הכתב והקבלה/דברים/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משך חכמה
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ג[עריכה]

העבר לפניך. א"ת מימרי' אישא אכלא, להרחיק ההגשמה. ואחרים יוסיפו כ"ף הדמיון והראוי כאש אכלה, ולפירושם לשון המקרא אינו מסודר, והראוי ה"א העובר לפניך הוא אש אכלה, ולא להקדים מלת הוא למלת העובר. ול"נ כי מלת העובר הוא פעל יוצא לשני, כמלת היוצא השדה (לקמן י"ד) שהוא כמו המוציא (וכמ"ש הראב"ע שם), דומה לזה העיר היוצאת אלף שהוא במקום המוציאה אלף, וכן וה' הולך לפניהם יומם (שמות י״ג:כ״א) שהוא כמו מוליך, וכמשת"א שם מדבר קדמיהון, וכן כאן העובר כמו המעביר לפניך אש אכלה, וטעמו הוא שלח לפניך מלאך או צרעה וכדומה מן הדברים אשר יכלם וישחיתם:

ו[עריכה]

עם קשה ערף. שאי אפשר שיהיה צדק ויושר לבב עם קשה העורף, כי אמנם קשה הערף הוא ההולך אחרי שרירות לבו ומחשבתו אעפ"י שיודיעהו איזה מורה צדק בראייה ברורה שמחשבתו היא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד, וזה כי לא יפנה אל המורה, כאלו ערפו קשה וגיד ברזל באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה, אבל ילך אחר שרירות לבו כמאז (רע"ס):

ט[עריכה]

לוחות האבנים. יש להתבונן על מה שהחזיר כמה פעמים בפרשה זו שהלוחות היו של אבנים, כי מה לנו אם היו של עץ או מתכות, כי תכלית כוונתו כאן להוכיחם שבעונותם גרמו השתברות הלוחות, ולא היה מן הראוי כ"א להזכיר מה שהוא שבח להם, המגדיל יוקר ערכם, כגון לוחות העדות לוחות הברית, אמנם איכות חומרם שהיו של אבן שאין בזה שום התנשאות וחשיבות להצטער באבודם, מה לו להכפיל כ"כ, וביותר שהקדים כל פעם לוחות אבן ללוחות עדות וברית, ואין מהראוי להקדים הטפל לעיקר, לכן נ"ל שאין שם אבן בענין זה על חומר הלוחות וגשמיותם (שטיין) אבל ענינו כלשון משם רעה אבן ישראל (ס"פ ויחי) שאמרו בו בעלי הלשון שהוראתו היסוד העיקרי של פרטיו (שטאם, אורשטאָף) כי מהות האבן הוא קיבוץ חלקי חול שהתאחדו בו להיות עצם אחד, ככה יסוד כל דבר שפרטיו כלולים ומתעצמים בו להתאחד עמו נקרא אבן. ולהיות שעשרת הדברים הם היסוד העיקרי לכל התרי"ג מצות, כי כולם נקבצים ומתאחדים בהם (כמ"ש רש"י ס"פ משפטים, ואתנה לך לוחות האבן, וכמ"ש בכי תשא חרות על הלוחות) לכן קראם לוחות אבן כלומר לוחות שעליהם יסוד כל המצות, והודיע בזה יוקר וגודל ערך עשרת הדברות אשר כל התרי"ג מצות נכללות ותלויות בהם, והנה, כבר למדונו רבותינו (סנהדרין צ"ד) מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ככתוב אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, ואמרו (שבת פ"ח) כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות (כלומר לשבעים פנים) ככתוב כפטיש יפוצץ סלע, כמו שהסלע מתחלק ע"י הפטיש לכמה נצוצות כן כל דבור ודבור מתחלק לכמה פנים ע"ש רש"י ותוס' וכמ"ש בהערה שלישית למאמר התורה.) ועתה נתבונן על ההתיחסות והדמיון שיש להתפוצצות האבנים, עם הפנים (התבונות והמדעות) המתחלקות בכוונת מקראות התורה. כי ארבעה מיני אבנים הן, שמתחלפים זה מזה בחוזק וקושי עד שמסבתם משתנים זה מזה בענין התפוצצותם, וכח הדוחה הנצרך להתפוצצות והתפרדות מין אבן זה, אינו מספיק לפירוד והתפצצות מין אחר מן האבנים, ככה הארבעה פנים הכללים שישנם בתורה פרד"ס, מחולפים הם זה מזה בקושי תוכן ועומק כוונתם הפנימית, ומסבה זו משונים זה מזה בענין השתדלות להשגת כוונתם, וכח השתדלות העיון הנצרך להבנת המכוון הפנימי שבפנים זה, אינו מספיק להבנת פנים האחר. וזה, אחד מארבעה מיני אבנים הוא הנקרא סתם בשם אבן, ושרשו בן לשון בנין, והם אבני השדה המצויים ביותר ורוב תשמישן לבנין, והם מורכבות מן חול ועפר, לכן נקראים אבני חול (זאנדשטיינע) והם משמשים לאבני ריחיים למשקוף ולמזוזות ולשאר תשמישים בבנין. ולפי הרכבתם זאת נוחות הן להשתבר ולהתפוצץ ע"י כח הדוחה בהם בפטיש, לכן בעת שיתפוצצו אין חלקיהם נתזים למרחוק, לפי שאין חלקי הרכבתם אדוקים כ"כ בחוזק. כי החול והעפר שבהם נפרדים זה מזה בקלות, ולרכותם מוכשרות הם ביותר לחצוב בהם אותיות ושאר צורות. ככה הוא הפנים הראשון שבתורה הנקרא פשט, כי להבין המקראות בדרך זה אין צורך להשתדלות גדולה, רק כשידע פירוש המלות ויחבר אותם זה עם זה די לו לידע הכוונה הפשוטת שבמקרא, ובזה חלושי השגה כנשים וקטנים דומים לאנשי מדע, כי בדרך זה לא ישגיח אם ימצא במקראות מאמרים מתדמי המובן או שמות נרדפים וכפלי ענין במלות שונות. וגם במלות עצמן אין הבדל לו בהם אם הם מלאים או חסרים, על כל אלה לא ישים בעל הפשט עין השגחתו, כי לא ישמור רק הטעמים מבלי ליחד כוונה או ענין נרצה לכל השנויים משנויי הדבור והלשון. והמסובב מקושר עם סבתו, כקלות השתדלות העיון בדרך זה, ככה גם השגתו קלה ומעוטה מאד, כי לא ידע רק הדברים כמשמען, ולא ירד לעומק כוונת המקרא, דומה לאבני השדה אשר לקלות התפצצותם גם חלקיהם אינם נתזים למרחוק. המין השני מן האבנים הוא הנקרא סלע (פעלס) שיש בו איכות סידיי ונקראים אבני סיד (קאלקשטיינע) והרכבת אלו האבנים יותר קשה וחזק ממין אבני השדה ואינם ספוגים כ"כ, לכן קשה לשברם בהכאת הפטיש אם לא ביד חזקה, ולסבה זו חלקי השבירה יתפוצצו למרחוק מחמת חוזק כח הדוחה בחלקי הרכבתם המהודקים זה בזה מאד. ככה הוא. הפנים השני שבתורה הנקרא דרש, כי הדורש ישתדל לפלס הוראת כל תיבה ותיבה במאזני צדק, כי ידע שהתורה לא כתבה לשונה בקרי והזדמן או דרך צחות ליופי המליצה לבד, ולא על חנם מלה זו חסרה כאן ובמקום אחר היא מלאה, ורק בכוונה מיוחדת השתמשה התורה באחת מן התיבות או מן המאמרים מתדמי המובן. לרמוז ולהורות על ידו ענין מיוחד אשר לא רצה או לא יתכן לבארו באר היטב. אם לאהבת הקיצור או לתכלית אחרת, ואם המצא תמצא בלשון הכתוב מלה זרה או מליצה קשה או לשון בלתי ברור, לא יחשבו לליאות חלילה או למקרה, כי אין זה מדרכי החכמה העליונה, ובלי ספק בכוונה ורצון בחר באלה לרמוז בם על ענין נסתר במאמרו, שלא רצה לבארו בפירוש והטמינו במליצתו, ומזה יתחייב שכל דבור מדברי התורה הם אמרות טהורות ומזוקקות, ואשר יקרא זר אצל המדקדק הוא אצל הדורש לענין נאות, כי כמו שלא נברא דבר בעולם בלי תכלית מיוחד לו, ככה לא נפל בדברי אלהים חיים דבר ע"צ הקרי והזדמן, ולזה צריך אל השתדלות גדולה לעיין על כל מלה ומלה ועל כל אות ואות וגם על קוץ וקוץ, עד בוא על עומק המכוון בם. הנה ככח השתדלות העיון בדרך זה, ככה גם כח השגת עומק ענינה, דומה לסלע אשר לקושי התפוצצותו גם חלקיו נתזים למרחוק. המין השלישי מן האבנים הוא הנקרא צור, והוא יותר קשה וחזק מן הסלע, והוא מין אבן הבלתי מורכב מן חול ועפר אף לא מחלקים סידיים כי אם מן חלקי עפר בלבד, אלא שעפר ההוא אינו עכור וחשוך כשאר עפר אבל הוא זך מצוחצח, ומראהו כעין קרן השור, ונקרא אבן קרניי (האָרנארטיגער שטיין) שיש בו גם כן קליפין כמו שמצוי בקרן השור, ונקרא צור על שם שחלקי הרכבתו צרורים ומדובקים זה בזה ביותר ולחוזק קשויו אפשר שיושחז ולעשותו חד וחריף כסכין כמו שכתוב ותקח צפורה צור ותכרת. גם אפשר להשחיזו עד שלא תהיה פגימה כל עיקר, כמו שכתוב בכל שוחטין בצור. הנה להתפוצצות אבן הצור צריכה הכאה בכח יותר גדול וחזק מהתפוצצות הסלע. ככה הפנים השלישי שבתורה היקרא רמז, והשתדלות העיון בדרך זה הוא על ראשי התיבות וסופי תיבות צירופם ומספרם, על אותיות רבתות וזעירות, ועל הנקודות שבאותיות וכדומה לאלה, אשר בלי ספק השתדלות העיון בזה הוא יותר קשה וחזק מאד, ודומה להתפוצצות הצור, לכן ככח ההשתדלות הגדולה בזה, ככה גם כח השגת ענינים יותר עמוקים, כי בעל הרמז יותר שידבק מחשבתו בדברי התורה וירגיל עצמו לחשוב בהם, יותר יוסיפו על בינה, ויותר תתעצם נפשו בהם להרגיש חכמה על חכמה ובינה על בינה. והמין הרביעי מן האבנים הוא הנקרא חלמיש (קיעזעל) והוא עוד יותר חזק ויותר קשה מן הצור, ונכלל בזה המין אבן טוב דיאמאנט, שהוא הגשם היותר חזק וקשה מכל הגשמים הנודעים לנו (עיין ברש"פ בביאור שמות ארבע מינים אבנים האלה) ולהתפוצצותו צריך כח הבלתי משוער, ככה הוא הפנים הרביעי שבתורה הנקרא סוד, והוא ענין הנדרש בדרך נפלא, הנסתר והנעלם מן ההמון ומרוב אנשי מדע, כי אין לגלותו רק לאנשי סגולה, כי יתודע להם דברים קדושים אלהיים כמעשה בראשית ומעשה מרכבה ענין הצבאות והמלאכים ומראה דמות כבוד ה', אשר לא יראו כ"א לבעלי רואי אור האמת לאמתו. וכח השתדלות העיון בכמו אלה הוא כח בלתי משוער, לכן גם ההשגה בו עמוק עמוק הוא, כי המתעסק בם בלב טהור ורעיון קדוש נובעים תוך חדרי לבבו ענינים נפלאים עד אין חקר המתגברים והולכים בכל עת לפי גודל כח השתדלות עיונו, כי אין קץ לחכמת התורה. הנה להיות חומר הלוחות רומז על מעלת פנימיות התורה אשר ליוקר ערכה הצטרך להשגתה השתדליות נפלאות, לכן בהוכיח רועה הנאמן את ישראל לעוררם על מה שגרמו בעונם לאבד, הזכיר להם כמה פעמים את חומריותם, לוחות אבנים. ולכן אמר כאן בלשון רבים לכלול כל ארבעה מיני אבן, כי שם אבן הוא שם הסוג הכולל, וסלע וצור וחלמיש הם פרטי הסוג. ובמקום אחר יקראם בלשון יחיד, לוחות אבן (משפטים כ"א י"ב כי תשא ל"א י"ח) להורות על התאחדות הארבעה פנים, כי מה שהם נפרדים זה מזה אינו רק למראית חולשת עינינו, אמנם אל הדורש חכמת התורה בכל לב לדעת האמת לאמתו, אליו הם מתאחדים מאד, כמו שהעידו בשם רבנו הגדול הגר"א שאמר סדר הלמוד הוא מלמטה למעלה, וההשגה תנחהו מלמעלה למטה שבהבין הסוד על בוריו יבין הכל על בוריו הפשט והרמז והדרוש והסוד, וכל זמן שלא יבין הסוד אפילו הפשט אינו ברור, וכדאיתא במכדרשב"י (משפטים צ"ט) אורחא דאורייתא כך היא בקדמיתא ארמיזת לי' ברמיזו וכו' עד דיסתכל זעיר זעיר ודא הוא דרשה לבתר דאיהו רגיל בגוה אתגלית לגבי' אנפין באנפין כדין חמי דעלאין אינון מלין וכדין פשטי' דקרא כמה דאיהי דלא לאוספא ולא למגרע אפי' אות חד:

י[עריכה]

ויתן ה' אלי. ובמקרא שאח"ז אמר עוד הפעם נתן ה' אלי, ונ"ל שאין שתי נתינות אלה שוות בהוראתם, השניה היא נתינה גשמית דבר הניתן מיד ליד, וזה היה מקץ מ' יום כי אז מסר ה' את הלוחות למשה, ונתינה ראשונה היא נתינה רוחנית, היא הלמוד, כי המלמד את חברו דבר מן המושכלות שלא היה ביכלתו לעמוד עליו מדעתו, הנה המלמד הוא נותן ומשפיע, והלומד ממנו הוא מקבל, ולזה נקראה התורה בשם לקח, יערוף כמטר לקחי, כי לקח טוב נתתי לכם, וכבר ישמש המקרא לשון נתינה על המלמד, תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט׳:ט׳) דתרגומו אלוף לחכימא, (ורגיל בדברי רבותינו, תנו רבנן ואף שהוא בחסרון פ"א הפעל, כמו תתה לי עורף (ש"ב כ"ב מ"א) כי יתנו בגוים (הושע ב') תי"ו רפוי', ופירשוהו (ב"ב ח') אם יהיו שונין ועומקין בתורה, וכן פירש מהר"ש פרחון (בשרש תנה) הנה אחר שאמר ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, בא כאן להודיע מה היה תכלית המכוון בישיבתו בהר זמן זה, ע"ז אמר ויתן ה' אלי וגו' כלומר בהמשך זמן זה היה הקב"ה מלמדני המכוון האמתי במכתב שעל הלוחות, כי בעשרת הדברים האלה כלולים כל התרי"ג מצות עם כל פרטיהם ופרטי פרטיהם, וזה היה משה לומד מפי הגבורה בעודו על ההר ארבעים יום, וזה שאמרו (ברבה כי תשא פ' מ"ו) לחם לא אכל אבל מלחמה של תורה אכל, ומים לא שתה אבל מימה של תורה שתה והיה לומד תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה, ועל מקרא דילן אמרו (ויקרא רבה פ' כ"ב) ללמדך שמקרא ומשנה הלכות תוספות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כלן נתנו הלכה למשה מסיני, מבואר דעת רבותינו לפרש מלת ויתן על הלמוד, שלמדו הקב"ה למשה את המכוון הפנימי בעשרת הדברים, הכולל כל התורה כלה עם כל חלקי':

ביום הקהל. בג' מקומות קראה התורה את יום מ"ת בשם יום הקהל, לקמן יו"ד ד' י"ח ט"ז; ושם ת"א ויב"ע ביום הקהל ביום דאתכנשו שבטיא למקבלא אורייתא; ונקרא יום זה בשם יום הקהל לפי שבו נקהלה כל עדת בנ"י בפעם ראשונה, אשר מזה אמר (ואתחנן ד' יו"ד) אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם. והנה רבותינו חכמי המשנה והתלמוד שבכל המקומות קראו את חג השבועות בשם עצרת, במשנה (חגיגה י"ז) עצרת שחל להיות בשבת, ושם בתלמוד מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, וכן במקומות אין מספר במשנה ובתלמוד, שהוא תמוה, וביותר שהתורה לא קראה בשם עצרת רק את יום השביעי של פסח ויום שמיני של סכות, אבל את חג השבועות לא קראה בשום מקום בשם עצרת; והיה נראה לומר שסמכו רז"ל בקריאת שם עצרת, על מה שמצאנו בתורה שנקרא יום מתן תורתינו בשלשה מקומות בשם. יום הקהל. ומזה הרשו להם רז"ל לקרוא את יום זה בשם עצרת. שהוא גם כן לשון קהלה ואסיפה, כמו ביום השמיני עצרת תרגום עצרת כנישין, וכן (אמור כ"ג ל"ו) עצרת היא תרגומו כנישין תהון, וכן (יואל א' י"ד) קראו עצרה אספו זקנים תרגומו ערעו כנישתא סבא, וכן (עמוס ה' כ"א) ולא אריח בעצרתיכם תרגומו אקבל ברעוה קורבן כנשתכון, הנה שם עצרת שבפי רז"ל הוא בעצמו שם יום הקהל שבפי משה רבינו ע"ה. וכמה נתחבט הרב בקול הרמז ריש מס' שביעית בנתינת טעם קריאתם שם עצרת. אמנם הדבר בעצמו תמוה למה קרא משה את יום הנכבד והנורא הזה אשר כמהו לא היה מעולם וכמהו לא יהיה, בשם יום הקהל לבד, הלא מן הראוי לקראת כל דבר בשם לפי גודל ערכו ויתרון מעלתו על אחרים, לא בשם הנופל גם על דברים פשוטים פחותי הערך, וכבר מצאנו קהלת כל העדה גם לגנאי, כמו ויקהל עליהם קרח את כל העדה, ולמה זה הוריד משה את כבוד היום בקריאת שם שאין לתפארת לו ? ויתכן כי משה ממדת ענותנותו עשה כן, כי כמו שנבדל יום זה משאר ימות עולם בשם בתהלה ותפארת, ככה נפלא משה בו מכל שאר בני אדם בכבוד והדר ובכליל תפארת אשר ניתן בראשו בו ביום, ומתוך שבח היום בא לשבח עצמו, לכן מנע א"ע מלהעלות על שפתיו את כבוד היום ומעלתו, לבלי הזכיר שבח עצמו ויתרונו, לזה קרא משה את יום מ"ת בשם פשוט יום הקהל בכדי להמנע מלעורר על שבח עצמו:

טו[עריכה]

וההר בער באש. ובזה חטאתם בעוד שהמלך במסבו (רע"ס):

יז[עריכה]

ואתפש בשני הלוחות. יאמרו בזה, בתחלה היו על ידיו ומתוך כעס תפשם אל תוך ידיו להפילם, וזהו דחוק דא"כ ה"ל לומר אח"כ ואשליכם משתי ידי מהו מלת מעל; וי"מ שהרצון במאמר זה כי כשאמר לו הקב"ה לך רד, היה בדעתו להניח הלוחות למעלה, אכן למען ידעו ישראל גודל אשמם אמר שתפוש שני הלוחות עוד בידו כדי לשברם לעיניהם וידעו מה שהפסידום בעונם; ורז"ל יאמרו (אבות דר"נ פ"ב) כיון שראה משה שסרחו במעשה העגל חזר לאחוריו, וראו אותם שבעים זקנים ורצו אחריו, הוא אחז בראש הלוח והם אחזו בראש הלוח, חזק כחו של משה, יעו"ש. הביט מלת ואתפש כפשוטה תפיסה מיד חברו (ולשון חזר לאחוריו שאמרו שזה כמדומני שיצא להם כן מלשון ויחר אף משה שהוזכר בהך ענינא בכי תשא, שלדעתי אין ענינו בכ"מ לשון אף וחמה רק חזרת פנים לאחור כמ"ש בפ' ויחר אף ה' במשה); ולדעתי מלת ואתפוש כאן יתפרש כמו ותפשתי שם אלהי (משלי למ"ד) שתרגומו ואחלל (פעראכטען גערינגשאֶטצען), כי עיקר שרש תפש הוא פש לשון פשיון והתרבות, כמו ואם פשה תפשה (ע"מ תאב תאבתי לפקודיך, משרש אבה), כי כל התופס בדבר בהתאמצות יתרה שלא ישמט ממנו, כענין ותתפשהו בגדו, בהנה הוא מתפשט בכחו ומתרבה על כח אחר, וכן הנשבע לשקר בשם ה' ואינו נרתע לאחוריו מפני כבודו ית', הנה הוא מתפשט בכח רצונו על רבונו של המקום ב"ה כביכול, ויפה תרגמוהו לשון חלול, ועל כוונה זו יאמר גם האשכנזי (זיך פערגרייפען), ומענין זה אמר כאן ואתפוש בשני הלוחות (איך האבע מיך פערגריפפען), שלא נתתי לבי על גודל חשיבות ויקר ערך של הלוחות, ולא חששתי מלהתנהג בהם דרך בזיון וחלול, וקרוב לזה ארז"ל (בשמות רבה פמ"ו) ראה משה שאין לישראל עמיד' וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר הם חטאו ואני חטאתי ששברתי את הלוחות, יעו"ש:

יט[עריכה]

האף והחמה. מדות אלו מגונות לבן אדם ואין לייחסם אליו ית', וכבר גליתי דעתי (בנצבים באף ובחמה ובקצף) בהבנת לשונות אלה אצלו ית', ויבע"ת אשתלחון מן קדם ה' מלאכיא מחבליא אף וחמה וקצף וגו', ועם מ"ש סוף דברים בהתאנף ה', יש מקום לדברים אלה גם ע"ד הפשט:

כה[עריכה]

ואתנפל וגו' ואתפלל וגו'. טעמו כאשר התנפלתי או התפללתי, שני הווי"ן יורו על התיחסות שני המשפטים זע"ז בבחינת הזמן, כמו ויהי ביום השלישי וישא אברהם, שענינו כאשר היה אז נשא (אלס, זאָ), כי התנפלו האמור כאן הוא בעצמו מה שהזכיר למעלה (פי"ח) ואתנפל. ודלא כמפרשים המחלקים בין שני נפילות אלו שהראשון נאמר על ארבעים יום אמצעיים מח"י תמוז עד כ"ט אב, כי באמת בהמשך זמן זה לא התעכב משה בהר מ' יום ומ' לילה, אבל היה במחנה ישראל, אשר עלי' נאמר (פ' כי תשא) ומשה יקח את האהל, כי אמנם שתי נפילות אלו שהן באמת אחת, היה בארבעים יום שניים לקבל הלוחות, שהתחילו מכ"ט אב וכלים ביהכ"פ, וכמו שהחזיר שתי פעמים נתינת שתי הלוחות בשני פסוקים זה אח"ז (לעיל יו"ד י"א) אף שאין כאן רק נתינה אחת. ולזה אמר כאן ארבעים היום וארבעים הלילה, בה"א הידיעה להורות על מה שהזכיר כבר מקודם. ואמר תחלה דרך כלל ואתנפל, וכאן חזר לומר ואתנפל ואתפלל להזכיר קצת מענין תפלתו, וכמ"ש רשב"ם שבא להודיע לישראל שמא תאמרו הלא חטא גדול כמעשה עגל הועילה תפלתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא יועילו לנו תפלות הנביאים לכן אמר להם, כי עתה נתכפר להם כדי שלא יתחלל שמו פן יאמרו מבלתי יכולת וגו', אבל אחר שינחילכם את הארץ אם תחטאו יגרש אתכם מן הארץ, כי אז לא יהיה חלול השם לאמר מבלתי יכולת, אלא יאמרו ישראל חטאו לו כמפורש בפ' נצבים ויאמרו כל העם על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ומה חרי האף וגו' על אשר עזבו וגו' ויתשם וגו' וישלכם וגו'. עיי' ראב"ע שכ' בדרך הפשט לא נתענה משה כ"א שמונים יום, וזה מסכים עם דברי פרקי דר"א ותדב"א שמבואר בשם הגר"א פ' כי תשא כי כן הוא העיקר:

אשר התנפלתי. אחר שאמר ואתנפל בא לומר עוד הפעם אשר התנפלתי, ואפשר דלשון התנפלתי משונה בהוראתו מלשון ואתנפל, שהראשון נפילה לתפלה, והשני נפילת המדרגה ופחיתת הערך (העראבגע- ווירדיגט) כמו איך נפלת משמים (ישעיהו י״ד:י״ב) ויפלו מאד בעיניהם (נחמי' ו') כי משה הכניס עצמו ג"כ בחטא העגל, על אשר לקח מדעתו את הערב רב מצרים בלתי שאלת קונו, והם היו המתחילים בחטא זה וישראל נמשכו אחריהם וכאמרו אליו לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת, רד מגדולתך כי אתה המסבב לזה, גם חשב לו לעון ששיבר את הלוחות, לכן הוסיף אשר התנפלתי, ר"ל אנכי הסבותי נפילה לעצמי (איך זעלבסט ענטווירדיגטע מיך):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.