בית מאיר/אורח חיים/תרכט

בית מאיר ‏ אורח חיים תרכט

סעי' ו' במחצלת. הש"ע מיוסד ע"פ פי' הרי"ף ורמב"ם דלא כרש"י ותוס' והראב"ד:

עיין בהסוגי' והה"מ ואין להקשות לשטת הש"ע מה משני הסוגי' הא דאית לי' גדנפא הא מ"מ קשיא לשטה זו דר' דוסא מודה דבקטנים אין מסככין משום דבסתמא לשכיבה איך סותם וכל החוצלות וכו' הא איכא קטנים דסתמא לשכיבה די"ל דבמה דקאמר מטמא טמא מת בזה מורה דלא איירי בלא גדנפא דזה ממ"נ אם היא לשכיבה אף מדרס מטמא ואם לכלים הא הוי פשוטי כלי עץ דאף טומאת מת אין להם אלא דאך איירי בדאית לי' גדנפא ובדאית לי' גדנפא סובר דאינה ראוי לשכיבה ואינה עשוי' לכך ולכן אפי' קטנה אינה מטמאה אלא טמא מת ושפיר דאמר כל החוצלות ואפי' קטנים ודוק:

סעיף הנ"ל הג"ה דהיינו שמנהג וכו'. עיין ט"ז ודבריו אינם ברורים שמסיק וכתב ומיירי במקום שאין מנהג מבורר והחילוק הוא בין עשי' בפירוש או סתמא אבל במקום שיש מנהג ודאי כפי המנהג כן הדין ומזה איירי הרא"ש אבל במשנה וגמרא לא מיירי מזה. כנראה סובר דהרא"ש מודה דהפי' בהמשנה עשאה היינו העושה וזה ע"כ אינו דאילו כן מה יענה במה שהמציא גזירה וכתב הילכך במקום שנהגו לשכב עליהן אפי' אמר לאומן לתקנו לו לסיכוך ואתו כ"ע לסכוכי בהו דא"כ היכי תנן קטנה דסתמא לשכיבה עשאן לסיכוך מסככין בה הא כל הרואה קטנה דסתמא נעשתה לשכיבה מאין ידע שזה עשאן לסיכוך ואתו כ"ע לסכוכי בה א"ו ע"כ הרא"ש מפרש עשאן היינו שרוב בני עיר אלו מנהגן היפך הסתם אלא לעשות אף הקטנים לסיכוך ופירושו תפס הרמ"א לפרש בו אף לשון הש"ע אמנם הר"ן מפרש להדיא עשאן העושה בפי' לסיכוך ודאי דחולק על גזירת הרא"ש וכן הרמב"ם שהוא סתם כלשון הש"ע נמי סתמא חולק ואינו חש לגזירה זו. וזה לענ"ד טעם הש"ע שסותם ואינו מביא דעת הרא"ש אלא שהרמ"א מדנראה לו להחמיר כהרא"ש כתב דעתו לפי' הש"ע בסתם (ודע דבגוף הדין שמשיג הרא"ש על הר"י מטראני לפי המבואר בהרא"ש לשון הר"י שדיבר על מחצלאות שסתמן לא נעשו לשכיבה אלא שמקצת בני אדם קונין אותן למלאותן צמר דהיינו עכ"פ דבר שמקבל טומאת מגע ומקצתן למחיצות שאז אינם מקבלים שום טומאה שוב אי אפשר להבין מה שמשיגו מן מחצלאות דאושא עיין ודוק ובהטור באמת לשון הר"י באופן דאיירי מן מחצלאות הנעשים לשכיבה וצ"ע):

והנה פה ק"ק ש"ל מצאתי ראיתי ענין הנהוג שמסככים בענפי ערבות גדולים קורין אותן בלעד קעריב ואותן הקעריב באמת רוב תיקונם וגדילותן היינו להניח תוך העגלות ואלו אף אותן שמסככים בהם הי' בתוארם באופן שהי' שייך לומר עליהם סתמייהו להניחם תוך העגלות שאז אף שלא היו מטמאים מדרס ע"י הישיבה שיושבים עליהם כדאיתא פרק כ"ד דמס' כלים משנה ב' משום דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו מ"מ היו מטמאים טמא מת ואז הי' תלוי במחלוקת הרא"ש הנ"ל אם יועיל העשי' בפי' לסיכוך אמנם רואה אני שאלו הקעריב שאין להם שוב בית קיבול אלא פשוטים אינם נעשים כלל באופן זה להניחם תוך העגלות אלא הנעשים לעגלות יש להם תוך ועשוים עם שולים ןאחוריים ואלו שאינם אלא צד אחד פשוט אף אלו היו נעשים להציגם מן הצד תוך עגלות אינם אלא למחיצה להפסיק שלא יפול דבר מן צד העגלה שאינם מקבלים שום טומאה ואפי' אם נעשים נמי להניחם תוך העגלה למטה ולישב עליהם מ"מ הא אי אפשר להם לבא לטומאת מדרס ע"פ המבואר במשנה הנ"ל וכיון דטומאת מדרס אין להם שוב אף טומאת מת אין להם מדאינם אלא פשוטי כלי עץ ואינם דומים להעשוים כקתדראות שבמתני' הנ"ל שיש להם תוך אך בזה עדיין הי' אפשר לגמגם אם לא יהיו בדומה, דדף של נחתומין ועיין בתוס' סוכה דף כ' ע"ב ד"ה מסככין אבל באמת סתמייהו דפשוטים אלו אינם נעשים אלא להציגם מן הצד דאז ודאי אין להם שום קבלת טומאה ובפרט שהם גדולים מה שאין דרכם כלל להניחם תוך עגלות ומכ"ש שנתקנו בפי' אצל האומן לסכך בהם דכשרים בלי שום גמגום:

סעיף י' אם פסולת מרובה על האוכל הא דצריך דוקא פסולת מרובה ובשפודין במחצה ע"מ כשר עיין בהריטב"א בהסוגי' דהעושה סוכתו תחת האילן וכן בהר"ן שם שבדבריהם אף זה מיושב ולדברי הר"ן צ"ל דאף זה חשוב עומד בפני עצמו ומהכא תמי' לי דעת הרמב"ם פ"ה הלכה י"ג דהא הכא ודאי מעורבין הם וכשר וצ"ע:

סעיף יט פירס עלי' סדין וכו' אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגן או לנאותה כשרה כתב המ"א ואז בטל לגבי הסוכה והנה התוס' והרא"ש מביאים דין זה להיתר בשם הגאונים בלשון זה הא דקתני במתני' פסולה היינו היכי דחמתה מרובה מצילתה אבל אם צילתה מרובה כשרה ואין סדין פוסלתה וכתבו תוס' והרא"ש טעמם כמו דפרשתי לעיל דאין מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר היכי דבלא הפסול צילתה מרובה ומשמע להדיא מדבריהם דאם הסוכה צילתה מרובה אפי' הסדין לבד נמי צילתה מרובה כשרה דאל"כ מה דחק להו למוקים בשהסוכה חמתה מרובה וקשה עלייהו קושי' הרא"ש דא"כ אפי' לנאותה פסולה לוקמו כשהסוכה צילתה מרובה אלא דגם הסדין לבד נמי צילתה מרובה א"ו דאף בכה"ג מכשירין ותימא לי הא אז שייך הפיסול מה שהבאתי בסי' תרכ"ו מה שהבאתי בשם הרבינו ירוחם דאם האילן צילתו מרובה אף דגם הסוכה צילתה מרובה אפילו חבטן ועירבן והכשר מרובה פסול אף לשטת תוס' גבי אילן בלא חבטן דכשר ואינו מזיק הצירוף ומהטעם המבואר בהר"ן וכדבריהם מוכח מדאמר ר"פ לא שנו אלא באילן שצילתו מרובה וזה מוקמינן בשחבטן והרוב כשר הרי מבואר הא באילן שצילתו מרובה אף באופן זה שחבטן ועירבן והכשר מרובה מ"מ פסול ולהתוס' אינו מזיק הצירוף אם הסוכה צילתה מרובה היינו מן אילן שחמתו מרובה ואפשר נמי אפי' באילן שצילתו מרובה והוא למעלה עומד בפני עצמו שאז אפשר דלא שייך טעם הר"ן שאין הסכך כשר מועיל בסוכה כלום אבל הכא שהסדין פרוס על הסכך ומכ"ש מתחתיו איך אפשר דליתכשר אפי' אם הסדין נמי צילתו מרובה הא אינו מועיל בסוכה כלום וצ"ע:

ועל פרש"י שהוא דעה א' הכא מה שהקשו עליו מ"ש מלנאותה כבר תירצו במרדכי דכל לצורך אדם אינו בטל לגבי הסוכה ומה שהקשו תוס' תו מדף כ"ז דמשמע להו דלולא הקושי' והא אין יוצאין מסוכה לסוכה הי' אפשר דאיירי בסוכת החג י"ל דשם הי' הסדין חמתו מרובה והסוכה צילתה מרובה שאז הא לכ"ע אין מצטרף זולת מחמת שהאילן הוא למעלה ויש לו חשיבות לבטל מה שתחתיו אבל המתני' וש"ע לדעה א' איירי בסדין שצילתו לבד נמי מרובה ועל פי' ר"ח שהוא שטת הי"א קשיא לי דא"כ אדמחלקה המתני' בין להגן לבין לנאותה ליפלוג בדידה בפירס מפני החמה והנשר גופו בין להגן על הסוכה דלא ליתעביד חמתה מרובה לבין להגן על האדם דכשר אלא משמע כפי' רש"י שהוא דעה א':

עיין פה בב"י מביא בשם הרוקח דברים הצריכים עיון. ז"ל אם חמה בסוכה ומזיקו וכו' אבל לפרוס סדין תחת הסוכה בי"ט אסור דהוי אהל:

משמע אבל בחוה"מ שרי משום דלרבנן בטל גבי סוכה למעלה מן הסוכה אפי' בחול אסור כדאמר רב אשי מפני החשד תו כתב ותו הא תנן פירס עליה סדין מפני החמה או תחתי' מפני הנשר וכו':

ולדבריו הראשונים מה ענין המתני' להכא דאיירי לדבריו הראשונים כדפי' ר"ת שהוא להגן על הסכך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף