הלכות קטנות/א/רכא
|
< הקודם · הבא > |
רכ"א) נתקבל עדות עד מפי עד על פלוני ואח"כ בא איש א' ואמר כשעברתי דרך שם שהיה העד הראשון הוא אבי הנערה א"ל כשתלך אתן פיטורי בתי שכבר לקחתי הגט ממנו שלא רצה ליתנו ברצונו ולקחתיו בעל כרחו ומת אבי האשה והניח דלוסקמא ובתוכה ג' כתבים וכשבא המוביל נתן הכתבים ונמצא בתוכם קבלת עדות מאנשים רקים שאין בו ממש על המת וכנראה לכאורה שסותר דברי העד הראשון ואינו כן דעדות הראשון קיים ואבי האשה היה עם הארץ דאורייתא וכשקבל העדות ההוא חשב שזהו העיקר לפטור את בתו ולא החשיב הדברים שאמר לעד הראשון בחשבו שהוא נער ובעי שישכח אותם או שלא יגיע למקום האשה ומ"ש שלקחתי הגט בעל כרחו בתחילה קראו פיטור סול טור"ה וזהו הכתב ששלח שקראו גט נמצא שהעדות הראשון אינו בטל ואמר שלא רצה ליתנו מדעתו שכן הוא אמת שהלך לו מן העיר ולא כתב גיטה כפי ההסכמה והוא לקחו בעל כרחו שמת וקבל עדות זה שלפי דעתו זה מתירה. כבר הוכחתי בכתבים שכל מה שהתירו חז"ל משלך נתנו לך מן התורה הנטבע בחזקת מת והם אסרו (יבמות קכ"א.) ואח"כ אמרו (שם קכ"ב) דנאמן עד מפי עד וכו' וכן חזקת כל מי שנשתקע שמו שהוא מת ואשתו מותרת מן התורה. (עי' מבי"ט ח"א סי' שכ"ו) והם אסרו חזרו והתירו בעדות כל שהוא ע"כ כל המחמיר בדבר אינו אלא מן המתמיהים:
אמר המני"ח: אם העד ריק ופוחז או אם חשדוהו בעדות זה לא ימנה אדם להתיר עפ"י עדותו סי' י"ז ס"ו. ונ"ל שכן כתב מוהריק"ש וכשכותבין ב"ד קבלת עדות כדי לדון ע"פ יהיו נזהרין שלא ליתנו ביד האשה או ביד קרוביה אם לא שיש בו כדאי כדי להתירה בו בפשוט משום דחיישינן פן תלך האשה לכפר במקום שאינם בעלי דעה ותבא להנשא בחשבם שכיון שנעשה ע"י ב"ד שכל הכתוב שם די בו והותר להשיאה שאם לא כן לא היו כותבין אותו ב"ד. עיין בהריב"ש סי' תק"ח ושם כתב דיש לנו לכתוב קבלת עדות א' אף כי אין בו דבר מספיק להתיר את האשה כדי שיהיה אצלינו שאם יבא עדות אחר יצטרף עם זה להתירה עי"ש ועיין בתומת ישרים סי' ע"א שהקשה דהוי חצי דבר מכל עד ואנן קימא לן (ב"ק ע':) דבר ולא חצי דבר ותירץ הוא ז"ל שני תירוצים וזה יצא ראשונה דמעיקרא זה המקבל הב' עדיות על פיהם נעשה הוא עד שלם ועל פיו של זה המקבל אנו סומכין להתירה. זאת ועוד דהכא לא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא עי"ש ועיין בהרב בעל פני משה ח"א סע"ו. ומה שהוצרך לתירוץ שני נראה דנתקשה בתירוץ הא' דנ"מ כשלא היה המקבל ב"ד דכא' חשבי' ליה או שלא היה א' ממש אלא שקבלו השני עדיות שנים דאז הוי ג"כ חצי דבר ולא דבר שלם מאי דלא סמכינן עליה ולכך הוצרך גם את השני ודוק והבן. אם שני ישראלים היו מדברים או שואלים זה לזה או לגוי א' מה נעשה מפ' וגוי אחר שמע דבריהם ויבא גם הוא בתוכם והשיב מבלי ששאלוהו דבר אעפ"י שנתכוין להסיר הספק ואפי' שאל במה אתם מדברים חשיב מסיח ל"ת ועיין ריב"ש סי' ש"פ ומוהרי"ק דיני מל"ת סי' י"ב ומוהריק"ש כתב שאם הדבר ברור לא פלוג רבנן בין גוי מכיר בדת יהודית ויודע שישיאוה ע"פ בין מי שאינו מכיר. ספק מל"ת אזלינן לחומרא. גוי שבא לקהל וספר המאורע יש להסתפק אם הוי מל"ת עיין מוהריב"ל ח"ג סי' ב'. כתב ריב"ל ח"א ס"ו דדוקא בעדים הולכים להקל משום עגון ולא מקילינן בגופו של עדות וכן כתב ח"ג סי' פ"ט וכן דעת הרא"ם סי' ל"ו והרדב"ז חולק על זה סי' קכ"ט היכא דאמר נהרג סתמא. כי היכי דאמרינן דכי לא שייליה להאי גוי גופיה חשיב מל"ת ה"ה נמי כי שייליה על א' והשיב להם הגוי על יהודי אחר בכלל דבריו חשיב מל"ת גבי יהודי השני אעפ"י שנשאל על הא' כן דעת מוהריק"ש עיין ריב"ל ס"ב והרשד"ם ס"פ. נראה מהפוסקים שאין צריך להזכיר שם עירו ולא שום היכר שהוא מעיר פ' אחר שהזכיר שם אביו עיין הרא"ש כלל נ"א ס"ב שייך לסי' י"ז בש"ע סי"א. ועיין דין כ"ג ותשובת הר"ם אלשקאר סי' ס"ז ועיין מוהרי"ק שורש קט"ו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |