הטור הארוך/דברים/כב

הטור הארוך דברים כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לא תראה את שור אחיך. כתב הרמב"ן לפי שנא' כי תפגע את שור אויבך או חמורו תועה וגו' הוסיף כאן לבאר לאמר נדחים כי תועה משמע שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל הוסיף כאן נדחים לומר אע"פ שברחו והרחיקו ממנו אתה צריך ליטפל בם ולכך אמר:

ב

ואם לא קרוב אחיך אליך. ואמר:

ג

וכן תעשה לחמורו. שהוא בהמה:

וכן תעשה לשמלתו. אע"פ שאינה חביבה על בעליה כבעלי חיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאיפשר שימותו:

וכן תעשה לכל אבדת אחיך. מכל כלי ביתו אע"פ שאינם חביבים עליו כשמלתו אשר יכסה בה. ועוד דרשו רבותינו מזו הפרשה והיה עמך עד דרוש אחיך אותו רמז למה שאמרו להחזיר האבדה בסימנין פי' אותו אות שלו שיהי' ביד המוציאו עד שיבוא בעליו וידרוש האות והסימן שיש לו ואז יחזירנה:

ד

לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך. כתב הרמב"ן הוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה כי שם נאמר עזב תעזוב עמו מצות עשה. ועוד הוסיף נופלים בדרך כי שם נאמר רובץ תחת משאו ולא הזכיר שם רק החמור שדרכו לטעון משוי גדול ולרבוץ תחתיו. ואמר בכאן אחיך ושם אויבך ושונאך לומר תעשה עמו ושמור האחוה ותשכח השנאה:

ו

לא תקח האם על הבנים. כתב הרמב"ן הטעם בזו המצוה כמו אותו ואת בנו כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזר ולא נרחם. או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר שחיטה במין ההוא. והרמב"ם כתב במורה הנבוכים שטעם שלוח הקן ואותו ואת בנו שלא נשחוט הבן לעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה על זה ואין הפרש בין דאגת אדם ודאגת בהמה על בניהם. וכתב הרמב"ן וא"כ אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה. ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר:

ט

לא תזרע כרמך כלאים. כבר כתב שדך לא תזרע כלאים שיש במשמעותו כל מקום הנזרע והוסיף כאן:

פן תקדש. לומר שאסור בהנאה: פן. פי' כמו כי וכן לא תגעו בו פן תמותון. אי נמי כמו פן ינכרו צרימו שפירושו שמא כלומר לא תזרע אותו כלאים שמא יצמח ויאסור עליך הכל כי אינן נאסרין אלא כמו ששנינו תבואה מתקדשת משתשרש וענבים משיעשו כפול הלבן.

יא

לא תלבש שעטנז. הוסיף לבאר שאינו רק בצמר ופשתים והזכיר לא תלבש שאין העליה אסורה אלא כדרך לבישה:

יג

כי יקח איש אשה. כתב הרמב"ן פי' הפרשה כאשר יקח איש אשה בלקוחי התורה שהן קידושי כסף ולאחר זמן בא אליה וטען שלא מצא לה בתולי' ובא להפסידה שהוא טוען שקדשה בחזקת בתולה וזנתה תחתיו ולפיכך אמר הכתוב ואם אמת היה הדבר וסקלוה שאם לא היתה ארוסה לא היתה נסקלת ולפי שכבר פירש שארוסה בסקילה ולא פנויה לא הוצרך לפרש ואם אמת היה הדבר שזינתה באירוסיה וברצונה וסקלוה ואמר ברמז כי נבלה עשתה בישראל לזנות בית אביה והנבלה היא שעשתה כן ברצונה ולזנות היינו שהיא ארוסה שזינתה מתחת בעלה כי פנוי' אינה נקראת זונה:

טו

ולקח אבי הנערה ואמה. כתב הרמב"ן מתחלה מזכיר שניהם ואחר כך האב לבדו ואמר אבי הנערה וגו' וחזר ואמר ופרשו השמלה בשניהם והטעם כי התביעה הזאת לאב לבדו היא שהקנס שלו אבל שיתף האם במעשה מפני שענין השמלה הנשים יתעסקו בו והם היודעות והבקיאו' בדמים וראוי לאם שתביא אותה לבד אבל טענת את בתי נתתי לאיש הזה לאב בלבד היא ואחר שיסדר האב טענותיו בב"ד יתפוש בשמלה אשר הביאה אשתו ויפרשו אותה שניהם לפני ב"ד והנה לא הוזכרה האם בפרשה ולא באה לב"ד כלל אלא מפני ענין השמלה:

יז

ופרשו השמלה. הרי זה משל מחוורין הדברים כשמלה. וכתב הרמב"ן וזהו למ"ד מוציא שם רע חייב אע"פ שלא בעל אבל למ"ד אינו חייב עד שיבעול דברים כפשטן השמלה אשר שכבו עליה בשעת מעשה והיא שחכמים קוראין לה סודר:

יט

וענשו אותו מאה כסף. כתב הרמב"ן כי המנהג לכתוב לבתולות מוהר נ' כסף וזה רצה להפסידה לכן ענשו הכתובה במאה כסף כי דרך התורה להעניש בכפל כענין שנים ישלם:

כב

ומתו גם שניהם. פירש"י גם לרבות הבאים מאחריהם. וכתב הרמב"ן לא הבינותי זו מה צריך לרבות שהרי לאו בתורה הוא מה לי ראשון ומה לי שני ושלישי ועוד היה לו לומר הבאים אחריו ובנוסחאות שלנו בספרי שניהם ולא העושים מעשה חידודין כשהוא אומר גם שניהם לרבות הבאים מאחוריהם והיא ביאה כדרכה ושלא כדרכה וריבה אותו הכתוב בכאן וכל העריות למדות זו מזו. ועל דרך הפשט גם שניהם האיש הפושע בחטא שהוא התובע והמפתה ועוש' המעש' וגם האשה והזכיר הכתוב בה ופירשו אחר כך גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה. ובסיפרי האיש השוכב אע"פ שהיא קטנ' והאשה השוכבת אע"פ שנבעל' לקטן אם כן פירושו גם שניהם גם כל אחד מהם האיש או האשה המגיע מהם לחיוב:

כד

על דבר אשר לא צעקה בעיר. כתב הרמב"ן דיבר הכתוב בהווה דסתם עיר אם הית' צועקת היו לה מושיעים וה"ה בשדה אם יש לה מושיעים ולא צעק' חייבה וסתם שדה אין לה מושיעים וה"ה עיר אם אין לה מושיעים פטורה וכן נמי אם לא ידע' לזעוק וראינו שהית' בוכה ונלחמת עמו להמלט ממנו פשיטא שהיא פטור' דאנוסה היא:

על דבר אשר ענה את אשת רעהו. כתב הרמב"ן אע"פ שאינו נקרא עינוי אלא השוכב באונס וזו מזנה לרצון מאחר שהיא חייבת אבל ענין הכתוב כאשר נראה שהאיש אוחז אותה ושוכב עמה נדון האש' כמתרצה בעבור שהית' יכולה להוושע ממנו ונתשוב האיש כמענ' אותה כי לא פיתה ולא דיבר על לבה להשמע אליו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.