בית מאיר/אורח חיים/שסג

בית מאיר ‏ אורח חיים שסג

סעיף א' ואין בפירצה וכו'. כתב המ"א אפשר וכו' כמ"ש סכ"ח ר"ל דשם סעיף כ"ח כתב איהו על הנאמר בש"ע שאין ברחבו ג"ט כלו' שאין פתחו רחב ג' אע"פ שתוכו רחב הרבה ור"ל שם דע"כ כל הפלפול בהסוגי' אי בעינן פחות מג' או פחות מד' אינו אלא בשגוף החצר או המבוי הוא רחב לכל הפחות ד' דאל"ה פשיטא דלכ"ע לא צריך כלום שהרי הוא מקום פטור כמבואר סי' שמ"ה סעיף י"ט ואפילו הוא ארוך הרבה כמבואר שם בטור ואפילו אין לו מחיצות אלא מב' צדדין כדמוכח עירובין צ"ט מקושי' הגמרא אי לימא בסמוכה למה לי חולי' וע"ש בפרש"י א"ו דאיירי בתוכו רחב הרבה רק הפתח היא קצרה וזה נמי כונתו הכא בהחצר ובחנם השיגו על המ"א כל הבאים אחריו עיין בם. לאחר כותבי כל הנ"ל עיינתי בהריטב"א שם בהסוגיא ומביא להדיא בשם הראב"ד דאיירי כדפי' המ"א שהמבוי רחבה באמצע וק"ל:

סעיף ו צריך וכו' הב"י מביא בשם הר"ר יונתן מה שמפרש בהמתני' הטעם דאתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ולפ"ר יש לתמוה הא בגמרא דף י"ד ע"ב מבואר טעם משום דהוו מחיצה שהגדיים בוקעין בו [דאיתא שם ואפילו לרשב"ג וכו' אבל מטה כיון דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו לא קאמר וא"ל ע"ז ממה דאיתא דף ט' מבוי שרצפו בלחיין פחות פחות מד' באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן אף דהוי למטה דשם שקבועים בכותל לא הוי מחיצה שגדיים בוקעין בו והוי כלמעלה] ולטעם זה הא לא מהני מ"ש המ"א בשם הש"ג בשם ריא"ז ע"ש אמנם כי דייקינן מוכרח טעם הר"ר יונתן דע"כ האי טעמא דגדיים אינו אלא שמבטל הלבוד וזה שפיר בשמקודם ידעינן טעם דצריך להיות דבוק. שוב מועיל טעם זה דבקיעת גדיים לבטל הלבוד כגון במחיצה דיש לה שעור דומיא דגדר של כלאים דמוכרח להיות רחב ד' טפחים לפחות כדאיתא פ"ב דמס' כלאים ואם נעשה ע"י קנים כ"ש מופרדים הא ע"כ צרכינן שיהיו רחבים ד"ט ע"י לבוד וכשהגדיים בוקעין מכלה הדביקות ונמצא אין שעור גדר ומחיצה והיינו הוא דתנן במתני' המובאה דף י"ו כל שהוא פחות משלשה צריך וכו' ע"ש וכן במחיצת חצר דצריך להיות מוקף בלי פירצה כל שנפרץ בפריצות יותר מג' דנפיק מתורת לבוד ע"י בקיעת גדיים הוי פרצה משא"כ במחיצת לחי שאין לה שעור וכ"ש סגי מה"ת תהא פסולה מפני הריווח שבינו לבין הכותל מחמת שגדיים בוקעין בו ולא אפשר לחברה להכותל ע"י לבוד ומה בכך אם הוא מרוחק הא בכל מקום שעומד אינו אלא רמז מחיצה ואדרבה יותר נראה לרמז מחיצה מרוחק מן הכותל ממה כשהיא סמוך לכותל ומה לי אם הגדיים בוקעין בינה לכותל כה"ג המה בוקעין אף כי היא מחוברת להכותל ברוחב הפתח כולו ולכן מוכרח טעם לפיסול הריחוק משום דאתא אוירא וכו' כדמההוא טעמא אמר לוי דף י' אין הלכה כאותה מתני' ולהכי כי הוא מרוחק שלשה שא"א לומר לבוד מפני בקיעת הגדיים היא כלא היה ופסול משא"כ פחות מג' ע"י הלמוד הוי כסתום ולא שייך דאתא אוירא וכו' ודוק כי זה ברור וא"כ דברי הש"ג נכונים דאם הלחי רחב מג' יוכל להיות מרוחק ג' כי ידוע בעומד מרובה על פרוץ שבצדו לא שייך אתי אוירא וכו' ודברי התוס' שמביא המ"א במה שנתנו הטעם דמש"ה בסעיף ל"ד מוכרח לתיקון לחי או קורה ולא נחשב פס זה ללחי משום שהוא מרוחק ג' ודאי צ"ע כדכתב הא"ר ואף שדיניהם מוכרח מקושי' הגמרא ומ"ש מדר' אמי ורב אסי וכדפי' רש"י שם ובטל לחי המתוקן בו מ"מ לא מטעם זה אלא כדכתב הא"ר בשם ע"ק ומשמע דהא דפת לא נחשב ללחי משום שהוא חוץ לי' אמות א"נ י"ל משום דההוא פס לא לשם לחי ולא לשם פס הועמד אלא לסתום ה' אמות דפתח המבוי שיהא עומד מרובה על הפרוץ והוי כאילו סנפו אל המבוי וגוף מבוי נקרא ולא לחי וצ"ע וזה נראה מפשטות לשון הריטב"א שכתב דאמר רב יהודא מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות פי' ואחר כן נותן קורה מן הפס לכותל או נותן שם לחי להכשירו ולא פריש לה משום דפשיטא דלחי או קורה בעינן ככל מבוי דעלמא עכ"ל וכן הר"ר יונתן נקיט זה לפשיטות וכתב מרחיק ב' אמות ועושה פס שלש אמות והקורה מתירתן. ובהקושי' וליחוש כתב ובטל הלחי או הקורה המתוקן בו דאע"ג דמשום פירצה לא יכלינן לפסולי ליה דהא עשר הוא אפ"ה נפסל משום שאין שם לא לחי ולא קורה הרי שאינו מזכיר כלל טעם תוס' ודלא כהמ"א שכתב בתר טעם תוס' וכ"כ הר"ר יונתן דאף דבדין מודו לתוס' אבל לא מטעמם ולהכי דין הריא"ז בהש"ג להר' יונתן נכון דכיון דמעמיד לשם לחי למבוי שאינה רחבה יותר מי' אמות שהלחי נמי בתוך י"א כל שהוא רחבה יותר מהריווח שבינה להכותל דלא שייך אתא אוירא ומבטל לה שפיר דמי ודלא כהמחבר בכור שור שכתב ריש חידושיו לעירובין שהר"ר יונתן לא כתב הטעם דאתא אוירא אלא לר' יוסי דמצריך לחי רחב ג' ולא לדידן דקי"ל הטעם משום בקיעת גדיים ומלבד שהעלים עיניו מהביט בהפי' הר"ר יונתן בהמתני' אף גם לשיטתם נשתבש הרבה כי אם ר' יוסי לא ס"ל דין רבא איך יפלוג רבא עלי' דר' יוסי במה שאין בנמצא חולק על רבי יוסי דהתנא קמא דסבירא ליה דלחי סגי בכ"ש אין מוכרח דסבירא ליה דין רבא אלא דיש לומר שחולק עליו או בעיקר הטעם או בהטעם דלא פלוג עיין וק"ל לכן אין בדבריו שם שום ממש ומכח דבריו המציא שאף צה"פ הרחוק יותר משלשה פסול:

ובהדיא מבואר בהד"מ סק"ב בשם הא"ז דאם עבדו לי' צה"פ לא אמרינן בהו אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטלינן לי' וכן כתב הריטב"א דף י' ע"ב סוף ד"ה עושה פס ומיהו מסתברא דכל היכא דאיכא צה"פ לא אתו אוירא ומבטלין לי' וכו' ומ"ש בספר הנ"ל שם ולא פליג אתוס' תדע דהא בהדיא כתב כן והביאו מ"א דאפילו בלחי רחב הרבה כל שהרחיקו ג"ט צריך קורה או לחי אחר כבר מבואר לעיל שאין שום סתירה בדבריו עיין ודו"ק:

ומה שכתב הוכחה מקושי' תוס' דאם איתא דהקנים יכולים להיות מרוחק ג"ט מהכותל לא הקשה ר"ת מידי דהא לחי בעינן פחות מג"ט לכותל וקמבעי' לי' היכא דעביד צ"ה רחוק מהכתלים אי מהני זה ודאי אינו כדאי להמציא דינין ומחלוקת בין הפוסקים דא"כ איך סתם ואמר איפכא מאי הא בצה"פ פשוטה אין ספק דהא ניתר מטעם לחי והי' מוכרח לומר צה"פ המרוחק ג' מאי וזה הפשוט הכלל דכל הפוסקים תופסים טעם דהר"ר יונתן ללחי המרוחק רק משום דאתא אוירא והיינו משום דבאמת הטעם דבקיעת גדיים וטעמי דתרווייהו צריכי אהדדי וחד טעמא הוא ודלא כספר הנ"ל שעשה מזה ב' טעמים וליתא ודוק:

סעיף ח לחי שעשאו כו' כשר ולשון הגמרא ר"ח בר אשי אמר עושין לחי אשירה ומשמע אפילו לכתחילה וא"ל נהי דלחי אין בו משום כתותי מ"מ הא אסור בהנאה די"ל כדפרש"י ז"ל דף ע"ח ע"ב על דברי הסוגי' או דילמא אפילו לרבנן פיתחא הוא וארי' הוא דרביע עלי' ופי' א"ד אע"ג דאסור בהנאה הא לא משתמש בה מידי ופתחא שמי' וכו' ע"ש ה"ה הכא הא ודאי לא נחשב הנאה כיון דלא משתמש בה מידי ועד כאן לא מיבעי שם אליבא דר' יודא אלא משום דבעינן דליהוי חשוב פתח לאשתמושי בי' וזה יהי' באיסור הנאה אבל הכא דאינו אלא לצורך מחיצה ובה גופא לא משתמש במידי לכ"ע לא חשוב הנאה מה שנהנה על ידה היתר טלטול:

סעיף י"א ובלבד שיסמכו עליו מע"ש כתב לי הגאון מוה' עקיבא איגר אבדק"ק פ"ל נסתפקתי אם מהני שסמכו על זה הלחי להתיר הטלטול אף שלא הי' ההיתר מדין לחי או דבעינן שסמכו עליו מדין לחי והיינו בענין דמע"ש הי' כותל רביעית סתום ובשבת נפרץ הכותל ונשאר בו מצדו שראוי לידן משום לחי אם נימא כיון דההיתר טלטול הי' ע"י סתימת כותל שבכללו גם המעט שנשאר שמתיר עתה משום לחי או דמ"מ לא מהני כיון דלא סמכו עליו בהיתר לחי זולת מדין מחיצה ואמרתי להביא ראי' מסוגי' דעירובין דף צ"ג ע"ב אמר רבא אימר מבע"י נפרצה א"ל אביי וכו' ולכאורה יקשה הא בלא"ה מוכח דמיירי בנפרצה מבע"י דאל"כ במה הותרה הגדולה ע"י פסין הא לא סמכו עלי' מאתמול אע"כ כיון דהם היו בכלל המחיצה שסמכו עלי' מקרי סמכו עליו זולת שנאמר דבפסי החצר לא בעי כלל סמכו עליו מאתמול כאשר לא נזכר מזה דבר בש"ע ואחרונים ומסוגי' דעירובין דף ה' ע"ב לכאורה לא משמע לחלק דא"כ איכא למיפרך מה לחצר דמהני בעומד מאליו אף בלא סמכו וצ"ע לדינא עכ"ל:

והשבתי לו בודאי שאלת חכם הוא זו ואף לדידי קצת בספק אך מסתביר לי בלא ראי' מוכרחת דאין ליסמוך על הנותר מהכותל שנפל בשבת משום לחי כיון דלחי עכ"פ צריך היכר מבע"י וזה לא הי' מבע"י להיכר וקצת אפשר לדייק הכי מפרש"י על הסוגי' דף ה' לחי הבולט מדופני המבוי פחות מד"א נידן משום לחי ופי' וסמכינן עלה ואיכא למידק מה מלמד לנו במה שכתב וסמכינן עלי' יותר מהמבואר נידן משום לחי ופשיטא כיון דנידן משום לחי דמותר לטלטל בגוה. וא"ל דרוצה ללמד שיכוין מבע"י ליסמוך עליו שהרי הב"י דייק מרש"י וכל הפוסקים דלא צריך כונה אלא כל שלא הי' שם לחי אחר ממילא מותר אלא אפשר שבא למעט נידן ספיקו דמר דזה נמי מקרי לחי הבולט מדופני מבוי אלא שנעשה בשבת ומבע"י הי' ההיתר ע"י מחיצה דזה מקרי לא סמכינן עליו מבע"י דהא מבע"י לא היינו צריכים כלל להלחי זו שהי' התירו משום מחיצה והוי כאילו הי' שם לחי אחר ונפלה בשבת אבל באופן שביאר רש"י הענין דלחי הבולט באמת לא בעינן הסמיכה בכיון מבע"י ומה שרצה מר לפשוט להיתר מדף צ"א ודאי דשפיר דחה לנפשו דפסי חצר שאני דלא בעינן כלל סמכו עליו מבע"י דהא פסי חצר המה משום מחיצה גמורה ומחיצה הנעשה מאלי' אפילו בשבת נמי מהני כמבואר סי' שס"ב. ובזה תו לא קשיא מה שהקשה מדף ה' ע"ב דליעבד זה לפירכא כי ע"ש בתוס' ד"ה אינו דין וכמו שאין לומר פס ד' אמות יוכיח ה"ה נמי שא"ל פסים העומדים מאליהם יוכיחו ע"כ לשונו על זה חזר וכתב לי מה שכתב מר נ"י להסכים בדחייתי על ראייתי דבפסי חצר בודאי לא בעי סמכו עליו דהם כמחיצה גמורה לענ"ד לאו מילתא דפשיטא כ"כ הוא דאולי תלי במחלוקת רש"י ותוס' פ"ק דעירובין אם בפסי החצר ג"כ הדין דד"א יוצא מתורת פס ונידן משום חצר דלא מינכרא מילתא א"כ י"ל דגם בעינן סמכו עליו דבלא"ה לא מינכרא כ"כ וא"כ ישאר הוכחתי קיימת לשטת רש"י דנידן דידי מקרי סמכו עליו ובזה לא מצינן חולק על שטת רש"י:

והשבתי לו מה שכתב מר דיש מחלוקת בין רש"י ותוס' אם בפסי חצר ג"כ הדין דד"א יצא מתורת פס ונידן משום חצר דלא מינכרא מילתא לענ"ד מעולם לא כיון רש"י להכי ובודאי מודה דבחצר לא שייך כלל נידן משום חצר כמו במבוי שהכשר מבוי בד"א ובחצר שהוא משום מחיצה משום דרובה במחיצה לא גרע. אלא דהכי פרש"י דבמבוי כיון דלאו לשם לחי הוקבע שם ולא לשם תיקון פס הוקבע כן היכי דבמבוי יוצא מתורת לחי יצא נמי מתורת פס ולא מינכרא מילתא ונידון משום מבוי ואמרינן זהו פתחא ולא נעשה בו תיקון להתירו שוב עיינתי בהריטב"א ות"ל פי' להדיא הכי וק"ל:

סעיף יב לחי העומד מאליו ר"ל שיוצא מדופן המבוי אם המבוי רחב יותר כו' הטעם שכיון שרחב ד"א יוצא מתורת לחי ומדפרוץ מרובה אינו ניתר מבואר מזה דגם מבוי א"צ להתנאי שבריש הסימן לגבי חצר דאם אינו במילואו והוא פחות מי' דא"צ תיקון אלא דבמבוי מ"מ צריך תיקון ואינו ניתר אלא או בעומד מרובה או ע"י מה שנידן משום לחי או ע"י קורה וכן מוכח נמי סעי' ל"ד מכל הפוסקים ועיין לעיל סעי' ו' וא"כ ע"כ לשון הרב ר' יהונתן ריש המס' לאו דוקא שכתב דכיון שנפרץ במילואו וכו' ותנאי זה לענ"ד אינו במבוי וק"ל:

סעיף כד אבל אם הונח קורה רחבה וכו' ז"ל הרא"ש כתב הרשב"א דקורה שהוא משוכה למטה מי"ט פסולה דכיון שיש שיעור מחיצה נפקא מתורת קורה ומחיצה אין כאן דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו וליתא דהכא דוקא אמרינן קורה אין כאן משום דמכסי' אבל כשהקורה נראית בשביל גדלה לא נפקא מתורת קורה וכל האחרונים נבוכו פה מחמת שבאמת גוף לשון הרשב"א אינו מובן נתן טעם דכיון דיש שיעור מחיצה נפק מתורת קורה ואם זה הריעותא מה אירי' שנמשך למטה מי' אפי' כולו למעלה מי' נמי כל שרחב י' שהוא שעור מחיצה ונפיק מתורת קורה ומתורת מחיצה הוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו ואם הריעותא מדנמשך עד למטה מי' מן הקרקע נמצא אין בחלל שתחת הקורה י' ואנן בעינן חלל למטה דוקא י' כמשמעות הסוגי' דף ג' ע"ב ועיין ספר א"ע א"כ מה שנתן טעם דכיון דיש שעור מחיצה הא אפילו הקורה רחב טפח וחציו תוך י' נמי פסול ואף די"ל דזה פשיטא דפסול מדקורה אין כאן משא"כ השתא אשמעינן דאף דיש שעור מחיצה פסול מטעם מחיצה אין כאן מפני הגדיים מ"מ אין הלשון סובל לומר על הנמשך למטה מי' טעם פיסול הקורה מדיש שיעור מחיצה נפיק וכו' דהא ת"ל דפסול מדאין תחתיו חלל י' הגם למה שמגיה הב"ח בלשון הרא"ש דצ"ל ונמשך למטה י' אילו גם בלשון הרשב"א נגיה הכי שפיר די"ל דאף הרשב"א איירי דכולה למעלה מי' מהארץ ועיקר הקפידתו מדיש בו שעור מחיצה אבל בשקצת ממנו תוך י' לארץ בל"ז לכ"ע פסול:

אמנם מלבד שקשה לשבש כל לשונות הראשונים אף גם אין לשון נמשך למטה נופל כלל על פירושו דהיינו שנמשך משפתו העליון למטה רחב י' דמי סניא לו לומר בפשוט דקורה שהיא רחבה י' פסול ומכ"ש פי' ספר א"ע בלשון הש"ע ע"ד זה שכתב ע"כ ר"ל משפתה שלמעלה עד שפתה שלמטה איכא יתר מי' דאילו הגיע מקצת מהקורה למטה מי' פסולה כמ"ש הב"י זה בודאי בל"ז אינו דלמה ענין מיבעי דליהוי משפתה שלמעלה עד שפתה דלמטה יותר מי' הא בי' נמי יש שיעור מחיצה דלהרשב"א פסול אמנם לדינא ודאי יפה העלה דכל שיש מן הקורה תוך י' לארץ פסול לכ"ע דחלל י' בעינן ואין להכשיר ע"פ הרא"ש אלא בכולה למעלה מי' ואפילו רחבה הרבה:

סעיף כו הא דמבוי ניתר בלחי וקורה דוקא כשאינו נמוך פחות מי"ט. דין זה נפק מן הסוגי' דף ה' הי' פחות מי"ט וחקק בו וכו' נשמע הא כל כמה דלא חקק לא ניתר בלחי וקורה ומה דנקט אופן התיקון מבלי שהקדים החסרון ע"כ שסומך על המפורסם דמחיצות שאינם גבוהים י' עושים המקום המוקף מהם כרמלית כמבואר בטור סי' שמ"ה ומכ"ש אם המבוי נמוך מי' דאינה ניתר ע"י לחי וקורה דהא לא עדיף הלחי וקורה ממחיצה גמורה ולדעתי ה"ה נמי דבפסים נמי לא כי אפילו דין חצר אין לו ולענ"ד ע"כ היינו נמי מה שהשיגו על הרמב"ם בדין צ"ה שכתב הה"מ ולמד רבינו ממה שמהני לגבוה יותר מכ' אמר ונחלקו עליו ואמרו שאין מחיצה פחות מי"ט ומכ"ש צ"ה וכן דעת הרשב"א ז"ל ולפני הב"י נוסחא הי' כדאיתא בא"ע ולפ"ר צ"ע דהא פשיטא דמודה הרמב"ם דצ"ה צריך להיות גבוה י"ט כמבואר בדבריו עצמם פי"ו הלכה י"ט גובה שני הלחיים י"ט או יתר אלא דכתב דאם נתקן בצה"פ כדינו מהני למבוי נמוכה מי' ומה בכך אם גובה הצ"ה למעלה מגובה כתלי המבוי וע"כ לדחוק בלשונם דר"ל מדאין מחיצה פחות מי"ט דהיינו מוקף מד' מחיצות שלימות פחותים מי' טפחים לא מהני מכ"ש אם בחד צד צ"ה אף כדינו בגובה י"ט דלא מהני מכח הגריעותא דיתר הג' מחיצות אמנם עיין ריש לשון הרמב"ם בדין זה דבאמת ללשונו לא הי' השגה עליו אלא שצ"ע כונתו כי ז"ל פרק י"ז הלכה י"ד כמה יהי' פתח המבוי וכו' גבהו אין פחות מי"ט משמעות לשונו כאילו הריעותא דמבוי פחות מי"ט אך מכח הפתח ולא נראה הכי מכל המפרשים ופוסקים ובהפי' משניות ריש המס' כתב בעצמו וחייב אתה לדעת כי המבוי לא יהי' גבהו פחות מי"ט בשום פנים ולא יותר מכ' אמה אלא באחד מאלו התנאים והם שיהי' לו צ"ה או אמלתרא הרי שנמי ס"ל דלפחות מגובה י"ט אין שום תקנה בצ"ה ועיין פה בא"ע וכבר השגתי עליו בסי' שמ"ה סעיף ט"ו וע"ש וא"ל למה שהעלתי שם בדעת הרשב"א ור"ן דלהכי הכא אינו מזיק מה שהמחיצה שבצד הרביעי הוא מרוחק מהחקק דזה אינו מזיק לענין שבת א"כ למה נמי ההכרח שהחקק יהי' ד"א לתוך המבוי על פני כל רחבה דהא מיד שיש משך ד"א באורך המבוי ברוחב ד"ט נמי ליהוי די דהרוחב ד"ט משוי לי' מקום והמשך ד"א משוי לי' הכשר מבוי ואי משום דמקום החקק יהיה מרוחק מן צדדי המבוי מה בכך לענין שבת הן אמת דהקפידה זו דרוחב המבוי אף שהב"י כתבה בשם רש"י אנכי לא מצאתיה ברש"י זולת בהרא"ש וטור וש"ע משא"כ בהרמב"ם איתא בלשון זה הי' גבהו פחות מי"ט חוקק בו משך ד' על ד' אמות ומעמיק. כנראה כונתו משך ד"ט רוחב על ד"א אורך דאילו ד"א על ד"א הא בעינן במבוי שתיתר ע"י לחי וקורה ארכו יתר על רחבו:

ועיין בהריטב"א והרא"ש ז"ל אפשר דבאמת לשטתו אזיל ולהכי מצריך החקק ברוחב המבוי כדי שיהי' החקק סמוך לצדדי המבוי אלא דצ"ע כנ"ל בסי' שמ"ה דאינו פועל בזה דאכתי קשה כנ"ל אלא די"ל דאף הרשב"א ור"ן מודו בזה דאילו אינו ברוחב כל פני המבוי אף החקק אינו משומר כלל ע"י ג' מחיצות מדפתוח בראשו ודוק כי עדיין צ"ע:

שם אבל אם כו' אין לו תקנה אלא בצ"ה. כתב המ"א דל"ד דבפחות מד' יש לו דין חצר ר"ל ויש לו נמי תקנה בפסין וכתב הא"ר ונ"ל דגם ברחבה מי' ואילך דינו כחצר וא"י מה קאמר דמה הפעולה ליתר מי' מה דדינה כחצר ועיין ס"ב:

שם ואם הי' בגובה חללו יותר מעשרים אינו ניתר בקורה אבל ניתר הוא בלחי. עי"ן בהרמב"ם פי"ז מה"ש הלכה י"ד כתב כמה יהי' פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה גבהו אין פחות מי"ט ולא יותר על כ' אמה ורחבו עד י"א וכו' ואף שמלשון זה משמע דבגבוה מכ"א אינו ניתר אף בלחי כתב הה"מ דע שהמבוי שהכשירו בלחי אין גובה יתר על כ' אמה פוסלו שהרי הלחי סמוך לקרקע הוא ואין גבהו אלא י' ומה לנו אם המבוי גבוה כמה וזה פשוט ) ובאמת כן דעת התוס' כדלקמן) ורבינו ז"ל שכתב ויהי' די להכשירו בלחי וקורה לא הזכיר לחי אלא מפני פיסול גבוה פחות מי' ורחבה יתר מעשרה וע"פ דברי הה"מ כתב נמי הב"י על לשון הטור שהוא בביאור יותר הרבה בלשון זה והא דמבוי ניתר בלחי וקורה דוקא כשאין בגבהו יותר מכ' וכו' אבל אם הוא גבוה יותר מכ' אמות וכו' אין לו תקנה בלחי וקורה וכתב הב"י הלשון אינו כתוב בדקדוק וכו' ע"ש וכל הרואה יראה שבהטור אי אפשר כלל לומר שהוא שלא בדיוק ולענ"ד אף הרמב"ם בדיוק גדול כתב וכדמבוארת דעתו בפי' המשניות ריש המס' שכתב וחייב אתה לדעת וכו' ולא יותר מכ' אמה אלא באחד מאלו התנאים והם שיהי' לו צ"ה או אמלתרא הרי מבואר דלחי ודאי לא מתכשרה:

ולענ"ד הדין עמהם ומוכח הכי מכח קושי' התוס' והב"י עצמם שהרי הברייתא דף י"א איתא מבוי שהיא גבוה יותר מכ' אמה ימעט ואם יש לו צ"ה אין צריך למעט וכתב הב"י וקשיא לי מה אירי' צ"ה אפילו לחי משהו מכשיר וי"ל דמיירי במבוי שאינו ניתר בלחי כגון שהוא מפולש או ביותר מעשר וכן העמידו בתוס' ברייתא זו עכ"ל ודברים אלו מותמהים דאי איירי במבוי שאינו ניתר בלחי כגון וכו' הא אף בקורה אינה ניתרת ומה זה דקתני ימעט מה מועיל המיעוט בזה להכשירה בקורה הא מ"מ מבוי מפולש צריך צ"ה מכאן וברחב יותר מעשר אינו ניתר בלחי וגם קורה אף אם אינה גבוה י'. ומה שכתב שכן העמידו בתוס' ברייתא זו אמת שכן משמעות התוס' אבל א"כ כונתם אף עליהם התמי' קיימת אלא שבתוס' אפשר לדחוק שר"ל על מה דסיימו או לר' יוסי דבעי לחי רוחב שלשה דבהכי מתוקם הברייתא ומה שכתבו תחלה כגון וכו' היינו לבאר האיבעי' עיין וק"ל ועם כל זה קשה מדוע פסיק ותני דלמבוי שגבוה יותר מכ' אין תקנה אלא או בימעט או בצ"ה הא יש נמי תקנה בלחי רוחב שלשה ואף דחוק מאוד למוקים סתם ברייתא דלא כהלכתא א"ו מוכרח פשטות דעת הרמב"ם והטור דלמבוי שגבוה יותר מכ' כמו שאין לה תקנה בקורה אין לה תקנה בלחי ואי משום קושי' הה"מ וב"י ע"כ לומר שהחכמים השוו מדותיהם משום גזירות לא פלוג ואמרו שכל מבוי שאין התירה בקורה פשוט בלא אמלתרא דהיינו גבוה יותר מכ' אף בלחי לא תותר אף דלא שייך הטעם בלחי מפני רגילות שאצל העולם שלחי וקורה שוים בהיתר המבואות גזרו על הלחי מפני הקורה וכן ודאי משמעות המתני' ריש הפרק מבוי שהוא גבוה וכו' ימעט ומה כולי האי הא אית לה תקנתא בלחי ובשלמא בצ"ה סומך על דמסיים בהרוחב דמהני וה"ה בגובה כדבאמת בהברייתא אבל לחי הא ודאי קשיא. א"ו כדעת הרמב"ם והטור וזה הברור לענ"ד ובמח"כ תורתם (של הה"מ והב"י זלה"ה שגו לענ"ד במקום זה הן אמת דלדעת בעל תה"ד ז"ל סי' ע"ד שר"ל דיש חילוק בין הנכשר בלחי אחד דצריך שיעור כחוט הסרבל דוקא לבין הנכשר בשני לחיין כגון חצר או בצ"ה דסגי בכ"ש מעיקרא אין מקום לקושי' הב"י הנ"ל. אבל כבר סתר בטוב טעם הב"י פירושו וכדמוכח נמי מתוס' הנ"ל דאל"כ לא מקשו מידי ולא היו מוכרחים להעמיד כר' יוסי דבעי רחב שלשה ובזה נסתר נמי דעת הט"ז סי' זה סק"ד דרוצה לחלק נמי בין לחי דצריך להיות ראוי לעמוד בפני עצמו לבין קנה מזה דצה"פ דאין צריך וזה ודאי אינו כדמוכח מתוס' הנ"ל אלא אדרבה מצינן בתנאי הקנה מזה דצה"פ שצריך להיות חזק לקבל דלת כ"ש כדאית' ס"ס שס"ב ואילו הלחי אין צריך אלא חיזוק להיות עומד בפני עצמו וכבר כתב הב"י באמת על התיקון דמחוי סיד לצ"ה מיהו אפשר דבסיד מחוי אפילו הוא כעובי אצבע טוח בכותל לא מהני כיון שאינו יכול לעמוד בפ"ע. ובעל כורחינו כדי לקיים המנהג צרכינן לומר דמחוי סיד עובי אצבע אלו נתייבש אף בפ"ע יוכל לעמוד וחזק לקבל דלת כ"ש וכדכתב הב"י בלשון אפשר אבל להפריד בין שעור לחי כ"ש לשעור קנה דצ"ה לומר לחומרא גבי לחי ודאי אינו כדמוכח מתוס' הנ"ל אלא אדרבא חומר יש בקנה דצ"ה כנ"ל לענין חיזוק לקבל דלת כ"ש וזה ברור ודוק:

הג"ה וי"א דנוהגין כו' זה הוא ע"פ דברי התה"ד שמביא בד"מ (ושם קאי על עיר מוקפת דדינה כחצר שאינה מעורב ובשל יחיד צריכים להשתתף יחד ולא מבוי מבוי בפ"ע ועיין סי' שצ"ב אם לא בדעביד דקה אלא דמהר"מ המציא דלא אוסר מבוי ומבוי בפ"ע אלא ע"י לחי וקורה אבל ע"י שני לחיים בפחות מי' או ע"י צ"ה אפילו ביותר מי' שרי דאינו אלא חלוקת חצר] אלא דבתה"ד גופי' מסיק דלטעמו אף בשני פסין משהו סגי כדאיתא במ"א אך אחר זה חקר בד"מ על מה שראה נוהגין בחבל קשור ומסיק דאינו אפשר מתורת קורה אלא מתורת צה"פ ומצריך ב' קנים תחתיו וכתב ובודאי הראשונים כך הנהיגו וכו' ואין להקשות ת"ל משום דהקנים הוי ב' לחיים וא"כ החבל למה לו ותירץ דהרי לחיים וקורה אינם מועילים רק במבוי סתום וכן הרבה מקומות דמועיל צ"ה ולא מהני לחי וקורה או ב' לחיים (ור"ל במקומות פרוץ יותר מי') וכמ"ש בשם מהרא"י מתה"ד דהנהיגו בתיקון צה"פ ולא בלחי וקורה עכ"ל כאשר הגהתי אותו הרי להדיא טעמו פשוט דהמנהג הכי כדי שלא לחלוק בין סתום למפולש ורבין יותר מי' הנהיגו תמיד בצ"ה אף דבאמת בפחות מי' ובסתום ואפילו בעיר המוקפת החבל למותר ובשני קנים די מ"מ לא רצו לחלוק כנ"ל:

אמנם המ"א אחרי שהעתיק לשון תה"ד כתב וא"כ וכו' וכ"כ מהרי"ו ופשוט דאיירי במוקף ולא הרגיש שדברי מהרי"ו אינם מובנים דמה קאמר דמבואות שלנו א"צ אלא ב' לחיים ולא צה"פ הא זה החומר דאילו הוי להו דין מבוי בחדא לחי משהו סגי ומה זה הנתינת טעם לקולא הא זה הטעם דכיון דאינו אלא סילוק דיורין והוי דומי' דחצר כדאיתא בתה"ד צריך ב' ואינו די באחד ולשונו משמע דאילו לא הוי סילוק דיורין אלא תיקון ממש הי' צריך צה"פ וזה ודאי ליתא אלא בעיר אינה מוקפת במפולשת תמיד צריך צה"פ אלא דבמוקפת איירי באמת כדכתב המ"א וא"כ הכי מיבעי למימר דמבואות שלנו אף שהיא עיר של יחיד סגי לה בשני לחיים באינה רחבה י' וברחבה י' בצה"פ ואינה צריכה דקה דוקא והיינו מה שהטעה להמ"ב שלא פרשו בעיר מוקפת] ושוב הניח המנהג שלא ראה אף בעיר פרזי לתקן העקמימות בצ"ע וליישבו כתב שהטעם שסמכינן על משמעות הרמ"א דאף בעיר פרזי כל מבואות שלנו דין חצר להם מפני שאין בתים וחצירות פתוחים לה ובחצר אין חלוק בין עקום לשוה (וזה רחוק לדעתי מכונת הרמ"א כמבואר בד"מ הנ"ל ותו מעולם לא נשמע דמתנאי המבוי לענין חומר דילי' דהיינו תיקון העקמימות שצריך להיות בתים וחצירות פתוחים אליו. הא לא נאמר אלא אין מבוי ניתר בלחי וקורה אא"כ בתים וחצירות פתוחים אליו לדבריו הי' ההכרח לומר אין נקרא מבוי אלא א"כ וכו' ותו מה ענין דמיון מבוי מפולש שע"י עקמימות היא מפולשת לר"ה או כרמלית לחצר שפילושו אינה אלא למבוי וא"כ מה לי אם בתים וחצירות פתוחים לה אם לאו לכן העיקר לדינא כהמ"ב] וגם בגוף הדברים שמבואות שלנו אין בתים וחצירות פתוחים אליו לקמן סי' שס"ה סעיף ב' נדבר בו ועם כל זה שאין דעתי נוחה בפירושו אפרש לשונו הקצר מה שכתב ומ"מ לענין זה שם מבוי עליהם ר"ל שם מבוי ומבוי שאין בתים וחצירות פתוחים לו אינה ניתר אלא בהכשר חצר ולאפוקי חצר שארכו יתר על רחבו שניתר בלחי או קורה אעפ"י וכו' כמבואר סעיף כ"ז והטעם מפני שקרובים לר"ה ולהכי דייק וכתב ומ"מ לענין זה שם מבוי עליהם דאם אין להם חומה ור"ל לאפוקי אילו יש להם חומה בודאי לא שייך הטעם הואיל וקרובים לר"ה אלא דאם ההכרח לטעם התה"ד דדינו כחצר ממש ולהכי בין עיר מוקפת ובין פרזי תמיד מבואות שלנו אין די בתיקון מבוי אלא בתיקון חצר ועם כל זה אין טעם לצ"פ ואם לחשש רחב מי' לזה אין צריך לשום דוחק וכנ"ל בד"מ ומה שמסיים תו ועיין סי' שס"ד דמצד השני סגי בלחי וקורה דברים אלו אין בידי כלל לפורשם [שוב ראיתי שזה שכתב הכי קאי על סיום דברי הרמ"א ואז מהני אפילו במבוי מפולש ע"ז כתב דצד סגי בלחי אלא שלשונו מגומגם וחדוש אין בו] ובספר ת"ש עיינתי וכמדומה לי שנתבלבל כולו בדעת המ"א:

סעיף כט מבוי שצדו אחד ים. עיין מ"א הניח בצ"ע דנימא אתו רבים ומבטלי מחיצות ודחק לחלק במקום שסתמו הפוסקים ולענ"ד אפשר דמעיקרא ל"ק די"ל בקיעת רבים לא שייך אלא דומיא דאמר ר' יודא בפסי ביראות אם היתה דרך רבים מפסיקתן דהיינו שעוברים בין מחיצה זו לבין מחיצה שכנגדה ביושר ואם מסלקו אז אעפ"י שרבים באים בין מחיצות הפסים להשקות גמליהן זה לא בקיעות הרבים כיון שאינם עוברים במחיצה שכנגדה וה"ה מחיצות ים אוקינוס במה שמקיף כל עולם זה מקרי בקיעות רבים שרבים שטים ובאים מצד זה ועוברים בצד שכנגדו משא"כ במבוי שצדו אחד ים והצד שכנגדו אשפה ומה בכך שמצד הים בקעו בה רבים הא בהצד שכנגדו ממש הוא סתום זה י"ל דל"מ בקיעת הרבים. ועיין נמי בתשו' כ"י סי' א' ובתשו' דהגאון ספרדי:

שם שמא יעלה הים שירטון. עיין ט"ז ועיין בא"ע כי דבריו בטוב טעם הוכיח דכפור וגליד אינו מבטל מחיצה בק"ו שאינו עושה מחיצה ע"פ דברי הר"ש פי"ג דאהלות אמנם בזה נלענ"ד דברי הט"ז שבזמן שהם נקרשים ומכוסים בשלג ונשאר הכל פרוץ לכרמלית בלי שום היכר דאיכא למיחש שיבאו לטלטל על גופי המים שהם כרמלית ולהכי כולה אסור ועיין תשו' שב יעקב סי' י"ז ומלבד זה יש לעיין בהיקף כזה שדן עליו שמסתמא לא הי' מוקף לדירה ליותר מבית סאתים ועיין מהרי"ק שורש מ"ו. לסעיף הנ"ל במ"א ס"ק ל"א ובמ"מ משמע דאע"פ שיתקצר הים מ"מ נשאר מדרון בעומק י' והוי מחיצה אלא וכו' דברים אלו אין הדעת סובלם דאם יש מחיצה מה תו חשש יש לטלטל חוץ למחיצה ועיין סוף הסימן מבוי ששוה בתוכו ומדרון לר"ה וכו' ובאמת ודאי נראה יותר בהה"מ הבנת הר"י טראני ח"א סי' צ"ד שלמד מהה"מ שים הוי מחיצה אף כי אין שפתו עמוק י' ע"ש וכן נמי משמעות הטור הכא שכתב דחיישינן שמא יתיבש הים וקשה ומה בכך אם העומק ישאר על מכונו א"ו משמע מיני' כהבנת מהרי"ט אמנם בהירושלמי עירובין דף ב' ע"ב שבמ"א בסופו מבואר דלא כשטה זו שהרי כתב מבואות המפולשין לים הרי הן כמפולשין לכרמלית ואילו הים מיחשב סתימה להמבוי איך היא מפולשת הגם שיש מקום אתי להביא ראי' לשטת הרימ"ט מש"ס דילן עירובין דף כ"ב ע"ב דמקשה אילימא וכו' בבל נמי וכו' דכ"ע נמי מקיף אוקיינוס וקשה בשלמא מה דמקשה מבבל י"ל דמקשה מן הסתם דידע דיש לו גידוד מתלקט עשרה מתוך ד' ואי דניחוש שמא יש מקומות רחבים יותר מעשר מה שהגידוד אינו מתלקט עשרה מתוך ד' זיל מ"מ מקשה לא ליחייב מספק דשמא אין מקום רחב כזה אבל מה דמקשה כ"ע נמי מקיף אקינוס ור"ל דזה א"א מקובלים אנן בהלכה למ"מ דיש חיוב רה"ר ומה הקושי' בודאי ידע קב"ה דיש באקינוס מכל ארבע רוחות עולם בהים מקומות רחבים יותר מעשר שעל שפתו הגידוד אינו מתלקט י' מתוך ד' והוי פירצה המכלה המחיצה ומה הקושי'. א"ו משמע שהים בלא גידוד כנ"ל הוי מחיצה וקצת משמע הכי בהריטב"א שם שכתב וכ"ע נמי לא ליחייב דהא מקיף לי' אוקינוס פי' דכל שהוא עמוק י' טפחים חשובה מחיצה כדאיתא בפ"ק דשבת ובכל דוכתא הרי שאינו מקפיד על הגידוד שעל שפתו שיהא מתלקט כנ"ל ויש קצת לית טעם שים א"צ שיהא על שפתו גידוד המתלקט שהרי רש"י מפרש שבת דף ק' גבי תל דלהכי בעינן מתלקט כנ"ל ודוקא נקט מתוך ד"א דאי מתוך ה' הרי הוא כשאר רה"ר דניחא תשמישתי' להילוך ונעשה מדרון לר"ה וכו'. משא"כ בים דלא ניחא תשמישתי' אין הקפידה בהגידוד ותמיד הוי מחיצה וצ"ע:

יהיה איך שיהי' יש מקום אתי לפרש הה"מ אף לשטת הירושלמי ומשמעות פי' רש"י ויתיישב בזה מה דרש"י ז"ל נקיט החששא שאם יעלה הים שירטון משום הטלטול במבוי כדמעיקרא והה"מ פי' החשש שיטלטלו במקום השירטון דהוא כרמלית הגם שמטעם זה כתב המ"א דלהמ"א נשאר המדרון אבל לענ"ד אין לו מקום כנ"ל ויראה לענ"ד דרש"י לשיטתי' אזיל והה"מ לשיטתי' מוכרח לפירושו כי ידוע ששלשה מחיצות בין להרמב"ם בין להחולקים עליו מן התורה מותר לטלטל בתוכה כמבואר ריש הסימן בטור וב"י ומדרבנן הוא דצריך תיקון ברביעי' והנה רש"י ז"ל פי' בהמתני' ריש עירובין הטעם משום דאתא לאחלופי בר"ה ושריוהו בתקנתא דלחי וקורה דליהוי הכירא דלא ליתי למישרי ר"ה גמורה ור"ל דג' מחיצות משמע להעולם בדומה לר"ה ואם מטלטלו תוכו בלא תיקון ברביעית יטלטלו נמי בר"ה:

וא"כ ודאי דסתימת הים בלא מדרון אינו מהני במקום הלחי וקורה דמה בכך שאינו בת טלטול עם המבוי הא מ"מ הטלטול במבוי גופה הוא אסור מגזירה אטו ר"ה:

וכן מבוי מפולש מב' ראשיה דצריכה צה"פ שהיא מחיצת רוח שלישי דאל"ה אסור הטלטול מצד חסרון מחיצה נמי שפיר דסתימת הים בלא מדרון לא מהני ואולם בפי' הרב ר' יונתן כתב שם אחרי טעם רש"י א"נ כי היכי דלא ליתי לטלטולי מר"ה לתוכו:

(ויראה לפ"ר דזה נמי טעם הפלוגתא דף ח' ע"ב דמר סבר היכרא מלגיו ומר סבר היכרא מלבר וע"ש פי' רש"י] ולטעם זה שפיר י"ל עד כאן לא הצריכו תיקון ברביעית אלא היכי דפתוח למקום בת טלטול עם המבוי אבל לים שאינו בת טלטול לא הצריכו וא"כ רש"י לשיטתי' מוכרח לפרש מיד העובדא אף דמפרש אותו במבוי סתום אלא שמן הצדדים הי' חד צד אשפה וחד צד ים מ"מ מוכרח לפרש דאיירי בים ששפתו גבוה י' דאל"ה מה יועיל הים לתיקון דופן הרביעי שמן הצד ובלא החשש דשירטון כיון דלדידי' כל הריעותא משום הגזירה דאטו ר"ה עד שיהי' ג' מחיצות שלימות והרביעי' ע"י לחי או קורה ומכ"ש העובדא דמרימר שמפרש שהיתה מפולשת מאחורי' להים ועשה האורזילי למחיצה השלישית הפתוח לכרמלית במקום צה"פ ובודאי הרביעית תיקן בלחי וקורה פשיטא מוכרח לפרש שאיירי נמי בים ששפתו גבוה י' דאל"ה כנ"ל בלא החשש שירטון לא מהני הים במקום מחיצה ג' משא"כ הרמב"ם שמפרש שטת ר"ח והרמב"ם שמרימר לא חש לשירטון ועשה האוזלי שהם מחיצות גמורים כדאיתא בהריטב"א בדופן הרביעית שכנגד הים אלו יפרש שבצד הים הי' גידוד י' שהוא מחיצה גמורה קשה לשיטתי' דלא חש לשירטון מה לו לעשות בהדופן הרביעי מחיצה של אורזילי ולהסירם בכל ימי החול בטירחא כזו הא המבוי זו היתה ככל מבואות הסתומות שדי להם בלחי משהו ומוכרח לפרש שהים לא הי' לו גידוד דהיינו שפה המתלקט והיתה מפולשת לכרמלית דהיינו הים כבירושלמי ולהכי הוכרח לעשות תחילה בהצד שכנגד הים סתום ע"י האורזילי ושוב לא הוצרך לכלום אפילו ללחי וקורה מצד הים מדאינו בת טלטול מפני שסובר איסור הטלטול במבוי סתום אינו אלא מטעם הרב הר"י דלעיל:

וא"ל איך אפשר טעם הרר"י בשטת הרמב"ם שסובר ג' מחיצות ד"ת כרמלית ומותר לטלטל אף מתוכן לרה"ר מן התורה א"כ איך יגזרו לטלטל בתוכן אטו דשמא יטלטלו ממנו לר"הר הא זה גופה אינו אסור אלא מדרבנן די"ל כולה חדא גזירה הוא דמיד שגזרו שלא לטלטל מן המבוי לר"ה גזרו נמי מההוא טעמא שלא לטלטל בהמבוי גופה מחשש שלא יבא לטלטל ממנה חוצה לה לר"ה ודוקא במקום בת טלטול ודוק ולמה שהוצאתי לעיל מקושי' הש"ס ומלשון הריטב"א דהים הוא מחיצה מצד העומק י' בלא הגידוד שעל שפתו ע"י מתלקט י' מתוך ד' הטור בפשוט ניחא דחייש שמא יתיבש וכל זמן שהמים על העומק דלא ניחא תשמישתי' שפיר דהוי מחיצה בלא מתלקיט משא"כ כשיתיבש וישאר העומק ניחא תשמישתי' והוא לא יהי' מתלקט כנ"ל יתבטל מחיצות המבוי וכ"ז עדיין צריך לי עיון:

תו כתב המ"א וא"כ לדידי' וכו' ולא מהני צה"פ והטור וכו' דברים אלו המה מחוסרים הבנה לי דפשיטא דכמו שהרשתות דאמימר מהני נמי צה"פ וכן להטור בשם רש"י והרא"ש פשיטא דלא מהני תיקון שאר מבוי בהדופן שמן הצד דהיינו לחי וקורה:

מה שכתב תו ודע דעכ"פ בעינן שיהא הנהר סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הוא רחוק י' אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ דברים אלו הם שלא בדיוק שהרי קיי"ל י' כלמטה ואף אם זה ט"ס וצ"ל אם הוא רחוק יותר מי' אמות אכתי קשה הדיוקים אהדדי תחילה כתב בעינן שיהא הנהר סמוך ממש לראש המבוי דהיינו פחות מג"ט שהוא לבוד ומסיים אבל אם רחוק יותר מי"א וקשה הדיוקים אהדדי ואולם גוף דינו לענ"ד אינו כי מביא ראי' וכתב וכ"ה בתוס' דף כ"ד בד"ה וליעבד צה"פ והיינו מה שמוקמו שם שגדודי הנהר הי' מעבר הנהר לא סמוך להשביל וכתבו להכי והנהר לא הי' רוחב יותר מעשר מזה למד דה"ה אם הנהר רחוק מהמבוי ולא יותר מי' דכשר (ומ"ש נמי לראי' ובד"ה וליעבד לחי) משם א"י כלל למה רומז זולת שהגדודים היה מעבר הנהר) וקשה על תוס' גופייהו הא השביל הזה תפסו תוס' למבוי והראי' שמצריכו לו התנאי שבתים וחצירות פתוחים לו כדי שיותר בלחי ולא מכשירין אותו בתורת חצר שארכו יותר מרחבו כדאיתא סעיף כ"ז בהג"ה ש"מ שהי' סמוך לר"ה או כרמלית והי' לו דין מבוי והרי בסי' שס"ה סעי' ב' פסקינן דפרצת מבוי בצדה היכי דבקעו בו רבים בד"ט צריך תיקון וא"כ גידוד זה שמעבר הנהר למה יוכשר השביל דהיינו מבוי בלחי שצד הרחבה הא מ"מ סוף השביל פרוץ משני צדדים בינו ובין הגידוד שמעבר הנהר יותר מד"ט ואפילו אם הי' השביל מחד צד מאריך כתלו להבליע הנהר עד סמוך להגידוד הי' חשוב פירצה מפני צד השני וכמו מבוי עקום ודחשב פירצה מה שצד כותל אחת אינו מגיע לכותל הרביעי עיין שם בהריטב"א השתא שביל זה שהוא פרוץ משני צדדים ואין כותלין מגיעים לכותל הרביעית תהא כשרה אמנם על תוס' לק"מ כי מה דאיתא בשם הגהות אשר"י דלא בקעי בו רבים מקרי מקום מטונף או מקולקל בטיט הוא לאו דוקא כי ודאי אף נהר מקרי לא בקעי בו רבים שהרי אין דרך רבים לעבור בו ושפיר דשיערו פירצה זו בעשרה כמבואר שם וא"כ הא ודאי דוקא בגונא דתוס' שהנהר מפסיק בין הגידוד להשביל הוא דפירצתו בעשרה אבל אם הנהר רחוק מהמבוי ונמצא בין הגידוד של הנהר לבין מחיצת כותל הוא יבשה ובקעו בו רבים פשיטא דפרצתו בד"ט. ואין הדין נכון בתרתי אלא דבעינן שיהא הנהר דהיינו גידוד הנהר סמוך למבוי בפחות מד"ט ולא בעינן סמוך ממנה אבל אם הוא רחוק ד"ט אז הוא פירצה ואינו מוכשר אלא בצה"פ כדהבאתי בסי' שס"ה בשה הריטב"א וזה ברור לענ"ד ודו"ק:

ומ"ש תו וקונשטנדינא אעיפ וכו' ג"כ א"י מה קאמר כי המעיין ברי"ט ח"א סי' צ"ד שמביא יראה שעיקר התירו מפני שסומך על הה"מ שסתימת ים בלא גידוד חשוב מחיצה מעליותא ודחק עצמו לפרש אף דעת רש"י ע"ד זה ולמה דמחליט סק"ל וכן הכא בשם הירושלמי דגידוד עשרה בעי א"כ איך מחליט קונסטנדינא דכסתום דמי. ודע נמי שמה שסמך הרי"ט שם על עדות טברי' עיין עירובין דף פ"ז דמסיק שאני ימא של טברי' דאית לי' אוגנין אפשר אין משם ראי':

תו כתב המ"א ובריב"ש סי' ת"ה וכו' אבל משמעות הפוסקים משמע וכו' אף זה לא זכיתי להבין הא בריש סי' שס"ד שמביא בעצמו בתר הכי לעיין שם מבואר כהריב"ש דמפולש אפילו ב' צדדים לכרמלית צריך צה"פ מחד צד וא"י אם יש אדם חולק בזה אלא כנראה מתוך תשובתו כאילו הכת אחת מהשואלים הי' רוצה ללמוד היתר למפולש לכרמלית לא יצטרך לצה"פ וביאר להם ממש כדפי' רש"י דמבוי סתומה היתה בג' רוחותיה מערב במחיצה וצפון ודרום בחד צד ים ובחד צד אשפה ולא שהיתה מפולשת כדסברי הכת הלזו:

אלא שביאר פי' רש"י על דרך צחות שמרש"י משמע שצפון ודרום כל מחיצותי' לא הי' אלא של אשפה וים ואיהו מייפה הענין שאף צפון ודרום היו במחיצות שלימות אלא שהיה בהם פרצות יותר מעשר ולפני הפרצות הי' אשפה וים וזה ברור שאין בזה שום מחלוקת תו כתב וא"כ בנהרות שלנו שדרכן ע"כ ההוא א"כ אינו סובב על הסמוך אלא על פירושו בהה"מ שאף כשיש גידוד אם נתייבש מ"מ יש שיטלטלו במקום היובש וכבר כתבתי שהם דברים מותמהים לענ"ד וכן מצאתי שהשיגו על פירושו בהה"מ בהתשו' כ"י הנ"ל וע"ש:

סעיף לא אבל אם עשו באמצע שני פסים או פס ד' או צ"פ וכו' היינו מבוי סתום דאיירי בו בסי' זה שאז אין להחצונים כלל להשתמש כלפי הפנימים ורשאים הפנימים לסתום בפניהם כדאיתא בח"מ סי' קס"ב סעיף ז' שפיר אז הם ממש כשתי חצירות זה לפנים מזה שמאחר שנחלקו בתיקוני חצר הם בדומים להם וקים לן רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה אבל מבוי מפולש שבסי' שאחר זה שאז ר"ה [כלומר רשות שרבים דורסים בו] עובר ביניהם אם המבוי מתוקנת כראוי בצ"פ ולחי או קורה אם רוצים לחלוק שיתופס תלי' בפלוגת' שבסי' שצ"ב סעיף ד' דלהש"ע שם שפוסק כהרמב"ם כלישנא בתרא דר"פ שאין מערבין חצי עיר אפילו לרחבה וע"ש במה שכתבתי בסעי' ו' ה"נ ודאי לא מהני כל זה אלא שהרמ"א פסק שם בהג"ה כהרא"ש וטור דהיינו כלישנא קמא ואף בזה שרי וכן אנו נוהגין כל יום לעשות צ"פ לחלוק רשות העכו"ם אף כי היא מפולשת ועיין במ"א סי' שס"ד סק"ג שם תמצא מבואר דמבוי מפולש שייך לפלוגתא הנ"ל:

אמנם מה שמשיג שם על הב"י הוא שלא בעיון כי אדרבא במה שהניח בצ"ע על הב"י שפסק שם דסילוק לא מהני זה גוף הטעם שסתם בש"ע ולא הביא כלל דברי הר"ר יונתן כי לשיטתי' אף עם כל הסילוק לא מהני וצריכים לשתף המבוי כולה יחד אבל הר"ר יונתן ע"כ דסובר כשטת הרא"ש דמערבין לחצאין לרחבה כלישנא קמא (אבל תימא דבפ' כיצד פוסק כהרי"ף) ולדעתו של הרר"י כתב הב"י כיון דהסוגיא שם דף נ"ט לל"ק מדמה לרגל המותרת במקומה שאינו אוסר שלא במקומו ואפילו לר"ע כיון דיש לו פתחא אחרינא ממילא כמו דשם תפסינן שטת התוס' שמבארין אף פרש"י דהדריסת רגל אינו מזיק ה"ה במערבין לרחבה נמי מותרים בהדריסת הרגל (וכדדקו תוס' להלישנא קמא וכתבו ולרחבה דמערבין וכו' ואין צריכים להשתמש בני פתח זה וכו' הרי דלא כתבו ואין צריכים לעבור ודו"ק] ומ"ש שכ"כ תוס' ור"ל שם ע"א ד"ה כמאן זה ליתא שלא חילקו כן התוס' אלא ללישנא בתרא שלהכי א"א כלל לערב לחצאין אבל ללישנא קמא שע"כ הרר"י כותיה פוסק פשיטא דאין חילוק. ודו"ק כי זה ברור:

סעיף לד עוד אפשר לעשות תיקון אחר למבוי כו' ויעשה פס רחב שלש. ז"ל הריטב"א פי' ואח"כ נותן קורה מן הפס לכותל או נותן שם לחי להכשירו ודברים מוכרחים שהקורה יהא מונח מן הפס לכותל ולא כדכתב המ"א בסי' שס"ה סק"ג ליישב הטור דהכא דוקא איירי שמתוקן בלחי בצד הבתים כדכתב הריטב"א בעמוד ב' בלשון זה וא"ת ומה האי דפרכינן דניחש דעיילו בפתחא זוטא ומה בכך כיון ששתיהם בתחלת המבוי וקורה על גביהן הרי המבוי מוכשר שהרי יש בשתי אמות שיעור פתח י"ל שאילו הניחו קורה מכותל לכותל ה"נ אבל מיירי שלא הניח קורה אלא מן הפס של ג' אמות ונשתיירו ב' אמות אלו פרוצי' בלא הכשר קורה ולא לחי עכ"ל:

סעיף לו מבוי ששוה כו' ובזה התל הוי כמחיצה כתב המ"א ולפי מ"ש בשם התוס' צ"ל דלא בקעי בו רבים וא"י לדבריו איך הבין מתחילה ועד סוף דברי התוס' האלו בעצמם ראשית הדברים כתבו אבל לרבנן אפילו בח"ל פטור דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה ולבסוף מסקי דמחיצה שאינה בידי אדם אפי' רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה והרי אף המעלות ומורדות שבח"ל הם מחיצה בידי שמים וגם קשה קושייתו בעינה להתוס' על הסוגיא דהתם דבעי רחבה תל המתלקט י' מתוך ד' ורבים בוקעים בו חייבים עליו משום ר"ה או לא אליבא דרבנן לא תיבעי לך השתא ומה התם דניחא תשמישתיה וכו' ות"ל דתל דבידי שמים הוא הא מודו רבנן וכן קשה סוף הסוגיא בשבילי בית גלגל וכבר הניח הת"ח קושי' זו בצ"ע אבל העיקר דל"ק דדוקא במעלות ומורדת דלא ניחא תשמישייהו כמבואר ברש"י הוא דהחליטו התוס' דלרבנן אפילו בח"ל פטור והיינו ע"פ דברי הסוגיא דנקטה למושכל ראשון גבי תל ושבילי בית גלגל דסברי רבנן דאפילו בניחא תשמישייהו לא מבטלי מחיצה דבידי אדם ק"ו בדלא ניחא תשמישייהו דסברי דלא מבטלי אפילו מחיצה שבידיו שמים אבל מה דתמו מן א"י ובבל וכה"ג מכל עולם בזה כתבא מדאינה עשויה בידי אדם מודו חכמים והיינו דוקא בדניחא תשמישייהו כדמשמע מלשון רש"י דאמר דילמא מעלות וכו' דלר ניחא דריסה דידהו מבואר הא מה שמקיף לא"י ובבל ניחא שפיין הדריסה דידהו יהיה באיזה אופן שיהיה וא"כ א"צ כלל לדבריו הכא גבי תל דלא ניחא תשמישתיה ומ"ש המ"א ואפשר וכו' הן אמת דהריטב"א כתב הכי על האיבעי' דת"ל המתלקט ורבים בוקעים בו פי' והוא רחב ט"ז אמה ועשוי לדריסת ס' רבוא מ"מ תימא בעיני לומר דלענין בקיעת רבים יהא צריך אף לשטת רש"י ס' רבוא חדא דמאין יבא זה בשלמא לענין למהוי רה"ר י"ל דילפינן ממדבר אבל בקיעת הרבים דליבטל המחיצה מה"ת ותדע שהרי הסוגיא תולה ג"כ שם חצר שרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו בזה דאתו רבים ומבטלי מחיצות והרי שם נאמר ר"ה לטומאה ורה"י לשבת ור"ה לטומאה הא ודאי דאין לו ענין לס"ר ומה חדושו דבאופן שהוא ר"ה לטומאה דמ"מ הוא רה"י לשבת ומשום דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות הא אפי' אתי רבים ומבטלי מחיצות מ"מ באופן רבים דטומאה הא לא מבטלי א"ו דזה לא ס"ד דשום אדם שתהא צריך לבקיעת הרבים ס"ר. והריטב"א מוכרח לפירושו משום דהאיבעי' אם חייב עליו משום ר"ה ואם לא עברו שם ס"ר אין למיבעי' לחייב עליו על גבו משום ר"ה אף כי אתי רבים ומבטלי המחיצות וזה הברור לענ"ד ותו מה יענה לשטת החולקים על רש"י א"ו כדכתיבנא. אמנם עכ"ז ע"כ כדכתב דצ"ל דלא בקעי בו רבים דא"י מה תלה כלל דבריו לפי מ"ש בשם התוס' הא בל"ז קשה דהא הש"ע סותם דעה סעיף ב' דצריך נ"ד דהיינו שטת הרי"ף הפוסק כר"ו דאתו רבים ומבטלי מחיצות ואליבי' דר"י הא פשט בעירובין דף כ"ב ע"ב דאפילו בלא ניחא תשמישתיה אתו רבים ומבטלי מחיצה אע"כ דאיירי בלא בקעו בו רבים וכ"ת למה דהוכחתי דאין ענין בקיעת רבים לס"ר א"כ מה גבול יש דלקרי בקיעת רבים והכא הרי ע"כ כל בני המבוי עוברים ובוקעים בו זה ל"ק דבקיעת הרבים אינו נקרא אלא המיוחד הדרך לכל מי שירצה משא"כ דרך שאינו אלא לבני מבוי או בני חצר זה ודאי לא מקרי בקיעת הרבים ליבטל המחיצות וזה ברור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף