בית יוסף/אבן העזר/פח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
האשה שיוצאת מתחת ידי בעלה בין במיתה בין בגירושין נוטלתן כל נכסים וכו' פשוט הוא:
ומ"ש ונ"מ נוטלת כמו שהן אפי' בלו הרבה וכו' משנה בפרק אלמנה לכ"ג (סו.) אלו הם עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה ואיכא למידק אמאי נקט רבינו אפי' בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהן מעין מלאכתן ראשונה דמשמע טעמו דאכתי השחקים קיימים הא אם אין השחקים קיימים משלם אותם והא ודאי ליתא דהא תנן אם מתו מתו לה וצ"ל דכל שבלו ואין עושין מעין מלאכתן ראשונה חשיב כמתו בעבדים:
ומ"ש ונכסי צ"ב מדינא דגמרא כיון שהם באחריותן נוטלתן כמו ששמו אותם תחלה וכו' בפרק אלמנה (שם) תנן אלו הם עבדי צ"ב אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו וכתב הרי"ף דייקי רבוותא מדקתני במתניתין בעבדי צ"ב וה"ה בנצ"ב אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו פחתו לו דוקא כעין מתו ממש דלא משמשי מעין מלאכתם דכמאן דליתנהו דמי הוא דחייב באחריותן ומשלם דמים אבל אי איתנהו אף ע"ג דבלו טובא ופחתו אי משמשי מעין מלאכתם נוטלתן האשה ואינו משלם דמים שדין עבדי צ"ב ודין נצ"ב חד הוא כדין אלו כך דין אלו ואנן לא חזינן האי דיוקא דהא מקשינן בגמרא למ"ד כל היכא דמחייב באחריותן אכלי בתרומה מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וקא מפרקינן ותסברא נהי דמיחייבא באונסיה בכחישה וביתירות דמים מי מיחייב מדקא מפרקינן הכי גבי שכירות פרה מכלל דלגבי צ"ב מיחייב ואפי' בכחישה וביתירות דמים ולהכי אכלי בתרומה וש"מ דליתא להאי דיוקא דדקו קמאי ז"ל אלא מיהו אף ע"ג דדינא דגמרא הכי לא מחייבינן ליה לבעל השתא בכחישה וביתירות דמים דכיון דלא נהגו עלמא הכי כל מאן דמקבל לנצ"ב וכתב להו עליה אדעתא דמנהגא הוא דמקבל להו עליה הילכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא עכ"ל והרא"ש ז"ל העתיק דבריו וכך כתב גם כן הרמב"ם בפכ"ב וע"פ הסכמתם בדינא דגמרא כתב רבינו מ"ש כאן שלא לחלק בנצ"ב בין עושין מעין מלאכתם לאין עושים ועוד יתבאר בסימן זה כיצד דנים בזמן הזה:
ומ"ש אלא שהיא נותנת דמים ונוטלתן כגון אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים וכו' מימרא דרב יהודה בפרק אלמנה לכ"ג (דף סז.) מפרש טעמא משום שבח בית אביה ומבואר הוא שמ"ש רבינו האחד נוטלתו בלא דמים היינו לומר שנוטלתו בכתובתה שהיא אלף זוז וכך מפורש בגמרא ואיתא התם בגמרא (דף סו.) איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן רבי יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה ורבי אמי אמר הדין עמו ופירש"י מכנסת שום לבעלה. נצ"ב ששמה לו בכתובתה והיו בהם כלים ודבר המסויים וכשגירשה ובאה ליטול כתובתה היא אומרת כלי אני נוטלת וכו' ואיפסיקא בגמ' הלכה כרב יהודה וכתב הריב"ש בסימן כ"ב ובסימן ק' שאם האשה אינה רוצה כליה אע"ג דאית לבעל מעות יכול לסלקה בכליה דכיון שהמטלטלין ההם מיוחדים לה ואין הבעל רשאי למכרם וגם נוטלתן בלא שבועה הרי הם כאילו הם משכון בידם ואפותיקי ובפ' השולח (מא.) מוכח שהעושה שדהו אפותיקי סתם לאחרי' אינו גובה משאר נכסים אא"כ שטפה נהר ולכן כיון שהיא הביאתם מבית אביה ומיוחדי' לה ומכלה אותם והוא אינו יכול למכרם נראה דיכול לומר לה טלי כליך אלא שאם פחתו או הוזלו פחתו לו כמו שקבל עליו וצריך לשלם לה הפחת במעות אם יש לו דהו"ל במותר כב"ח דעלמא וכן אם אינם עושים מעין מלאכתם הרי הם כאילו נגנבו כדברי הגאונים ואינה לוקחת הבלאות שהרי אין בהם משום שבח בית אביה מעתה וכן הוא אינו יכול לכופה ליטול הבלאות ההם כל שיש לו מעות בעין והרי הם כשאר מטלטלין שלו שאם אין לו מעות יוכל להגבותן לה בשומא דכל מילי מיטב הוא ואפי' סובין זהו מה שנ"ל לפי דין התלמוד אמנם אם יש מנהג אחר פשוט בעיר הולכין אחריו עכ"ל וכתב בסימן שכ"ח דהא דא"ר יהודה הדין עמה דוקא בשעדיין עושים מעין מלאכתן ואע"פ שבלו קצת אבל אם לא היו עושים מעין מלאכתן אין כאן משום שבח בית אביה וכתב עוד שם שזה הדין של רבי יהודה איתי' בכל נכסים שהביאה בנדוניא בין מטלטלין בין קרקע וה"ה לקרקע שהכניסה לו שום משלה אע"פ שלא היה מבית אביה כשהיא יוצאת נוטלתו משום שבח בית אביה כיון שקנאתו ממה שהכניסה לו מבית אביה וכן פירש זה הרמב"ן עכ"ל:
ומ"ש וכן הולדות של שפחה ובהמת נ"מ אף ע"פ שהן של הבעל כשהיא יוצאת נותנת דמיהן ונוטלתן בפרק האשה שנפלו (דף עט:) תניא ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה חנניה בן אחי יאשיהו אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג אמר שמואל הלכה כחנניה אמר ר"נ אף ע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה מודה חנניה שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה:
ומ"ש ומטעם זה כתב הרמ"ה שאינו רשאי למוכרה אפי' בעודה תחתיו ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל דודאי בעודה תחתיו עושה בהם כל מה שירצה וכו' יתבאר בסימן צ':
ומ"ש ומ"מ אם הקדישו היורשים נצ"ב שלה אחרי מות אביהם או שהיה בגד ופרשו אותו על המת נאסר ונותנים לה דמיו בפ' אלמנה לכ"ג (דף סו:) ההיא איתתא דעיילה לגברא איצטלא דמילתא בכתובה שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא אמר רבא קנייה מיתנא כלומר ואסור בהנאה א"ל ינאי בריה דרב יוסף בריה דרבא והאמר רבא א"ר נחמן הלכה כרב יהודה דאמר המכנסת שום לבעלה כלומר נצ"ב ששמה לו בכתובתה והיו בהם כלים היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה א"ל מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינא כיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד:
ומ"ש אלא שנהגו שכל זמן שראויין לעשות בהם מעין מלאכתן ראשונה שנוטלתן כמות שהן וכו' ארישא קאי שכתב מדינא דגמרא כיון שהם באחריותו נוטלתן כמו ששמו אותם תחלה ואם פחתו משלימין לה כל הפחת:
ומ"ש בשם הרי"ף כבר כתבתי שהוא בפרק אלמנה לכ"ג:
ומ"ש והרמב"ם הוסיף כלומר אף בהותירו שכתב הורו הגאונים וכו' בפרק כ"ב וכתב ה"ה וידוע שאין מנהג ארצותינו כן אלא כדין התלמוד ונצ"ב הרי הן כחוב גמור על הבעל עכ"ל. ונ"ל שאותו מנהג שכתבו הרי"ף והר"מ לא נאמר אלא במקום שנוהגים לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בכך וכך וכלי פלוני בכך וכך וכמו שנוהגים עוד היום בני רומניא והמערב אבל כגון אנו שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בגדים ותכשיטין סך כך וכך פרחים אין מקום לאותו מנהג כלל וזה דבר ברור ואחר שנים שכתבתי זה קם חכם אחד ופסק כמנהג שכתבו הרי"ף והרמב"ם אף לנוהגים שלא לכתוב שום כלי בפרטות וחלקנו עליו והוא כתב לחזק דבריו ואני כתבתי לסתור כל דבריו והסכימו עמי כל חכמי העיר הזאת צפ"ת תוב"ב. והבאתי ראיה מתשובת הריב"ש בסימן כ"א ובסימן ק' כי שם האריך בזה לאשר לקיים דברי עם היותם ברורים בעצמם ופשוטים בטעמם ונימוקם עמם ואינם צריכים חיזוק :
הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים וכו' בפרק האשה שנפלו (דף קט.) תנן ר"ש אומר מקום שיפה כחו בכניסתה הורע כחו ביציאתה מקום שהורע כחו בכניסתה יפה כחו ביציאתה פירות המחוברים לקרקע בכניסתה שלו ביציאתה שלה התלושים מן הקרקע בכניסתה שלה וביציאתה שלו ובגמ' שם ר"ש היינו ת"ק מחוברים בשעת יציאה איכא בינייהו וכתב הרא"ש ר"ח והרי"ף פסקו הלכה כר"ש משום דמסתבר טעמיה שמשוה מידותיו בכניסה וביציאה והראב"ד הביא ראיה דהלכה כר"ש ובה"ג כתב דר"ש לא פליג את"ק אלא מאי דלא פירשו רבנן אתא איהו לפרושי וגריס מחוברים בשעת יציאה אתא לאשמעינן ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל דאפי' בפירות גמורים שהגיעו ליתלש בכניסתה שלו ביציאתה שלה ואע"ג דקי"ל כל העומד ליגדר כגדור דמי שאני הכא דאכילת פירות אינה אלא תקנת חכמים וכן תקנו פירות הנלקטין בעודה תחתיו שלו וכן מוכח בירוש' ובהכי מיתרצא נמי מה שהקשה הר"י הלוי ז"ל על פסק רב אלפס מההיא דיש נוחלין (קלו.) הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכר האב מכורין עד שימות ושמין את המחובר ללוקח אלמא בפירות מחוברים אזלינן בתר מאן דגדלי ברשותו ומחמת קושיא זו פסק הלכה כרבנן ולא קשיא מידי כדפרישית דאכילת פירות אינו אלא תקנת חכמים וגם לדידיה קשה לרבנן על הכניסה אלא ודאי חכמים השוו מדותיהם באכילת פירות שכל הנלקטים תחתיו הם שלו עכ"ל והרמב"ם בפרק כ"ג פסק ג"כ כר"ש:
ומ"ש רבינו תלשן הבעל קודם הגירושין זכה בהם אפי' לא הגיע זמנן ליקצר כן משמע מהא דכתבתי בסמוך בשם הרא"ש שכל הנלקטים תחתיו הם שלו:
הוציא הוצאות וכו' משנה בפרק הנזכר המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ובגמרא (דף פ) ישבע כמה הוציא ויטול א"ר אסי והוא שיש שבח כנגד הוצאה למאי הלכתא אמר רבא שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה וכמה קימעא א"ר אסי אפי' גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות וכתבו הרי"ף והרא"ש וכן הלכתא וכתב הרא"ש וכיון דלא יהיב שיעורא לחבילי זמורות מוקמינן לה אפחות שבממון והיינו ש"פ עכ"ל והרמב"ם כתב בפרק כ"ג מהלכות אישות אפי' אכל גרוגרת א' דרך כבוד או שאכל דינר א' אפילו שלא דרך כבוד ואפילו לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ע"כ. וטעמו משום דבפלוגתא באמוראי דחד אמר כאיסר וחד אמר כדינר פסק כמ"ד כדינר משום דכיון דיורד ברשות אית לן למפסק כמי שמיקל עליו ועוד שהנכסים הם בחזקתו קודם שגרשה וה"ל נתבע ועליה להביא ראיה דהלכה כמ"ד כאיסר ונראה מדבריו שהוא מפרש דרב יהודה דעבד עובדא בחבילי זמורות לאו בשיעור מיירי אלא לאשמועינן דאפילו לא אכל פירות ממש אלא שהאכיל חבילי זמורות לבהמתו חשיב כאכל פירות וכן משמע בגמרא דקאמר רב יהודה לטעמיה דאמר אכל ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה כלומר ובערלה וכלאים אין שם אכילת פירות ואפ"ה הויא חזקה משום דאכילת זמורות חשיבא אכילה. כתב המרדכי בפרק הנזכר על אחד שבנה בית על קרקע של נ"מ ודר בו שנה או יותר מאחר שלא חילקו רבותינו בין יציאה ניכרת לשאינה ניכרת אין בידינו לחלוק:
ומ"ש נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן וכו' שם ההיא אתתא דנפלו לה ת' זוז בי חוזאי אזיל גברא אפיק ת"ר אייתי ת' בהדי דקאתי איצטריך ליה חד זוזא ושקל מינייהו אתא לקמיה דרבי אמי אמר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אמרו ליה רבנן לרבי אמי ה"מ היכא דקאכיל פירי הא קרנא קאכיל והוצאה היא א"כ ה"ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול:
ומ"ש בד"א במגרש מדעתו אבל במורדת וכו' כ"כ שם הרי"ף והרא"ש וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ג מה"א אע"פ שהם סתומים קצת:
ומ"ש הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה וכו' בפרק האשה שנפלו (שם) א"ר יעקב א"ר חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי מ"ט עבדו בה רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסדינהו ופירש"י אשתו קטנה. יתומה שהשיאתה אמה ואחיה ויכולה למאן: כמוציא על נכסי אחר. ואם מיאנה בו שמין ליה שבח שהשביח ונוטל כשאר אריסי העיר: עבדו ליה רבנן. הך תקנתא דשמין לו כאריס: כי היכי דלא נפסדינהו. שלא יכסיף ויקלקל הקרקע וכתב הרא"ש מ"ט עבדו רבנן תקנתא וכו' הילכך אם הוציא ולא אכל או הוציא הרבה ואכל קימעא שמין לו כאריסי העיר אבל אם הוציא קימעא ואכל הרבה ברשות אכל ולא תקנו חכמים לגרע כחו וכן אם הוציא ולא אכל וניחא ליה למשקל הוצאות שיעור שבח שומעין לו דלא תקינו להיות כמוציא על נכסי אחר אלא ליפות כחו ולא לגרע כחו עכ"ל והר"ן כתב היה קרוב הדבר לומר דכי אמרי' כמוציא על נכסי אחר דמי היינו דאם היה שדה העשויה ליטע שמין לו כאריס ואם אינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אבל מלשון רש"י נראה שהוא כיורד ברשות בכל השדות ואף הרי"ף כתב כמוציא על נכסי אחר ברשות דמי ואף הרמב"ם כתב בפכ"ג מה"א ששמו לו כאריס שהרי ברשות ירד וכתב הרשב"א איכא למימר דלהקל עלי תקנו ולא להחמיר עליו דאילו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל בעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבינן לו כאריס דעלמא עכ"ל ומ"ש בשם הרמ"ה כ"כ תלמידי רבינו יונה בשמו ומ"ש וכל זה אינו אלא נ"מ וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק האשה שנפלו והרמב"ם בפכ"ג מה"א ופשוט הוא דהא גבי נצ"ב תנן אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו:
בעל שהוריד אריס בנ"מ של אשתו ומגרשה וכו' בפרק האשה שנפלו (שם) איבעיא להו בעל שהוריד אריסין תחתיו מהו אדעתא דבעל נחית אסתליק ליה בעל איסתליקו להו או דילמא אדעתא דארעא נחית וארעא לאריסי קיימא. ופירש"י אסתלקו אינהו. ולא שקיל מידי כי דיניה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. וכתב הרא"ש אסתלק ליה בעל אסתלקו אינהו ואיתתא לא יהבה מידי וגם הבעל אינו חייב ליתן להם ואע"ג דהשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם שאני הכא שהאריסין יודעים שהקרקע של האשה הוא שע"מ כן נכנסו שאם יגרשנה יפסידו ואין להם עליו איבעי להו לאתנויי שאם יגרשנה שהוא יפרע להם ומדלא התנו אינהו דאפסידו אנפשייהו ואסיקנא א"ר הונא בריה דרב יהושע חזינא אי בעל אריס הוא אסתליק ליה בעל אסתליקו להו אינהו ואי בעל לאו אריס הוא ארעא לאריסי קיימא והרמב"ם כתב בפ"י מהלכות גזילה כלשון הזה בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואחר כך גירשה אם הבעל עצמו אריס נסתלק בעל נסתלקו שלא ירדו לה אלא ע"ד הבעל ושמין להם וידם על התחתונה ואם אין הבעל אריס ע"ד הקרקע ירדו ושמין להם כאריס עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |