בן יהוידע/ברכות/ג/א

בן יהוידע ברכות ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי. יש להקשות למה האריך לומר על כל משמר ומשמר, ועוד למה דימה השאיגה הזאת לשאגת אריה? ונראה לי בס"ד לפרש תחלה מאמר הגמרא בחולין (דף נט) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה, אלהיכם כאריה מתיל דכתיב (עמוס ג' ח') אַרְיֵה שָׁאָג. מאי רבותיה פרשא קטיל אריה, אמר ליה לאו כהאי אריה מתיל, אלא כאריה דבי עילאה מתיל, אמר ליה בעינא דמחזית לי ניהליה, אמר ליה לאות מצית חזית ליה, א"ל איברא חזינה ליה, בעי רחמי אתעקר מדוכתיה, כי הוה מרחק ארבע מאה אדמרחק תלת מאה פרסי, ניהם קלא אחרינא, נתור ככא ושיני דגברי, ואף הוא נפל מכורסיה לארעא, אמר ליה במטותא מינך, בעי רחמי עליה, ולהדיר לדוכתיה, בעי רחמי ואהדר ליה לאתריה, עד כאן. והנה, בודאי השאיגות הנזכרות, והמפלה שהיתה מכוחם, הכל היתה בהשגחה מן השמים, להחריד הקיסר ולרמוז לו בזה רמיזות, וצריך להבין מה ענין הרמז הנרמז בזה? ונראה לי בס"ד, שרמזו בזה שלא יהיה שאיגה אלא על שני בתים, ראשון ושני, אבל על בית שלישי לא יש שאיגה חס ושלום, כי הוא קיים לעולם ואינו חרב, ולכן האריה שאג שני שאיגות, ואחר שאיגה השנית נפל הקיסר, שהוא מלך אדום, לרמוז על מפלת אדום שאז אחר כך יבנה בית שלישי, וה' ימלוך לעולם ועד. והנה משמר רמז לבית המקדש שהוא משמרת לישראל, ועולם הזה שהוא ששה אלפים שנה נקרא לילה, ועולם הבא נקרא יום, ובית שלישי יבנה קודם שיושלמו ב' אלפים שנה, שאפילו אם ישאר שנים מועטים מן אלף השישי, יאריך הקב"ה את הימים, לקיים (תהלים צ, טו) שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ כנודע, וזה שאמר שלשה משמרות הוי הלילה רמז לשלשה מקדשים אשר נבנים בעולם הזה הנקרא לילה, ועל כל משמר ומשמר דהיינו בית א' ובית ב' בלבד, יושב הקב"ה ושואג כארי, רמז על בת קול שיוצאה מלפני הקב"ה, ושואגת על חורבנם, ולכן אמר הכתוב (ירמיהו כה, ל) שָׁאֹג יִשְׁאַג, שתי שאיגות, עַל נָוֵהוּ זה בית המקדש. ואמר עוד סימן לדבר, מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה הוא בית ראשון, חֲמוֹר נוֹעֵר הקטרוג היה בשביל ביטול תורה, שלא עסקו בה כחמור למשוי, הקטרוג היה בשביל ביטול תורה, שלא עסקו בה כחמור למשוי, ומשמרה שניה כְּלָבִים צוֹעֲקִים, מקטרגים בעבור עון לשון הרע, שמגבירין בו קליפת כלבים, לכך המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, ומשמרה שלישית הוא בית שלישי, שיבנה במהרה בימינו אמן, אין בו שום חורבן וקטרוג, אלא אותו זמן, תִּינוֹק, אלו ישראל, דכתיב בהו (הושע יא, א) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ, יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ כלומר, מקבלים בו שפע מן השכינה בלתי אמצעי, על דרך כונת רצה והחליצנו שאומרים בשבת. ועוד שאלה שניה וְאִשָּׁה, ישראל מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, הקב"ה. שלומדים תורה ברוח הקודש לא על ידי רב כמו שנאמר (ישעיהו נד, יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ', וכתיב (ירמיהו לא, לג) כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי וכו' וכתב (יואל ג' א') וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, יתנבאו כנביאים, שכולם רוח ה' דבר בם.

לְמִקְרֵי קְרִיאַת שְׁמַע לְמַאן דְּגָנִי בְּבַיִת אָפֵל. הקשה הצל"ח ז"ל הוה ליה למימר למי שהוא בבית אפל, עיין שם. ונראה לי בס"ד כי בלאו הכי יש להקשות איך יסמוך על סימן זה, אטו לא יזדמן תינוק יונק ואשה מספרת בעוד לילה, ואם כלל זה ישנו ברובא דעלמא, איך יסמוך עליו לקרא קריאת שמע מאחר דאפשר לברר הדבר שיצא לחוץ ויראה? ועל כן מוכרח לומר, לא שיסמוך לקרות קודם שיראה בעיניו אם עלה עמוד השחר, ורק הסימן נקיט למאן דגני בבית אפל, שהוא בעודו שוכב על מטתו, שמתעצל לקום ולצאת לחוץ לראות אם עלה עמוד השחר, כדי שיקרא קריאת שמע, כי יאמר אולי לא עלה עמוד השחר, ותהיה קימתו על חנם, ולכן לא ירצה להקים ראשו מן הכר על הספק, ועל זה נתנו לו סימן זה, של תינוק ואשה, שאם יראה זה הסימן, ידע כי על הרוב בודאי עלה עמוד השחר, ולא תהיה קימתו מן המטה על חנם, ואין הכי נמי, הוא לא יקרא קריאת שמע, אלא עד שיקום ויטול ידיו ויצא לחוץ ויראה השחר בעיניו. ולכן אמר למאן דגני, כלומר זה הסימן לא ניתן כדי לקרות בו קריאת שמע, אלא ניתן בשביל השוכב על מטתו שהוא מתעצל לקום לראות על הספק. ועיין ספר דקדוקי סופרים שמביא גרסת הש"ס בכתב יד כך. נפקא מינה, כגון דגני בבית אפל, ומטיא ליה זמן קריאת שמע, ולא ידע דמטיא ליה זמן קריאת שמע, כיון דכי חזי הני סימני, תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה, לידע דמטי ליה זמן קריאת שמע, וליקום, עד כאן. וגרסא זו אתי שפיר לפי מה שכתבתי בס"ד. והנה הצל"ח הקשה, דרבי אליעזר קדים תינוק לאשה, והש"ס הקדים אשה לתינוק, ולפי גרסה הנזכרת, לא שינה הש"ס את הסדר, גם מה שדקדק הרב הנזכר, למה לא אמר האיש מספר עם אשתו, נראה לי התירוץ פשוט, דנשים דברניות, ולכך יזדמן על הרוב, האשה מספרת עם בעלה, גם על הרוב, הסיפור יהיה בצרכי הבית, ובדברים אלה ירבה הסיפור ממנה, ועוד היא צריכה להרבות דברים לספר בשבח בניה ובנותיה אשר אתה בבית, כדי להמציא להם חן בעיני בעלה, לפתותו ולרצותו בקניית צרכיהם.

פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְנִכְנַסְתִּי לְחֻרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. יש להקשות למה האריך לומר הייתי מהלך בדרך, ודי לומר, פעם אחת נכנסתי לחורבה? ונראה לי בס"ד, על פי מה שכתב הרב ייטב לב בביאור תפלת כהן גדול ואל יכנסו תפלת עוברי דרכים לענין הגשם, שיש שתי בחינות, הא' נקרא עוברי דרכים, שכל מטרת לבו רק לבוא ולהגיע למחוז חפצו, ובדרך הוא רץ עדי יגיע למקומו, והב' נקרא הולכי דרכים, והיינו שיודיע שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו, הנה ה' מכין מצעדיו, למען יתקן שם איזה ניצוץ קדוש השייך לנשמתו, וזה עיקר מהלכו, רק ששם לו השם יתברך סיבה למחוז חפצו, למען יסע דרך הילוכו בכל המקומות, עדי יגיע שמה, ולזה אמר, (תהלים לז, כג) מֵהֳ' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, אך האדם, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ, לצורך חפצו. ועל הבחינה הזאת שנקראים הולכי דרכים, לא התפלל כהן גדול, ולכן רבי חנינא בן דוסא, שהיה מבחינה זו, שהם הולכי דרכים, פסק הגשם בעבורו, ולזה אמר (תהלים קיט א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת הֳ' עד כאן עיין שם.
נמצא מדת הצדיקים, אפילו כשיוצאים לדרך בשביל עסק גשמי, הם מאמינים כי עסק זה היה סיבה מאת ה', כדי שילכו בדרך זה, וילקטו משם ניצוצי קדושה, ולכן אלו נקראים הולכים דרכים, אבל אותם שאין להם אמונה זו, הם נקראים עוברי דרכים, ולכן רבי יוסי, מאחר שהי' מסוג הולכי דרכים, נמצאת הליכתו בדרך חשובה לדבר מצוה, ועל כן לא חש לניזקין המזדמנין להיות מן החורבה, הן מצד מזיקין, הן מצד מפולת, וזה שאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מהלך דייקא, כלומר לא הייתי מסוג עוברי דרכים, אלא מסוג מהלכי, שהייתי מאמין שהליכתי באותו הדרך, בשביל בירור ניצוצי קדושה, שנמצא אני עוסק במצוה, ולכך נכנסתי לחורבה אחת ולא חששתי מן הנזיקין שלה, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין. ובזה ניחא לתרץ עוד דקדוק אחד, מה שאמר אחר כך מתיירא אני שמא יפסקוני עוברי דרכים, ולא אמר הולכי דרכים, כאשר נקיט על עצמו תחלה, הייתי מהלך בדרך, ולא אמר הייתי עובר בדרך, ובזה ניחא, כי אמר, אין אני מתיירא מן אותם שהם כסוג מהלכי דרכים, כי אלו הם צדיקים ותמימים, וכיון שרואין אותי עומד ומתפלל, לא יפסקוני, כי אלו אין מקפידים על איזה עכבה שיהיה להם בדרך, שצריכים להמתין לי, כי אלו מאמינים כי מה' מצעדי גבר כוננו, והכל נעשה בהשגחה פרטית מאת ה', אך מתיירא אני מן אותם שהם עוברי דרכים, שהם המונים, ואין חוששים על אשר יפסקוני, גם אלו הם ממהרים בהילוכם כדי להגיע למחוז חפצם יפה שעה אחת קודם, ולכן יפסקוני כדי למהר במהלכם.

וּבָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח וְהִמְתִּין לִי עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. יש להקשות, למה לא נכנס לפנים לשמרו מן המזיקין, כי הא דאמר וְשָׁמַר לִי, הוא לשון המתנה, כמו שכתב רש"י ז"ל והוא מוכרח, ונראה לי פשוט, כי אליהו זכור לטוב, ראה שיש מלאכים עם ר' יוסי לשמרו, כי מוכרח שיש לכל צדיק שני מלאכים עמו לשמרו בכל מקום, כמו שנאמר (תהלים צא, יא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, ועוד ידע שהשכינה עמו ואין צריך לו שמירה מן המזיקין, או דידע שלא היה מזיקין באותה חורבה, אך עם כל זה הגיד לו דלא יפה עשה, דאין ראוי לצדיק לסמוך על הנס, וגם כדי שלא ילמדו הרואין, דודאי לא כולי עלמא אית בהו הנך טעמי דר' יוסי. ברם הא קשיא, למה כפל למימר וְשָׁמַר לִי וְהִמְתִּין לִי, מאחר כי שמר, רצונו לומר, המתין? ונראה לי שאם היה אומר והמתין לי בלבד, הייתי חושב שנכנס אחר שכבר עומד ר' יוסי בתפלה, ולכך לא הפסיקו והמתין לו עד שסיים, אבל, אין הכי נמי אם היה בא קודם שהתפלל, לא היה מניחו להתפלל שם אלא היה מוציאו תיכף, לכך כפל הדברים ואמר, ושמר לי (קודם שהתחלתי להתפלל והמתין לי עד שסיימתי תפילתי והא) והמתין לי ללמדינו שבא אליהו זכור לטוב קודם שהתחיל להתפלל, ועם כל זה לא ביטלו, והניחו להתפלל שם, והא דלא הכריחו להתפלל תפילה קצרה אלא המתין עד שהתפלל כדרכו בארוכה, נראה הטעם רצה שיתעכב שם ר' יוסי כדי שישמע את הקול של בת קול וידע כמה מצטער כביכול הקב"ה, בצער של ישראל כי הוא ידע ברוח הקודש הרגע שבו תצא בת קול בכל יום, והניחו שיאריך בתפלה ארוכה עד שיגיע הזמן וישמע.

מִפְּנֵי מַה נִּכְנַסְתָּ לְחֻרְבָּה זוֹ? הנה ידוע כלל שכתב הגאון חיד"א בפתח עינים בנדה דף ל"א, בלשון מפני מה דנקיט תלמודא, דמשמע שיש שני דרכים לפני השואל ואינו יודע איזה מהם עיקר, אי לזאת העמיק שאלה מפני מה, עיין שם. ולפי זה הכי נמי יש שני טעמים, ונראה לי בס"ד טעם הא' יש לומר, דר' יוסי ידע שאותה חורבה הייתה מעיקרא מקום קדוש ולכך נכסף להתפלל בה, ואם לא היתה מזדמנת זו לא היה נכנס להתפלל בחורבה אחרת, וטעם הב' יש לומר, הא דנכנס להתפלל שם בשביל שלא היה רוצה להתפלל בדרך, ושני טעמים היו לפני השואל, ולכך שאל מפני מה, ור' יוסי לא הרגיש שיש כאן שני טעמים, ועל כן שאל מפני מה, והשיב לו דבר סתום באומרו כדי להתפלל, ולכך חזר ושאלו מפני מה לא התפללת בדרך, דגם בתשובתו שהשיב, שנמנע מלהתפלל בדרך, יש שני טעמים לתלות בהם מניעתו, הא' שלא יפסיקוהו עוברי דרכים, והב' שרוצה להתפלל במקום מוצנע שיש בו מחיצות, דקימא לן אין מתפללין בשדה שאין בה מחיצות, ואף על פי דליכא עוברי דרכים, והשיב לו המניעה משום הפסק עוברי דרכים.

אָמַר לִי 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי' וְאָמַרְתִּי לוֹ 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי'. כתב הרב פתח עינים ז"ל בשם הרב עיון יעקב ז"ל אמאי רבי יוסי לא הקדים לו שלום, יעויין שם. ונראה לי בס"ד, כי רבי יוסי הרגיש בו שהוא אליהו זכור לטוב, ולכך השיב לו שלום עליך רבי ומורי, ומה שלא הקדים לו שלום מפני שרצה לבדוק עצמו, אם הוא ראוי שאליהו יקדים לו שלום, כי ידוע הקדמת שלום מפי אליהו זכור לטוב, הוא מעלה גדולה, ואם היה רבי יוסי מקדים לו שלום, והיה אליהו זכור לטוב מחזיר לו שלום, אין הוכחה כל כך על מעלה של רבי יוסי דיש לומר הוכרח להחזיר לו שלום, כדי שלא לעבור על גזילת העני בבתיכם, לכך המתין לראות, אם יקדים לו שלום, כי הצדיקים מרוב ענותם, אין מחזיקים עצמם גדולי המעלה, לכך בדק עצמו תחלה ומה שכתב פתח עינים דאליהו הוה רגיל אצל רבי יוסי ומכירו, היה אפשר שזאת המעשה היתה התחלת הכרתו עמו, ומה שהוסיף רבי יוסי לומר רבי ומורי, מלבד שכך ראוי להשיב מפני הכבוד, עוד י"ל כיון לומר רבי בחכמה ומורי ברוח הקודש.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים. יש להקשות למה האריך לומר באותה שעה? ונראה לי בס"ד, על פי מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל כי אליהו זכור לטוב הוה רגיל אצל רבי יוסי, עיין שם, ולפי זה ודאי למד רבי יוסי כמה דברים מפי אליהו זכור לטוב בכמה פעמים שהיה נראה אליו, לכך כדי שלא יחשוב השומע שבכל ימיו לא למד ממנו אלא רק שלשה דברים, לזה דקדק לומר באותה שעה למדתי שלשה דברים.

לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין לְחֻרְבָּה. יש להקשות למה נקיט למדתי בכל חלוקה וחלוקה? ונראה לי בס"ד כי שלשה למודים אלו לא למדם בבת אחת אלא בזה אחר זה, כי מן שאלתו למה נכנסת לחורבה זו הבין שאין נכנסין לחורבה, ואחר שאמר לו היה לך להתפלל בדרך למד שמתפללין בדרך, ואחר כך כשאמר לו היה לך להתפלל תפלה קצרה למד השלישית לכך נקיט למדתי בכל חלוקה מהם, אי נמי משום דחביבין עליו טובא לימודים אלו שלמדם מפי אליהו זכור לטוב נקיט למדתי בכל חד מינייהו.

שָׁמַעְתִּי בַּת־קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה. יש להקשות למה לעיל בברייתא אמרו יושב הקב"ה ושואג כארי, וכאן שמע מנהמת כיונה? ונראה לי בס"ד כי אותם שאגות דמזכיר בברייתא דלעיל הם בלילה, וידוע שבלילה שולטת מדת הגבורה, לכך דימה את קול השאגה לשאגת אריה שהוא בסוד הגבורה, כי לכן אריה מספר גבורה כנודע, אך כאן מדבר בקול היוצא ביום כמו שאמרו בכל יום ויום שלשה פעמים אומרת כן, והיום הוא שליטת החסד, לכך נדמה לו הקול כנהמת יונה שהוא סוד החסד, לכן יונה [71], עם הכולל, מספר חסד [72].

וְאוֹמֶרֶת: אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי. נראה לי בס"ד הכונה הן, אמת דחורבן הבית היה בו טובה לישראל שניצלו מן כליה על ששפך חמתו בעצים ואבנים, אך דא עקא שלא הספיק החורבן, אלא נעשה גם כן שריפת היכל, שהיה בזה חילול השם יותר, ולא די שריפת היכל גם כן להציל את ישראל, אלא גם הגלתים לבין האומות, דנמצא לא ניצולו בדברים אלה לגמרי, שעם כל זה הוצרכו גלות, ונקיט אוי כנגד תלת מילי הנזכרים, או נקיט תלת מילי כנגד ג' אותיות או"י שנפרדו משמות הקודש כנזכר בתיקונים.

אָמַר לִי: בְּנִי, חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ. נראה לי בס"ד חייך, על חיי גופו, וחיי ראשך, על החכמה שלו שהוא בראש, כמו שנאמר (קהלת ב, יד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וכתיב (קהלת ז, יב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ, או יובן חיי ראשך על שרשו אשר למעלה על דרך מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור נח נח אברהם אברהם, או נמי חיי ראשך על אור השכינה השורה על ראשו.

לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. נראה לי בס"ד טעם לשלשה פעמים כנגד שלש תפלות, דאמרו רבותינו ז"ל, בזכות שלשה תפלות תהיה הגאולה, ונמצא עיכוב הגאולה הוא מידינו, שאם היינו נזהרין בהם כראוי תהיה הגאולה ויבנה בית המקדש ויהיה קיבוץ גליות, לכך יוצאה שלשה פעמים ביום ואומרת דברים אלו.

בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין: יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ. הקב"ה מנענע ראשו. נראה לי בס"ד הכוונה מנענע שלש ספירות כתר חכמה בינה הנקראים ראש להשפיע לעולמות. ושלש אלו נרמזים באותיות יה כתר קוצו של יו"ד, והיו"ד עצמה חכמה, והא' בינה, ובקדיש אומרים יתגדל ויתקדש שמי"ה רבא, והכונה שם יהא רבא, ואומרו ראשו ולא אמר הראש על דרך מה שנאמר (תהלים ב,ו) וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי, דהיינו מלך שהוא שלי, וכן כאן ספירות הנקראים ראש, שהם שלי שהאצלתי אותם להנהיג בהם העולמות. ושוב ראיתי למהר"ן ז"ל בהגהות פרי עץ חיים שער הקדשים מה שכתב במאמר זה יעוין שם, ובזה ניחא לשון ולא עוד דנקיט כאן דלשון זה יורה שלא היה ראוי מן הדין להיות כך אלא שנעשה כן בחסדו יתברך, שיהיו נכנסין אורות המוחין דגדלות ומאירים בעת שאומרים קדיש, אפילו שאינו זמן תפלה.

וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. יש לומר תיבת בביתו נראה לשון יתר, ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שכתוב בספר הכונות, שהקדישים נתקנו לאומרם בתוך התפלות בין עולם לעולם, כדי שלא יתאחזו החיצונים בתיקונים של התפילות אשר עשינו, והאדם צריך לראות בעצמו מהתחלת סדר הקרבנות כאלו עשה בעשיה, ובגמר הקרבנות אומר קדיש כדי שיעלה משם ליצירה, כי הזמירות הם ביצירה, ובגמר הזמירות אומר קדיש כדי שיעלה משם לבריאה, כי ברכת יוצר בבריאה, ומשם עולה לאצילות כי תפלת העמידה היא באצילות, ולא נתקן שם קדיש כדי לסמוך גאולה לתפלה, ואח"כ רואה עצמו שחוזר ויורד, וגם כן אומרים קדיש בין עולם לעולם, עיין שם. נמצא באמירת הקדישים של התפילות מציירין ישראל בדעתם כאלו הם למעלה בעולמות העליונים ושם אומרים הקדישים, ולזה אמר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, בביתו כך שמצירים בדעתם כאלו הם עומדים למעלה בעולמות העליונים שהם ביתו יתברך שמיוחדים לאור שכינתו, ושם מקלסים אותו בקלוס הקדוש הזה. ומה שכתב תיבת כך, נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור מאמר, שתוך כך עלה במחשבה, כי זווג עליון של חיבור הוי"ה אהי"ה שהם חו"ב, הוא סוד כ"ף כפופה, וזווג תחתון שהוא חיבור הוי"ה אדנ"י שהם תו"מ, הוא סוד כ"ף פשוטה, וזה שאמר כך עלה במחשבה כ"ף כפופה ך' פשוטה, עיין שם, וזה סוד שמקלסין אותו בביתו כך, כלומר גורמים בקילוסם זווג עליון וזווג תחתון שהוא סוד כ"ך.
או יובן אומרו שמקלסין אותו כך, כי בקדיש אנחנו מבלעים כמה וכמה דברים יקרים ברמז, גם מבקשים שיהיה השם שלם ברמז, באומרם יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא, שהוא רצונו לומר שם יהא יהא רבא, ועוד כמה דברים יקרים, ולזה אמר שמקלסין אותו בביתו כך, רצונו לומר בלשון זה שהוא נסתר ונעלם, שנרמז בו כמה דברים דכדי להעלים אותם מן החיצונים שהם מבינים בלשון תרגום.

וּמַה לּוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הַגּוֹיִם. נראה לי בס"ד הכונה כי ענין הגלות גרם צער גדול לשכינה, על שהיא נותנת שפע לחיצונים, מחמת שישראל דרים בחוץ לארץ תחת ממשלת השרים, כמו שכתב הרב משה קורדובירו ז"ל, ועוד נעשה על ידי הגלות הפסד גדול לישראל, כי מקודם היו ישראל לוקחים עיקר השפע, ואחר שגלו אז שרי אומות העולם לוקחים הבשר, ונותנים לישראל העצמות, כלומר לוקחים העיקר ונותנים הפסולת, וזה שאמר ומה לו לאב שהגלה את בניו, פירוש תבינו ותשכילו לדעת כמה צער מגיע לו לאב בסיבה זו שהגלה את בניו, וכמה הפסד הגיע לישראל, וזהו כמה אוי מגיע לבנים על אשר גלו מעל שולחן אביהם, כי עתה השרים לוקחים הבשר ונותנים להם העצמות.

וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם. נראה לי בס"ד בכינוי שולחן דנקיט הכא והוא על פי מה שכתב בס"ד בביאור שיר השירים בפסוק (שם ו' י') מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, זכר ד' תוארים כנגד ד' מיני לימוד, שהם מקרא משנה תלמוד קבלה, והיינו כנגד לימוד מקרא אשר נִּשְׁקָפָה כמו שחר, כי לימוד זה הוא בתחלת ימיו שיצא מן החשך ונכנס לאור תורה, כי אמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, כד) בן חמש למקרא, וכנגד למוד המשנה הבא אחריו, כמו שאמרו (שם) בן עשר למשנה, אמר יָפָה כַלְּבָנָה, כי הלבנה גופא חשוך ומקבלת אור מן השמש, כן המשנה גופה חשוך ומקבלת אור מן הגמרא, כי לכן אין פוסקין דין מן המשנה, דמלתא בלא טעמא לא מתישבא כהלכתא, וכנגד למוד התלמוד הבא אחר המשנה, כמו שאמרו (שם) בן חמש עשרה לתלמוד, אמר בָּרָה כַּחַמָּה שהיא נותנת אור לעולם, כן התלמוד מאיר עיני ישראל בהלכות, ומאיר את דברי המשנה, וכנגד לימוד הקבלה, שהוא עליון וחזק ומשובח, אמר אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. נמצא ארבע תוארים הנזכרים בפסוק, שהם רומזים לארבע מיני לימודים של תורה, הם ראשי תיבות שולחן, שהוא שחר לבנה חמה נדגלות כסדרן ממש, והנה רבותינו ז"ל אמרו על הפסוק (בראשית ב, יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, אין תורה כתורה של ארץ ישראל, והטעם, כי ארץ ישראל היא תחת צילו יתברך, (דברים י, יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר הֳ' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, ולכך אויר ארץ ישראל מחכים, מה שאין כן חוץ לארץ חשוכה, שהיא תחת צל השרים, לכך דרשו חכמינו ז"ל (סנהדרין כד.) בְמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁבַנִי זה תלמוד בבלי ולכן אין תורה כתורה של א"י. על כן ד' מיני למוד שהם מקרא משנה תלמוד קבלה, שהם רמוזים בארבעה תוארים שהם ראשי תיבות שלח"ן כאמור, כשהיו ישראל על אדמתן היו אוכלים על שלחן אביהם שבשמים, כי השפעת החכמה שהיה להם בארבע אלה, שהם ראשי תיבות שלחן, היתה באה להם מאיתו יתברך בלתי אמצעות השרים, ולכן ארבע למודים הנזכרים היו מאירים בהם כנתינתם מסיני, ועתה אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם כי עתה השולחן הוא בחוץ לארץ.
אי נמי נראה לי בס"ד אומרו שגלו מעל שלחן אביהם, על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות, בדרוש הפורים על הפסוק (אסתר ט, כח) וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם, כי לההארה של עטרת היסוד דאבא קורא אותם זכרם, יעיין שם, והנה קודם אותיות שלחן יש אותיות זכרם, ולזה רמז לפי דרכו על זמן העדר הארה הנזכר בעונותינו הרבים, ואמר אוי להם לבנים שגלו מן הארה של זכרם הרמוזה על שולחן אביהם, על דייקא, דהיינו קודם אותיות שולחן, והארה זו היא בחינת אבא, ולכך אמר אביהם.
אי נמי נראה לי בס"ד ידוע דהמלכות נקראת שולחן, ולמעלה מן המלכות הוא היסוד בסוד מה שאמרו וצדיק על שולחן יבא, מה שאין כן בסטרא אחרא כתיב בה (במדבר כב, ה) פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים ועל מה שכתב מהרי"ץ ז"ל שם, יעוין שם, ובגלות כתיב (ישעיהו נז, א) הַצַּדִּיק אָבָד, ופירשו בזוהר הקדוש על השפעת היסוד, וזה שאמר שגלו מעל שולחן אביהם, רצונו לומר מן השפעת היסוד שהוא על שולחן אביהם, רצונו לומר למעלה מן המלכות שנקראת שולחן אביהם שבשמים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו ומה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים וכו'. דידוע שם הוי"ה במילוי אלפין עולה מ"ה [45], וכתב רבינו ז"ל שבגלות יתעלם אות א' של מלוי ווא"ו וישאר מספר ד"ם [44], וכנזכר בשער הכוונות עיין שם, וזה סוד גלות, כי גולה [44] גימטריא ד"ם, ועל ידי שלימות אות א' כנזכר בתוך הוא"ו, יושלם מספר מ"ה ותהיה הגאולה [45] שהיא מספר מ"ה, ובזה פרשתי בס"ד בדרשותי כמה מקראות וענינים. והנה בודאי למעלה לא יש חסרון וסילוק חס ושלום לאות א' הנזכר, אלא השם שלם במלואו שעולה מ"ה, ורק החסרון הוא לגבי השפעה של התחתונים, שיתעלם מצידם הארת אות א' הנזכר, ולזה אמר, אף על פי שעתה הבנים הם בתוך הגולה שהיא מספר מ"ד [44], שמורה על חסרון אות א' דמלוי הוא"ו, אין חסרון זה למעלה אצל האב, אלא גם עתה מה לו לאב שם, מה שלם אצל האב אף על פי שהגלה את בניו, ורק האוי הוא לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, שנעלם הארת אות א' מצידם ונשאר מספר מ"ד כמנין גולה, אבל למעלה אצל האב השם שלם תמיד כמספר מ"ה.

מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵין נִכְנָסִין לְחֻרְבָּה: מִפְּנֵי חֲשָׁד, וּמִפְּנֵי מַּפֹּלֶת, וּמִפְּנֵי מַזִּיקִין. נראה לי בס"ד ראשי תיבות שלשה אלה, חשך שהוא ראשי תיבות חשד שדים כליון שהוא המפולת, ולכך האדם צריך להיות חשך משם, רצונו לומר, נמנע לבלתי הכנס בה מלשון (בראשית כ' ו') וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי.

אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר שָׁלֹשׁ. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן? הקשה הצל"ח ז"ל למה הקדים לשאול מאי טעמא דר' נתן ברישא, והלא רבי נזכר בברייתא תחלה, והוה ליה לפרושי טעמא דרבי תחלה, יעוין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב עיון יעקב ז"ל לטעמא דרבי, לכך קורין תיקון רחל ותיקון לאה בחצות השני של הלילה, עיין שם, ולפי זה נראה טעמא דרבי דסבירא ליה ארבעה משמורת הוא מסתבר טפי, יען כי הלילה הוא בחינת נקבה. והיום בחינת זכר, אם כן נראה טפי ליחס משמרות הלילה כנגד האימהות שהם נקבות, ולא כנגד האבות שהם זכרים שהם בסוד היום, ולכן כתיב באשת חיל (משלי לא, טו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ, כי קימה שלה בלילה, ומאחר דדברי רבי נכונים ומיושבים טפי על פי הסברה, לכן שאל תחלה על סברת ר' נתן דפליג על רבי, וסבר שלש משמרות מאי טעמיה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף