דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/י

דברי שאול - עדות ביוסף עדות י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אע"פ שהעדות אמת. עי' ש"ך ס"ס ל"ד ס"ק ג' מ"ש בטעם הדבר ועיין בהגהת סמ"ק סי' רל"ו שכתב שעיקר האיסור שלא יאמר שראו שניהם אלא כך ראיתי ועיין בסנהדרין דף כ"ג דנקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמין על השטר אלא א"כ יודעים מי חותם עמהם ובעין משפט שם ציין חו"מ סי' ל"ד סעיף א' וכפי הנראה רמז לזה אבל רש"י לא פירש כן שכתב הטעם שתתבטל העדות ונמצאו אלו בושים ולא כתב שאסור להעיד כן כתבתי זה זמן רב בגליון השו"ע. אחר כמה שנים מצאתי במדרש איכה על פסוק בני ציון היקרים שפירש שמה היתה יקרותן שלא היה חותם עד שיהיה יודע מי חותם לקיים מה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ועיין ביפה תואר שם מ"ש בזה ומכאן הוציא רבינו הלימוד דאל תשת ידך והכ"מ לא הערה מקורו ועיין חידושי הר"ן בסנהדרין ר"פ זה בורר:

ד

הגנבים והחמסנים. עיין כ"מ שתמה דבסנהדרין דף כ"ה אמרו הוסיפו עליהם החמסנים מעיקרא סברי דמי קא יהיב ואקראי בעלמא הוא כיון דחזו דחטפי גזרו בהו רבנן הרי דאינו פסול רק מדרבנן ועל כן כתב דט"ס הוא וצריך להגיה הגזלנין במקום החמסנין וכמו שסיים מעת שגנב או גזל וכ"כ אח"כ דחמסנים פסולין מדבריהם והנה התוס' הקשו שם ד"ה מעיקרא דהא לא תחמוד בלא דמי משמע להו ומשמע דוקא בלא דמי משמע להו לאינשי אבל באמת הוא אסור מן התורה וכתבו דה"פ דמשמע להו וקושטא כן הוא והובא בכ"מ ודבריהם תמוהין כמ"ש בתומים סי' ל"ד ס"ק י"ב וכבר קדמו המהרש"א דמה קושיא דאף דהאמת אינו כן מ"מ כל דמשמע להו לאינשי כן טועים הם בכך ונדחק. ולפענ"ד נראה דקשיא להו הא דקאמר הש"ס מעיקרא סבר דמי קא יהיב ואקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפו גזרו בהו רבנן וקשה כיון דבאמת לא תחמוד הוא איסור תורה רק דלא משמע להו לאינשי וא"כ מה נפק"מ בין אם הוא באקראי או בתמידות ואם הכוונה דחטפו בלא דמי א"כ הרי הם גזלנים ועיין בחידושי הר"ן ועל כרחך צ"ל דעד כאן לא משמע להו לאינשי רק אם אירע כן לפעמים במקרה אבל אם עושין כן בהתמדה היאך שייך דלא משמע כן לאינשי הא לא שבקת חיי לכל בריה וא"כ תרבה החמס וריב בעיר ועל כרחך דבכה"ג שעושה כן בהתמדה גם לאינשי משמע דאיכא לא תחמוד ושפיר הקשו התוס' דא"כ הוא פסול מן התורה ולמה אמר דגזרו בהו רבנן ועל כן כתבו דכן הוא האמת דמן התורה לא פסול כל שנותן דמים ורבנן באמת גזרו על זה שלא יהיה חמס וריב בעיר.

והנה הר"ן בחידושיו כתב דהפירוש כיון דחזו דחטפו על דעת שלא יתן דמים ואח"כ נתן דמים פסלו חכמים על כוונתם הראשונה ואני אומר לא כן אבי. וגדולה מזו נראה לפענ"ד דאף דחטפו על מנת ליתן הדמים כל שלא נתנו פסולים מן התורה ואף לשיטת התוס' דכן הוא האמת דלא תחמוד בלא דמי הוא מ"מ זה דוקא כשנתן דמים תיכף ומשום דשם יש לומר כיון שנתן דמים נתרצה והרי בב"ק דף ס"ב אמרו יהיב דמי חמסן קרית ליה והא אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני ומשני הא דלא אמר רוצה אני וכו' ולפ"ז כל דנותן דמים דבאמת המוכר נתרצה בעל כרחו ואינה גזילה בעצמותה רק שאנסו להתרצות ולכך אינו פסול מה"ת וזה דלא משמע לאינשי כיון דעכ"פ נתרצה אין זה גזילה אבל כל דלא נתן דמים אף שדעתו לתת דמים מ"מ זה לא נתרצה והוה גזילה.

ובזה מיושבין היטב דברי הרמב"ם דכאן מיירי בחמסנים שלא נתנו דמים רק שרצו ליתן דמים בזה הוא נפסל מה"ת אבל שם ביאר בהדיא שנתן דמים בזה אינו רק מדרבנן וזה ברור כשמש. והנה הש"ך בחו"מ סי' שס"ג ס"ק ח' חידש במטלטלין דנגזלין אם גזלן ועשה בהם מלאכה אפילו קיימא לאגרא פטור דברשות הגזלן הוא עיי"ש. ובזה נראה לפענ"ד דבכה"ג שגזל על מנת ליתן דמים והחזיר החפץ כל ששימש בו נעשה גזלן דכל הפטור הוא משום שנעשה גזלן. עוד נראה לפענ"ד דבכה"ג אף שנתן דמים מ"מ צריך דרישה וחקירה משום דהוי דין מרומה דחשוד הוא עכ"פ לאותו דבר ועיין ש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק ט' ודו"ק כי קצרתי:

אע"פ שהחזיר וכו'. ראוי להסתפק במי שגזל אתרוג ביו"ט והחזירו אחר יו"ט או שנתן דמים בעדו ביו"ט אי נפסל ומקום הספק דהרי קיי"ל דלא מהני חזרת דמים באתרוג אף שנתן לו במתנה על מנת להחזיר מטעם דניחא ליה באתרוג גופא ולפ"ז הו"ל רשע דחמס וכאן לא שייך לא משמע להו לאינשי דהרי כו"ע ידעי שזה צריך לאתרוג והנה זה לא קמבעיא לי אם החזיר לו אתרוג אחר שאינו שוה כ"כ לפי מ"ש אא"ז החכם צבי ז"ל סי' ק"כ והמל"מ פט"ז ממעשה הקרבנות הצריך לשלם לו השיווי יותר א"כ מקרי גזלן ודאי אבל בזה אני מסופק ואף אם נימא דלשיטת התוס' כל דיהיב דמי אינו פסול מן התורה א"כ גם כאן כל שנתן דמים אינו פסול אבל עכ"פ לשיטת הפוסקים דמה"ת אף בלא דמי איכא לא תחמוד רק דלא משמע להו לאינשי א"כ כאן עכ"פ יש לומר דמשמע להו לאינשי, גם יש להסתפק באתרוג שאינו שוה פרוטה רק מחמת המצוה וזה גזל אותו ממנו אם מקרי שווי המצוה ממון שיהיה משער דחמס. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דהרי קי"ל דבחובל ואין בו שו"פ דחייב מלקות א"כ הוא הדין בגזל בכה"ג שהוא שוה מחמת המצוה ראוי שילקה והטעם דהנה כבר השריש לנו הפנ"י בב"מ דף ס"ב וכ"כ העשרה מאמרות דהא דקאמר ר' יוחנן בעלמא מלקא לקי ממונא לא משלם היינו דוקא היכי שהלאו אינו מחמת הפקעת ממון חבירו כגון במוציא שם רע ועדים זוממין אבל היכי שהלאו בא מחמת ממון לא שייך מלקות כלל והו"ל כגזל דגלי קרא והשיב את הגזילה דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה וכן כתב הרמב"ם פי"ח מסנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומי ממון אין לוקין עליו והיינו דלא שייך מלקות גביה עיי"ש.

ולפענ"ד יש לדברי הפנ"י סייעתא רבה מכאן שהרי רבינו כתב שיש רשעים שהם פסולים לעדות אע"פ שהם בני תשלומין ואינן בני מלקות וחשב גנבים וגזלנים ועד זומם וכו' וכן המלוה בריבית והיינו כל שיש הפקעת ממון אינו בכלל מלקות כלל רק בתשלומין וגם עדים זוממין אמרו בכתובות דף ל"ב ע"ב בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והיינו דלא שייך מלקות כלל (ומה שחישב הפנ"י שם עדים זוממין בכלל בני מלקות לא דק) ולפ"ז כאן שאינו שוה פרוטה בעצמותו רק שהמצוה מחשבו לממון וכיון דלא נחשב לממון גמור וכמ"ש המל"מ בפ"ד מאישות א"כ בזה מהראוי שילקה דהרי לר' יוחנן מהראוי ללקות רק בשביל הפקעת ממונו של זה לא שייך מלקות וכל דבעצמותו אין בו שיווי ממון הו"ל כהכאה שאין בה שוה פרוטה ומהראוי ללקות וכעין זה כתב הר"ן לענין קידושין דלא שייך לדידי שוי לי בפחות משו"פ וגם משום דהיא לאו הניתק לעשה לא שייך דעכ"פ נפסל לעדות כמ"ש התומים סי' ל"ד ס"ק א' ובלא"ה לא שייך ניתן להשבון כיון דעתה אין בו שיווי כיון שנפסל. איברא דלפ"ז יקשה בהא דקאמר במכות דף ט"ז והא איכא גזל ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם ולדברי הפנ"י עיקר הכוונה דהתורה לא חייבה בזה מלקות וכמו שרמז הפנ"י על זה בעצמו ויקשה הא משכחת לה בכה"ג בגזל אתרוג ונפסל אח"כ דלא היה בו שו"פ רק מחמת המצוה ובכה"ג מהראוי שילקה וצ"ע:

עוד נסתפקתי בעובדא דר' שמעון בן שטח דלא מהני אומדנא לענין דיני נפשות וכמו כן בטריפה שהרג וכל כה"ג דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה אי נימא דמ"מ בר חיוב מיתה מקרי והוי רשע או דלמא כיון דא"א להמיתו אינו מקרי רשע ולפענ"ד יש ללמוד מהמצאתי כתוב שהביא הב"י באהע"ז סי' מ"ב דאינו בכלל פסולי עדות, והתומים סי' ל"ד ס"ק א' כתב דלא דמי ללא התרו בו דשם עכ"פ יש במציאות למלקות משא"כ בזה וגם כאן כיון דאינו במציאות שיהרגו אינו מקרי רשע. והנה לענין שוגג אם נפסל לעדות אמר תלמידי שאר בשרי דאינו נפסל והטעם דלא גרע מלא תחמוד דכל דלא משמע לאינשי אף שהוא מן התורה לשיטת הפוסקים נפסל והוא הדין בשוגג כל שלא ידע שעשה איסור אינו נפסל. והנה לענין מתנה על מנת להחזיר ולא החזיר נסתפק תלמידי מוהר"א הנ"ל אי הוי רשע כיון שלא עשה מעשה רשע וכמ"ש הנתיבות סי' ל"ד ס"ק א' לענין ביטול מצות עשה דכל שהוא שב ואל תעשה לא נפסל לעדות עכ"ד. והשבתי דעכ"פ רשע דחמס הוא וגם גוף דברי הנתיבות המשפט תמוהים דהרי הכופר בפקדון פסול לעדות וכדאיתא בב"מ דף ה' ע"ב וגם הכופר במלוה הוא פסול לעדות אי לאו משום אשתמוטי אף שאינו עובר בקום ועשה ועיין בשו"ת מהרי"ק שורש קכ"ו:

ואחד הלוה. עיין שו"ת מהרי"ק שורש קכ"ו שהקשה הא לוה בריבית אינו רשע דחמס וכתב כיון דעבירת לקיחת הממון דמלוה ע"י הלוה נעשית וא"א מבלעדו חשיב עד חמס ובזה פירש הא דקאמרו בסנהדרין דף כ"ה מלוה הבאה בריבית והיינו שהלואת הריבית נעשה ע"י מלוה ולוה עיי"ש. והנה אף שהדברים ראויין למי שאמרם אבל עדיין צריך ביאור דמה מועיל שהמלוה נעשית ע"י הלוה הא מ"מ הלוה לא הוי רשע דחמס אף שעשה מעשה רשע.

והנראה בזה דהנה כבר הבאתי לעיל דברי הפנ"י שהקשה למה לא יהיה ריבית קצוצה במלקות ולא יחזיר הריבית דהא קיי"ל כר' יוחנן דמלקא לקי ממונא לא משלם וכתב דכל לאו שבא מחמת ממון לא שייך מלקות דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה ולפ"ז יקשה גבי לוה דלא שייך הפקעת ממון שוב מהראוי שילקה וצ"ל כיון דהמלוה אינו לוקה א"כ אינו בדין שהלוה ילקה. ותלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י המתיק הדבר כיון דעיקר קרא על המלוה רק דמדרשה נלמד גם על הלוה ודמי למ"ש התוס' בחולין דף פ"ב ד"ה הזורע גבי לא תסיג גבול עולם דאין לוקין על כלאים משום דאין לוקין על השגת גבול משום דעיקר כתיב על השגת גבול וא"כ כאן נמי כיון דעיקר על המלוה ובמלוה אינו בא למלקות א"כ גם הלוה אינו לוקה עכ"ד.

ומעתה שפיר הלוה פסול לעדות דבאמת מצד הלוה מהראוי שילקה ויהיה בר מלקות ורק כיון דעל הלוה אינו חל מלקות ועיקר הריבית הוא על המלוה א"כ גם הוא אינו לוקה וא"כ שפיר כתב המהרי"ק כיון דעבירת לקיחת הממון בא ע"י הלוה וא"א מבלעדו חשוב רשע דחמס וא"ל דמ"מ הוא אינו רשע דחמס דזה אינו כיון דעיקר הפטור ממלקות הוא ע"י המלוה ושוב דיו להיות כמותו רשע דחמס. ובזה נראה דלכך הסופר ועדים אינם נפסלים לדעת גדולי הפוסקים מטעם דהא אפשר להיות מבלעדם ויהיה מלוה על פה והם לא הוו רשע דחמס איברא דלפ"ז יקשה עדיין על רבא דפסול הא לרבא לא שייך זאת דמה שהלוה במלקות לא נפסל דהא בעינן רשע דחמס וצ"ל דלרבא בלא"ה פסול דזה ג"כ חימוד ממון מקרי הרי הוא נותן מעות ועובר על לאו על ספק ריווח שיצמח לו מזה המעות ורואים אנו דמשום ספק ריווח ממון עובר על לאו:

ולפיכך סתם רועה פסול. אף דיש לכל אדם חזקת כשרות צ"ל כיון דרבנן חזו דרוב רועים מרעין בשדות אחרות על כן פסלוהו דרובא עדיף מחזקה וראוי להסתפק לפי מה דקיי"ל דרועה בהמות אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו כדאמרו בב"מ דף ה' איך הדין אם מצאנו אחד שרועה בהמות ואין אנו יודעין אם הם בהמות שלו או לא אי שייך בזה חזקה דכל מה שיש תחת יד אדם הוא שלו נגד חזקת כשרות שלו לפסלו דחזקת כשרות מרע לחזקה שהיא שלו דאם הוא אדם כשר לא היה רועה בעצמו רק נתן לאחרים לרעות ואף דאינו רק פסול דרבנן מ"מ החזקת כשרות אתרע דהרי עכ"פ מדרבנן יצא מחזקתו ולפי מ"ש הר"ש במקוואות פ"ב דכל שיצא מחזקתו מדרבנן לא שייך להעמידו על חזקתו והרי כאן כיון דעכ"פ מדרבנן נפסל שוב יצא מחזקת כשרותו וא"כ מהראוי להעמידו בחזקת כשרותו ונראה כיון דהך חזקה דכל מה שהוא תחת יד אדם הוא שלו הוי חזקה דאתיא מכח סברא דהרי אף לשאלה ושכירות לא חיישינן א"כ הוא מצד הסברא דהוא שלו א"כ אלים יותר מחזקת כשרות דהוא רק חזקה דמעיקרא כמו חזקת הגוף וכמ"ש התרומת הדשן סי' ר"ז ומהרי"ק שורש ע"ב דחזקה דאתיא מכח סברא הוי כמו רובא דהיא חזקה שאינה פוסקת ומיהו חזקת כשרות י"ל דהוא חזקה שאינה פוסקת דמסתמא יזהר שלא יעבור על איסור. והנה שאר בשרי תלמידי מוהר"א השיב כמ"ש הר"ן לענין חמסנים כיון דחזו דחטפו ולא נתנו דמים גזרו אף על מי שנותן דמים א"כ י"ל גם ברועים כן דאף על מי שאינו רועה בשדות אחרים גזרו אטו רוב הרועים א"כ לפ"ז יש לומר דלא שייך כאן חזקת כשרות דיש לומר דבאמת הוא כשר שאינו רועה בשדות אחרים רק דחכמים פסלו אותו אטו רועים אחרים אבל חזקת כשרותו לא נשתנה אף שהוא רועה בהמתו וא"כ שוב אזלינן בתר החזקה שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו עכ"ד ומטעם זה נאמן לומר שבהמות שלו הוא אף דאין אדם משים עצמו רשע כיון דיוכל להיות דאינו רשע כלל אף דחכמים פסלוהו ובלא"ה לפי מ"ש הגהות אשר"י בפ"ט דב"ק במעשה דפראגע דלפטור עצמו מממון אדם משים עצמו רשע מכל שכן להחזיק הדבר שהיא שלו:

אם נודע שלקחו וכו'. וכתב הכ"מ זה פשוט דגזלן הוא וקשה דא"כ מה קמ"ל וכן קשה בש"ס שם ועיין בתוס' שם דף ק"ה ע"ב ד"ה סתם ולפענ"ד נראה דהנה נסתפקתי איך הדין אם הגבאי לקח יותר אצל עכו"ם דאינו אסור רק משום חילול השם והפקעת הלואתו שרי וכן דעת הרמב"ם לפי פירוש הכ"מ פ"א מגזילה א"כ מצד גזל לית ביה דהא העכו"ם לא ידע אם הוא לוקח יותר אי נפסל לעדות ע"י זה. ולפענ"ד יש לומר דמ"מ פסול דעכ"פ הוא מתרגל ליקח ממון שאינו שלו וכעין מ"ש התוס' דאף שמחזיר מה שלקח יותר פסול משום דכיון דעדיין עוסק בגבאות חיישינן דיחזור לקלקולו ואף דיש לומר דשאני הכא כיון דאינו לוקח מיד הישראל רק מגוי וכיון דגזל גוי שרי א"כ יש לומר דמישראל לא יקח יותר מן הקצוב. אמנם יש לומר דזה דוקא אם היה גזל ממש אז יש לומר דמישראל בודאי לא יגזול אבל כאן דבאמת שייך מורי היתירא א"כ שוב יש לחוש דגם לישראל יעשה כן כל שעשה כן לנכרי וזה דקמ"ל הברייתא דכל שעשה כן פעם אחת ואפילו לנכרי פסול ולא מטעם גזל רק מצד גבאות:

וכן סוחרי שביעית וכו'. במשנה אמרו בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרות אותן סוחרי שביעית ומפרש הש"ס בתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסים וכו' חזרו לומר אוספים כשרים סוחרים פסולים ואינו מובן דא"כ למה קתני המשנה זאת. ולפענ"ד נראה דהנה לענין פסולי עדות הכל תלוי במה שמשמע לאנשי כמו בלא תחמוד דמשמע לאינשי בלא דמי אף דבאמת אסור מה"ת לדעת כמה פוסקים וא"כ גם כאן כל שגם הסוחרים והאוספים כולם שם אחד להם אוספי שביעית לכך רצו לפסול כולם דהא סוחרי שביעית ודאי משמע להו לאינשי דפסול א"כ גם האוספים פסול אבל אח"כ חלקו ביניהם והיו קוראין לזה סוחרי שביעית ולזה קראו אוספי שביעית לכך אמרו אוספי שביעית כשרים דלא משמע להו לאינשי וסוחרים פסולים דמשמע להו לאנשי והשם הוא המבדיל ודו"ק:

וכן משחק בקוביא. עי' כ"מ שהקשה דהרי פסול משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת יפסול וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מגזילה ועיין בהרב המגיד דכתב דהכא במאי עסקינן במשחק עם הגוי שאין בו משום גזל עיין בכ"מ שהאריך. והנה הוא אזיל לשיטתו דגזל גוי אינו אסור אלא מדרבנן אבל לשיטת המהרש"ל דהרמב"ם סובר דאסור מה"ת יקשה ואמר תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י לפי מ"ש אא"ז החכם צבי ז"ל ליישב קושית הרש"ל דלישראל נתנה התורה וכתב דעיקר מה שאסרה התורה לא בשביל ממון הגוי רק שלא נקנה אכזריות בנפשנו וכאן דהוי אסמכתא והגוי רוצה לשחוק עמו וסובר שהוא ינצח לא שייך אכזריות בזה ומצד ממון הגוי הגזל מותר עכ"ד. אמנם יש ליישב קושית הרה"מ דניהו דהוה גזל מ"מ כיון דאינו רק אסמכתא אבל לא הוי גזל ממש שגם חבירו סבר שהוא ינצח עכ"פ לא משמע להו לאינשי שיהיה זה גזילה והרי גם לענין דינא נחלק רב ששת ואמר דלא הוי אסמכתא ומטעם שכתבו רש"י ותוס' שם א"כ עכ"פ אף אי נימא דהוי אסמכתא מ"מ לאינשי ודאי לא משמע דיהיה גזילה ועדיף מהך דלא תחמוד דבלא דמי משמע להו לאינשי ולכך אינו פסול רק משום דאינו עוסק בישובו של עולם אבל באמת הוא גזל ואף ביש לו מלאכה אחרת:

ה

קודם שתגמר מלאכתן. עיין כ"מ שכתב שרבינו גורס בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואני תמה דלמה לא כתב דזו גירסא דווקנית דהרי רש"י כתב דמורי היתר דמשוי נפשיה כפועל והרי פועלים אינם אוכלים רק בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ בדבר שנגמרה מלאכתו אין לו היתר כלל אף שמשוי נפשיה כפועל ואף באכילה אסור ומכל שכן ליקח לכליו ויש ליישב הגירסא ובדבר שנגמרה מלאכתו דהיינו בדבר שמעשיהם גומרת המלאכה והוא כמ"ש רבינו פרק י"ב משכירות הי"ב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.