בית יוסף/אבן העזר/קב
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מי שמת ואלמנתו באה לגבות כתובתה ועליו בעל חוב אם זמנו של אחד מהם קודם ולא הניח אלא קרקע כדי לפרוע לאחד מהם מי שזמנו קודם יגבה והאחר ידחה בין אלמנה בין ב"ח:
ומ"ש ואפילו תפס המאוחר מוציאין מידו בפרק מי שהיה נשוי (דף צג: צד.) איפליגו ת"ק ובן ננס בב"ח מאוחר שקדם וגבה ופסקו הפוסקים הלכה כת"ק דמה שגבה לא גבה:
לא הניח אלא מטלטלין שאין בהם דין קדימה וכגון דלא אקנו ליה מטלטלי אגב מקרקעי ינתנו לב"ח אפי' הוא מאוחר ותדחה האשה בפרק הכותב (דף פו.) אהא דאמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח מסלקינן בזוזי ולאשה בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא כתבו הרי"ף והרא"ש שמעינן מהא דאמימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו כגון מטלטלי בזמן הזה וליכא אלא שיעורא דחד מינייהו לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ז מה"א מי שמת והניח אשה וב"ח וקרקע שאין בה קדימה האשה נדחית מפני ב"ח והוא גובה חובו תחלה וכיון שתקנו הגאונים שתגבה האשה וב"ח מן המטלטלין והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לב"ח כל חובו תחלה ואם נשאר לאשה מה שתטול בכתובתה תטול ואם לאו תדחה עכ"ל:
ומ"ש ומיהו אם תפשה אפילו שלא בב"ד אין מוציאין מידה כ"כ הרא"ש בפרק הכותב :
ומ"ש ואם זמן שניהם שוים שנשא ולוה ואח"כ קנה או שלוה ונשא ואחר כך קנה שחל שיעבודם כאחד משעה שקנה בין אם הניח מקרקעי או מטלטלי ינתנו לב"ח ותדחה האשה אהא דאמימר שכתבתי בסמוך פי' רש"י ולא חזיא אלא לחד. אין בה אלא כדי לאחד מהם: לב"ח יהבינן. שלא תנעול דלת: יותר משהאיש רוצה וכו'. ולא חיישינן לומר משום חינא ודוקא שהשטרות נכתבו ביום א' אבל אם קדמה זמן הכתובה היא גובה עכ"ל. וכתב הרי"ף איכא מ"ד דהא דאמימר ליתא אלא בשטר כתובה ושטר חוב יוצאין ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני כדאמרינן ב' שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואתא אמימר לאשמועינן דהיכא דחד מינייהו בעל חוב וחד כתובת אשה לא אמרינן שודא דדייני בהא מילתא דלבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא וכו' אבל היכא דש"ח וכתובה כגון לוה ולוה ואח"כ קנה א"נ מטלטלין בזמן הזה דקי"ל חולקין לא אמרינן בכי הא מילתא לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דהא לאו שודא דדייני הוא הילכך כתובה וש"ח חולקים בבעלי חובות והאי מימרא לאו מימרא מעליא הוא חדא דלא אמרינן בגמרא דזמנם ביום א' אלא סתמא קאמר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב למימרא דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן ועוד דהא דאמר שמואל וכו' הילכך בין ש"ח וכתובה יוצאים ביום א' בין ששניהם כעין לוה ולוה ואח"כ קנה בין מטלטלים בזמן הזה הואיל ושיעבוד תרוייהו בהדי הדדי אתו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו אי ליכא אלא מאי דשקיל חד מינייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך ומשמע שאין זה אלא בעיקר כתובה אבל נדוניא דינה כחוב והיכא דשיעבודה ושיעבוד החוב שוים חולקים ביניהן וכן מתבאר מדברי הרמב"ם שכתב רבינו בסמוך וכ"כ בספר התרומה שער מ"ג וכתב שכן כתבו חכמי לוניל :
ומ"ש ואם קדמה האשה ותפסה קרקע אם קדמה וגבתה בב"ד וכו' עד כתב א"א הרא"ש ז"ל שמוציאין מידה ונותנין לב"ח ז"ל הרא"ש שם כתב הרמב"ן ז"ל לוה ולוה ואח"כ קנה דאמרינן חולקין אם קדם א' מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו לפי שלא אמרו חכמים אלא ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ואף בזו נחלקו אבל בששניהן שוים לכ"ע אין מוציאין מידו וכן משמע מדברי רי"ף וה"ר יונה כתב דהא דאמרינן אם לוה ולוה ואחר כך קנה חולקין וכן בכל המקומות שאמרו בתלמוד חולקין אם קדם הא' וגבה מה שגבה גבה ואע"ג דאם ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ה"מ מאוחר אבל זה שיש בו זכות קצת מה שגבה גבה ודוקא כשגבה בב"ד שהגבוהו ב"ד קודם שידעו שהיה שם ב"ח אחר אבל אם גבה מעצמו אפילו על ידי שומא דליכא למימר מאן שם לך מה שגבה לא גבה והביא ראיה לדבר ונראין דבריו במקרקעי אבל במטלטלים מה שגבה גבה אפי' שלא בבית דין כדאמרינן לעיל בפירקין לרבי טרפון בפירות תלושין דכל הקודם בהן זכה ואע"ג דהיכא דלא תפיס חד מינייהו יהבינן לבעל חוב אפי' הכי אי קדמה האשה ותפסה זכתה הילכך אם יש קרקע לחד מינייהו ינתן למוקדם ואם קדם המאוחר מוציאין מידו ואם יש מטלטלין לחד מינייהו אם קדמה האשה ותפסה זכתה ואם לא תפסה לבעל חוב יהבינן ואם הן שוין בזמן ויש קרקע לחד מינייהו או אם אינן שוין בזמן וקנה הקרקע אחר שיעבוד שניהם לבעל חוב יהבינן ואם קדמה האשה מוציאין מידה ואם יש זוזי וארעא לשניהם ותפסה האשה זוזי יראה שמוציאין מידה ונותנין לה קרקע כיון שמספיק לשניהם יהבינן לכל חד כדיניה עכ"ל: (ב"ה) ועיין בח"ה סימן ק"ד. ומ"ש ואם יש שם כדי לפרוע לשניהם כקרקע ובמעות וכו' נתבאר במ"ש בסמוך:
ומ"ש ולכאורה יראה שלא אמרו כן אלא מפני תקנת ב"ח וכו' דבר פשוט הוא דקאי למ"ש ואם יש שם כדי לפרוע לשניהם בקרקע ומעות אם זמנן שוה נותנין לב"ח מעות ולאשה קרקע דהיינו ההיא דאמימר שכתבתי בסמוך דלב"ח מסלקינן בזוזי ולאשה מסלקינן בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ופירש"י זה הלוה מעות וזו סמכה על הקרקע אם בשביל נצ"ב הנישומין בכתובה הוא זכה בהן מיד וזו צירפתן עם הכתובה על שיעבוד הקרקע עכ"ל וקאמר רבינו שלא אמרו חכמים כן אלא מפני תקנת ב"ח כדי שלא תנעול דלת ואם כן היכא דב"ח חפץ בקרקע יותר מבמעות והאשה ג"כ חפצה בקרקע לב"ח שומעין ובספר ישן מצאתי כתוב אבל הרמ"ה כתב שאין שומעין לו ע"כ וטעמו משום דמשמע ליה ז"ל דלאו משום נעילת דלת נגעו בה אלא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה הילכך כ"כ יפה כח האשה לענין זה כמו הב"ח:
ומ"ש ואם אין זמנן שוה המוקדם נותנין לו מעות נראה דלטעמיה אזיל דלטעמא דלב"ח יהבינן מעות הוא משום שלא תנעול דלת והיינו בשזמנן שוה אבל אם זמן הכתובה מוקדם ליכא תו משום נעילת דלת דהוא אפסיד אנפשיה הילכך המוקדם נוטל מעות אבל למאי דכתבינן לדעת הרמ"ה שאינו משום נעילת דלת אלא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה איפשר שאף אם כתובת האשה מוקדמת לא תטול אלא קרקע :
ומ"ש ואם קדם המאוחר ותפס מעות לפי דברי א"א הרא"ש ז"ל שכתב שמוציאין מידה אם קדמה ותפסה מעות כשזמנן שוה יראה דה"ה למי שמוציאין המעות מידי המאוחר אם קדם ותפסה לפי מה שסובר רבינו דטעמא משום נעילת דלת ודאי דכן נראה אבל כבר כתבתי דלהרמ"ה לא הוי טעמא אלא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה:
כתב הרמב"ם היו כתובים בכתובה נצ"ב וטענה שאבדו וכו' בפי"ז מהלכות אישות וכתב הרב המגיד זה ברור לדעת רבינו שלא הורע כח האשה אלא בעיקר הכתובה שהרי לא חסרה בה כלום אבל נדונייתה הרי הוא כחוב דעלמא עכ"ל והדבר פשוט הוא דקאי אכל מה שכתב בסימן זה להקל על הכתובה דאין נדוניא בכלל אלא הרי היא כב"ח דעלמא וכבר נתבאר בסימן ק' שדעת הרשב"א בזה כדעת הרמב"ם ודברים נכונים בטעמם הם:
ומ"ש בשם רש"י כבר כתבתי לשונו בסמוך גבי ההיא דאמימר ואיפשר דלא השוה רש"י דין נצ"ב לדין הכתובה אלא להיכא דאיכא זוזי וארעא דלב"ח יהבינן זוזי ולאשה ארעא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה אבל היכא דליכא אלא לחד מינייהו דאמרינן דלבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן איפשר דאף לרש"י היינו דוקא בעיקר כתובה אבל בנדוניא הרי היא כבעלת חוב ואם זמנה שוה לזמן הבעל חוב חולקת עמו. כתוב בתשובו' להרמב"ן סימן פ"א שנשאל אם האלמנה יש לה ב"ח ובא להפרע מקרקע שמכרו ב"ד לכתובתה או למזונותיה אם מוציאין אותו מיד הלוקח והאריך בדבר. ובסי' פ"ב כתב אם שמעו בו שמת אפי' בעד אחד ימכרו ב"ד הקרקע לכתובה משום חשש ב"ח מוקדמים שלא כדעת מקצת הראשונים:
הערב לאשה בכתובתה אינו מתחייב וכו' בסוף בתרא (דף קעד:) אסיקנא דערב דכתובה אע"ג דאית ליה לבעל לא משתעבד מ"ט מצוה הוא דעבד לאו מידי חסרה ופרשב"ם מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגה אין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוון לזווגם שע"י ערבות זה הם מתרצים ולאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתן נתכוון ומ"ש אבל הערב לכלתו בשביל כתובתה מתחייב וכו' בד"א בערב דעלמא אבל בקבלן וכו' משתעבד שם גבי משה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה פריך והא ערב דכתובה לא משתעבד הניחא למ"ד קבלן דכתובה אף ע"ג דלית ליה נכסי לבעל משתעבד שפיר אלא למ"ד אי אית ליה משתעבד אי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר איבעית אימא מיהוי הוה ליה ואשתדוף ואבע"א אבא לגבי בריה שיעבודי משעביד נפשיה ופסקו הרי"ף והרא"ש כהאי תירוצא בתרא דאבא לגבי בריה שיעבודי משעבד נפשיה וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מה"א ובפ' כ"ה מהלכות מלוה וכתוב בספרי רבינו דערב דכתובה אינו מתחייב אפילו אין נכסים לבעל וערב דכלתו מתחייב אפי' יש נכסים לבנו ויש לתמוה דהא בגמרא שהעתקתי בסמוך אמרינן דכי אית ליה נכסים לבעל ראוי לומר דמשתעבד ערב או קבלן יותר מבשאין לו נכסים וטעמא פירש רשב"ם משום דכי לית ליה נכסי לא משתעבד דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה שירא להפסיד ואינו אלא פטומי מילי לכך נראה דטעות סופר הוא וצריך להגיה גבי ערב לאשה בכתובתה אינו מתחייב אפילו יש נכסים לבעל וגבי ערב לכלתו מתחייב אפילו אם אין נכסים לבנו וכן מצאתי בספר מוגה:
ומ"ש רבינו דערב דכתובה אינו מתחייב אפי' בקנין וערב דכלתו דמתחייב דוקא בקנין כ"כ הרמב"ם בפרקים הנזכרים וכתב שם ה"ה שהראב"ד השיג על הרמב"ם במה שכתב דערב דכתובה אינו מתחייב אפי' בקנין שהראב"ד ז"ל סבר דכל שיש שם קנין נשתעבד ואני אומר דלדעת רבינו בפי"א מהלכות מכירה שאסמכתא היא אפי' בקנין דינו בכאן מחוור שהרי ערב אסמכתא היא אלא משום דאית ליה הנאה דקא מהימני ליה גמר ומשעביד נפשיה כדאיתא בגמ' ומש"ה בכתובתה דלא מידי מחסרה בהימנותיה לא גמר ומשעבד נפשיה וה"ל אסמכתא והיא אפי' בקנין וקצת נראה כן ממה שהקשו בכמה מקומות והא ערב דכתובה לא משתעבד ותירצו בקבלן ולא תירצו בשקנו מידו ש"מ שאין קנין מועיל זה נראה לי בדעת רבינו ודעת הרא"ש ז"ל לומר דכל שיש קנין מועיל או מפני שאין אסמכתא בקנין או משום דלא גרע מערב דלאחר מתן מעות אע"פ שלא על אמונתו הלוהו כשקנו מידו חל על הערבות. ויש לדחות טעם זה דשאני התם דמ"מ היתה שם הלואה וחסרון כיס למלוה מעיקרא ודעת קצת הגאונים כדעת רבינו ודעת בעל העיטור כדברי הרא"ש ז"ל: וכתב עוד שם ה"ה שדינים הללו אינם אלא דוקא במנה ומאתים שאין בהם חסרון כיס אבל נדוניא הרי הוא כחוב דעלמא וכן כתב ז"ל וכן מודה לשון רבינו ז"ל עכ"ל. וכ"כ נ"י בשם הריטב"א ורבותיו והתוס' וכ"כ רבינו ירוחם: ומ"ש רבינו גבי קבלן שאמר לה הנשאי לזה ואני קבלן או אתן לך ז"ל הרמב"ם בפי"ז מה"א איזהו קבלן זה הוא שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו אבל אם אמר אני ערב כתובה זו אני חייב בה וכיוצא בזה פטור אא"כ היה אביו. וכתב ה"ה כבר כתבתי בפ' כ"ה מהלכות מלוה שיש מי שאומר דבכתובה דלא שייך בה תן לו שהרי אינה נותנת כלום שצריך שיתן לה הבעל כסף כתובתה ויאמר לה תני לו ואני קבלן ואין כן דעת רבינו אלא כל שאמר הנשאי לו ואני נותן הרי זה כאומר בעלמא תן לו ואני נותן וזה דעת הרמב"ן ז"ל ועיקר עכ"ל. ומ"ש רבינו דהנשאי לו ואני קבלן הוי קבלן הוא ע"פ מ"ש בח"מ סימן קכ"ט לדעת הרא"ש וכבר כתב שם שדעת בעל התרומות שאינו אלא ערב וכאן סתם דבריו כדעת הרא"ש:
ומ"ש ולכאורה נראה דוקא בקנין אבל הרמב"ם כתב אפילו בלא קנין דברי הרמב"ם הם בפי"ז מהלכות אישות:
ומ"ש רבינו בשם הראב"ד דאפילו ערב גרידא מתחייב בקנין כבר נתבאר:
ומ"ש ולפי זה ערב לכלתו מתחייב אפילו בלא קנין לא היה צריך רבינו ללמוד כן מדבריו שבפירוש כ"כ בפכ"ה מהלכות מלוה וכבר נתבאר שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל. ועל מ"ש רבינו והכי מסתבר יש לתמוה למה סידר הדינים סתם על דעת הרמב"ם ז"ל ה"ל לסדרה ע"ד הראב"ד כיון דכוותיה ס"ל ואח"כ ה"ל לכתוב שהרמב"ם חולק:
הערב לאשה בכתובתה וגירשה בעלה וכו' לא יתן לה אא"כ ידירנה בעלה הנאה וכו' משנה בסוף בתרא (דף קעג:) ובפרק שום היתומים (דף כג.) ואע"פ שבמשנה אין כתוב אלא סתם ידירנה הנאה רש"י פירש ידירנה הנאה ע"ד רבים שאין לו הפרה. ומ"ש ואפילו לא הדירה בשעת הגירושין ידירנה אח"כ כשתתבענו הכתובה פשוט הוא. וכתב ה"ה בפי"ז מה"א נ"ל שדין זה אפילו בנדוניא שהרי מפני חשש קנוניא הוא אבל מלשון הגמ' שאמרו בפרק שום היתומים ערב נמי מצוה עביד ולא מידי חסרה משמע דדוקא בעיקר הכתובה ותוספת שהוא כעיקר אבל בנצ"ב לא וצ"ע עכ"ל:
ואסור לאדם שישיאנו עצה שיגרשנה וכו' עד כדי לגבות הכתובה מהאב בסוף בתרא (דף קעד:) משה בר עצרי ערבא דכתובה דכלתיה הוה רב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא אמר אביי ליכא דניזיל נסביה עצה לרב הונא ונגרשה לדביתהו ותיזיל תגבי כתובתה מאבוה והדר נהדרה א"ל רבא והא ידירנה הנאה תנן א"ל אביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אי זהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור כרשב"ג בנו שאני וצורבא מרבנן שאני:
וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה מן ההקדש אא"כ ידירנה פלוגתא דתנאי במשנה ר"פ שום היתומים ומשמע דהלכה כמאן דאמר ידירנה וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מה"א אלא שדקדק בלשונו לכתוב ידירנה הנאה ואחר כך תפרע מן הפודה מיד ההקדש וטעמו לפי שמן ההקדש עצמו אינה נפרעת אלא אחר שיצא לפדיון:
ומ"ש רבינו אבל מן הלקוחות גובה אפילו בלא הדירה וכו' עד סוף הסימן בפרק שום היתומים וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף בתרא והרמב"ם בפי"ז מה"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |