בית מאיר/אורח חיים/תמו

בית מאיר ‏ אורח חיים תמו

סעיף א' הג"ה גם לשרפו במקומו אסור ר"ן וז"ל הר"ן המוצא חמץ בי"ט וכו' דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי וכו' ככל לשון רש"י ולמוצאי י"ט שורפו ובי"ט לא מצי למשרפי' אע"ג דקי"ל מתוך וכו' אבל הכא ליכא דהא נפיק ידי חובתי' בביטול עכ"ל וע"כ מה שכתב ובי"ט לא מצי למשרפי' אין ר"ל שיוציאנו ממקומו לשריפה ע"י מתוך דהא כבר כתב דלא חזי לטלטולי משום מוקצה ומה ענין דמתוך למוקצה הא אף לצורך אוכל נפש אסור מוקצה כדקי"ל אין מסיקין בשברי כלים וכן עצים שנשרו מן הדקל אין מסיקין בהם בי"ט ועיין ס"ס תק"ט במ"א דאך טלטול הוא דשרי במקום אוכל נפש (הן אמת שמעולם בעניותי קשה לי טעם דין זה לפי' רש"י ותוס' ביצה דף י"ב דכל איסור טלטול מוקצה הוא משום גזירה דהוצאה והוצאה גופה שרי' לכ"ע בי"ט אפילו בצורך קצת דלא אוכל נפש והטלטול מוקצה דאתא מכחו יהא אסור אפילו בצורך אוכל נפש ולהרמב"ם דבאמת כתב טעמים אחרים להאיסור טלטול מוקצה עיין ב"י ריש סי' ש"ח:

אף דנמי קשה קצת דמה חזי רבנן לאסור בדדהו יותר ממה שאסרה תורה בגופי מלאכות דאורייתא דשרי לצורך אוכל נפש מ"מ אין כ"כ קשה די"ל החמירו בדבריהם יותר משל תורה. (אבל לרש"י) ותוס' והראב"ד קשה) ועל הרמב"ם אין קושיא מסוגיא דביצה להגירסא אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה אינו חייב וכן מהסוגיא דכלים שמביא רש"י אין כ"כ מוכרח דמשום גזירה דהוצאה אתינן עלי' כי ע"ש ברש"י. אבל וכו' כנ"ל בהג"ה קשה לי וכי יהא התולדה חמור מן האב. ואולי מפני שהיה אפשר לו להכין מעי"ט ועיין במתני' ריש אלו דברים שזה נמי טעם דאיסור) וגם אילו היה שייך מתוך למוקצה היה לו להקשות מיד על דברי רש"י א"ו ר"ל ובי"ט לא מצי למשרפי' במקומו בלא טלטול וההבערה לישתרי ע"י מתוך ואהא משני כדכתב וכן הוא להדיא בהגהות מיימוני בלשון זה וא"ת יבערנו במקומו וכו' ע"ש וא"כ א"י לפרש הק"ו שדן המ"א כי מה ענין מוקצה למתוך הן אמת שבריב"ש סי' ת"א מבואר כדעת המ"א שהרי כתב אבל חמץ של ישראל שלא בטלו אף בי"ט שורף דמתוך וכו' ומשום איסור טלטול ליכא דאם הבערה התירו לצורך היום כ"ש טלטול ואף דבריו צריכים לי עיון רב] ואולם תירץ הר"ן והג"מ התוס' בפ"ק דכתובות סתרוהו וסברו דאפילו בביטול שייך מתוך משום מצות תשביתו דרבנן מקרי נמי צורך קצת וא"כ נשאר קושי' הג"מ והר"ן במקומה דישרפנו במקומו ולהכי דחק עצמו בתשו' מ"ל:

ואני תמה על כל הגדולים דהמעיין בהרשב"א שבת דף כ"ט הבאתיו סי' שי"ח סעיף ג' מעיקרא אין שום קושי' על התוס' שהרי ז"ל שמסיק שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו ואפילו להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו עכ"ל הרי להדיא שהדלקה אפילו במקומו אסור משום מוקצה ודבריו מוכרחים מן הש"ס דאמר וכי מדליק בשבר כלי מדליק ולזה כיוונו נמי תוס' בכתובות דף ז' בלשונם שכתבו משום דאסור לשורפו מדרבנן (ולא כתבו שאסור להוציאו לשרפו) משום מוקצה דאסור לטלטלו כלומר והשריפה גופה היינו הטלטול שאסור וזה ברור:

ואולם עכ"ז אילו הייתי כדאי להכריע היה נלענ"ד דהיכא דלא ביטל ומצא חמץ גמור בי"ט דמותר אפי' לשרפו שהרי בזה כ"ע מודים דאמרינן מתוך נמצא לא נשאר אלא סברת תוס' דמשום מוקצה אסור הטלטול והשריפה ואי משום מה דקשיא וכי לא חשוב המ"ע דתשביתו דאורייתא לדחות הל"ת דרבנן טלטול מוקצה ע"כ לבא לתי' הכ"מ שתופס נמי המ"ל בתשובה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכזה מסיק נמי הפר"ח ובודאי א"א לקיים פסק זה אלא ע"פ דברים אלו כי מ"ש המ"א בנראה לו דהטעם כמ"ש תוס' שהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר ליתא כלל שהתוס' לא כתבו זה אלא לטעם שבמועד להכי מעל משום שראוי לפדותו ולהסיקו מיד תחת תבשילו ואינו עובר בהפדיון משום לא יראה כיון דקונה כדי לבערו ולקיים המ"ע דתשביתו במועד וכמ"ש רש"י דף צ"ה ולא יראה ואם נראה תשביתוהו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד אבל הא ודאי המשהה חמצו כדי לבער אחר המועד פשיטא דעובר דאטו אחר המועד מקיים מ"ע דתשביתו וא"כ אטו רב דאמר המוצא חמץ בי"ט היינו דוקא י"ט ראשון הא נמי איירי אפילו בי"ט אחרון והרי משהה כדי לבערו אחר המועד ובמה מקיים תשביתו לנתק הלאו מעליו ואף לשטתו תינח דאינו עובר בלאו הא מ"מ המ"ע דתשביתו שבכל שעה עליו למה לא תדחה הטלטול דרבנן א"ו אך הטעם כנ"ל בשם הכ"מ:

וא"כ אמינא הרמב"ם אזיל לשיטתי' שפוסק נמי בהלכות י"ט דלא כהירושלמי דאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק היום דאסור לכסות בו ולא אמרינן תדחה עשה דכסוי הטלטול מוקצה כדכתב הפר"ח סי' תצ"ח סעיף ט"ו בשמו ונמי מההוא טעמא דיש כח ביד חכמים בשב ואל תעשה אבל לדידן דפסקינן ע"פ הירושלמי דאם שחט מותר לכסות בו ודוחה המ"ע דכסוי את הטלטול נולד ומכ"ש המ"ע דתשביתו וגם הלאו דבל יראה די"ל דלא אוקמו דבריהם במקום מ"ע ולאו דאוריי' אפילו בשב ואל תעשה ובזה אף נסתר הטעמים שבמ"א משום דלא הוי בעידנא דהא בכסוי פשיטא דלא שחט ע"ג הכירה ומטלטל להאפר כדי לכסות במקום ששחט א"ו דאין צריך בעידנא אלא לדחות לאו דאורייתא אבל במידי דרבנן לא אוקמו כלל במקום מ"ע דאורייתא ומן התוס' כתובות לענ"ד אין שום ראיה כי לא כתבו אלא דדינא דמוצא חמץ דלא שרינן מכח מתוך היינו משום מוקצה:

אבל אין לומר דאיירי כשביטלו ולהכי לא שייך מתוך כדכתבו הר"ן והגה"מ דמ"מ מדרבנן מצוה לשרפו ולהכי אף אי איירי כשבטלו ע"כ לבא להטעם דמוקצה אבל ודאי י"ל דמודים דאף להטעם דמוקצה מ"מ ההכרח דאיירי כדפרש"י ז"ל כשביטלו דאל"ה אף טעם דמוקצה אינו מספיק לגבי דאורייתא כדמוכח מכסוי דם ודוק:

(לסעיף הנ"ל) בש"ע ומוקדם להנ"ל ואם הוא י"ט וכו' כתב הח"י לכאורה משמע דדוקא בי"ט אסור לשרפו משא"כ בעי"ט מותר להצית בו את האור סמוך לחשיכה והיא דולקת והולכת בי"ט וכו' אכן בתשו' רשב"א סי' ע"א כתב דלמאן דאוסר לשרוף החמץ בי"ט אסור ג"כ להצית בו את האור מעי"ט והיא דולקת והולכת ביום טוב וכדאיתא בירושלמי כן גבי שמן שריפה ובמדורת קדשים ובמח"כ לא עיין שפיר כי הרשב"א לא כתב דברים אלו אלא לראי' דאף בי"ט מותר לשורפו בלא ביטול וכתב מראשית הראי' מן המ"ד מאן דלא יליף מנותר מותר ושוב כתב ואפילו את"ל דלהצית קודם שחשיכה להיות דולקת והולכת בי"ט קאמר וכו' ע"ז מסיים אפילו כן שמעינן מינה שפיר שאפילו בי"ט עצמו מותר והיא הנותנת שכל ששריפתן בי"ט אסור להצית בו את האור מעי"ט והיא דולקת והולכת בי"ט והיינו למ"ד זה שהביא מקודם שאוסר במדורת קדשים להצית האור מע"ש אבל ודאי מודה שאין דברי המ"ד זה הלכה לענין מדורת קדשים אלא הלכה כדברי רב אחא בשם ר"ח דפליג שאף מדורת קדשים מותר להצית ומוקים להמתני' ולא בשמן שריפה כתלמודן דוקא בי"ט שחל להיות בע"ש דנשמע הא בע"ש דעלמא מותר ולא הביא הרשב"א דברי האוסר אלא לפשוט מיני' דאף בי"ט שרי הא ודאי להלכה במדורת קדשים פשיטא דאף לדידן דאסרינן בי"ט מעי"ט שרי להצית האור והיא דולקת והולכת וזה ברור:

הח"י סק"ג כתב דיש לדקדק מדברי רב עצמו דאמר יכפה עליו כלי דאם איתא דמיירי אף בלא ביטלו א"כ הא דאמר הבודק צריך שיבטל מ"ט גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלוי' ולמה לדחוקי לימא טעמא דרב כשמעתי' דילמא ימצא בי"ט דאז אין יכול לשורפו ולא איצטרך לטעם דחוק דרש"י ותוספ' הנה הרכיב פרש"י ותוספ' יחד וליתא. ומרש"י פשיטא דאין ראיה דלשטתו אזיל שמבאר להדיא דבלא ביטל שרי ולפי' התוס' הא מוכרח לומר שמא ימצא גלוסקא יפה דלא בטילה מעצמה ואדרבה איפכא הוכיח הפר"ח מפירושם דמה משני דילמא משכח לה בתר איסורא דאכתי קשה דכי משכח לה למשרפה א"ו החשש שימצאנו בי"ט ולא מצי לבער ואולם הר"ן אף דנמי תופס פי' תוס' לעיקר בגלוסקא מ"מ אינו משגיח בראיות הפר"ח ופוסק דבלא ביטל שרי ודחה לקושייתו בלשון זה וכתב וכיון דלא בטילה ממילא לכשימצאנה חייב לבער מיד וחיישינן דילמא משהי לה אפילו פורתא ועבר עלה אבל משבטלה אינו עובר משמעותו דלהכי ל"ק דכי משכחת יבער דזה צריך שהי' פורתא ובכל רגע עובר ולהכי איך פריך ולכי משכח לבטלה דזה אין צריך שהי' כלל ומשני שפיר וק"ל:

(הג"ה) לפי שלא יוכל לטלטלו כתב הח"י וראוי ליזהר וכו' ובאמת ראיתי וכו' והיא איסור גמור וכו' הנה לדברי המ"א בסי' ש"ח סעיף ג' שהש"ע מתיר המוקצה שנטל בידו. לצורך מקומו שמותר להוליכו באיזה מקום שירצה וכתב המ"א ונ"ל דאפילו שכח ונטל בידו רשאי לטלטלו יותר:

כאן אך האיסור מפני שכבר הוציאו השואל מידו והשואל נוטלו לבדוק אם נתחמץ ומ"מ השואל חוזר ונוטלו להוליכו לביתו אלא שגוף הדברים שנ"ל צ"ע כי לשון רבינו ירוחם שבב"י י"ד סי' רס"ו לא משמע הכי שהרי ז"ל מותר לטלטל הסכין לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה (ועיין מ"א סי' של"א והט"ז בי"ד חנם הטריח בטעמו והמ"א במה שמשיג על היש"ש כבר קדמו הט"ז) הרי שדייק תיבת בהיתר אבל אם שכח ליטל באיסור אפשר מוכרח ליזרק מידו וא"כ הכא דלמפרע באיסור בא לידו אפילו לא הוציאו השואל מידו נמי מחויב לזרקו אך עיין ח"י מה שלומד זכות על המנהג:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף