בית יוסף/חושן משפט/צט
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לא היה לו שום טענה וכו' בזה כתב הרמב"ם דין תורה אם נמצאו נכסים ללוה וכו' עד אלא להקל בפ"ב ממלוה וכתב שם שאם לא נמצא ללוה כלום או נמצאו דברים שמסדרין לו בלבד ילך הלוה לדרכו ואין אוסרין אותו ואין אומרים לו הבא ראיה שאת עני ולא משביעין אותו כדרך שדני' העכו"ם שנאמר לא תהיה לו כנושה וכתוב בספר התרומות בשער ב' דהיינו מדאיתא באיזהו נשך (עה:) מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור בפניו ת"ל לא תהיה לו כנושה. וז"ל הרשב"א בתשובה סי' אלף וס"ב שורת הדין שכל מי שטוען שאין לו ב"ד אין נזקקין לו לכלום אלא ילך המלוה ויחפשנו אבל מתקנת הגאונים אמרו שמשביעין אותו בנקיטת חפץ וכתב עוד בתשובה התובע את חבירו בשטר והלך לב"ד ובקש מהם לכתוב מה שבביתו והשיב שאין ב"ד נזקקין לכך וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר טען שיש לו והחביא אותן והרי הם בתוך ביתו אין מן הדין שיכנס לביתו לא הוא ולא שליח ב"ד שהתורה הקפידה על זה שנאמר בחוץ תעמוד אבל מחרימין על מי שיש לו ולא יתן לבעל חובו ומה שכתב רבינו אך אם נסתפקו ב"ד וכו' הם דברי בעה"ת בשער שני ויליף מדכתיב עד דרוש אחיך אותו ודרשינן ביה דרשהו אם הוא רמאי ועיין בתשובות הרשב"א סימן אלף וכ"ו: (ב"ה) עיין בדברי רבינו סי' צ"ז: כתוב בספר התרומות שער ב' שי"א ששבועה זו שתיקנו הגאונים שהיא שבועת היסת והוא סברא ודאי ליתא כי יותר דומה לשבועת מודה מקצת דכשם שמודה מקצת טעם שבועתו מפני שהוא נשמט משום דדחיקא ליה שעתא סבר הוו לי זוזי ופרענא כן מי שטוען שאין לו נשמט משום דדחיקא ליה רוצה לפרעו מתוך הריוח ורמו עליה רבנן בתראי שבועה חמורה כי היכי דלודי וכ"פ הרי"ף בתשובותיו וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל וכתב עוד בסה"ת בשער ב' ששבועה זו שתקנו הגאונים היא אפי' אין המלוה בא עליו בטענת ברי שיש לו במה לפורעו אלא אפילו טוען שמא יש לו משביעין אותו והראשונים קראו אותה שבועת החשד ועיין במרדכי ר"פ המפקיד ומ"ש הרמב"ם שמשביעין אותו שלא נתן מתנה על מנת להחזיר כדי להבריח מב"ח כתב בעה"ת בשער שני למה תקנוה שאם באו להזהירו שיפרענו כשיחזירנה לו כבר כלול זה בשנשבע שכל מה שירויח יפרענו ואפילו נתנו לו במתנה בכלל זה ואם תקנוה להודיע הלוה למלוה מה שמכר ונתן מזמן שלוה היכן מצינו זה בתקנת הגאונים אלא ודאי עיקר תקנה זו כפי מ"ש הרמב"ן דממאי דאתמר (נדרים מח.) במתנת בית חורון משמע שלא אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בנותן סתם ומעכשיו אז דבריו מוכיחין שאינו גומר ליתנם אבל נתן בדעת גמורה על מנת להחזיר הרי היא כשאר כל התנאים דעלמא מעתה הרמב"ם לזה נתכוון שישבע שלא נתן עכשיו ע"מ להחזיר כדי להבריח מבעל חובו דלא הויא מתנה דהא חובו מוכיח שלא נתכוון אלא להבריח מב"ח בלבד עכ"ל:
ומ"ש ואם לא כלל בשבועתו על כל אשר תשיג ידו וכו' בעה"ת כתב בשער ב' והראשונים שכתבו שיכול המלוה להשביע ללוה מל' לל' יום כדי לדעת אם הרויח אחר שבועתו אין לנו לסמוך עליהן בזה שכבר תקנו האחרונים כדי לצאת מידי כל ספק שיכלול בשבועתו שכל מה שירויח שיתן אותן לב"ח ראשון ראשון חוץ מן הראוי לו כפי סידורו ויפה תקנו כדי שלא להוציא שם שמים תדיר וכזה ראוי לעשות עכ"ל:
ומ"ש שאם יש לו בעלי חובות הרבה א"צ לישבע שבועה זו לכל אחד ואחד וכולי כתב בעה"ת בשער הנזכר דנפקא לן מדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (צג:) גבי ראשונה נשבעת לשניה וכו' שבועה לאחד שבועה למאה: ולענין אם היורש טוען שלא ירש כלום ממורישו אם צריך לישבע שבועה זו עי' בסי' ק"ז: ומ"ש וי"א שנותנין זמן לשבועה זו צ' יום בסה"ת שער ב' כתב שזה דעת רבינו האי וטעמו משום דגבי אדרכתא יהבינן צ' יומין אפילו ידעינן דאית ליה ממון או שוויו כי היכי דליטרח בהני יומי למזבן ואיתויי זוזי כ"ש היכא דמשמיט מב"ח שיש להאריך זמנו עד צ' יומין כדי שאם יש לו כלום יטרח וימכור אותן או אם יש לו חובות יפרע מהן ויביאמעותיו ע"כ ובעיני כיון דחשבינן ליה דאית ליה נכסי וטעין דלית ליה הו"ל כההיא דאמר לא אתינא דלאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה והנה ה"ר משה ושאר המחברים לא כתבו שנתן זמן לשבועת הלוה ומלתא צ"ע עכ"ל בעה"ת: לוה שאמר אין לי מעות אלא שוה כסף אין משביעין ליה מרדכי פרק המפקיד: כתב הר"ן בפרק אע"פ איכא מ"ד שאין הלוה יכול לאסור למלוה נכסיו המשועבדים לחובו ומוכחי לה מדאמרינן בירושלמי וכו' ומיהו אפשר דבירושלמי וכולי ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דמתשיל אנדרא עכ"ל : כתב הרשב"א בתשובה שאם נשא אשה והכניסה לו נדוניא מעות ומטלטלין ב"ח גובה מהמעות שאותם המעות שהכניסם לו אינם בעין כדי שתאמר היא אלו המעות שהכנסתי אני בנדונייתו ואפילו הם בעין כיון שקבלן הוא על עצמו בחוב ואינם עשויים לעמוד בעין ואין בהם בעצמם משום שבח בית אביה אינם אלא כשאר מעות הבעל שלוה מאחר וב"ח גובה מהם אבל מה שהכניסה לו של בגדים ותכשיטין שהאשה רוצה לכלותם יש בהם משום שבח בית אביה ומסתברא שאין ב"ח גובה מהם שעל דעת כן הכניסתן לו שתכלה היא אותם ולא שיגבה אותם בעל חוב עכ"ל (ג): ואם טען שפרע שטרו ואין לו מה ישלם כתוב בסה"ת שער ב' שכתב הרמב"ם שמשביעין אותו תחלה בתקנת הגאונים שאין לו וכשתשיג ידו ויתן לב"ח ישבע שאין שטרו פרוע ואח"כ יתן: בתשובה לקמאי מי שהוא מהנשבעין ונוטלין וכשכנגדו טוען שאין לו מה יתן אין אחד מהם נשבע שהנתבע הרי אינו חייב כלום עד שישבע התובע והתובע אינו חייב שבועה עד שיהיה ממונו מזומן אלא אם רצה התובע נשבע ואם נתן לו מוטב ואם לאו ישבע שאין לו מה לפרוע עכ"ל וכתב כל זה רבינו בסי' פ"ב:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן הביא כתוב כל מה שיש לו לישבע עליו וכו':
ששאלת ראובן השביע לשמעון שבועה זו וכו' עיין בתשובת הרשב"א שאכתוב בסי' ק"ד:
גם אחר שתקנו שבועה זו אין ב"ח יכול ליכנס לביתו של לוה וכו' עד להפסיד לבעל השטר גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר:
ומ"ש וכן אם נראה לו ממון וכו' ואומר של אחרים הוא אינו נאמן וכו' גם זה מדברי הרמב"ם בפ"א ממלוה וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן: (ב"ה) יש לדון אחר תשובה זו במ"ש אם לקח לוי מיד שטעון חפץ הידוע שהוא של ראובן וכו' וצריך להחזירו לראובן ואמאי והא איכא למיחש שמא שמעון לקחו ממנו והרי הוא שלו וי"ל שכיון ששמעון אינו טוען כן אנן לא טענינן ליה ומ"ש והסרסור או בעל החפץ נאמנים בשבעה איני יודע שבועה זו למה כיון שאין הבעל חוב טוען ברי וי"ל דה"ק אי טעין ברי מיחייב שבועה ואי לא טעין ברי חייבין חרם סתם וקיצר במובן:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתן חפץ לשמעון למכור וכו' ועי' בהגהות מרדכי פרק איזהו נשך וכתבתיו סי' ק"ה:
כתב הרמב"ם מי שהוחזק עני וכו' עד לשם שמים פ"ב ממלוה וכתב ה"ה זהו דין התלמוד שהדיין יש לו לחתוך הדין לפי האמת אפילו חוץ מן הדין וכבר אמרו (שבועות ל:) מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה וכולי ואמרו בכמה מקומות (ב"ב קסז.) כפתיה ואודי ומ"מ כתבו המפרשים האחרונים ז"ל שאין בכל ב"ד כח בזה אא"כ הוא ב"ד חשוב ומוחזק בחכמה וחסידות ומשרבו הדיינים שאינן מומחין יש לחוש שלא יהא כ"א פורץ לעשות לו דרך לרצונו עכ"ל: דיני כותב נכסיו לאחרים כדי להבריח נתבאר בטור אבן העזר סי' צ' ומישרי' נט"ו ח"ו: כתב הרשב"א שאם כתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום יש לו דין מבריח ואין מתנתו מתנה גמורה ויכול לחזור בו אבל אם שייר קצת נכסים מתנתו מתנה גמורה ואינו יכול לחזור בו אא"כ התנה בפירוש שיכול לחזור בו כ"ז שירצה ומ"מ לא נשתעבדו נכסים ללוה שהרי הבריחם ממנו וקנאם בעל המתנה עד שיחזור בו הנותן אבל אם בשעת המתנה אמר הנותן לעדים שמתנה זו אינה מתנה כלל ואינו עושה אלא להערים בלבד אין זו מתנה כלל ושטרא דעולה קרינן וזהו קרוי שטר אמנה או שטר פסים ואמרו בפ"ב דכתובות (יט:) שאם העדים אומרים כן אינן נאמנין אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל אם עדים אחרים אמרו בשעת הקנאה אמר לנו שאינו עושה כן אלא לאמנה בעלמא נאמנים ובלבד שאין כתב ידם של עדים החתומים בשטר יוצא ממקום אחר עכ"ל: וכתב עוד אם כתוב בשטר המתנה מתנה גמורה אין דנין אותו כשטר הברחה וכן דעת הר"א וכן הכותב נכסיו לאחרים כדי להבריח מב"ח שילוה לאחר מכאן או להבריח מכתובת אשה קנה אותו שמכרם או נתנם לו וכן דעת ר"ת ויש לו על מה שיסמוך עכ"ל: וכתב עוד על ראובן שהי' חייב לשמעון מנה והקנה כל נכסיו לקטן להבריח מב"ח וכתבת משם הרמ"ה אף על פי שב"ד מעמידים אפוטרופוס לקטנים כשהגדולים באים לחלוק עמהם מ"מ לגוד או איגוד לא מוקמינן ומיהו איניש דעלמא דאקניה נכסיה לקטן כדי להבריחם מדין גוד או אגוד בהא מוקמי' אפילו לגוד או אגוד ושאלת את הנדון שלפנינו כזה תשובה ב"ד יפה ראוי ליזקק לזה שאין אלו אלא הברחות של עושים שלא כהוגן וכבר אמרו בפרק השולח (מ.) גבי ההוא עבדא דבי תרי וכו' מוקמינן ליה אפוטרופא לקטן ומיהו אין הנדון דומה לראיה לגמרי דהכא איכא למיחש שמא שובר יש או צררי אתפסיה דמהאי טעמא אין נזקקין לנכסי קטן ומ"מ אם בשעה שנתן הודה שחייב לזה נפרעים ממה שנתן לקטן ובין כך ובין כך ראוי לציבור לגדור כדי שלא ילמדו לעשות כן ורשאין דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. וכתב עוד מי שנתן שטרי חובותיו לאחר וחוששין שמא אינה מתנה גמורה אלא כדי להבריחם מבעל דינו כתב לו שטר אמנה אין בנו כח להוציאם מיד מקבל מתנה אא"כ נודע באמת שאינה מתנה גמורה דמן הספק אין מוציאין מיד זה שזכה בהן אבל אם נודע שלא היתה מתנה אלא שטר אמנה בלבד כדי להבריח מב"ח אין המתנה מתנה ומוציאין מזה ונותנין לזה דשטר הברחה כזה אינו כלום ואפי' קדם וכתב שטר הברחה כזה קודם שלוה דכיון שלא קנה מקבל מתנה זה זכה מלוה בשיעבודא וכדאמר בפרק האשה שנפלו (עט:) גבי שטר מברחת כיון דלא קנהו לוקח ליקנינהו בעל ופרקינן עשו אותם כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר"ש אלמא בעלמא כל שלא קנאם לוקח או מקבל מתנה זכה ב"ח בשיעבודם עכ"ל. ועי' במ"ש בסי' ס"א בשם הר"ן פרק האשה שנפלו מי נאמן להעיד שהשיעבוד שעשה אי היה כדי להבריח עי' במהרי"ק סי' כ"ב אי זה נקרא שטר מברחת דלא ליקני לוקח או מקבל מתנה גם זה שם: הנותן מתנה לבנו על מנת שלא יחול עליו שום חוב עיין בכלל ע"ה סי' ג' וסי' ה' ועי' בהריב"ש סי' קמ"ג ענין שטר מברחת עי' בתשובת מיי' דספר קנין סי' ק"ה : כתב המרדכי בפרק ג"פ בשם הר"מ אדם שחייב לחבירו מלוה ע"פ ונתן כל נכסיו לאחר להפקיע מהמלוה נ"ל שיש לב"ד לכוף הלוה שידור הנאה מאותם נכסים: כתב המרדכי פרק מי שמת דמאי דאמרינן דשטר מברחת לא קנה ה"מ דהדר ביה המבריח אבל אי לא הדר ביה זכה הקונה במה שבידו וכך הם דברי תשובת הרשב"א שכתבתי בסמוך:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שהיה חייב לשמעון וכו' כלל ע"ח סי' ח':
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן לוה משמעון וכו' שם סי' ב' וע"ש בסי' ג':
תשובה לא"א הרא"ש ז"ל תורת אמת ווכו' כלל ע"ט סי' ה' ותשובת הר"מ שהביא הרא"ש הלא היא כתובה במרדכי פרק ג"פ: כתבו הר"ר יהודה בן הרא"ש ואחיו ה"ר יעקב גם כי כתב מורינו הרא"ש על ראובן שנתן מתנה על תנאי שלא יחול עליה שום שיעבוד שהיא מתנה ואין שום שיעבוד חל עליה נראה דדוקא במתנה אבל במכר שמכר ראובן לשמעון על זה התנאי המכר קיים אבל שיעבוד כתובת אשתו וב"ח חלים עליה שהוא נתן טעם לדבר שאם היה ב"ח טורפה א"כ לא נתקיים התנאי ונתבטלה המתנה מעיקרא והדרא ארעא למלוה ונמצא לוקח ממון אחרים בחובו וזה לא שייך אלא במתנה שאם יתבטל התנאי תחזור אליו בחנם וגם זכותו הוא שתתבטל המתנה ותחזור אליו אבל במכר שאם יתבטל המכר צריך הוא להחזיר המעות וא"א למכר להתבטל אם לא יחזיר המעות ודאי הוא רוצה שיתבטל התנאי כדי שלא יחזיר המעות ונמצא חזרה להיות מכר גמור ואף את"ל שא"א לו לשנות במכר ממה שהתנה תחלה ועתה כשבא ב"ח נתבטל המכר והדרא ארעא למרה כמ"ש מורינו הרא"ש במתנה א"כ המעות שקבל הם הלואה אצלו ונמצא הוא חייב לב"ח מדרבי נתן ובדין הוא טורף מהקרקע אף אם נתבטל המכר וגם לפי הטעם האחר שכתב הרא"ש במתנה שהמקבל לא קנאה אלא לפי דעת הנותן ולא קנאה אלא על תנאי שלא יחול עליו שיעבוד היינו דוקא בנותן שנותן לפי דעתו והיה דעתו לההנותו ליתן לו מתנה ולהחליטה עוד בידו שלא יחול עליה שיעבוד אבל במכר אינו מוכר אלא כדי לגבות מעותיו ואינו חושש לזה התנאי אלא שודאי הוא שהלוקח פייסו ולאו כל כמיניה דלוקח להפקיע שיעבוד בעלי חוביו וא"כ במתנה זו שנתן באחריות דינה כמכר לכל דבר וכל שכן בנדון זה שמכר גמור היה מכל ההוכחות שבשאלה ולא עשה שטר מתנה אלא בקנוניא להפקיע השיעבוד שלא תועיל הקנוניא שלו ובעלי חובות גובים ממנו עכ"ל (ז):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |