הכתב והקבלה/בראשית/כד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ג[עריכה]

מבנות הכנעני. כי הכנענים היו רעים במדות ובמעשים, באמונה משובשת, ואלה יעשו רושם בגוף ובנפש, ויעברו רשומם אל הבנים כי ישתלשלו מהם, כשנאה ונקימה אכזריות וחימה וכילות וכדומה, אלה יעשו רושם בנפש ובגוף, לפי שהמדות יפעלו בליחות כמו שהליחות יעשו תכונה במדות כי כמו כאשר יהיה דם הלב רותח יהיה האדם כעסן וכן מי שיכעס יעשה דם לבו רותח, הנה א"כ אותן המדות יחייבו המזגים הגופיים, ולזה ימשך ענינם אל הבנים, ולזה הרחיק בנות אנשי כנען, אמנם לבן ובתואל עם היותם עובדי אלילים אין מן המחויב שיעבור רשומם לבניהם, כי אמונה הכוזבת לא תעשה רושם רק בנפש ולא יתפשט בבנים, לכן בחרו האבות בבנות בתואל ולבן (ר"ן):

יב[עריכה]

הקרה נא לפני. יראה טעם עשות אליעזר דבר זה כמ"ש רמ"א, כי חשש פן אחי אדוניו יתנו כתף סוררת וימאנו לתת בתם למרחקים, לכן עשה הנסיון הזה, שבהודיע להם כזה וכזה שאל מאת ה' ויקם ה' את כל הדברים שיצאו מפיו, זה יהיה סבה גדולה להאמין שיש השגחה אלהית בדבר, ויאמרו שמה' יצא הדבר, ובטוב לב יסכימו לתת בתם לארץ נכריה, וכאשר דמה העבד כן היתה:

יד[עריכה]

אתה הוכחת. אונקלוס ויב"ע תרגמו יתה זמינתא, ורש"י פי' ביררת, והרד"ל הביא בשם ר"ש פרחון, הוכחת הוא מענין נוכח שמשתתף בהוראתו עם מלת כנגד, וטעמו להיותה נצבת לנגדו לעזר, שבכל שאר בע"ח אין הנקבה עומדת לנגד דזכר תמיד כמוכנת למשמעתו ולשרתו ואף אותן בע"ח שאין מזדווגים רק בבן זוגם כיונים, בכ"ז אינם מצויים יחד תמיד להשתתף יחד במזונתם לעזור אחד לחברתו כאדם עם עזרתו אמנם באיש ואשה להיות תמיד אצלו בעניניו ובצרכיו, ולזה במלת כנגדו הוא עיקר המכוון שמוצא בה עזרתו, וברבה (ויקרא פכ"ה) האשה קראה לבעלה בר קבלי כלומר העומד לנגדי, והוא בעצמו במלת הוכחת לשון נגד:

טו[עריכה]

ויהי הוא טרם. אין לפרש מלת הוא כמו ברוב המקומות לנסתר יחיד (ער) ויהיה טעמו טרם כלה הוא לדבר, שא"כ לשון המקרא מסורס, ועוד דהרביע במלת הוא מפסיקו מלאחריו ולכן יתכן כי מלת הוא כאן לדבור המציאות כמו הוא הדבר, אני אני הוא, אנכי הוא מוחה, וטעמו כאן ויהי הדבר הזה (דיעס געשאה), ערש"י (לך לך ט"ו י"ז) ויהי השמש:

יח[עריכה]

ותרד כדה. דמלשון מכדך שאמר הוא משמעותו שבעוד הכד על כתפה תטהו אליו בכדי לשתות ממנו שאינו רוצה להטריחה להורידהו ממעלה למטה אל ידה, והיא למדת צניעותה לא עשתה כן, כי בהטייתה הכד אליו בעודה על כתפה יבוא פי הכד קרוב אל פיה. ובהתקרבותו לשתות יראה כהתקרבות אל נשיקות פיה, ומפני מראית עין לא חששה על טרחתה והורידה הכד אל ידה להשקהו:

יט[עריכה]

ותכל להשקותו. היא דקדקה בדברי' ולא אמרה כמו שאמר העבד שתה וגם גמליך אשקה במאמר אחד, כי בזה תשוה אותו לגמלים שתה אתה והגמלים, לכן פסקה ואמרה שתה אדוני לבד ואחר שעה אמרה גם לגמליך אשאב. גם שינתה ולא אמרה גם לגמליך אשקה כדי שלא להשוותו בשום ענין עם הגמלים, כי שתייה והשקה א' הוא, לכן אמרה לגמליך אשאב, (ר"י אדרבי):

כא[עריכה]

מחריש. כי אחרי שהעבד לא אמר בתחלת הענין הנערה אשר תשקה לגמלים, כ"א אשר תאמר אשקה, א"כ לא היה ראוי לו להטריחה עד שתשקה כל הגמלים, כי גם באמרה נשלם מבוקשו, לכן אה"כ שבהיותו משתומם ומתבהל על המראה היה סבה שהחריש לה ולא מנאה מטרחת השקאת הגמלים (רע"ס):

כב[עריכה]

כאשר כלו. וזה היה זמן מה בהכרח אחר שהשלימה לשאוב, וראה שלא היתה מבקשת דבר עבור טרחתה, אבל היה כל מעשיה ע"צ החסד הגמור (רע"ס):

ויקח האיש נזם זהב. חסר פה מעשה הנתינה, ושעורו ויקח נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים נתן על ידיה, וכתיב"ע ותרין שירין יהב על ידהא, (כ"כ המפרשים) ואפשר לפרש מלת ויקח לשון אסירה וקשירה, מענין ולאסירים פקח קוח (ישעיהו ס״א:א׳-ב׳) שמלת קוח להריק"ם שם לבית המאסר, ומזה ישמשו רבותינו (כלים פרק ט"ז מ"ד) לשון קיחות, על אזני הכיס שסוגרים אותו בו (שלוסס) ומזה לדעתי ישומש לשון לקח על הדבור הנאה המתקבל על הלב, הטתו ברוב לקחה (משלי ז׳:כ״א) כי בזה יתקשר ויתחבר דעת השומע ורצונו עם דעת המדבר ורצונו להסכים עמו, ומזה מכנים את התורה בשם (לקח טוב נתתי לכם, יערוף כמטר לקחי) דבאמצעות התורה יתקשר ויתאחד רצון האדם ונפשו עם דעת קונו, ויהיה לפי"ז טעם ויקח נזם זהב קשר הנזמים על אפה והצמידים על ידיה, ואין כאן מקרא קצר:

כג[עריכה]

הגידי. יש במשמעות לשון הגדה ספור דברים הנמשכים והולכים עד גמר המכוון, כי רצון העבד היה להתודע אם היא ממשפחת אברהם, ואם תאמר רק שהיא בת בתואל עדיין לא הגיע לתכלית מבוקשו, רק היה רוצה לידע ראש הייחס, לכן אמר לה הגידי, והיא הבינה דעתו לכן אמרה עד עיקר היחס שהוא עד נחור, (רמ"א):

מקום לנו ללין. לינה אחת לין שם דבר, והיא אמרה ללון, כמה לינות יכול אתה ללון אצלנו, (רש"י מב"ר). רבים תמהים כי לין ולון שניהם מקורים אלא שהראשון מהפעיל והשני מהקל, לין ביו"ד הוא מבנין הפעיל כמו להלין, וללון בוי"ו הוא מבנין הקל, ושניהם ענינם אחד, כי בנין ההפעיל עומד הוא בזה השרש, ולדעתם השאלה והמענה אחד היא, עי' רא"ם רע"ס ורש"ד, ובעקבותיהם הלכו רוב המפרשים הפך דעת רבותינו, אמנם העיקר כדבריהם כמ"ש רוו"ה, כי כל לשון לינה שרשו לין והוא מבעלי עלומי יו"ד, והם נבדלים מבעלי עלומי ע"ו, כמו קם שב, כי באלה הצווי בבנין הקל קום שוב, והצווי בהפעיל הקים הקימו, השיב השיבו, ולא כן בבעלי ע"י, כי הצווי בהם בבנין הקל לין לינו, דין דינו, ריב ריבו, ואינם מבנין הפעיל כמו שחשב הרד"ק והנמשכים אחריו, שאילו כדבריהם יקשה עליהם חסרון ה"א ההפעיל בכ"מ, אמנם לרבותינו כולם מבנין הקל ובאו בחירי"ק בעבור שהיו"ד יסוד בהם ואינו לסימן בנין הפעיל, והשם הנגזר מן הפעל מבעלי ע"י הוא דין ריב לין, ופעמים בתוספת ה"א כגון שיר שירה, אבל מלון שם תאר הוא אל בית הלין, וכן מדון בית הדין, ולא כן לין דין ריב, להם יקראו שמות הפעלים, ובאמת ללין גם ללון שמות הפעלים הם, והפרש דק ביניהם כי ללין מורה על העשות הענין סתם מאין פנות אל העושה, אמנם ללון מורה על העשות הענין ביחס אל עושה, ולכן בשאלת אליעזר היש מקום ללין הכונה היש שם פונדק מיוחד לאורחים שילינו בו בלילה ובבוקר ישכמו לדרכם, אבל היא אמרה מקום ללון שטעמו ללון גופני כלומר אין שם פונדק מיוחד לאורחים אבל יש שם מקום להתלונן עמו, ולכן לא היתה צריכה לומר מקום לכם כמ"ש הוא מקום לנו, ושפיר יתורגם ללין (צור נאכטהערבערגע) וללון (צו איבערנאכטען), ועי' בפי' רשב"ם, הנה דעת רבותינו מיוסדת על אדני עומק הלשון:

כה[עריכה]

תבן. הקדימה צרכי הבהמות ואח"כ האנשים מקום לינתם, כמאמרם על ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת, (רא"ש):

כז[עריכה]

אנכי בדרך נחני. אמר רש"ד, אין אנכי מוסב על נחני, כי אז היה ראוי להיות אותי נחני, גם אין נחני ה' מוסב על בית אחי אדוני, כי הוא מועמד בז"ק המפסיק יותר מן הפשטא שבמלת בדרך, וצריך לומר שתיבות נחני ה' הן כמאמר מוסגר, וכן פי' אנכי בדרך הישר (נחני ה') אנכי בדרך לבית אחי אדוני, או תחסר מלת אשר ויהיה שיעורו אנכי בדרך אשר נחני ה', עכ"ד. ול"נ כי הז"ק שבשם אחר הרביע שבאנכי הוא יותר מפסיק, ויורה כי שלש תיבות בדרך נחני ה' הן כמאמר מוסגר, וטעמו אנכי (בדרך נחני ה') בית אחי אדוני, והמכוון בזה הנה אנכי כאילו כבר באתי בית אחי אדוני, ובדרך תודה אמר בדרך נחני ה' לומר לא במקרה בא כל זה אלי כי אמנם הוא ית' היה המסבב להוליכני בדרך זה:

ל[עריכה]

ויהי כראת. הכתוב הזה כנותן טעם אל הכתוב הקודם לו, לבאר למה היה לבן נבהל כ"כ ונמהר לרוץ אל האיש, וחצי הפסוק עד כה דבר אלי האיש, הוא כדמות מאמר מוסגר כי איננו מעיקר הספור כ"א צד מצדדיו, ויבא אל האיש מחובר עם וירץ לבן שלפניו (רוו"ה):

והנה עמד. טרם בואו אל תכלית מבוקשו אמר פ' י"ג אנכי נצב, כי לשון נציבה הונח על העמידה שהוא לצורך ולאיזה תכלית, אמנם עתה כאשר היה בידו כבר סימנים מובהקים שהשיג מחוז חפצו ולא היה נפעל אל העמידה להשיג איזה תכלית, אמר לשון עמד אשר יורה על מעמד העמידה עצמה שלא היתה רק לשמירת הגמלים, והוא ההבדל שבין לשון נציבה ועמידה. כמבואר ביתרו מדוע כל העם נצב:

לא[עריכה]

פניתי הבית. מע"א (רש"י מרבותינו), נראה שיצא להם כן מדלא אמר בערתי הבית, כמו בערתי הקדש מן הבית, ואמר לשון פניתי אשר בכ"מ בואו בלשון כבד יורה על המפנה ממקומו דבר שהוא מוקש המזיק או מצער את האדם, כמו סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול וכדומה לזה, והדבר להיותו עבד אברהם אשר נתפרסם מהכרזתו בביטול דעות עע"ג, אין לך דבר מוקש המצערו כמו להיותו מתגורר בחדר מלא גלולים:

לב[עריכה]

ורגלי האנשים אשר אתו. ולפנינו (פ' נ"ד) יאמר והאנשים אשר עמו, כי ההבדל בין עמו לבין אתו הוא זה אם ההתחברות וההשתתפות מצד השתוות והתדמות האנשים יחד זה עם זה, אז יבא מלת אתו (כמאמרם אתך בדומה לך), אמנם אם ההתחברות כטפל לעיקר כהליכת העבד עם אדוניו שאינו אלא לשמשו וכדומה, אז בא מלת עמו (כמש"כ בויחי בויעלו אתו כל עבדי פרעה, ובבלק ע"פ לא תלך עמהם), לכן בתחלת ביאתו אליהם שלא נודע עדיין לבית בתואל חשיבות אליעזר על האנשים הבאים עמו ונשתוה עמהם באופן עניני הרחיצה בלי הבדל ביניהם לכן אמר כאן ורגלי האנשים אשר אתו, אמנם אחר שסידר דבריו אליהם ונודעו שהוא הנשלח מאדוניו לגמור ענין האירוסין ונתגלה להם מעלתו על אנשיו, שהוא העיקר והאחרים טפלים לו לשמשו על הדרך וכדומה, ובלי ספק שלא נשתוה אתם בעניני כיבוד בעת הסעודה לכן אמר שם לשון עמו:

לז[עריכה]

ישב בארצו. אברהם לא אמר בארצו, כי כבר הובטח במתן הארץ ככתוב לך ולזרעך נתתי את הארץ הזאת, ואליעזר בדברו לחסרי האמונה לא רצה להפליג להם בדברים העתידים:

לח[עריכה]

ואל משפחתי. שם משפחה לבעלי לשון הוא לשון התקרבות והתחברות, דומה לשרש ספח כמו ונספחו אל בית יעקב מהסתפח בנחלת ה', כלומר התדבקות (פערבונדען אנגעשלאָססען, צוגעזעללט) (עמ"ש בוישלח ל"ב כ"ג שתי שפחותיו) ולזה אברהם שלא היתה לו קרבת הדעת והתחברות עם בני משפחתו, להפרידו מהם באמונת יחידו של עולם, והם עדיין היו דבוקים באלהי נכר, לכן לא כינה אותם בשם משפחה כ"א בלשון מולדתי, אמנם אליעזר כעבד נאמן לבלי פרסם לעיניהם התרחקות אברהם ממנו קראם בשם משפחה, ולזה שינה ג"כ בלשונו לאמר ה' אשר התהלכתי לפניו, אף שאברהם אמר ה' אשר לקחתני מבית אבי, כי לא רצה לגלות להם בביאור גמור שבכונה ורצון הוא מרוחק מהם:

לט[עריכה]

אלי לא תלך האשה. אלי כתיב בת היתה לאליעזר והיה מחזיר למצוא עילה (רש"י), אמנם במדרש רבה שלפנינו מאמר זה למעלה (פ"ה) באמרו לאברהם אולי לא תאבה, ושם מלת אולי מלא וי"ו כתיב ויראה שיצא לרבותינו מכוון זה מלשון אולי עצמו. כי יש הבדל בין מלת פן ובין אולי פן ישומש כשאין המדבר חפץ במציאות הדבר, כמו פן ישלח ידו, פן נפוץ ע"פ כל הארץ, פן יקראנו אסון, שבכולם דעת המדבר על השלילה, ולכן מלת פן לא יחובר עם מלת לא כי הוא בעצמו השלילה, אמנם מלת אולי ישמש ג"כ כשהמדבר יקוה וייחל על קיום הדבר, כמו אולי יחנן, אולי ישא פני, אילו אמר פן יחנן פן ישא היה משמעותם לא יחנן לא ישא, ולזה בהתקשרות השלילה עם מלת אולי הוראתו ג"כ התקוה והתוחלת על שלילות הדבר, לכן באמור העבד לשון אולי לא תאבה המובן ממנו ג"כ הלואי שלא תאבה וכדברי רבותינו. ויעקב שאמר אולי ימושני אבי. אין מלת אולי מוסב אלא על ימשוני, כי באמת היה מיחל שימושש מאביו, כי שימת הידים מן המברך על המבורך היא סגולה אל חלות הברכה, כמו בברכת יעקב למנשה ואפרים, וברכת משה ליהושע, ולא חשש יעקב כ"א שלא יתודע לאביו שאינו האיש המכוון ממנו אל הברכה ולהיותו בעיניו כמתעתע, ושמעתי שקדמני בזה בעל אפ"י:

מ[עריכה]

מלאכו אתך. אברהם לא דבר רק מהשגת התכלית המבוקש לקחת לו משם אשה, כמ"ש ולקחת אשה לבני, לכן אמר ישלח מלאכו לפניך, כאילו המלאך יקדים לבוא שם קודם אליעזר ויסבב לבבם אל מלאות המבוקש, אמנם העבד הנאמן תלה בזכות אדונו גם הצלחת האמצעיות המביאות אל התכלית, כמו שהוסיף והצליח דרכך בגם מהלכתו בדרך תהיה מוצלחת להשגת המבוקש, לכן אמר אתך, כאילו המלאך יתחבר עמו ללותו בכל פסיעה ופסיעה ולהצליחו:

מא[עריכה]

תנקה מאלתי. ובמאמר אברהם לא נזכר רק שבועה, כי אלה היא שבועה שיש בה קללה שנשבע יעבור עלי כך וכך אם אעשה, לכן נקרא אלה (מלשון יש לאל ידי) ע"ש הכח והתוקף שנותן הנשבע לקיים דבריו ע"י שמוסר נפשו אל עונש הקללה (בעקראֶפטיגונג) והשבועה הפשוטה היא שנשבע סתם, שאינו תולה אמתת דבריו בעונש קללה, ואין בה תוקף כ"כ כמו באלה, לכן הזכיר אליעזר לשון אלה, להורות על חוזק קיום דברי אדונו שלא ישנה מאומה:

מג[עריכה]

העלמה היצאת. ולמעלה קראה נערה, כי נערה ועלמה שניהם הם כנויים לאותו המעמד כשיצאה ממעמד הילדות והינקות ובאה למעמד שנתקשרו האברים היטב ונולד מקשיות בגוף שעי"ז הוא מוכשר לפעולות השייכות לאדם, אמנם שם עלמה הונח לרש"פ בפרט על מעמד הנעורים בבחינת הגשמיות, שהוא הזמן שהאדם במעמד העלי' לעלות ולהתפשט בשטח גופניותו מיום ליום, ושם נערה הונח על מעמד הנערות בבחינת הרוחניות, כי בימי הנעורים יתעורר אור השכלי לעלות ולהתגבר לקנות לו יתרון הכשר לשמוע בלמודים (עמ"ש בשמות והנה נער בוכה) לכן כשהעריך אליעזר מלין לגבי עלאה הוציאה בלשון נערה על ימי נעוריה בבחינה המעליתית הרוחנית, ובדברו אל האנשים שעל הרוב עיניהם פקוחות רק על חומריות הדברים לכן הזכירה בלשון עלמה שהם ימי נעורים בבחינה הגשמית:

מה[עריכה]

לדבר אל לבי. טרם השלימו לדבר מה שעלה בדעתי, ההסכמה בדבר אשר ימלך האדם עם לבבו תקרא אמירה עם הלב, אף שיהיה בה דבור בשפתים, וכאן היתה תפלה בשפתיו ככתוב ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם (רמב"ן תולדות ק"ו מ"א, ויאמר עשו בלבו, דלא כראב"ע שם) מלת אל כמלת עם, כמו ואשה אל אחותה לא תקח. לא השלימה אל בני ישראל (יהושע י"ח) ומלת לב ישמש על הרצון, כמו עשה כאשר עם לבבך (ש"א י"ד ז') וטעמו כאן לדעתי, רצון לבבי וחפצי היתה עם מה שהתפללתי בשפתי, והודיע בזה, אף שהיה מתחלה מתאוה להשיא בתו ליצחק, כדעת רבותינו, עתה אחרי שמעו מדברי אדונו שהיה ממאן בו, היה מבטל תאות לבו לגמרי, וכעבד נאמן היה משתדל לעשות רצון אדונו ובלב שלם ובנפש חפצה התפלל על מלאת המבוקש:

מז[עריכה]

בת בתואל בן נחור. היא ייחסה את בתואל אחר אמר ואמרה (לעיל כ"ד) בת בתואל בן מלכה, כי כשהושלך אברהם לאור כשדים וראו שלא שלטה בו האש, אמרו בלבם הלא הרן אחי אברם מלא קסמים וחרשים והוא לחש על האש שלא תשרוף את אחיו, מיד נפלה אש מן השמים ושרפו, כמבואר בתרגום יב"ע ס"ע נח, הנה ע"י הרן נתקדש שם שמים ברבים, לכן ייחסה רבקה את בתואל אבי' על שם אמו מלכה, להיותה בת הרן איש המעלה שנתקדש ש"ש על ידו ברבים, וכמו טפל הבא אחר העיקר הוסיפה אח"כ אשר ילדה לנחור. אמנם אליעזר בהיותו בבית בתואל אדוקי אלילים לא הוציא בשפתיו כלשונה ממש, שהיה נראה כפוחת בכבוד בתואל לבלי ייחסהו אחר אביו, לכן אמר בת בתואל בן נחור, ולידת מלכה כטפל אחריו:

נא[עריכה]

כאשר דבר ה'. לא היה כאן דבור ה' ממש רק מקרה מאת ה', וכמ"ש בתפלתו הקרה נא לפני שר"ל שבעל המסבות יתברך בהשגחתו העליונה המוליך והמנהיג כל דבר שבעולם אל התכלית המכוון ממנו יתברך אף בלי השתדלות אדם לכך וחריצותו אליו הוא יביא גם זווג זה אל התכלית הנרצה. ועל הנהגה העליונה אמר כאן כאשר דבר ה' (וויא ער געלייטעט) ולשון דבור ישמש גם על הנהגה, כמו ידבר עמים תחתינו; כמו שכתוב בפינחס (כ"ו ג') בוידבר אותם לאמר מבן:

נו[עריכה]

תאחרו. אחור הוא עכוב מזמן הראוי, כמו ויוחר מן המועד, ואחר עד עתה יותר מימים האחדים (פערשפעטען), אבל התמהמה הוא התעכב מטעם כל שהוא במקום שהיה לו למהר (צאֶגערן, צוידערן), כמו בלוט שהיה לו למהר להמלט ודוד שהיה לו למהר להמלט אמר ואנכי מתמהמה לשמוע תשובת אחימעץ וחבריו, וישראל שהיה להם למהר לצאת חפשי ולולא כי גורשו היו מתעכבים לחמוץ חמצם נאמר בהם ולא יכלו להתמהמה, אבל בושש אינו אלא עכוב שעה ושעות כמו ויחלו עד בוש, וישם פניו עד בוש, בושש רכבו, (רל"ש):

נח[עריכה]

ותאמר אלך. מעצמי, ואף עם אינכם רוצים (רש"י מרבותינו), ושם יוסיפו עוד, התלכי מרמזין היו לה, ע"ש. ולדעתי יצא לרז"ל זה מדרכי הלשון, כי כבר ידענו ההבדל שבין עתיד עם ה"א בסוף שהוא עתיד רצוני, ובין עתיד שאין ה"א בסוף שהוא עתיד החלטי (כמ"ש למעלה אוציאה נא). ולזה אם רצונה היתה לגלות לשואלים הליכה רצונית לבד, והיתה אומרת אלכה עם ה"א בסוף, אז היתה משמעות תשובתה לגלות רצונה לבד אל ההליכה (איך ווילל), ואין בזה הסכמה עדן ללכת נגד רצון בית אבי'; אבל עכשיו שהשיבה אלך בלא ה"א בסוף והוא עתיד החלטי (איך ווערדע) הנה בזה גלתה הסכמתה אל ההליכה, בלי לתלות כלל עם הסכמתם; ומזה יצא לרבותינו לפרש ה"א דהתלכי כה"א התימה, כמו היפלא מה' דבר אשר יורה השלילה, וכן כאן התלכי מרמזין היה לה לשלול ההליכה ולמאן. והרא"ם אמר בכוונת מאמר זה מדלא השיבה בלשון כן או הן, ע"ש. ומה יענה על תשובת הרועים ליעקב ידענו, ולא השיבו כן או הן ועל תשובת עשו ויאמר אני, ועל תשובת יונדב (מ"ב יו"ד) ויאמר יש יש, אבל בוחר המשיב תמיד מלה אחת ממלת השואל, המכלכלת תשובה אליו; והמפרש ידי משה שכתב משאמרו לה התלכי ביו"ד בסוף ולא התלך, ע"ש, שגה ברואה. והאמת שדברי רז"ל מיוסדים על אדני דרכי הלשון:

סב[עריכה]

ויצחק בא מבוא. פירוש המפרשים בזה דחוק לנגינת הטעם שהטעים מבוא בז"ק. ונ"ל דמלת מבוא מוסב על ביאת רבקה, והמ"ם מ"ם הסבה כמו משועת עניים מאנקת אביונים, מבוא מסבת בוא (דער אנקונפט וועגען) אחר שאמר ויקח העבד את רבקה וילך, הליכה זו נקראת ביאה אצל יצחק, כי אף שיצחק היה נמנע מללכת חוצה לארץ והוצרך לבקש לו אשה ע"י שליח, מ"מ היה רוצה לצאת ידי חובת דרך ארץ לצאת לקראתה ולקבל פניה על הדרך (ככתוב מי האיש ההולך בשדה לקראתינו) כי פחיתות גדולה היתה לרבקה לבוא אל בית יצחק בלתי ראותה תחלה דעתו ורצונו לקבלה בעין יפה ובכבוד, לכן כשהיה יצחק משער זמן בואה הקדים ללכת לקראתה לקבלה דרך כבוד. וזהו כוונת המקרא, מקום מושב יצחק היה בארץ הנגב, ומסבת בוא רבקה בא לו יצחק לבאר לחי רואי, ומשם יצא אל השדה אל הדרך שנוסעים בו המחנות הבאים מחרן, שם עמד להתפלל על הצלחת זווגו. והודיעו הכתוב שנתקיים בו טרם יקראו ואני אענה וגו' כי בנשאו עיניו ראה גמלי בית אביו באים עם זווגו. והעלים הכתוב דרך הנהגתו עמה לקבל פני', כי אין זה מדרך התורה ובפרט בקדוש עליון כיצחק, ולא הודיע רק ראשית הנהגתו ללכת לקראתה לכבודה, ותכליתה ויביאה האהלה. וגם זה בכלל אמרם ברבה על ויספר העבד ליצחק. כללה של תורה מרובין מפרטי' שאילו בא לכתוב שנים ושלש דפין היה כותב - ומדרך הכתובים להשמיט אות למ"ד, בא שמואל הגלגל (שמואל א י״ג:ח׳) שכם בא כל ישראל (מלכים א י״ב:א׳) כי באה אשה הגורן (רות ג׳:י״ד) ויבא יעקב שלם עיר שכם, ויבא יעקב ממרא, הכא נמי באר לחי רואי, הראוי לבאר, וכן אמרו כאן ברבה, להיכן הלך, באר לחי רואי הלך. ובזה נגינת הטעם על מכונו:

סג[עריכה]

לשוח בשדה. שוח לרש"פ מגזרת שח או סח שהנחתה על העתקה והשתנות ענין, כמו ונסחתם מעל האדמה, משמרת הבית מסח (מ"ב י"א), כלומר הסח דעתו מן השמירה ובלשון חכמינו הסח הדעת, מסיח לפי תמו, ונגזר מזה שם שיח להוראת העסק הנעשה שלא לשם העסק עצמו רק לפנות הדעת ולהעתיק הרעיון שכבד עליו (געמיטהס פעראֶנדערונג), ומזה הענין כאן לשוח בשדה פירוש לעשות עסק בטיול על השדה כדי לפנות מחשבתו מן עסק היומי או ממה שנעשה עליו לטורח ולמשא; ויבוא ג"כ שימוש שיח על התנועה שתסתייע הנפש ע"י הדבור, או שיהיה הדבור מחמת צער פנימי כמו, אשיחה במר נפשי, אשיחה ותתעטף רוחי, עדותיך שיחה לי, כולם עשות עסק בדבור כדי להקל המוחש הפנימי העצום, ולהוציאו לחוץ מרוב עיונו בו תמיד, ומזה פירשוהו רבותינו כאן לשון תפלה ערש"י:

סז[עריכה]

האהלה שרה אמו. למפרשי פשט הלשון לקוי, אם ה"א קדמאה של האהלה נוספת כי היא סמוכה לשרה ואין במלה סמוכה ה"א ידיעה או שחסר הנסמך והראוי האהלה אהל שרה, עראב"ע ור"ש ב"מ. ולרבותינו שילמדינו דכמה אורות קדושות ששקעו וכבו מאהל שרה במיתתה, וחזרו לזרוח ולהאיר בביאת רבקה (ערש"י) יש ליישב לשון המקרא על מכונו בלי חסר ויתר, כי אהל פי שנים בהוראתו יורה על משכן ודירה (צעלט) ויורה גם על אור כמו עד ירח ולא יאהיל, תרגומו לא ינהיר, לשמש שם אהל בם תרגומו זהרורית האור, וזהו ג"כ המכוון בקרא דילן, האהלה לשון אור, והוא פעל עבר לנסתרת, כי אור מצאנוהו גם בלשון נקבה, ליהודים היתה אורה, כחשכה כאורה, ודומה בנקודתו אל הועלה על המזבח (שופטים ו' כ"ח) שהוא הפעל ובא בחול"ם מקום מפני העי"ן (כמ"ש ר"ש ב"מ שם) וכן הועלה על ספר (דה"ב כ' ל"ד) לפי"ז טעם האהלה נתמלא אור וזהר, וה"א קדמאה איננה לידיעה כ"א להוראת מלת אשר, כמו ההלכו אתו (יהושע יו"ד) הנמצאו פה (דברי הימים א כ״ט:י״ז) שטעמם אשר הלכו אשר נמצאו, כן האהלה, אשר אהלה, כלומר אשר נתמלא אור. לפי"ז אין המקרא יוצא מידי פשוטו. אהלה שרה טעמו למשכן דירה של שרה (צעלט דער שרה) ונתוספה ה"א קדמאה להורות על כוונה שניה שבמלה זו שהוא לשון אור, ונכלל פי הוראות שתים במלת האהלה, וטעמו משכן שנתמלא אורה (העלל געוואָרדענעס צעלט). ויב"ע אמר בתרגומו ואעלה יצחק למשכנא דשרה אמי' ומן יד נהרת בוצינא דטפת בזמן דמיתת שרה. ולפי המבואר מכוון זה בלשון המקרא עצמו:

ויאהבה. מה לו לכתוב להזכיר אהבת איש באשתו, אבל בא הכתוב לרמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, ואונקלס פי' ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו, ולכן הזכיר האהבה, כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה, וכן הזכירו רבותינו עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה (רמב"ן) ולדעתי נראה מדשינה קרא כאן ממקומות אחרות, שבהם ייחס הנשואין לאיש במאמר אחד. ויקח אברם ונחור להם נשים, ויקח את מחלת וגו' לו לאשה, ויקח עמרם את יוכבד וגו' לו לאשה, ויקח אהרן את אלישבע וגו' לו לאשה, וכאן ייחס הנשואין לה ולא לו, באמרו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, כי למ"ד דבת ג' שנים היתה רבקה כשנשאת, לא היה יצחק נוהג בה מנהג אישות כיון דאינה בת לידה ויש בבעילתה משום השחתת זרע לבטלה (עמ"ש במה שאמר יעקב אעבדך שבע שנים), לכן לא תלה קרא נשואין אלו מצדו רק מצדה, היא היתה לו לאשה לעשות כל מה שאשה עושה לבעלה, אבל מצדו לא היתה אישות גמורה שלא היה בא עליה ולא היתה בינו ובינה רק קרבת אהבה, (הא דבבעילת קטנה אית בה משום השחתת זרע, היא דעת הרמב"ם שכתב בק"א מא"ב הי"ח, אסור להוציא שכבת זרעו לבטלה לפיכך לא יהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, וכ"כ הטור באה"ע סי' כ"ד, מבואר דעתם אע"ג דקטנה תבוא לכלל לידה השתא מיהת לאו בת לידה היא ואית בה משום השחתת זרע, ומה שאמרו (נדה י"ג) הנושא את הקטנה מעכב את המשיח, לא להוציא איסור השחתת זרע רק להגדיל בה האיסור, דמלבד שהוא חוטא לנפשו בהשחתה זו, אף גם הוא חב לאחרים ומעכב זכות הרבים, וראיתי להרב במשנה למלך בק"א מא"ב הכ"ו דפשיטא ליה שדעת הרמב"ם כאינך פוסקים שאין בקטנה משום השחתת זרע, ותמה על הטור שכלל נשואי קטנה באיסור השחתת זרע. ע"ש. ומן התימה שלא השגיח הרב דדברי הטור הם בעצמם דברי הרמב"ם שם הי"ח) (וכ' הפרישה שם, מסידור הלשון משמע דמשום השחתת זרע אסור ואע"ג דעם אשתו מותר אפילו שלא כדרכה, מ"מ ברגיל בכך אסור, ואם ישא קטנה יהיה רגיל בכך):


וינחם אחרי אמו. ת"א ויב"ע בתר דמיתת אמי' ולא ניחא לן בהוספת תיבה על לשון המקרא. ויתכן למה שישמש שרש אחר גם כתואר לאיש הממלא מקום אחר, כמו ואחריתכן בסירות דוגה (עמוס ד׳:ב׳) תשבר מלכותו ולא לאחריתו (דניאל י״א:ד׳) שלא תשאר מלכותו לזרעו הבא אחר אביו (נאכפאָלגער נאכקאָממע) וכן המתנהג במעשיו לפי עצת איש אחר וכמצותו יאמר אחרי ה' תלכו, לכתך אחרי במדבר, כלומר שהתנהגו במעשיהם כפי המצווה להם ממנו ית'. לפי"ז אני אומר כי מלות אחרי אמו הוא כמו תאר לרבקה (נאכפאָלגערין דיינער מוטטער) לפי שהיתה ממלא מקום אמו בישיבת אהלה והיתה מתנהג בכל מעלותי' הנפשיות ובכל מעשי' הטובים. וחסרון אות בי"ת השמוש מצוי מאד, כי ששת ימים עשה ה', והקול נשמע בית פרעה וכדומה הרבה, וכן כאן כאילו אמר באחרי אמו (ער פאנד טראָסט אָב דער נאכפאָלגערין זיינער מוטטער) כי יצחק הי' מתעצב אחר מיתת אמו בראותו כי אהלה נתרוקן מכל דברים טובים שהיו מצויים ונראים תמיד בו, ובבוא רבקה חזרו כל אלה, ובזה התנחם:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.