העמק דבר/במדבר/טז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

העמק דבר TriangleArrow-Left.png במדבר TriangleArrow-Left.png טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

ויקח קרח וגו׳ ודתן ואבירם וגו׳. מלשון ולוקח נפשות חכם. שלקח לב ונפש בני אדם עד שהגיע שקמו המה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים לחלוק על משה ואהרן. והנה לפי לשון הכתוב ודתן ואבירם וגו׳ מוכח שגם המה היו בלוקחי נפשות ולא בין הנפתים. וא״כ ויקחו מיבעי. אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה. מהליכות המחלוקת. ומעונש שהגיע להם. כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם קרח. ודתן ואבירם. ור״ן איש. שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור״ן איש. ולא דו״א. וגם הנהיג המקום ית״ש כבוד בר״ן איש ולא בקרח ודו״א כאשר יבואר. ע״כ יש להבין שר״ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה׳. והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה׳ כאש בוער בקרבם. לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע״י עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה׳ אמת בפי משה. ואין להרהר אחריו ח״ו. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה׳ ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה׳ כי עזה כמות אהבה. וכ״ז מבואר במדרש שהביא רש״י מה ראה קרח לשטות זה. הר״ן איש כבר כתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אבל קרח שפקח היה מה ראה כו׳ ולכאורה אינו מבואר מה זה ישוב על ר״ן איש במש״כ את מחתות החטאים וגו׳. [וידעתי שיש מקום לפרש ע״פ דאיתא בסנהדרין פ׳ ד״מ שפי׳ בנפשותם על עסקי נפשותם שאכלו ושתו בבית קרח ועי״ז נפתו. אבל מכל מקום נראה שבעלי המדרש כיונו בא״א]. אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין פי׳ הכתוב בנזיר שנטמא וכפר עליו מאשר חטא עה״נ. וביארנו שמה שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוה״ק ולהיות קדוש לה׳. וזה אינו לפי ערכו. והבחינה ע״ז שהרי נטמא ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה. מיקרי חוטא על נפשו. וה״נ המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה׳ ע״י עבודה אע״ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה וזה מיקרי החטאים האלה בנפשותם. שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות מה שאינו לפי הרצון ממנו ית״ש. ומש״ה סמך ענין הלז לפרשת ציצית. שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת. שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ה׳ כמו שביארנו באזהרה ולא תתורו וגו׳. והר״ן איש סירבו ע״ז והגיע להם מה שהגיע. והנה לא היה אפשר להם לקחת מחתות וכדומה ולהקריב במשכן. שהרי הלוים שמרו שלא יקרב זר מש״ה היו מוכרחים לעשות מחלוקת על משה ואהרן ולפרוץ גדר. כ״ז היה הליכות ר״ן איש ובשביל שמכ״מ כיונו לש״ש מש״ה נענשו בשריפה באש שיצא מק״ק והיה בזה ענין כבוד ג״כ כמו שיבואר. לא כן דו״א המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו. כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים. כדאיתא בנדרים דף ס״ד א׳ ומכש״כ עתה כאשר נגזר עליהם למות במדבר ולא ליכנס לארץ זבת חלב ודבש. משום הכי נענשו בבליעה בארץ כרוח הבהמה. אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר״ן איש. וכה היה נראה לפני ב״א שזהו מבקש גם הוא. אבל באמת תוכו לא כן היה וקנאת השררה אכלתהו ע״כ עשה מעשה הר״ן איש ונענש כדו״א. והיינו שתמה המדרש אבל קרח שפיקח היה לא נכנס לשטות לבקש חסידות מה שאין כן רצון הקב״ה. וע״כ כסבור להשיג תאות הכבוד. והיה נכון לבו בטוח שיצא לחיים. א״כ מה ראה לבטוח לחלוק על משה. וכל דברים אלו מבואר במקרא בפרשת פינחס הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה׳ מבואר שהר״ן איש הצו על ה׳. והמה הצו על משה ועל אהרן. ויבואר עוד שמה זהו כלל הענין. וע״ע בספר דברים י״א בפסוק ואשר עשה לכם במדבר וגו׳. והנה ידוע אשר יראי ה׳ ועמוסים בפרישות אינם יכולים להצית מחלוקת. שנדרש לזה לגבב דברי נרגן ולשה״ר וכדומה. וגם כי באמת בלבבם האמינו במשה ותורתו. רק שהיה קשה לקבל זה הדין. וא״כ לא מצאו ידים לעשות מחלוקת. וכן דו״א שהיו ידועים לבעלי ריב ומדון ושונאי משה. לא היה בכחם להמשיך הקהל אחריהם. ומי פתי יסיר דעתו אחר אנשים שהולכים אחר לבבם. אבל קרח שהיה גדול הדור הוא היה בכחו להמשיך אחריו רבים וכן שלמים. ובאשר גם הוא לאו אורחיה לדבר עם ב״א ולפתות ברוב דברים. ע״כ לקח אליו את דו״א ומסר להם דברים כפי דעתו הרחבה. והמה הלכו בשליחות קרח ולקחו לבב ר״ן איש להמשך אחר קרח. נמצא כל הענין נקרא ע״ש קרח והוא העיקר ודו״א האמצעים אשר ע״י הרחיב הפרצה מש״ה כתיב ויקח קרח והם אחריו. ואחריהם נמשכו ר״ן איש חסידי הדור. ועליהם נאמר (משלי כ״א:ט״ז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. פי׳ רפאים הוא כמו פראים. אלא פראים הוא בלי עול ד״א ורפאים הוא בלי עול מלכות שמים ויראת ה׳. ואמר הכתוב כי מי שהוא י״א באמת אלא שתועה מדרך השכל. הרי סופו לנוח בקהל רפאים. ולהיות אפיקורוס ולבזות חכמים כמו אפיקורוס ממש וע׳ דברים ב׳ י״א וכן היה בר״ן איש הללו. שתעו מדרך השכל. ונמשכו אחרי פרעות דו״א ובזו את משה ואהרן:

ב[עריכה]

נשיאי עדה. מנהיגי הדור:

קריאי מועד. שישבו עד כה עם משה ואהרן בכל מועד שנדרש לעצה ותושיה:

אנשי שם. משמעו בשני אופנים. א׳ מפורסמים בשם לאנשי מעלה. ב׳ אנשי מעשה טוב וע״ז כתיב טוב שם משמן טוב. ובמשנה אבות פ״ד וכתר שם טוב עולה ע״ג [ואולי בא זה הלשון ממש״כ בפרשת נח ויהיו בנו נח שם וגו׳. וביארנו מלשון ויהיו. דמי שנהג במצות ומע״ט נקרא ע״ש שם. וזהו אנשי שם] והודיע הכתוב עד כמה הגיע כח דברי נרגן של קרח דו״א. עד שלקחו לב אנשי מעלה הללו. שמצד הסברא לא היו ראוים לבא לידי מדה זו לומר למשה ואהרן למה תתנשאו על קהל ה׳ אם מצד שהיו נשיאי עדה וכל מנהיג יודע שא״א להנהיג את הדור בלי איזה התנשאות. וא״כ לא היה להם לשפוט את מו״א למתנשאים שלא לשם שמים ח״ו אם מצד שהיו קריאי מועד. וישבו יחדיו עמם. וראו רוב ענותנותם והליכות ד״א שלהם שלא בהתנשאות יתירה ח״ו. אם מצד שהיו אנשי שם. ואין איש אפרתי מוצא פה ולשון להגיד למי שגדול ממנו מדוע תתנשאו אפי׳ אם היה כן ח״ו. וזהו מדת פחותי ערך וכל הפגום פוגם. אם מצד יראת ה׳ ודאי לא היה ראוי להרהר אחר רבן של ישראל להוכיח אותם אם לא בעבירה ברורה כשמש אשר ע״ז מצוה להוכיח אפי׳ תלמיד לרב. אבל כ״כ גבר פתוי אנשי נרגן אלו. עד שנשקע המון המניעות בתוך ים דבריהם:

ג[עריכה]

כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה׳. מוכשרים שתשרה עליהם שכינה ורוה״ק גם אלו לא היה משה בקרבם. ורק עתה עוד משה חי. והוא גדול מהם. בא הדבור הכל על ידו. וידוע מאמרם ז״ל בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ד) שהיו בימי הלל כמה שראוי היה לחול עליהם רוה״ק כמו על משה אלא שאין הדור ראוי לכך. וכבר פירשנו בספר שמות י״ג ג׳ דבר המשורר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. כי בהיותם במצרים לא היו גדולי הדור המכונים בשם ישראל ראוים לרוה״ק ולהשיג מעלת הקדושה. מחמת שני דברים. א׳ מחמת שהיו במצרים מקום טומאה ואין השכינה שורה שם. ב׳ שהיה בית יעקב היינו כל הדור מעורבב במעשה עם לועז. ואם כן אין הדור זכאי לכך. אבל בצאת ישראל ממצרים. וגם בית יעקב מעם לועז. היתה יהודה לקדשו השיג מעלת הקדושה. ישראל ממשלותיו. גדולי הדור לכחם הגבוה למשול ביראת אלהים וכפי הדרש במ״ק דף ט״ז עה״פ מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. מי מושל בי כו׳. והיינו שאמרו כי לא כן בדור הזה אשר כל העדה כלם קדושים והשכינה שרויה ביניהם. וא״כ אף ע״ג שהיו באמת ודאי יודעים שמעלת משה ואהרן גדול מהם. אבל מדוע תתנשאו וגו׳. והרי גם בלעדי משה ואהרן היתה השכינה שורה על אחרים שראוים לכך:

ד[עריכה]

ויפול על פניו. לתפלה. וכפי׳ רשב״ם. וכמש״כ בספר ויקרא ט׳ כ״ד ובכ״מ ובין כך השיג רוה״ק וידע להשיב דבר. וע׳ להלן י״ז:

ה[עריכה]

וידע ה׳ וגו׳. באשר ידע משה שבלבם על כהונה ועל לויה. ועוד מה שבלב קרח על נשיאת אליצפן. ע״כ השיב משה שלשה דברים:

וידע ה׳ את אשר לו. היינו לוים שנאמר בהם מי לה׳ אלי. וכבר ביארנו שם. שהם מייחדים מעשיהם אך לשם שמים ולכבודו ית׳:

ואת הקדוש. היינו קדושת העבודה:

והקריב אליו. מכבר בעת בריאת שו״א בטבע היצירה כך הוא נשמת אהרן מסוגלת לכהונה. ונשמת הלוים להיות נבחרים לשמו. אלא שהגיע ע״י גלגולי מעשה העגל להתגלות הענין וע׳ להלן י״ז י״ט מש״כ שם:

ואת אשר יבחר בו. היינו לנשיאות. שדרך להתחלף. אבל לא כרצון בני האדם אלא אפי׳ ריש גרגותא משמיא מוקמי לה. והוא ית׳. יקריב אליו. בכל דור ודור. ואמר על כל אלה בקר. אין פי׳ מחר דוקא אלא משמעו שיגיע עת אשר יהיה הדבר ברור לכל. ומכונה בשם בקר שהיום מבקר ומוכיח כל דבר על מכונו והיה זה ברוה״ק כי ללוים עוד לא הגיע הבחינה למחר עד שהגיע דבר המטות:

ו[עריכה]

זאת עשו. מיד לצורך הענין שהוא מביא לביקור בדבר הכהונה ואת הקדוש וע״ז אמר.

ז[עריכה]

ותנו בהן אש. בתוכן ולא עליהן שיהא מלאות גחלים כמו ביוה״כ כדי לשנות מדרך עבודה. וע׳ להלן י״ח:

לפני ה׳ מחר. זה הפרט יתגלה ביום מחר. ומובן דאינך פרטים יתגלה כ״ד בעתו. וכן אפי׳ ענין הנשיאות בהמשך הזמן ניתן לדעת אשר אך לו ית׳ המתנשא לכל לראש:

ט[עריכה]

המעט מכם. לפי׳ המפרשים המעט לכם מיבעי. אלא ה״פ. וכי עון קל הוא שאתם באמת מוכשרים להשיג רוה״ק ונבואה ע״י מה שהבדיל למשכן ה׳:

ולעמוד לפני העדה לשרתם. בכל דבר שבין אדם לשמים בתפלה וכדומה כמש״כ בספר דברים י׳ ח׳ וכ״ז גורם אהבת ה׳. ובכ״ז ובקשתם גם כהנה. ואם כן אות הוא שלא משום שאתם מבקשים חסידות ואהבת ה׳ אתם נכנסים לתגר הלז. אלא משום כבוד הכהונה. וכי עון קל הוא בעיניכם לבקש להשתמש בתגא של עבודה לכבוד עצמו. וזה עצמו כדאי למנוע מכם תאוה זו. דבאמת מעלת הכהונה אינה ראויה כי אם למי שזוכה לעשות מעשיו אך לשם שמים ולא לכבוד עצמו. וע׳ מש״כ בספר שמות כ״ח ל״ה:

יא[עריכה]

הנועדים. עלינו. על ה׳ לתקן באשר הוא ית׳ היסב להתחר בנו. וכיב״ז בספר שמות ט״ז ז׳ כמש״כ שם בשם המכילתא וע׳ להלן י״ז כ׳:

יב[עריכה]

לא נעלה. שהמשכן היה עומד במקום גבוה כמו בהמ״ק. ומשה וב״ד היו בהר. וע׳ מש״כ להלן כ״א י״ט עה״פ ומנחליאל במות. ע״כ אמרו לא נעלה:

יג[עריכה]

להמיתנו במדבר. א״א להבין הדברים כמשמעו. דהאיך משה ממיתם ח״ו. אלא. ע״כ כונתם שחושדים אותו שהוא מבקש מה׳ שיגזור כן באשר ידע שלא יבא לא״י ושוב לא ישתרר עליהם דזה היה ידוע דיהושע מכניס ישראל לארץ כמש״כ ריש פרשת שלח מש״ה ביקש מה׳ שיעכבם במדבר ארבעים שנה ובזה האופן. כדי שיהא הוא מתנשא לראשם:

גם השתרר. לא השתררות לבד ביקש בזה אלא עוד דבר גדול אשר ההשתררות טפלה לאותו דבר ורמזו לו בזה שגם חייו לא היה בטוח שהרי הנבואה היה ידוע דמשה מת במדבר. ע״כ ביקש כ״ז כדי שיחיה וגם ישתרר. וכל זה הטילו קוצים לעיני משה:

יד[עריכה]

אף לא וגו׳ ותתן לנו וגו׳. עוד לא הביא אותנו. והנה מתפאר עלינו כי נותן לנו וגו׳:

טו[עריכה]

ויחר למשה. נצטער הרבה ואינו מלשון כעס. וכמש״כ בספר בראשית ל״א ל״ה ל״ו:

אל תפן אל מנחתם. פרש״י מנחות התמידים. אינו עפ״י הגמ׳ בחגיגה דף ו׳ שמשעת מרגלים לא הקריבו תמידים כלל. וא״כ לא היה מנחה. והנראה ע״פ מש״כ ריש ספר ויקרא דלהשחתת המדות הבאה ע״י אחת מארבע מרות שנתקלקל. באה מנחה לכפר ולרפא חולי המרה ומה שנתעות בשעת החולי. וכענין האמור בשאול אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. ובמלאכי ג׳ וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ וגו׳ מאין פנות אל המנחה יע״ש. ואמר משה שאם יביאו מנחה לכפר על דברי עזות כ״כ שדברו בשביל כעס ותרעומת עלי:

אל תפן אל מנחתם. כי לא מחמת כעס ומכאוב לב הגיע להם זה העון. שהרי אין להם על מה לכעוס שהרי[א] לא חמור אחד מהם נשאתי. לפי הפשט מנהגם היה שהמשתרר עה״צ ינשא על הסוס כלשון המקרא בקהלת ראיתי עבדים על סוסים ושרים וגו׳ אלמא דראוי להיות להיפך אך גם המשרת את אדוניו בדרך נותנים לו חמור. ואני לא לבד שלא לקחתי סוסו של א׳ מהם אפי׳ חמור לא לקחתי לרכוב[ב]:

ולא הרעתי את אחד מהם. להתכבד בקלון מי מהם שיהא גורם כעס המביא לידי עזות בלי דעת. אבל המה אינם בכעס כי אם עזי נפש ברצון וא״כ אין ראוי שיקובל מנחתם לכפרה ע״ז:

טז[עריכה]

היו לפני ה׳. במ״ק דף ט״ז פי׳ חז״ל לפני ב״ד. ולמדו מכאן דמזמינין לדין. והוא פלא איזה ד״ת היה כאן. והאיך מוכח מלפני ה׳ בכאן יותר מבכ״מ דמשמעו לפני א״מ. אלא הוא שהיה קשה לחז״ל מה העלה משה בזה המאמר יותר ממה שכבר אמר לקרח. וכבר הערו המפרשים ז״ל בזה אבל כד דייקת לא צוה הפעם ליתן אש במחתות. והסיבה לזה שמתחלה הבין משה שקרח ודו״א כופרים בכל מה שאמר משה בשם ה׳ שלא כן הוא. ומש״ה אמר שיתן אות במה שכולם יהיו נשרפים מאש הקטרת רק את אשר יבחר ה׳ הוא יחיה. אבל עתה התבונן מדברי דו״א שהוא נחשד דהקב״ה עושה ע״פ בקשת משה. וגם זה עון פלילי. וכדאי׳ במס׳ שבת דף קמ״ט ב׳ כל מי שחבירו נענש ע״י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה שנאמר לא יגורך רע. מכש״כ לבקש רע על דורו ח״ו. ולפי זה החשד מה יועיל זה האות שלא יאמרו גם בזה ככה. מש״ה אמר היו לפני ה׳. היינו דין תורה. והענין דכל דיני תורה הקבועים לדורות המה עיקר טבע הבריאה כמו חקות שו״א כמש״כ בספר בראשית א׳ א׳ ובספר ויקרא ריש בחקתי. והנה מכבר נאמר פרשה לדורות בפרשת בהעלותך. ולא יהיה בב״י נגף בגשת ב״י אל הקודש. והלא לא כפרו קרח ודו״א בתורת משה הבא לדורות עולם שהם חקות שו״א. אלא חשבו שכל גדולי ישראל ראוים לגשת אל הקודש. ע״כ היה בזה ד״ת שאם אינם ראוים יהיה ניגף ומת מיד ולא מהקטרת כלל יגיע העונש. שזהו עונש לשעה ולא טבע שמיקרי דין תורה. מש״ה ניתן לחשוד. אלא הזמינו עצמכם לדין. היינו לעונש הנגשים אה״ק שלא כראוי:

יז[עריכה]

ונתתם עליהם קטרת. ולא הזכיר אש וכמו שביארנו. ומכל מקום שייך לשון והקרבתם. באשר שהוא דרך הקרבה. כמו דכתיב הקטרה בשמיני למלואים אע״ג שעדיין לא ירד האש. ואע״ג שנצטוה ברוה״ק שיעמדו כולם בקטרת כמש״כ לעיל ד׳ מכ״מ ברור שלא היה דבור מפורש בזה שהרי לא נכתב אלא ברוה״ק ראה כי כן יש לצוות ולעשות. והיה סבור מתחלה לצורך הענין שישימו גם אש. ועתה ראה לצורך הענין שיהיו בלא אש. ויהא ניכר לכל אדם שיצא האש מלפני ה׳ הוא קודש הקדשים ולא מאת הקטרת. וע׳ להלן י״ז י״ב בדיוק לשון ונתתם ולא ושימו. כמו לעיל ט״ז ז׳ וכן בסמוך כתיב וישימו. אלא שהוא משום שכן צוה משה שלא יתנו אש ע״ש:

יח[עריכה]

ויתנו עליהם אש. כאשר הר״ן איש מאז היתה תשוקתם להקטיר לפני ה׳ גם שלא ברצון ה׳ אלא שלא יכלו לבא לא״מ שהלוים היו לגדר. ועתה כי נפרץ הגדר והגיעו לידי מעשה זה של המחתות שוב לא שמעו למשה אלא עשו כמו שאמר משה תחלה. ומשום הכי לא כתיב ויעשו כן. אלא ויתנו עליהם אש. וכתיב עליהם. ולא בהן היינו מלאות גחלי אש כעבודת יוה״כ אחר שנתכונו להקטיר באופן היותר טוב ולא כדבר משה:

ומשה ואהרן. ולא כמו שאמר משה שיעמוד אהרן עם חמשים ומאתים איש. אלא עמד עם משה. והיינו משום שלא שמעו הר״ן איש לפקודת משה. ואהרן לא הורשה לעמוד עם אש שלא בזמנו. ע״כ סר מחברתם ועמד עם משה בפ״ע לראות מה יעשה ה׳:

יט[עריכה]

ויקהל עליהם קרח. עוד מבערב הקהיל עדה שיהיו מוכנים לבא בבוקר אל א״מ. לראות שיקובל הקטרת שלו לרצון. כאשר בטוח היה כפרש״י בשם המדרש שראה כ״ד משמרות (וטה״ד הוא ברבה וצ״ל י״ד משמרות שיצאו מהימן מבני קרח) מבניו:

את כל העדה. לא כל עדת ישראל נקבצו ובאו לכך. שהרי בסמוך כתיב דבר אל העדה לאמר העלו מסביב וגו׳. הרי היה עדה אחרת סביב משכן קרח דו״א רחוק מאהל מועד אלא ה״פ אותו העדה שנקהלו לפתח א״מ לא היתה ביאתם לכבודו של משה ואהרן ולראות במפלתן של המלינים עליהם. אלא להיפך שהיה כל הקהל באים מחמת שהקהיל קרח לראות בקלקלתן של משה ואהרן חלילה. אבל מי שלא נפתה לקרח לא הלך כלל לפתח א״מ. ואדרבה כמה נקבצו לדתן ואבירם להתרעם עליהם. וברוך חכם הרזים שאין דעתן של ב״א שוה:

אל כל העדה. בשביל שהנקהלים החלו להתלוצץ ולהקל בכבוד משה ואהרן. ע״כ נראה כבוד ה׳. ונפל פחד ה׳ עליהם:

כא[עריכה]

העדה הזאת. שנקבצו ובאו הנה. וראוים לעונש משום שהיו מקטני אמנה בדבר משה:

כב[עריכה]

לכל בשר. שרוח שלו רך ונפתה כמו בשר שהוא רך. וכדאי׳ בסנהדרין דף ס״א ב׳ מפי אחרים גריר אבתרייהו. ועוד יש לפרש לכל בשר שהרוח דומה לבשר להיותו נמשך אחר הנאת עצמו. וה״ז כמו תענוג בשרים. וע׳ להלן כ״ז ט״ז ובספר בראשית ו׳ ג׳ וס׳ דברים ה׳ כ״ג. והנה הועילה תפלתם. ובא דבור בפ״ע על עדה אחרת שעמדו סביב למשכן קרח דו״א:

כד[עריכה]

למשכן קרח דתן ואבירם. אבל הר״ן איש נצולו מגזירה זו דבליעה. משום שהם כיונו לש״ש. וגם בעיקר מחלוקת היו שתים כמש״כ לעיל. וכל חטאם היה בהקריבם לפני ה׳. וע״כ לא נענשו בני ביתם כמו קרח דו״א:

כה[עריכה]

וילך אל דתן ואבירם. לפי הפשט הלך להזהיר את העדה כאשר נצטוה. אבל בסנהדרין דף ק״י למדו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. הרי פירשו שהלך משה להוכיחם ולפייסם. ולמדו זה מדלא כתיב וילך אל משכן קרח דו״א. אלא הלך גם לזה התכלית לפגוע בדו״א שהיו אצל משכן שלהם ולא כקרח שהיה אז פתח א״מ:

וילכו אחריו זקני ישראל. בכ״מ שהלך משה לצורך ישראל הלכו אחריו הזקנים לסייעו ולכבודו. אך כתיב מפורש כאן. באשר משה בעצמו לא קרא אותם לכבודו. משום שראה עדה גדולה מקילים בכבודו. ושמחים בכשלונו. וכסבור היה אולי הזקנים ג״כ רוח אחרת בקרבם. מש״ה מפרש הכתוב כי הלכו אחריו זקני ישראל כדרך הנשיא מהלך וזקנים אחריו וראוי לדעת כי נשתנה מנהג הכבוד ממה שהיה בימי האבות שמבואר בספר בראשית מ״ח ט״ו להיפך ע״ש בשם מ״ר:

כו[עריכה]

וידבר אל העדה לאמר. אחר שהוכיחם ולא הטו אוזן. או כאשר ראה שכ״כ העיזו שלא יצאו לקבל פני משה והזקנים כפי ד״א שוב ידע שאין תקוה מהם:

פן תספו בכל חטאתם. באיזה חטא קל שלהם. אע״ג שאינו הולך אחריהם בעון מחלוקת החמור. מכ״מ אם יהיה בידם איזה חפץ שלהם. וחל על זה חרון אף ה׳ ובעידן ריתחא ענשי אעשה ג״כ יחול החרון על האדם. והיינו פי׳ בכל חטאתם. אפי׳ חטא אחר שלהם שיש עמכם:

כז[עריכה]

יצאו נצבים. לא נחתו מפחד אשר לפניהם. וכסבורים שלא בא משה והזקנים אלא להזהיר את העם שלא יהיו נגררים אחריהם ולא יהיו נספים בעוה״ב:

כח[עריכה]

כי לא מלבי. הוא דבר אחר. ואמר שני דברים. א׳ כי לא הייתי בודה מלב. אלא בשליחות ה׳. ב׳ כי לא בקשתי מהקדוש ב״ה גדולות לאחי ולשבטי. ולא כמו שתשבו דו״א:

כט[עריכה]

ופקדת כל האדם. לעזוב מה שלהם לזרעם אחריהם. וכדומה מה שהחולה מפקד מחמת מיתה שאינה פתאומית. אזי תדעו כי לא ה׳ שלחני. והכל בדוי והמה נקיים לגמרי:

ל[עריכה]

וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה׳. במה שחשבו כי הוא מלבי. היינו שאני בקשתי זאת. ולאהבת הקב״ה אותי נשא פני לדכא את ישראל ולהוריד כבודם. וא״כ הרהרו גם אחרי וגם אחרי הקב״ה ששמע בקול איש על זה. משום הכי יהיה ענשם כ״כ קשה שירדו חיים שאולה. אבל אם היה באמת ע״י בקשת משה. אע״ג שהיו מכ״מ ענשם על שחשדו גם זה שלא בא בשליחות כלל. אבל זה החשד של שקר לא היה אלא על משה ואין זה נאץ את ה׳. והיה העונש קל מזה. שהיו מתים במגפה וכדומה:

לא[עריכה]

ותבקע האדמה אשר תחתיהם. לא נפלו תומ״י כמו ברעידת הארץ. דאי היה כן לא היה עוד רעש ופחד על מי שלא נפל כרגע. אלא מתחלה נבקע ונעשה פה ואחר כך

לב[עריכה]

ותפתח וגו׳. אותו הפה החל לבלוע בכח המשיכה אחד אחד מי שהיה ראוי להבלע:

ואת בתיהם. אין הכונה בתים ממש. שהרי לא היה להם בתים כי אם אהלים. אלא הפי׳ משפחתם וזרעם כמו בית יעקב וכמש״כ בספר שמות י״ב כ״ג כ״ז. ומש״ה פירש הכתוב ואת כל האדם אשר לקרח. דלא כמו דו״א שנבלע כל זרעם ולא נשתייר מביתו מאומה. משא״כ קרח שבניו לא מתו. אלא כל האדם היינו עבדיו והנגררים אחריו באהלו. וקרח עצמו לפי המדרש נבלע גם הוא עמם. ולפי הפשט יבואר עוד להלן כ״ו ו׳:

לג[עריכה]

חיים שאלה. עמוק לפי תהום. ואע״ג שלא נראה לאדם מה שנעשה עמם בבטן הארץ. אבל הכתוב מגיד שכך היה:

ויאבדו מתוך הקהל. לא כמו קבורים שניכר כמו אדמה חפורה בזה המקום. אבל כאן כשנסתם הפה היו אבודים ולא ניכר מקומם איה:

לד[עריכה]

לקולם. בשעה שהפה היה שואף ובולע היו צועקים מר. וחשו שארי אנשים פן אח״כ יהיה הפה בולע גם אותם. כמו שבית דו״א היו נבלעים אחד אחד מכל המקום שהיו:

לה[עריכה]

מאת ה׳. ולא מאש הקטרת. אלא מאת ה׳ היינו מקודש הקדשים. והיה בזה מיתה במגפה כמו הדין להזר הקרב. וע׳ להלן י״ז י״ד. אמנם נתכבדו שהיה בזה כעין שריפת נדב ואביהוא דכתיב ג״כ מאת ה׳:


הרחב דבר

  1. ובזה יתפרש יפה מקרא ישעי׳ א׳ לא תוסיפו הביא מנחת שוא שאין לו משמעות. ולדברינו הפי׳ שמביאים על מה שעושים שלא כראוי כאלו בא להם מחמת קלקול איזה מרה. שמביאים לידי מעשים אלו. ובאמת המה עושים בשאט נפש בלא הסתת הטבע המקולקל. וא״כ ה״ז מנחת שוא:
  2. ורש״י פי׳ בשם מדרש חז״ל אפי׳ חמור שהרכבתי את אשתי בשעה שהלכתי ממדין למצרים לא הי׳ משלהם. ויש להעיר. יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא הי׳ משל צבור אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי צבור אין זה מן החסידות שלא יאכל משלהם. שהרי יהי׳ מוכרח להאציל איזה שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי צבור. והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהי ניזון משלהם. וגם משה ניזון אז משל צבור. ורק החמור שהביא את אשתו הי׳ משלו. ובאמת לא הי׳ בשביל שנצרך משה לאשתו ובניו במצרים. שהרי מיד שבו למדין. אלא כך בקשה היא ממנו לראות תפארת י״מ וכדתניא במכילתא פ׳ יתרו. ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי צבור. ודאי ממדת חסידות שלא להעמיס עה״צ יותר מן ההכרח לחייו:
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.