דבר אברהם/א/לח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א לח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן לח

שלום וברכה מרובה ישפות ד' לכבוד ידי"נ הרב הגאון הנעלה מוהר"ר אהרן משה קיסילאוו נ"י רב בק"ק באריסאוו. [ועתה הגאבד"ק חארבין]:

אחד"ש ידידי כתר"ה באהבה רבה.

הגיעני מכתבו היקר והתענגתי על דבריו הנחמדים, ובמאי דסליק כת"ר בסוף מכתבו בקושיא יש לי ב"ה איזה דברים נכונים ובזה אפתח להודיעם לכתר"ה:

במנחות (דף נ"א ע"ב) וסבר ר"ש משל ציבור דאורייתא והתנן אר"ש שבעה דברים התקינו ב"ד כו' ועל פרה שלא יהא מועלין באפרה [היינו סיפא דמתני' דשבעה דברים התקינו וזו אחת מהן] דאורייתא הוא דתניא חטאת היא מלמד שמועלין בה היא בה מועלין באפרה אין מועלין, וכתבו התוס' (ד"ה חטאת) וז"ל חטאת מלמד שמועלין בה תימא תיפוק ליה דקדשי בדק הבית היא וי"ל דאיצטריך למועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד עכ"ל. וע"ז הקשה ידידי מעכת"ה דמשמע מדבריהם דאף דפרה קדשי בה"ב יש בה מועל אחר מועל כמו בקדשי מזבח מקרא דחטאת היא, והוא תמוה דבמעילה (דף י"ט ע"ב) מבואר דעיקר החילוק שבין קדשי מזבח שיש בהם מועל אחר מועל ובין קדשי בה"ב שאין בהם מועל אחר מועל הוא משום דקדשי מזבח אין להם פדיון וע"כ אינן יוצאין לחולין ע"י מעילה וממילא יש בהם מועל אחר מועל אבל קדשי בה"ב דיש להם פדיון ויוצאין לחולין ע"י מעילה לא שייך בהם מועל אחר מועל דממעילה הראשונה יוצאין לחולין, יעוי' ברש"י ותוס' קידושין (דף נ"ה), וא"כ בפרה דקיי"ל דיש לה פדיון כמבואר בשבועות (דף י"א ע"ב), ור"ש גופיה דאליביה אזלא הסוגיא במנחות סובר התם דפרה נפדית אך ע"ג מערכתה וכ"ש מחיים, וא"כ ממעילה הראשונה יצאה לחולין ותוב לא שייך מעילה שניה, דבשלמא לשאר דברים שנותנין לה חומר דקדשי מזבח אע"פ שהיא קבה"ב ניחא דאין זה סתירה משא"כ מעילה שהם דברים סותרים והפכים דאם יש לה פדייה כקבה"ב לא שייך בה מועל אחר מועל, ולומר דגזה"כ הוא בפרה שלא תצא לחולין ע"י מעילה אף במכוין להוציא מרשות הקדש [יעוי' בתוס' קידושין שם] הוא דבר זר ורחוק שלא מצינו בכל הקדשים כן, ע"כ דברי ידידי כתר"ה. והיא קושיא נחמדה:

ב

[ב] ולענ"ד נראה שהיא מתיישבת בפשיטות דהתוס' חולין (דף י"א ע"ב) הקשו דבכל דוכתין דמשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא אמאי לא חשיב ליה כקדשי מזבח משום דחטאת קרייה רחמנא כמו שפוסל בה טריפות ושחטה שלא לשמה פסולה ומועלין בה וכו' והכל מהאי טעמא דחטאת קרי' רחמנא, ותירצו דבכל דוכתין מסיק לה בקושיא אחריתי, [פי' וה"ה דהו"מ נמי למיפרך והא חטאת קרייה רחמנא], וכ"כ הר"ש פרה (פ"ב מ"ג). וא"כ למסקנא באמת מן הדין אין פדיון לפרה בלא מום משום דחטאת קרייה רחמנא ומה שנפדית הוא רק משום דלב ב"ד מתנה עליה כדאמרינן התם בסוגיא דשבועות, וזה לא שייך אלא בפדיון ממש לצורך אבל לענין שתצא לחולין ע"י מעילה לא שייך לב ב"ד מתנה כמובן אלא נשאר הוא בשורת הדין ומדינא אין לה פדיון וממילא אינה יוצאה לחולין ע"י מועל ראשון ושפיר יש בה מועל אחר מועל. וכן כתבו התוס' להדיא בסוף דבריהם לענין קושייתם מבכורות דאמרינן דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שנפדית ולא הויא כפסולי המוקדשין שנפדו, וז"ל א"נ מה שנפדית היינו משום דלב ב"ד מתנה עליה דאי לא הוצרכה תהא לדמיה כדאמרינן פ"ק דשבועות עכ"ל, וכ"כ הר"ש שם דמה שנפדית פרה בכ"מ הוא משום דלב ב"ד מתנה עליהם עיי"ש. ואין לדחות ולומר דממסקנת דבריהם אין ראיה די"ל דלעולם סבירא להו דמחיים דבת העמדה והערכה היא שפיר יש לה פדיון מדינא ככל קדשי בה"ב ואם נפדית אז באמת ראוי היה שתהא אסורה בגו"ע כפסולי המוקדשין, אלא דכיון דעכ"פ הוצרכו ב"ד להתנות עליה משום אחר מיתה דלאו בת העמדה והערכה היא ואין לה עוד דין פדיון והתנו בדרך כלל שאם לא הוצרכה תהא לדמיה א"כ ממילא אפילו נפדית מחיים בשעה שיש לה דין פדיון ויצאה לחולין ולא הוצרכה לפרה נמצא שנכנסה תחת תנאי ב"ד ואיגלאי מילתא דלא הוקדשה כלל ומשו"ה מותרת בגו"ע, ולפי"ז כיון דעכ"פ מדינא נמי יש לה פדיון מחיים מעילא יוצאת לחולין גם ע"י מעילה ולא שייך לומר כתירוצנו, דז"א דמכל הסוגיא דשבועות מוכח דאין ב"ד מתנין עליה בדרך כלל שאם לא הוצרכה בכל אופן שיהי' תהא לדמיה דלפי"ז גם במקום שיש לה פדיון מדינא ואין צורך בתנאי שלהם נמי נכלל בתוך התנאי ופקע מינה הקדש למפרע כיון דעכ"פ לא הוצרכה, אלא דב"ד מתנים רק למקרים כאלו שיהא צורך בתנאם אבל כשאין סבה וצורך לתנאם אין תנאם חל ע"ז אפילו לא הוצרכה, [אע"פ שבמקרים ובאופנים אחרים באותה פרה גופה, דהיינו כשיש צורך בתנאם, בא התנאי ב"ד], שהרי פריך הש"ס על מתה תפדה וקיימי ב"ד ומתנו אדעתא דעורה ואי נימא דב"ד מתנין בדרך כלל וכל מקום וכל זמן שלא הוצרכה נכנס תחת התנאי א"כ מאי קושיא היא מעורה והרי לא קיימי ב"ד כלל להתנות ע"ז ביחוד אלא שהוא נכנס ממילא בתוך התנאי, אע"כ דאין התנאי כולל לכל מקום שלא הוצרכה והיכא דליכא סבה וצורך לא נכנס תחת התנאי אע"פ שלא הוצרכה, וא"כ ה"נ אי נימא דס"ל להתוס' והר"ש דמחיים יש לה פדיון מדינא לא בא ע"ז כלל התנאי ב"ד וממילא תהא אסורה בגיזה ועבודה אע"כ דסבירא להו דאין לה פדיון מדינא משום דחטאת קרייה רחמנא והוצרכו לתנאי וממילא מותרת בגו"ע. אולם י"ל דמשום הא גופא שאם תצא ע"י פדיון כדין תהא אסורה בגו"ע ויהיו דמיה פחותין, כמבואר בב"ב (דף צ"ב) דלרדיא דמי' יקרין יותר מלשחיטה, דלחליבה נמי אינה ראויה כדדרשינן בשר ולא חלב (בכורות דף ט"ו ע"א), ומכש"כ לפום מאי דבעינן למיכתב [בהגה"ה] שב"ד מחזירין את הפרה להמוכר בדמיה הראשונים, משו"ה הוצרכו לתנאי דעי"ז תהא מותרת בגו"ע, ועיי' מ"ש שם [בהגה"ה] בביאור הדברים דפרה דמיה יקרין, ואין להאריך בזה. אבל אפילו אם נדחה כן דאין ראיה ממסקנת דבריהם הנה די לנו במה שכתבו התוס' מקמי הכי דבכל דוכתין מסיק לה בקושיא אחריתי ובאמת הו"מ למיפרך דחטאת קרייה רחמנא וא"כ ההיא דפדיון נמי בכלל זה, והר"ש פירש להדיא דבההיא דשבועות נמי מסיק בקושיא אחריתא, וא"כ אין בם פדיון מדינא ואשה"ט כמ"ש ומה שיש לתמוה בדברי התוס' חולין דבבכירות שם מסיק הש"ס דמותרת בגתה אף לפני פדיון ולא מסלק לה כלל בקושיא אחריתא וליכא לשגויי כחד מתירוצי התוס'. מצאתי שכבר עמד בזה הגאון באר יצחק ז"ל (חאו"ח סו"ס ט"ו) ובמק"א הארכתי קצת בזה ובסתירת דברי הבא"י. ועי' מ"ש בזה לעיל סי' ז' אות י']:

ואף שהוסיף כת"ר להכביד את הקושיא דסוגיא דמנחות אזלא אליבא דר"ש ומצינו לר"ש בע"ז (דף כ"ג ע"ב) דלית לי' דרשא דחטאת קרייה רחמנא לענין פסול דיוצא דופן וא"כ נראה דלדידי' פדיון נמי אית לה מדינא ככל קדשי בה"ב, מ"מ הא נמי ניחא דלחד תירוצא דתוס' חולין שם אית לוה לר"ש נמי דרשא דחטאת קרייה רחמנא לכמה מילי כמו לענין טריפות ושחיטה שלא לשמה ושמועלין בה וה"נ אפ"ל דלעניו פדיון בלא מום נמי אית ליה להך דרשא ואין לה פדיון מדינא גם לר"ש למסקנא ורק משום לב ב"ד נפדית ע"ג מערכתה וכמש"ל לרבנן. ואף דאמרינן התם בשבועות דר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה י"ל דה"מ בתמידין שלא הוצרכו לצבור אבל בפרה אית ליה לר"ש נמי לב ב"ד מתנה, דאמרינן התם ורבנן דפליגי עליה דר"ש מאן נינהו אי נימא רבנן דקטורת שאני קטורת דלאו בר רעיה היא אלא רבנן דפרה דלמא שאני פרה. דדמיה יקרין, ובמנחות (דף ע"ט ע"ב) מסיק הש"ס דכי לית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה היכא דאפשר ברעיה אבל היכא דלא אפשר ברעיה ר"ש נמי מודי דלב ב"ד מתנה, וא"כ י"ל דה"נ בפרה דדמיה יקרין מודה ר"ש. ויעוי' בחי הר"ן לשבועות שכ' וז"ל פרה נפדית ע"ג מערכתה פירש"י ז"ל משום דלב ב"ד מתנה עליה, [ברש"י שלפנינו לא נמצא כן], והק' עליו והא אמר בסמוך דלר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה, ואינה קשיא דכי ל"ל לר"ש לב ב"ד מתנה ה"מ היכא דאיכא תקנתא ברעיה כו' והכא גבי פרה כיון דמתה אין תקנה ברעיה עכ"ל ומ"מ אין סתירה מזה לדברינו דבפרה מודה ר"ש נמי לפי שדמיה יקרין משום דליישוב הקושיא די לו בתירוצא דרעיה. אולם ממסקנתו נראה דסבר דלר"ש יש לה פדייה מדינא משום דסבר דקבה"ב היא עיי"ש. אך אפילו לתירוצא קמא דתוס' חולין דר"ש לית ליה כלל דרשא דחטאת היא וא"כ ופדית לדידיה מדינא נמי לא קשיא, דמה שהניח כת"ר דסוגיא אזלא אליבא דר"ש אינו נכון, דאי תימא הכי הרי יקשה לן טובא להך תירוצא דלית לי' דרשא דחטאת היא וא"כ לית לי' נמי דרשא דספרי דמועלין בה מהאי טעמא מאי פריך הש"ס עלי' דר"ש ועל פרה כו' דאורייתא היא דתניא כו' והרי ר"ש לא ס"ל כלל כהספרי וממילא לא שייך גם מיעוטא דהיא לאפרה והוצרכו לתקנה, אע"כ דהש"ס פריך לכו"ע ולא רק לר"ש משום דר"ש לאו דעת עצמו הוא דקאמר התם בשקלים אלא אסהדתא הוא דקא מסהיד שהתקינו ב"ד על פרה שלא יהו מועלין באפרה וא"כ קשה לרבנן מיהא אמאי הוצרכו לתקנה דעל עדותו דר"ש לא פליגי. ובלא"ה נמי אנו צריכין לומר דאין קושיית התוס' אגופי' דקרא דחטאת היא אמאי איצטריך למיכתב לרבויי בה מעילה שהרי איצטריך קרא למילי אחריני דיהבינן לה דיני חטאת, כמו שדחה התוי"ט (פרה פ"ד מ"ד) מה"ט לדבריהם, אלא ודאי דפרכי רק אתנא למה ליה למילף בה מעילה מקרא דחטאת היא תיפוק ליה דאיכא מעילה דבה"ב, וע"ז שפיר תירצו דאיצטריך תנא למילף מקרא בכדי ליתן בה גם דין מועל אחר מועל ויסבור האי תנא שאין לה פדיון מדינא וכמו שצידדנו למעלה. [ועיי' בספרי חלק שני סי' כ"ד אות י"ד]:

ג

[ג] ועוד אמינא דאפילו אם נתפוס שלא כהתוס' והר"ש דלמסקנא רק משום לב ב"ד מתנה יש לה פדיון אלא נאמר דלמסקנא נמי יש לה פדיון מדינא כקדשי בה"ב ולא מהני בזה טעמא דחטאת קרייה רחמנא וכן לההו"א אליבא דכו"ע מ"מ יש ליישב קושיית כת"ר בטוב טעם. דהנה זה כבר אמרתי ליישוב קושיית התוס' הנ"ל דבכל דוכתין דמשני הש"ס שאני פרה דקדשי בדק הבית היא אמאי לא חשיב ליה כקדשי מזבח משום דחטאת קרייה רחמנא, והארכתי בעז"ה בדברים נכונים ויסוד תירוצי מצאתי אח"ז בחי' הריטב"א ע"ז (דף כ"ג ע"ב) דכיון דלא כתיב בה חטאת היא אלא לבתר דנעשית מי נדה כדכתיב למי נדה חטאת היא לכן לא ירדה לה תורת חטאת אא"כ היא נעשית לבסוף מי נדה דאז היא חטאת למפרע לכל דיניה, אבל אם לא תהיה לעולם למי נדה לא היתה מעולם בחטאת לפי שדין החטאת שבה תלוי ומקושר במה שנעשית מי נדה כדכתיבא קרא. ובזה מתיישבים כל המקומות שהתוס' הקשו מהם כמו שהארכתי בזה במק"א [לעיל סי' ז'], וכאן לחפץ קושיית כת"ר אזכיר רק ממה שנוגע לענין פדיון. דמשו"ה נפדית בלא מום דכיון שנפדית ולא תהיה לעולם למי נדה מחמת הקדש זה נמצא דלא הויא למפרע כחטאת וממילא יש לה פדיון ככל קדשי בה"ב. ויעוי' בריטב"א כ"ז שהזכרנו דמסיק שכ"כ גם בתוס' אבל בתוס' שלפנינו אין זכר מזה, דאף שבחולין בסיף דבריהם הזכירו מעין זה מ"מ אין זה שייך לדברינו ובמק"א הארכתי בזה קצת. [עיין שם בסי' ז']. והנה המשנה למלך (פ"ו מהלכות מעילה ה"ד) הביא שיטת הריטב"א דבנוטל קרדום של הקדש ולא נתכוין נגזול אלא לבקוע בלבד אינו יוצא לחולין אלא כטובת הנאה זו ולא כילה, ואם נתכוין לשאול לזמן ידוע יצא לחולין רק לאותו הזמן ובתוך זמן זה אין מועל שני אחריו [כיון דתשמיש של אותו זמן כבר יצא לחולין] אבל לאחר הזמן מועלין בה עוד, ועיי' בתוס' ב"מ (דף צ"ט ע"א ד"ה וחבירו) מ"ש הר"י במסקנא שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה שנותן לשואל ומותר לבקע עד זמן השאלה ולא יותר יעו"ש. והשתא לפי הנחות אלו נמצא דבמעילת פרה כהאי גוונא כשלא נתכוין לגוזלה לגמרי אלא להשתמש בה בשאלה רק לזמן ידוע לא יהא בה מועל אחר מועל בתוך זמן שאלתה מצד קדושת בה"ב אבל משום קרא דחטאת קרייה רחמנא יהא בה מועל אחר מועל אף בתוך זמן שאלתה אע"ג דפרה נפדית בכ"מ, משום דבכה"ג לא יוכל לצאת ממנה לחולין אלא טוה"נ שלזמן זה אבל עיקר הפרה תשאר בקדושתה ותבוא אח"כ לכלל מי נדה ותיעשה חטאת למפרע הלכך אלו היתה רק קדשי בה"ב לא היה בה מועל אחר מועל בתוך זמן שאלתה לפי שקדשי בה"ב יש להם פדיון כזה אבל מצד דיני חטאת שבה לא יהא בה פדיון כלל לאותו זמן ונא תצא לחולין ע"י מועל ראשון וממילא יש מועל אחריו, דכל עיקרו של דבר שיש לה פדיון הוא משום שעי"ז לא תבוא לעולם למי נדה מחמת הקדש זה ולא תהא כחטאת וזה לא שייך אלא כשפודה את כילה משא"כ בכה"ג בחילול טוה"נ לזמן שעיקר הפרה תשאר בקדישתה ותבוא אח"כ לכלל מי נדה ותהא כחטאת למפרע ממילא אין לה פדיון כל עיקר כחטאת. וא"כ שפיר תירצו התוס' דמקרא דחטאת היא ניתוסף בה דין מועל אחר מועל כחטאת ומשכחת לה כה"ג, ומיושב קושית כת"ר. והוא דבר נחמד בעז"ה:

אח"ז מצאתי בס' קרן אורה למנחות שעמד בקושיית כת"ר וכתב נמי דקיימינן הכא בסוגיין לר"ש ונשאר בקושיא, ולענ"ד דברינו נכונים מאד בעז"ה:

ד

[ד] ומדי עייני בענין זה נתעורר אצלי ספק גדול שלא ראיתי לע"ע מי שידבר בזה. דאמרינן בערכין (דף ה' ע"ב) חמש חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין, ופירש"י דלא קרינן ביה מקדשי ד' הואיל ולאיבוד אזלי, ומבואר התם בסוגיא דבקדשי בדק הבית נמי דינא הכי, דפרכינן לרב חסדא אמר אבימי דאמר אליבא דר' יהודה דערך עכו"ם נגנז מדכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לד' אלא מעתה לא ימענו בו דתנן חמש חטאות כו' לא נהנין ולא מועלין אלמה תניא גבי קדשי עכו"ם בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן [פי' ולא הו"ל לימעל בקדשי בה"ב של עכו"ם משום דנגנז]. חזינן מזה דכל שאסור להשתמש בהמעות וא"א שיהא להקדש צורך בו לא מקרי עוד קדשי ד' ואין בו מעילה. אמנם מסתפק אני בדברים שאם ירצו הגבאים יכולין להשתמש בהן לצורך הקדש חי למוכרן ולהשתמש בדמיהן אלא שאין מדרך ההקדש להשתמש בהן ולא למוכרן וממילא ילכו לאיבוד אם יש בהן מעילה או לא, מי אמרינן כיון דל"מ ילך לאיבוד דמי למעות ההולכות לים המלח או דילמא התם או אפשר להקדש להשתמש בו הלכך מהשתא לא הוי כבר קדשי ד' אבל הכא הרי אפשר להשתמש בו אם ירצו ולהכי לא פקע מיניה שם קדשי ד':

ונלע"ד דפלוגתא דרבוותא היא. דהנה במעילה (דף י"ג ע"ב) תנן המקדיש את החורש מועלין בכולו, ופירש"י מועלין בכולו בעצים בענפים ובנבייה, ובתר הכי (דף י"ד ע"א) תנן הגזברים שלקחו עצים מועלין בעצים ואין מועלין לא בשיפוי ולא בנבייה, ופירש"י לפי שהגבאים לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוייה ונבייה. הנה דעת רש"י ז"ל מבוארת דבשיפוי ונבייה של הקדש מועלין ומה שבסיפא אין מועלין בהם הוא משום שלא הוקדשו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות מעילה הל' ח' ט') אינה כן אלא דהני תרי בבי חדא נינהו ובתרווייהו הוקדש כל מה שביער אלא שאין מועלין בשיפוי ונבייה לפי שאין בהם צורך להקדש. ולפי"ז נראה דברישא נמי דקתני מועלין בכולו היינו חוץ מנבייה השנויה בסיפא, דז"ל הרמב"ם המקדיש את היער מועלין בכולו בין באילנות בין בכל קן שבראש האילנות או שביניהן, גזברים ששפו עצי הקדש וקצצו אותן מועלין באותן העצים הקטנים שחתכו מעת שקצצו אבל אין מועלין לא בשיפוי ולא בנסורת ולא בנבייה של עצים והוא הגוף הקשה העגול שבתוך העץ הדומה ליבלת שלא יצלח למלאכה עכ"ל, הרי דשינה מלשון המשנה ולא כתב גזברים שלקחו עצים אלא ששפו עצי הקדש דהיינו אפילו כשגדל ביער של הקדש או בגווני אחריני שהוקדש הכל וא"א לפרש כרש"י שלא הוקדש שיפוי ונבייה, ועיי' בפירוש המשנה. ונראה דמה שסיים בנבייה שלא יצלח למלאכה אין כוונתו לסמן את הנבייה אלא ליתן טעם דהלכך אין מועלין בהם לפי שלא יצלח למלאכה. וכ"נ ממ"ש למעלה (הלכה ו') ערבה הגדילה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין, והוא ממשנה מעילה שם ערבה לא נהנין ולא מועלין. ורש"י וראב"ד פירשוה בערבה שסדרוה למזבח, אבל הרמב"ם ז"ל פירשה בערבה הגדילה בשדה הקדש, ובפירוש המשנה הוא מבאר יותר וז"ל וכשצומח ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם ז"ל דכל דבר שאינו ראוי להקדש עצמו ואינו נמכר אין מועלין בו, ואע"פ שהוא ראוי לאחרים שהרי קתני בערבה דלא נהנין מכלל דאית בה איזו הנאה שתהיה מ"מ כיון דלהקדש עצמו אין בה צורך ואין מדרכו למוכרה שיהא צורך בדמיה אין מועלין דהוי כמעות ההולכות לים המלח. ומ"מ מרש"י ז"ל דפירש למתני' דאין מועלין בשיפוי ונבייה בגזברים שלקחו עצים ומשו"ה אין מועלין לפי שלא הוקדשו הא אל"ה היו מועלין בהן אין הכרח דפליג בזה על הרמב"ם, די"ל דבעיקר הדין מודי נמי להרמב"ם דכל שאין צורך להקדש ואין מדרכו למוכרו אין מועלין בו אלא דאפשר דס"ל דנבייה אין בה צורך להקדש אבל ראויה היא לאחרים לאיזה דבר וימכרנה הקדש ויהא צורך בדמיה, ודחקו לזה רישא דמתניתין המקדיש את החורש מועלין בכולו ומשמע לי' דשיפוי ונבייה נמי בכלל זה. אמנם מצאתי להרא"ם בשמ"ק ב"ב (דף ע"ט ע"א) דפליג להדיא על הרמב"ם וס"ל דאפילו בדברים שאין צורך להקדש ואין מדרכו למוכרן נמי מועלין בהן ואכתי קדשי ד' נינהו כיון שאם רצו היו יכולין למוכרן ולהשתמש בדמיהן לצורך הקדש, דז"ל לא למזבח ולא לבדק הבית כגון אשפה מלאה זבל שאע"פ שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדק הבית אפ"ה כיון שיש בו בזיון גם לבדק הבית אינו ראוי דה"ל כמחיר כלב שיש בו בזמן. מועלין בהם ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מלאה זבל דלא חזיא לא למזבח ולא לבד"ה מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראויה היא לבד"ה וקדושה חלה עליה ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמיה לבדק הבית וכיון שמ"מ קדושה עליה ונועלין בה ובמה שבתוכה כו' הרא"ם ז"ל, עכ"ל השמ"ק. הרי מבואר להדיא דאף דאין שום צורך להקדש לא מגוף הדבר ולא מדמיו שלא ימכרוהו מ"מ כיון דמן הדין יכול הקדש להשתמש בו יש בו מעילה, ואינו דומה למעות ההולכות לים המלח דהתם איסורא רביץ עלייהו ואי אפשר להקדש להשתמש בהן לפיכך אין בהם תפיסת הקדש כלל ואינן מקדשי ד' משא"כ הני. ולהרמב"ם ז"ל צ"ל דדמי זבל ראוין לבדק הבית ואין בזה בזיון ומשו"ה מועלין בו. והא דקרו ליה אינו ראוי לבדק הבית היינו שאין גופו ראוי לבדק הבית אבל דמיו ראוין כמ"ש כל הראשונים עיי"ש. והכי אמרינן להדיא במעילה (דף י"ב ע"ב) גבי זבל של קדשי מזבח הזבל והפרש שבחצר אין נהנין ואין מועלין ויפלו דמיה ללשכה, אלמא דאין בזיון בדמי זבל. ובתוס' שם (ד"ה ודמיו) גרסי דמיו יפלו לנדבה, ולשון זה משמע גם לקיץ המזבח, יעוי' בכ"מ (פ"ה מהלכות מעילה ה"ו), ומשמע דלמזבח נמי כשר. ומזה קשה טובא על הרא"ם. וצ"ל דהרא"ם יפרש דמאי דאמרינן ויפלו דמיה ללשכה היינו לשירי לשכה, ומשירי לשכה נוטלין גם לצרכי חול כמבואר בשקלים (פ"ד מ"ב). ועיי' בקידושין (דף נ"ד ע"א), ובזה ליכא בזיון, ואף שהיו עושין משירי לשכה גם צרכי הקדש גופיה ולר"מ איכא נמי מעילה בשיריים שמא יצטרכו להן בסוף לקרבנות כמבואר בשקלים (ספ"ג) ואיכא למיחש לבזיון, י"ל דהני דמי זבל דלשיטת הרא"ם אינן ראוין למזבח משום בזיון לא היו מערבין עם שאר דמי הלשכה אלא מוציאין אותן בפ"ע רק לאותן צרכי חול השנויים התם במשנה והלכך ליכא משום בזיון, אבל לקיץ המזבח אה"נ דלא חזו וה"נ לבדק הבית גופיה נמי לא חזו משום בזיון. וכ"כ הכ"מ שם וז"ל ומצאתי כתוב ללשכה לא לקיץ המזבח דא"כ הל"ל לנדבה אלא לשיירי הלשכה עכ"ל. אמנם בכ"ז קשה טובא על הרא"ם שהרי אפילו אתנן ומחיר אינן אסורין אלא גופן אבל נתן לה מעות ולקחה בהן קרבן ה"ז כשר כמבואר בתמורה (דף ל' ע"ב), וא"כ למה יהא בזיון במה שיקנו מדמי הזבל לצרכי בה"ב והרי הרא"ם לא מדמי לה אלא למחיר כלב ולא דליהוי חמיר מיניה. ובדוחק היה אפ"ל דאין כוונת הרא"ם דהבזיון הוא אח"כ מה שנמצא בהקדש דבר שנעשה מדמי הזבל דזה באמת לא חמיר ממחיר כלב גופיה כנ"ל, אלא כוונתו היא דמעשה מכירת הזבל גופה ט"י גזברי הקדש בזיון הוא להקדש בשעת המכירה כבר שיטפלו בזה לצורכו ולכן אין מוכרין בכדי למנוע בזיון זה, אבל א"כ שוב יקשה ממעילה הנ"ל האיך נופלין דמיה ללשכה, ודוחק לומר דהיינו רק אם מכרו כבר אבל לכתחלה באמת אין למכור משום בזיון וצ"ע:

ובהשגות הראב"ד שם (פ"ה מהלכות מעילה ה"ו) על מ"ש הרמב"ם ערבה הגדילה בשדה הקדש כו' כתב וז"ל א"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה אלא על אותה ערבה של אותה מקום שהיתה למטה מירושלים שייחדוה לשם מצוה עכ"ל. וכתב ע"ז הכ"מ ואיני יודע למה יאמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו עכ"ל. אמנם לפי הנ"ל י"ל דהראב"ד ס"ל כשיטת הרא"ם דאפילו במה שאין צורך להקדש ואין מדרכו למוכרו מועלין בו, והא דאין מועלין בשיפוי ונבייה מפרש כרש"י ז"ל דמיירי דוקא כשלקחו הגזברים עצים ולא הקדישו לזה אבל ברישא במקדיש חורש מועלין בכולו ושיפוי ונבייה בכלל כפשוטו, וא"כ ה"נ בערבה הגדילה בשדה הקדש בודאי מועלין בה, ומתניתין מיירי רק בערבה שסדרוה למזבח וכדפירש"י, ונ"מ בינו לבין הרמב"ם לדינא, והלכך כתב שהוא שיבוש משום דמתניתין דמקדיש חורש שמועלין בכולו דמשמע שיפוי ונבייה נמי בכלל מוכח דערבה לאו היינו הגדילה בשדה הקדש וצ"ע. אולם ק"ק לפי"ז דא"כ הו"ל להראב"ד להשיג גם בהלכה מ' גבי גזברים ששפו עצי הקדש, ויש ליישב ואין להאריך בזה:

היוצא לנו מזה דמה שנסתפקנו בו לכאורה פלוגתא דרבוותא היא, והוא דבר חדש שלא ראיתי לע"ע מי שנתעורר לזה. [עיי' בספרי חלק שני סי' כ"ד אות ח' י' מה שהעירוני ע"ז ומה שהשבתי]:

ובזה הנני ידידו הדוש"ת באה"ר המברכו בהרמת קרן כערכו הנעלה מכבדו ומוקירו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף