בית מאיר/אורח חיים/תרנה

בית מאיר ‏ אורח חיים תרנה

כתב המ"א כתב מהרש"ל בתשו' אם יום א' בשבת וכו' משמע דלצורך י"ט א' מותר לומר לגוי להביאו בשבת ודחק לדעתו ועיין בתשוב' גופה כי לא משמע זה מיניה כלל שהרי באמת בנ"ד לא היו צריכים לפגוע כלל בשבת אלא לומר לגוי שירכב בליל מוצאי שבת שהוא י"ט ב' כדי להביאו עכ"פ בי"ט ב' כדעביד הכי במוצאי י"ט א"ו דכל טעמו מפני שי"ט א' בשבת ואינו נצרך אלא לי"ט ב' דרבנן לא דחינן דרבנן מקמי דרבנן אבל ודאי אם ההכרח להאמירה בשבת אפשר דאף לצורך י"ט א' הי' מחמיר לדעתו אמנם באמת א"י מאין יצא לו חומרה זו לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן הא לשון הרמב"ם שבש"ע סי' ש"ז סעיף ה' סתם וכתב או מפני מצוה ולא התנה מפני מצוה דאורייתא וכן הרבינו יונה שבטור סי' תקפ"ו התיר בסתם ולא הקפיד לבאר דאם יום הראשון בשבת דלא ואי משום סברתו דמה ראית לדחוי' ההוא דרבנן מקמי' האי דרבנן הם אמרו לימול והם אמרו אמירה לגוי שבות זה לענ"ד איפכא מסתברא אחרי שחזינן שלא העמידו דבריהם דשבות במקום מצוה דאורייתא שוב כל דתיקנו רבנן מצוותם דרבנן כעין דאורייתא תיקנו ולא העמידו דבריהם שבות דשבות במקומה ותו בנ"ד די"ט שני דגליות אף לדעתו דלא דחינן דרבנן מקמי דרבנן יפה אמר המופלא מוה' מרדכי ליסר אחרי דאנן לא עבדינן תרי יומא אלא משום מנהג אבותינו והם גופייהו הא לא עבדו אלא משום ספק והי' מותר להם לשלוח גוי בי"ט שני ממ"נ אם הוא י"ט הא שרי ואם הוא חול פשיטא דשרי אף אנן לא צרכינן להחמיר טפי מנייהו ושפיר דיבר כי הכי פסקינן סי' תקכ"ז סעי' כ"ב ע"פ הר"ן החולק על הרמב"ם בסברה זו ע"ש בב"י וק"ל לכן ע"כ לומר דעיקר מה שהחמיר הי' מפני הספק אם ישיגו [וזה ודאי נכון וראי' מקושי' הגמרא שבת דף קל"ו הא לא שהה ספיקא הוא מימהל היכי מהלינן אף דשבת ניתנה לדחות מפני מילה מ"מ היינו ודאי אבל ספק כיון דהעבירה ודאי וקיום העשה ספק אינו דוחה ה"ה בדרבנן אינו דוחה הקיום ספק דרבנן העבירות ודאי דרבנן] כדכתב ועוד ע"ש ובא"ז הניח קצת בצ"ע וליתא אבל היכי שבודאי יושג לענ"ד אין מקום להחמיר:

ומעתה יראה לי דאפי' אם ההכרח לפגוע בשבת ע"י אמירה לגוי לצורך י"ט שני נמי שרי כי, אף שהרש"ל ז"ל מחליט דיש לנו רה"ר גמור מ"מ לדידן מדי ספיקא דפלוגתא לא נפיק כמבואר וא"כ הוי' לנו ספק אם שרי שבות דאמירה זו משום דהוי שבות דשבות או דאסור משום שהוא שבות בדאורייתא וכבר הכריע הרמ"א בח"מ סי' כ"ה דכל היכא דאיכא סד"ר בדרבנן אזלינן בתר המקיל העתיקו נמי בספר תורת השלמים בקונטרס הספיקות ואם זה בהוראות איסור מכ"ש במקום מצוה ואם אין ההכרח לשלוח חוץ לתחום אלא תוך התחום ואין האיסור אלא משום מעביר ד"א בר"הר אזי אפי' מפני ספק שרי דהא אם לא ישיג ולא יביא הא לא יעבור וק"ל:

והנה הט"ז מביא קושי' בשם הגה"מ על המרדכי פרק הדר שהתיר רבינו יואל שבות דשבות במקום מצוה:

וכתב שנ"ל לחלק דמשום מצוה דרבים הוא דמתירין:

והרי עיקר ההיתר מבואר דנפק מן ההיתר שמותר לומר לגוי להביא מים לתינוק כמבואר סי' ש"ז וא"כ ע"כ לידחק לדעתו דמילה נמי מקרי מצוה דרבים והוא דוחק רב אבל באמת יש לתמוה איך סמך על הגמ"נ בקושי' ולא בדק אחריו שהרי לדעתי אפילו ריח קושי' אין בה דאיהו סבר מדכתב הסמ"ג קבלתי שאסור להשחית הפאות ע"י גוי אעפ"י שאין מלקות אלא איסורא מיהו איכא דר"ל איסורא דרבנן וזה ודאי אינו אלא ר"ל איסורא דאורייתא הוא מדכתיב לא תקיפו כדאיתא ברש"י פרק אלו הלוקין דף כ' ע"ב אלא דאין לוקין עליו מדאין בו מעשה ואטו לר"י מותר מן התורה להותיר מדאין בו מעשה הא כתיב לא תותירו א"ו דאין כאן קושי' מעיקרא וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף