הלכות קטנות/א/קג
|
< הקודם · הבא > |
ק"ג) שאלה: למ"ד דחמץ חוזר ונעור בפסח מיבעיא אם קדם וסילק את האיסור קודם הפסח אי אמרינן דטעמו חוזר ונעור:
תשובה: כך עלתה הסכמת רבים אע"ג דיש לדחות קצת מן הראיות יש לחוש והרבה חוששין לספק טעמא דחוזר ונעור ואין אוכלים שמן זית ולא של שומשמין:
אמר המני"ח: אין אוכלים כי אם שומן מהותך ומכניסין עצמן ולבניהם אחריהם בתגר גדול בשנת רעבון כדת מה יעשו. וזוכר אני בשנת התמ"ט אחר פטירת מרי הרב הגדול מר זקני ז"ל שקרא ה' לרעב בארץ ולא היו נמצאים חטים שמורים משעת קצירה ולא שומן כדי להשתמש בפסח והחסידים ואנשי מעשה אשר היו נזהרים בזה נמצאו בצער עצום ובפרט הרבנים המובהקים הראשון שבראשון המלאך כמהר"ר יצחקי וכמהר"א חיון וכמהר"י מולכו ז"ל ונכתבו פסקים על ככה אם היו יכולים להתיר וכדת מה לעשות ובעונותי אזדא מיני מלתא ואעיקרא דדינא לא יהבית אדעתין כיצד עלתה הסכמ' למעשה בעבור שלא הייתי מן הנזהרים הבו דלא להוסיף עלה ומי יתן והיה לאל ידי להכנס תחת סוג צדיק שהי"ת היה מוחל לי בחמלתו התוספות הללו דלא מצו אינשי למיקם בהו ובפרט כעת שאנו נעים ונדים בארצות העמים וצר לי על אבדת התורה וביטולה כי אין בידי מה להשיב שואלי דבר בדין דברים המותרים שאחרים נהגו בהן איסור וידיעתי שקולה היא ואינה מכרעת וצריך אני לעיין אי דוקא היכא דההוא מנהג אית ביה משום גזרה דהא אטו הא הוא דאמרינן אי אתה רשאי להתירם בפניהם אבל היכא דליכא גזרה דהא אטו הא לא דבמדרש רבה ס' ויגש פ' צ"ד משמע דאפי' דליכא גזרה דהא אטו הא אפ"ה א"א רשאי להתירם. וז"ל אעין דשיטי' הוה במגדלא והיו נוהגין בהם איסור משום קדושה דארון אתון ושאלין לר' חנינא חבריהון דרבנן א"ל אל תשנו ממנהג אבותיכם ע"כ ודוחק לומר דכיון דאי הוה ארון הוה שייך למגזר אטו ארון צד איסור קרינן ביה. אבל הב"י א"ח סי' תר"ע ס"ל דדוקא היכא דאיכא למגזר הא אטו הא וכתב דמדברי הטור משמע דאפי' דליכא למגזר הא אטו הא ולע"ד אין הכרח בדברי הטור דאפשר דס"ל כדברי הב"י ומיהו מדברי המדרש משמע דאפי' דליכא גזרה דהא א"ה וסברת הב"י איתא בריב"ש ז"ל סי' מ"ד:
גם יש לעיין היכא דהמנהג בא לו מנחלת אבותיו דהתם נגע בו אל תטוש. להיכא דבא לו מצד עצמו דיש צדדים לכאן ולכאן דוק ותשכח הריב"ש שצ"ט וש"ע י"ד ס"ס רי"ד. וכמדומה לי שהרב בעל כה"ג הביא מזה בשם גדולים ומההיא דבני בישן (פסחים נ) נראה דאפי' שהאב לא קיבל בפירוש אלא מנהג בעלמא נעשה נדר איברא דיש לחלק בין יחיד לרבים אבל לא משמע הכי קרא דשמע בני שבא בכתוב בלשון יחיד ובאמת הדבר הזה צריך נגר ובר נגר דאיך יעלה על דעת בן אדם שחומרת הבן ובניו וב"ב תהיה יותר חמורה מהנודר עצמו דאיהו הוה מצי להתיר ע"י פתח וחרטה והבנים לא ימצא להם תרופת התרה שהרי בני בישן אמרו אנן לא אפשר לן וכו' נאלמתי לא אפתח פי כי אין הפנאי מסכים (עי' מל"מ פ"ב דנזירות הי"ד ובהגהות מהרל"ח טיו"ד סי' רל"ו ובקומץ למנחה מצוה שס"ח):
ולענין הכלים של מי שנוהגים היתר למי שנוהגים בו איסור באותו דבר נראה דשרי לכתחילה עיין יו"ד סי' ס"ד לבוש ס"ט וזכורני דדוקא בכי האי גוונא דמדינא שרי אלא דהנוהגים איסור נהגו משום חומרא הוא דשרינן אבל במידי דלא פסיקא לן דינא ואיכא דוכתא דנהגו איסור ואיכא דנהגו היתר בכה"ג לא שרי הכלים ואגב ענין זה ראיתי בדין אכסנאי דכשהבעל הבית יודע באורח שנוהג איסור בדבר אחר נראה דיכול האורח לאכול בביתו של בעל הבית ולא חיישינן שמא הוא מאותו דבר שהבע"ה נוהג קולא דכיון דיודע באורח שנוהג איסור ודאי לא ספי ליה לאורח מידי דס"ל דאסור. ואפי' דהאי מילתא לאו משום קבלה או מנהג אסר ליה האורח אלא מסברא דנפשיה דס"ל דאסור אפ"ה לא חיישינן דספי ליה מידי דס"ל להאי דלסור. עיין הגהות מרדכי דריש יבמות וש"ע יו"ד סי' קי"ט ס"ז הג"ה ועיין הרב מוהרלנ"ח סי' קכ"ב באורך והרמב"ם פ"א מהל' מאכלות אסורות. ומיהו אי אותו דבר ניכר שהוא מהדברים שאותו אחר אוסר מדעת שרי להושיט וליתן לו דכיון דניכר ודאי לא אכיל אלא א"כ הדר ביה. ונ"ל כי דוקא שאוסר מדעתו אבל מי שאוסר משום קבלה שקבל עליו או משום מנהג אבותיו אסור להושיט לו ואפי' במידי דבלאו דיהיב לה הלה הוה מצי נקיט לה דליכא למימר אי אכיל היינו משום דהדר ביה דהא לא מצי הדר ביה מידי דהוה אמושיט כוס יין לנזיר דאפי' דלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור הכל עיין מהרל"ן חביב שם אך צריך לעיין היכא דאיסורו משום קבלה דלכאורה לא שייך האי טעמא ואוף הכי מהרלנ"ח לא קאמר לענין קבלה:
ובאכסנאי בבית החשוד על האיסורין ולאכול היתר עמו עיין פ"ק דשבת הלכות הרי"ף דף ק"ג ע"א בשלטי הגבורים סי' ד' המתחיל לשון ר' ישעיה אחרון ונראה בעיני וכו' דמי שחשוד על האיסורין שאסור לאכול עמו אפי' דברים של היתר שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים האסורים עכ"ל ומשמע דמה דקאמר ונראה בעיני וכו' היינו לאכול אפי' דברים של ודאי היתר אבל להיות רגיל לאכול עמו בסתמא פשיטא דאסור ועיין ג"כ פסקא דוכן לא יאכל אדם עם אשתו נדה וכו' עכ"ל עי"ש. ובדין הגודר איסור בדבר שיש מחלוקת נראה דאינו יכול לנהוג אח"כ כדברי המתיר עיין בדברי ריבות סי' כ"ב מהרש"ך ח"א סי' ע"ח ומוהר"ש לוריא סי' ו' ומוהר"ם איסרלאס סי' כ"א ועיין מהרי"ל סי' ל"ח ומשפט צדק ח"ב סי' מ"ז מהרשד"ם קכ"ט מ' ויאורו עיניך:
בהא דכתיבנא לעיל לחלק בין יחיד לרבים מרוצת הקולמוס וקלות דעתי העלה אותו בספר ובדיו וחזינא דלאו מילתא זוטרתי היא ואפשר דאם נחפש אחריו נחזקהו במסמרים לא ימוט לענין דינא ולא יהיו דברי לבטלה דס"ס לא יכחישו לי המעיי' דהאי קרא דשמע בני אינו כי אם דרך אסמכתא זוטרתי ולרבי אויא דהוכיח (שבת כ"ג) אומרנו אקב"ו לנ"ח וכן עז"ה כל מילי דרבי מפ' דשאל אביך דהוא מן התורה ל"ל ילפי ג"כ האי דבני בישן מיניה אלא משום דהאי פ' דשמע בני הוא מדבר באב ואם הפשוט כי דבריו של שלמה הם דברי מוסר אב דעל דבר תורה לא צריכנא ליה דפשיטא דהם מחוייבים ועכ"ז יפה כח הריב"ש ז"ל דלמד לומר דחיוב הוא שהרי החמיר לבני בישן אע"ג דאמר אנן לא אפשר לן וכיון שכן יכולים אנו לומר דדוקא עיר א' או קהל א' דרבים הם וקבעו יחד במקום אחד המנהג ההוא יש להטיל ג"כ חומרי אבות על בנים וכן משמע מריהטת לשון הריב"ש דהמקום גורם ושאלת בני בישן דנראה שלהיותם בני עיר א' חל עלייהו חובת מקום ולהכי החמיר ר"י עליהם מה"ט אבל ליחיד לא ובפרט לנהוג בו כל החומרות הללו ויש סעד לזה מההוא דינא (פסחים נ) דההולך מל"מ דאם דעתו לחזור ינהוג כחומרי [מקומו] ואם אין דעתו לחזור לא ינהוג חומרי מקומו הרי לך שהיחיד קיל טפי משא"כ לע"ד אם קהלה אחת מעיר א' הלכה לה באונס וברצון אל עיר אחרת ודוק לפי דוחק השעה עד אשר יאיר הי"ת את מאורנו במאור תורתו ויגדיל תורה ויאדיר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |