעי מיא בתראי לשפשף ושמוא' בעי ש"מ דפשיט' דבעינן תרי פעמים אפר ומים. ולא כשמואל אליבא דסוראי ומכש"כ דלא כרב אליבייהו דסגי גם באפר גם במים פ"א:

ח

(ח) סתם יינו של עובד כוכבי' מי שרי ליה לאגוריה או לא. כצ"ל. פי' אי שרי השכר או לא. אבל הא פשיטא דאסור לכתחילה להשכיר עצמו ליי"נ אלא אי שכרו שרי או לא. וכ"כ התוס' ד"ה שכרו:

ט

(ט) ונקלינהו ונבדרינהו א"נ נקברינהו מי לא תנן כו'. עד הני לא ברירא מילתא. לפנינו אית' בגמ' ונקלינהו ונבדרינהו דילמא מזבלי להו. [והתו' גרסי אתי לזבולי בהו. וכן גריס הר"ן שכ' דהכא ודאי מזבלי בהו. וכ"כ בביאורי הגר"א יו"ד סי' קל"ג]. ולקברינהו בעינייהו מי לא תני' כו' ומשני התם דקא קברי ב"ד מוכחי מילתא הכא לא מוכחי מילתא אימר אינש גנב ואייתי קברי הכא. והרבו הראשונים ז"ל להקשות. הא זיבול שרי דזו"ז גורם שרי. ותו הקשו הא כל הנקברין לא חיישינן דילמא יאמרו גנב ואייתי קברי הכא. עיין בתוס' ובר"ן שנדחקו ליישב. וע"ע לחם משנה הל' מ"א פ' כ"ז הל' י"ו מה שכתב בזה. אבל נוס' רבינו מיושרת ומכוין לפי' אחר בסוגי'. דמקשה שפיר דנשרוף וזבלו שרי כדין זו"ז גורם. או נקברינהו ולא חיישינן לחפיר' כמו דתני' אחד אבן כו' ולא חששו שמא יחפרו בני אדם ויטלום. ומשני התם מוכחא מילתא דאיסורא הוא. הני לא ברירא מילת' פי' לא בריר' לאינשי דאיסורא הוא ולהכי החמיר בהו ר"ח. פי' כדי לפרסם האיסור כדאי' כיב"ז בחולין ד' נ"ג בעובדא דשרקפא דטריפתא. ובזה יתיישב יותר מה שלא הקשה ממשנה דתמורה דכל הנקברין. דזה פשוט הי' להמקשן לחלק בין הני דתנן במשנה דתמורה. דידוע לכל אדם אסורייהו דזיל קרי בי רב הוא. אבל הא דתני' אבן שנסקל בה כו' אינו מפורש בתורה. ומכ"מ לא חששו לדבר. ומשני דמכ"מ מוכחא מילתא דאיסורא יותר מאגרא דסת"י: והנה בחמץ בפסח כ' המ"א סי' תמ"ה בשם מהרי"ל דשורף וקובר הפחמין. ובל"ס למד מהרי"ל מסוגי' זו דע"ג. מה לי חטי דאה"נ של יין או דחמץ. והי' אפשר ג"כ ליישב ק' המ"א שם דהאיך שרי לשרוף חמץ לרבנן דס"ל דאין מצותו בכך ואפרן אסור והרי תנן כל הנקברין לא ישרפו ע"ש. אבל י"ל דבאמת לחכמים בעינן תרתי שורף ומפרר וזורה לרוח. ויהי' פי' המשנה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח על שני אופנים. מה"ת סגי אפי' בפירור לחוד. ומדרבנן בעינן גם פירור דשריפה לחוד אסור שמא יהנה מאפרן ופירור לחוד אסור שמא אתו בהו לידי תקלה. מש"ה שורף ומפרר. והא דלא בעינן קבורה כמו הכא. משום דכיון דיפרר אין בהם אלא זבול. וזהו שלא כדרך הנאתן ושרי בחמץ משא"כ ביי"נ ע' תוס' ע"ג דמ"ג ד"ה אמרו לו. אבל כ"ז לגירסתינו בע"ג. וגם במשנה דפסחי' וחכ"א אף כו'. אבל נוס' הרי"ף ורא"ש שם וחכ"א מפרר כו'. ולא בעינן תרווייהו. ומכ"מ שריפה לכ"ע שרי מטעמ' שכ' הגר"א שם דסתמי דכמה משניות הכי הוא. ובאמת ק' המ"א יש ליישב בפשיטות דבחמץ לא חיישינן להנאת אפרן. דאפי' למ"ד בשריפה י"ל דאפרן אסור אי ליליף מנותר וכמש"כ לעיל פ' קדושים שאי' ק' אות ב' עפ"י הירושלמי ע"פ. הא מיהא נוס' הרי"ף במשנה הפי' או שורפו או מפררו וזורה לרוח. וכ"כ הרמב"ם וש"ע. אבל א"כ קשה מחטי דיי"נ דילן. אמאי שרי פרור ולא חיישינן דהדרי ומלקטי להו כמו בחטי דיי"נ. ולנוסחת רבינו י"ל דדוקא בחטי דיי"נ שאין האיסור מפורסם חיישינן ולא בחמץ. ולעשות פרסום לדבר ג"כ לא הוצרכנו בחמץ וסגי בעיקר הדין לעשות באופן שא"א לבא לידי תקלה מה שאין כן הכא חיישינן דילמא אתו לידי תקלה וגם בעינן פרסום שהוא אסור:

דאילו מאן דמתייליד ליה. שאילתא זו אינה בכתובים. אלא בפי' כת"י אי' כאן שאי' ס"ו דחייבין ישראל בזמן דאיכ' צער בעולם כו'. ועיקר שאילתא דלפנינו מעין הפרשה היא עה"פ אל אמונה וגו'. מיהו התחלת השאילתא במצות מילה לא נתבאר מאי שיאטא לכאן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף